שיעור שישי

הרבנית נוישטט

   

שאלות שנשאלתי:
איך להתמודד עם מצב של חרדות בלילה, ע"י חשיבה חיובית.
חרדות בלילה – לא הכוונה לערב, ערב זה לפני שהולכים לישון והיא עדיין שולטת על המוח שלה. לילה זה שהיא כבר במיטה ויש לה חרדות. ויכול להיות שהיא מתעוררת באמצע הלילה ופוחדת.
חרדות צריך טיפול מקצועי יותר. גם בעבודה עם חשיבה חיובית, אבל גם צריך לדעת למה יש חרדות, מאיפה זה נובע ומה שורשן וכמה זמן הן כבר נמשכות. כדאי ללכת למטפלת, בד"כ בעולם האלטרנטיבי יש הרבה דרכים לבדוק המצב הנפשי, הרגשי. תלוי מי ומה. יש דברים בשיטות האלטרנטיביות שהם מתנה לדור שלנו ממש, כי לא תמיד תרופות זה הפיתרון. עדיף להתחיל קודם עם פסיכולוגית שיכולה לראות אם יש כאן משהו ממקום מקצועי ביותר. לטיפול אלטרנטיבי הולכים כשהרופאים אומרים שאין מה לעשות, תחיה עם זה. הולכים לאשה ולא לאיש, ועדיף לאשה שחיה את מה שהיא מלמדת, עם יראת שמים והשקפה טובה, אם אפשר. אם אין, אפשר גם מישהי אחרת.
 
שאלה בקשר לעין הרע: היא יודעת שיש עניין לא להאמין בזה, אבל מה עושים עם האנשים הקרובים אלייך, שהיא מרגישה שהם ממש לא מפרגנים ויוצאים להם העיניים, וכשהם נותנים מחמאה אח"כ קורה משהו שמזיק לה.
על עניין של עין הרע חז"ל אומרים דבר ראשון, שצריך להתפלל לזה. זה כתוב בסידור אחרי ברכות השחר, ביהי רצון הראשון והשני, שה’ יציל אותנו מעין הרע. יש כוח שיכול להזיק, ואנו צריכים תפילה על זה. פעם ביקשה אותי מישהי מחו"ל ללכת לרב חשוב, הרב רפאל לוין שכבר נפטר, שיעשה משהו נגד עין הרע, שהם עוברים משהו קשה. זה היה לפני 18 שנה. הלכנו אליו לביתו מול שוק מחנה יהודה. הגעתי עם בעלי, זכינו לראותו ולשבת איתו, הוא צדיק בגיל מבוגר, הבן של רבי אריה לוין, הגיס של הרב אלישיב.
הוא דיבר על עין הרע, ואומר:בטח שיש דבר כזה, זה לא עניין של מי שלא מאמין זה לא מזיק, כי זה כוח. בגלל שהעין שלנו היא חלון לנשמה, יש כוח בעין. כמו שיש כוח במחשבה, שאם אני חושבת טוב אני מכניסה בך כוחות טובים, כך יש כוח בראייה, וצריך להיות עם עין טובה ולפרגן לשני. עין זה כמו שידור לייזר, ממש קרן לייזר יוצאת מהעין. ואם הקרן באה מטוב לב, זה כוח טוב שמשפיע טוב. ואם זה בא מחוסר פרגון וקנאה, זה קרן לייזר שמשפיע רע, וזה התוצאה של עין הרע.
על מי זה משפיע? אשה זו שיש לה אנשים קרובים שלא מפרגנים לה – דבר ראשון תפילה. כל פעם צריך להתפלל על זה, כל יום. רבי רפאל לוין הראה לנו בבית שלו, על דופן ארון הספרים, היה תלוי פתק של מה שכתוב בסידור בתפילה של מוצאי שבת. לאו דווקא בזמירות – בסידור, 13 פסוקים שמתחילים באות נ’, ואלה הפסוקים שאומרים יום יום, להינצל מעין הרע. הוא אמר: כמו שיש רוח חזק בחוץ, מה עושים שלא ייכנס פנימה? סוגרים החלון. יש חיצים מהעיניים של אנשים שלא מרגישים טוב איתך ויש להם כובד בלב מהבעיות שהם עוברים, והם לא מפרגנים כי הם חושבים שאצלך הכל בסדר. אבל כשמתפללים יום יום על זה, סוגרים את החלון שהחיצים לא ייכנסו אלייך. אני מתפלל על זה יום יום, אז אני ממליץ לכם להתפלל על זה יום יום.
פעם שאלתי את אבי, הרב טאובר, על הנושא הזה. קיבלתי טלפון מחברה בחו"ל שהגיעה לארץ ורצתה שאלך איתה לרבנית בגאולה, שעושה טקס עם עופרת. זה גם סגולה, זה לא שטויות. היא ביקשה שאלך, כי אצלם במשפחה תמיד דיברו שעל עין הרע צריך לעשות עם העופרת. הלכתי וראיתי מה היא עשתה, יצאו תמונות כמו כאילו עיניים. שאלתי אותה: גדלתי בבית של תורה ולא דיברו אצלנו על הדברים הללו, לא למדנו שצריך לפחד מעין הרע וצריך לעשות סגולות. ומישהי שישבה שם אמרה שאצלם כמו שהולכים לקופ"ח, ישר הולכים לעשות עופרת. אז שאלתי – מה דעת תורה בדברים האלה?
היא אמרה: יש עין הרע בעולם, שיכול להזיק, וזה אחד הדברים להוריד את העין, כמו שיש אנטיביוטיקה להוריד אנגינה, ויש לעשות עם שום ובצל, יש סגולות ודברים שמורידים את דביקות הנזק הזה שנגרם. אבל מה העניין לרוץ אלי כל הזמן? צריך להתפלל כדי שזה לא יידבק, ומי שמתפלל כל יום זה לא נדבק אליו.  התפילה הזו כתובה גם בסוף 18, יש כמה פסוקים – שאף אחד לא יקנא בי ואני לא אקנא באף אחד, כי אלו תחושות של אנשים וצריך להתפלל לא להזיק לאף אחד ולא להינזק מאף אחד. עדיף להתפלל כל יום, וגם אם את חושבת שקרה משהו לא לרוץ אלי, אלא להתפלל. היא הביאה ספר עם כל המקורות מהגמרא, מה הרבנים אומרים על זה, וגם סגולות. להגיד את הפסוק "ואני תפילתי…" ואז להגיד 3 פעמים "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך", ואז להגיד במילים שלך: ה’ תעשה שהעין הרע תרד ממני ומהילד. ושוב "ואני תפילתי". ועשית את זה, את לא צריכה לבוא אלי.
שאלתי אותה: אלו שמאמינים בעין הרע נפטרים מזה? הם הכניסו להם לראש. היא אמרה: אנשים יכולים לגרום לעצמם עין הרע. בזה שמאמינים שאני יפה וחכמה וכמה אני וכמה אני, מזמינים שאנשים יגרמו לנו עין הרע.
אחרי כל הדבר הזה, אבא שלי בא פעם לבקר, ושאלתי אותו איך זה שלא דיברנו בבית על דברים אלו. הוא אמר: נכון שעין הרע זה כוח, וצריך להתפלל וזה כתוב בתפילות. רק ידוע שעל הדברים של הקב"ה אין עין הרע, אז אני לא יכולה להסתכל על פרח יפה ולהתפעל ולגרום לפרח עין הרע, כי זה שייך להקב"ה, ולא לאף אחד, אז אי אפשר לקנא בקב"ה על היצירה שלו. לא חל על זה עין הרע כי זה שייך לה’. יכול לחול עין הרע על דברים שאנשים מתגאים בזה. ואם אנו זוכרים כל הזמן שהכל בידי שמים ואין עוד מלבדו וכל מה שיש זה ממנו, והכל הוא תמיד, אז גם כשאנשים מסתכלים איזה דירה יש לי, אז אם זה לא שלי, והיא אומרת הכל חסד חינם – לא יחול עין הרע. אם היא אומרת כן, זה הצלחה שלי, כאן יכול לחול עין הרע.
בגמרא אומרים שמי שמאמין זה לא יזיק. הכוונה, שמי שמאמין שהכל של הקב"ה והכל זה הקב"ה, לא יזיק לו עין הרע.
פעם כתבו סיפורים על אחד גדול שנפטר בארה"ב, שאחת מהבנות שלו הכינה את בנותיה לחתונה משפחתית לבושות באותה שמלה והן היו מאוד מתוקות, ופתאום היא פחדה מעין הרע, אז התקשרה לאבא לשאול אם צריכה לפחד מזה. הוא אמר: לפחד לא פוחדים מזה, פוחדים מהקב"ה, מודים לו על כל החסד חינם שיש, ומתפללים שלא יזיק שום דבר. במקום לפחד תתפללי, תבקשי.
ועוד עצה – אדם זכה במפעל הפיס כמה מליונים. אז אנשים יכולים לקנא. אנשים מתחילים לקנא ולספר עליו. בשמים שומעים מה שיהודים מרגישים ומדברים אחד על השני. לכן יש איסור לא לדון לכף חובה יהודי, כי זה משפיע גם בשמיים. אז קורה שיש משהו טוב ליהודי ואנשים לא מפרגנים ויש עין הרע, ובשמים זה עולה ואז בודקים אותו, כי יהודים מקנאים בו, ובודקים אם יש לו באמת זכויות. יש משפט על הזכויות שלו, ואם באותו רגע אין מספיק זכויות ויש יהודים שמקנאים, אז צריך להיות לזה תוצאה שיהודים מקנאים בך אבל אין לך זכויות. אז מורידים ממך – קורה משהו, נשבר משהו. אבל אם מוצאים מלמעלה שיש לי זכויות, אף עין הרע לא יכול לשלוט בי.
הזכות הכי גדולה שיש בשמים זה אם אני אף פעם לא מקנאה באף יהודי. וכן לשון הרע, אם מישהו מדבר עלי כולם סובלים. ונשאלת השאלה – למה שאני אסבול בגלל שאחרים דיברו עלי? זה מאותה סיבה – אם יהודים מדברים ומסכימים, גם בשמים בודקים למה יהודים מדברים עלי ומזלזלים בי ומסכימים על כך. אז עושים לי דין בשמים. לפני יום הדין של ראש השנה כולנו פוחדים ועושים תשובה, ואז ב"ה אין חוב. אבל אם פתאום ביום בהיר יש דין שמים ולא הכנתי את עצמי, אז יכול לקרות שיש לי יותר חוב מזכויות, ואז מורידים ממני משהו בגלל הדבר הזה. ושוב, אם יהודי לא מדבר אף פעם לשון הרע ולא מקבל לשון הרע, אז כשדנים אותו בשמים על שיהודים דיברו אליו, הקב"ה אומר שעליה אי אפשר לדבר ואי אפשר לקבל, כי היא לא עושה זאת, ומה שאנו לא עושים אי אפשר לעשות לנו.
אז הכל תלוי בנו. אם אנו עובדים על עצמנו ולא מקנאים ולא משדרים שידור של קנאה וגורמים צער לשני, אז הקב"ה גם דואג לנו.
זה מה שכתוב בפרקי אבות: על דאטפת אטפוך. יש דבר כזה שהקב"ה עושה מידה כנגד מידה.
 
דיברנו פה קצת בעניין תקשורת, על איך שאנו עושים לעצמנו, כך אנו מזמינים מהשני. יש ספר קטן שיצא בספריית בני תורה, והוא בא לספר על דברי חז"ל, על חומרת העונשים למי שמצער חברו. ואיך שיש מידה כנגד מידה. מי שמצער את השני יקבל בחזרה. הקב"ה אומר שאם את מקנאת בשני, העין הרע שלו יזיק לך, אם לא תתפללי. ותתפללי גם עליו, אולי קשה לו בחיים, תתפללי עבורו. כשאת מרחמת על אלו שמקנאים בך, זה הזכות הכי גדולה, כי מי מקנא, מי שרעב ואין לו. מי שמלא לא מקנא באף אחד. אז כשאנו עושים חסד חינם עם השני, אנו גם מקבלים חסד חינם מהשמים.
ביום השלישי של הצום של אסתר המלכה, כשבאה למלך בשליחות להצלת עם ישראל, פתאום מרגישה שהשכינה עזבה אותה, היתה ברוח הקודש כל הזמן ופתאום עזבה אותה, והיא מתחילה לצעוק "א-לי א-לי למה עזבתני". למה השכינה עזבה אותה? אסתר המלכה חשבה אולי הקב"ה דן אותי כי קראתי לאחשוורוש כלב? (הצילה מיד כלב יחידתי). אז היא חזרה בה ומשפרת את המילים ואומרת: הושיעני מפי אריה. אריה במקום כלב. כלומר היא אמרה, למה הקב"ה עזב אותי, אולי עשיתי רע למישהו. לרשע שמרשיע על עם ישראל. אבל היא חששה לביזיון של המלך שבגללו הסתלקה השכינה.
 
כך אנו רואים בעוד מקרים מהתנ"ך שיש לנו ללמוד על זה כל כך הרבה דברים. כתוב לא תעלה במעלות על מזבחי, לא לגלות את ערוותך. כך אין מדרגות למזבח, רק כבש, שיפוע, שהם יעלו כך עם פסיעות קטנות. למה? ההסבר – הרי הכהנים היו לבושים אפילו עם מכנסיים, גם אם היו עולים במדרגות לא היה גילוי איבר, משהו לא צנוע שהאבנים מתביישות, כי זה ביזיון להן לראות דבר כזה. אז למה הקב"ה הקפיד על זה? כדי ללמד אותנו כמה צריך להיזהר למנוע אולי בחינה קטנה שאולי יהיה ביזיון, שהאבנים יחששו שיתביישו. אז אם עם אבנים שאין להן דעת והרגשה הקב"ה מלמד שלא נתנהג במידת ביזיון, אז על החבר שיש לו רגש, כמה צריך להיזהר שלא נבזה יהודי.
וכן אנו לומדים להיזהר מלבזות בעלי חיים. כשכתוב על סימני הטומאה של בעלי החיים מי טמא ומי טהור, לא כתוב על הגמל שהוא לא מפריס פרסה, אלא כתוב כי מעלה גרה הוא. יש הרבה מילים מיותרות על כל הבהמות הטמאות. למה הקב"ה מאריך במקום שבכל מקום בתורה הכל מקוצר? כדי לא לבייש את הבהמות. התורה הקדושה מאריכה כדי לא לבייש בהמות טמאות, קל וחומר שעל אנשים אנו צריכים לדבר יפה, וכששואלים על שידוכים חס ושלום לא לגרום צער למישהו.
 
כתוב בספרים הקדושים שלא שייך להכיר בהקב"ה בשלמות, באנוכי ה’ אלקיך, אם אין אחדות בישראל. כמו שראינו לפני מתן תורה, וייחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד. חייב להיות אחדות בישראל לכל אחד עם השני. אז אם אחד פוגע באחדות בעם ישראל זה מונע השראת השכינה בעם ישראל. מי שמצער יהודי בכל סוג אופן, במילים, או בהבעה, או בעין הרע, או בקנאה, וודאי שזה מביא לפירוד לבבות. לא ייתכן שהאדם שנפגע ונעלב – עם כל ההצדקה בדבר – ירגיש אחווה ורעות עם הפוגע בו. לכן המצער גורם לפירוד לבבות וגם מסלק השכינה מישראל. ומגיע לו על כך עונש, והוא הגורם לתוצאות שאנו צריכים לסבול בגלל הצער.
וזו הסיבה למה ביום כיפור אין יום כיפור מכפר עבירות שבין אדם לחברו. כי הנשמות ביום כיפור באים לפני מלך הכבוד, וכל הסוד של שורש ותיקון הנשמות מתגלה ביום זה. והנשמות הנכנעות בתשובה הן המעוררות בתשובה, ומשמים משפיעים הרבה טוב. אבל אם יש ביני לבין חברי טינה בלב, שאני לא מוחל – זה מפריד, ואם זה מפריד ביני לבין יהודי אחר זה גם מפריד ביני לבין חלק הנשמה ממעל, והשפע של תשובה והשפעות טובות לא יורד אלינו. סוד הנשמות זה שיהיה לב אחד, כדי לייחד קודשא בריך הוא בעולם התחתון. פירוד בין אדם לחברו גורם להרחקת השכינה ולא גורם דברים טובים.
הרב דסלר כותב שעד שלא ירצה את חברו יום כיפור לא יכפר בכלל. לא אקבל תשובה אם לא אסלח לחברי, כי יש פירוד ביני לבין הקב"ה. אז יום כיפור לא עוזר לי. כי המבחין עצמו בפירוד מהשני, הרי הוא מבליט בתוכו את הרגש עצמו שהוא היפך ההתבטלות והענווה. הרגשה של מסכנה אני, ועשו לי, והאגו הגדול הזה. ואין התבטלות שהכל מהקב"ה ואף אחד לא יכול לעשות לי היפך מרצון ה’. יש פה משהו שנתקע ביני לבין הקב"ה.
בפרקי אבות כתוב: כל שרוח הבריות נוחה ממנו, רוח המקום נוחה ממנו. הגורם לחיבור בין הלבבות גורם לחיזוק הקשר עם הקב"ה, וההיפך גורם ההיפך. לפני תפילה עלינו לקבל על עצמנו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. מה הקשר לתפילה? כדי להשרות השכינה ולקבל השפעות טובות, צריך להיות איחוד לבבות.
 
מדברים אלו אנו לומדים כמה חשוב לא לצער אף אחד ולא להביא נזק. חז"ל אמרו היזהרו בכבוד חברכם, ובזה תזכו לעולם הבא. אם יזכה כל הימים להינצל מחטא זה, אף פעם לא לצער יהודי, יינצל מכל צרה, וייצא ממנו בנים הגונים. יהיה לו הרבה נחת מהילדים.
זה על חומרת הצער. בספרון שקראתי הביאו את הסיפורים מהתנ"ך בנושא. נהיה לי רע בלב מרוב חומרת העניין. דוד המלך כל הזמן במנוס משאול המלך, שרוצה להרגו, והוא בבריחה והוא רודף אחריו. וקרה ששאול המלך היה באיזו מערה וישן שם, ודוד המלך הגיע לשם והוא נכנס ויודע שעכשיו הוא יכול לעשות לו משהו, אבל הוא לא עושה לו כי הוא המלך עכשיו. אז הוא חתך קצה הבגד חתך קטן, כדי להראות לו שהיה כאן ויכול להרגו ולא עשה זאת. ואחרי הסיפור הזה באמת שאול הפסיק לרדוף אחריו, כי ראה את מידותיו של דוד המלך. אבל חז"ל אומרים שבגלל שהיה פה ביזיון של הבגד של המלך, כשהתבגר דוד המלך שום בגד לא חימם אותו והוא סבל כל השנים מקור, כי הוא עשה ביזיון לבגד. בגד, לא אדם ואפילו לא בהמה. אבל זה אומר שכל כך חשוב לקב"ה שאנו נזהרים מלצער אנשים ולצער אפילו חתולים, כי הקב"ה מקפיד על הבריאה שלו.
 
דיברנו איך אנו מזמינים מבחוץ – החשמל מתחיל לפני שהנורה נדלקת, קודם יש חשמל ואח"כ אור. כך גם בפנים צריך להיות משהו חדש, חשמל צריך להתעורר מבפנים, את מרגישה אחרת ורואה אחרת ורואה שינויים מהסביבה. כעת נבין, שזו שסובלת מאלו שלא מפרגנים לה, צריכה לעשות שינוי בתוך עצמה – לפרגן להם ולהתפלל עליהם, וכשהיא משדרת טוב היא תראה שינוי בסביבה.
 
מה הקשר לפרשת השבוע, לכל המצוות ששייכות למשכן, וגם לערב פורים – מה הקשר לנושא שלנו?
דיברנו על עמלק, שבא להילחם בישראל, שהוא הבן של הקב"ה, ומשנכנס אדר מרבים בשמחה, שאני יהודיה והקב"ה שוכן בתוכי – זה אדר. המשכן של ה’ בדורנו הוא הבית. ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם. בכל בית יש משכן ה’, כל בית הוא ביהמ"ק. חז"ל אומרים – אשתו זו ביתו. הבית זה האשה. האשה היא זו שמכניסה שכינה בבית, בזכותה השכינה יורדת בבית. אז אם הבית זה האנרגיה שלה, והיא מכניסה שכינה בבית, והמשכן זה הכל בזכות האשה, אז אלה פקודי המשכן – נלמד איזה פקודות והלכות יש על האשה, שבזכותה יש פה משכן ה’. ואם אנו עובדים שיש פה השראת שכינה, אז הדבר הראשון הוא לא לצער אף אחד, כי ברגע שיש פירוד לבבות השכינה הולכת כי גם היא בפירוד. אשה צריכה להכניס קירוב לבבות. כמו שמדליקים את הנר לכבוד שבת כך מדליקים נשמות. להדליק בחן, בחיבור, בפרגון, בעשייה.
היתה לי צביטה בלב כמה קשה להיזהר מזה. וכל כך מוזר, דווקא באנשים הכי קרובים אלינו, אנו נופלים בעבירה של לצער אותם. השכנה שלי אני לא מצערת אותה, אני מכבדת אותה וחברה טובה. אם זו גיסתי אני קצת נתקעת עם דברים. אם זו אחותי יכולים להיות יותר בעיות. אם זה בעלי שחי איתי יום יום ב"ה – כמה אנו יכולים לצער את האנשים הכי קרובים אלינו. אלו שקרובים אלינו הכי הכי אפשר לגרום להם הצער הכי גדול בלב. איך ניצלים מזה?
על זה גם צריך להתפלל. זה צריך להיות עבודה בתוך חיינו, לעבוד על אדר. יש פה חשיבות, הערכה, סיבה, הקב"ה הוא זה שעושה את החיים האלה. המשכן היא הבית. איך שומרים עליו?
 
שאלה כאן אשה: את מדברת על רעיונות, אבל נדבר תכל’ס, איך עושים את זה, שייכנס אלינו יותר אהבה ויותר לב טוב ופחות שלילי. קראתי לכם מה שמביא הפלא יועץ על ערך עצמי. כתוב שם שמי שיש לו שכל ישר, שכל במוח, יודע שחייבים וראוי ליהודי לאהוב את עצמו, גופו ונשמתו. בכך שאנו עושים זאת, יש לנו אהבה לתת לשני. אם אני לא מלאה בטוב, איזה טוב יש לי לתת? זו הסיבה שדווקא את הקרובים אלינו יותר אנו מצערים יותר כי בכך אנו מצערים את עצמנו, ואם אני לא טוב לעצמי לא אעשה טוב לשני.
יש נשים שמתלוננות, בעלי טוב לכולם בחוץ, אבל בבית אוי ואבוי. איך יכול להיות שאדם שטוב לב לכולם בחוץ לא טוב לאשתו? וגם אנו, למה אנו מפרגנים לכולם ולבעל לא? כי עם הקרובים לנו אנו עושים כמו שאנו עושים לעצמנו. וזה גם יכול להיות עם הילדים שלנו. יש הורים שיכולים לשלוט בעצמם שלא לעשות לילדים מה שהם עושים לעצמם, ויש הורים שלא שולטים, ועושים לילדים מה שהם עושים לעצמם. ואם אני ביקורתית כלפי עצמי ולא חושבת על עצמי טוב, אני אעשה זאת גם לבעלי.
אז אנו צריכים להתחיל קודם בעצמנו. מי שחובל בחברו, זורק אבן בראש של מישהו, חייב לתת דין, יש עונש. ומי שחובל בעצמו גם חייב לתת דין. אם יש מכשירים שעוזרים לנו, כגון מחשב או מכונת תפירה, אנו שומרים עליהם כי אלו כלי שרת שמשרתים אותנו ואנו שומרים עליהם, ולא נותנים שיתלכלכו ויישברו. מהו כלי השרת שמשרת את הנשמה שלנו? הגוף, הנפש, הרוח. אלו הכלים שהקב"ה נותן לנו כדי לקיים מצוות ולשמוע רצון ה’ ולהגיע להכיר את הקב"ה. וכמה הקב"ה לא מרוצה אם היהודי הזה לא דואג לשמירת הגוף, נפש ונשמה. ואנו צריכים לדאוג לעשות לעצמנו טוב.
אז אותה אשה ששאלה איך דואגים להפוך רעיון למציאות – להתחיל לעשות. דיברנו שאדם הופך להיות בפנים מה שהוא עושה כל הזמן. אדם נפעל עפ"י פעולותיו. איך אוהבים? במה שאת נותנת את אוהבת. את משקיעה עצמך בעבודתך ונותנת את מקסימום כשרונותייך שם, אז את אוהבת את עבודתך. את משקיעה כישרון בתמונה עם צבע, אז את אוהבת אותה. את הילד שלך את אוהבת. כמה שאנו מתמסרים במסירות נפש יותר לאדם, יש יותר אהבה.
איך אפשר להתמסר במסירות נפש לעצמנו? כמה אנשים מפסידים בריאות כדי להרוויח כסף, ואז כל הכסף בעולם לא יכול לקנות בחזרה את הבריאות. או שהם עובדים יותר מידי קשה כדי להביא פרנסה, או שלא מוציאים כסף בשביל עצמם. בשביל הצרכים של עצמי אין כסף – לקנות ויטמינים, לעשות התעמלות, לקנות מדרס שיעזור לכאבי הגב, כל דבר שעולה כסף, לבקש עזרה ממישהו – כל הדברים הללו האנשים האומרים שלזה אין כסף, כי צריך לשלם משכנתא וכו’. מי יעשה לי זאת אם לא אני לעצמי?
הקב"ה ביקש תרומה למשכן ה’. זו לא בקשה פעם ראשונה בהיסטוריה, הקב"ה מבקש תרומה יום יום למשכן ה’. גם הנשים הביאו תרומות ונתנו המכסימום כדי לתרום למשכן הקב"ה. גם היום צריך לתרום למשכן ה’. זה לא מובן מאליו שאשה תמיד מלאה ויש לה כוחות והיא שמחה. אמנם בתחילת החיים יש יותר כוחות, אבל עם השנים אשה יודעת שאם היא לא תדאג לעצמה ותגיד לעצמה לקנות לעצמה ולעשות – אף אחד לא יעשה את זה בשבילה. הקב"ה גם מזכיר לנו טוב פת חרבה ושלווה בה, לא צריכים הרבה כדי להיות בשלווה, גם פת חרבה מספיקה. הוא לא מעודד שאשה תקום ותחליט שהיא צריכה ריהוט חדש, מזגן חדש, לא צריכים כל כך הרבה. צריכים מה שאני צריכה לגופי, לנשמתי, לנפשי, שיהיה לי טוב.
אני תמיד אומרת, כמה כדאי לבעל להשקיע באשה, שיהיה לה טוב. כמה טוב יוצא מכך שטוב לאשה. הבעל לא תמיד מבין את זה.
הרש"ר הירש כתב הרבה מאמרים על השקפה יהודית. אחד המאמרים הוא כתב משהו מעניין – האשה היא זו שהולכת ללמד את האיש לעשות מאדם מענטש – בן אדם. אדם בבחינת "אדמה לעליון". להיות אדם מעולה, לא אנוכי שעסוק עם עצמו. יש פה אשה, יש פה בית, אבל מי ירכך את הבעל וילמד אותו על רגישויות? האשה.
אבל אם האשה אומרת שהיא כבר עייפה מלהסביר את עצמה ועייפה מלהגיד לו, והוא צריך כבר להבין לבד, כמה פעמים הוא ישמע את זה – אז מה? גם אכלתי אלף פעמים ואני שוב רעבה. גם הגוף דורש וגם הנשמה דורשת כל יום תפילה ומצוות, וגם הבעל דורש שאסביר את עצמי יום יום מחדש.
ואם היא עושה את תפקידה כל יום כמו שצריך ומשתמשת בחוכמת נשים עם החוכמה שאשה צריכה לדעת איך להשתמש – היא צריכה ללמוד התפקיד שלה – אז אם היא מקיימת את החלק שלה, הוא ירצה לתת לה גם, אבל הוא לא יידע איך, כי הוא אף פעם לא יהיה אשה. אל תדון חברך עד שתגיע למקומו. אי אפשר לדון השני עד שלא תהיה בנעליים שלו. הוא אף פעם לא יהיה אשה ולא ירגיש את הרגישות והצרכים של האשה. וכל פעם צריך להסביר לו מחדש. אין לה בעיה לדבר בטלפון שעות עם חברה, אבל כשהיא מגיעה להסביר לבעל אין לה כבר כוח.
היא אמרה שמה שמסבירים לחברה היא מבינה, אבל לבעל צריך לדעת איך לדבר, צריך ללמוד את זה.
 
איך יודעים שהתקשורת היא נכונה? כמה פעמים הילדה מספרת לך משהו ומדברת ומדברת ואומרת אמא את לא מקשיבה. היא תופסת שאת לא קולטת כי את לא מקשיבה. לפעמים לא מקשיבים. לפעמים הבעל מתרגל לשמוע שהאשה אומרת שקשה לה, אבל הוא לא מקשיב. אם היית מספרת שנאבד לך התיק עם מליון דולר הוא שומע מצוין. אבל אם את מספרת סתם צרות, הוא מבין שזה אותו סיפור כל פעם, אז הוא לא עם קשב. עצה אחת כדי לגרום לו לקשב – את אומרת משהו, ואחרי זה תשאלי אותו מה הבנת מהמילים שלי, ותראי איך הוא לא הבין. יכול להיות שהוא יגיד לך מה הוא הבין, ותתפלאי שהוא הבין די טוב. אבל אם הוא יגיד לך משהו אחר, תגידי: כנראה לא הסברתי את עצמי טוב.
יש ביטוי אצל הגברים, שהאשה לא מתכוונת למה שהיא אומרת, ולא אומרת מה שהיא מתכוונת. הגברים חושבים עלינו שאנו לא אומרות את האמת. האשה רוצה שבעלה יבין מהמילים שהיא מתכוונת למשהו אחר. למה? כי יש לאשה גאווה, שהוא צריך להבין לבד. מה הבעיה שאני מסבירה את עצמי ואומרת לו מה שבאמת? לא מתאים לי, יש לי כבוד, אם הוא לא מבין אני לא צריכה. שהוא יבין לבד. והבעלים יודעים שמה שהיא אומרת זה לא מה שהיא רוצה ומה שהיא רוצה היא לא אומרת. אז גם הוא מבולבל. אז צריך לדעת שצריך לתקן את הדיבור הזה. כמה סכסוכים יש שאתה לא אמרת כך ולא שמעת ואני לא אמרתי ולא שמעתי. כמה צער יש מזה.
קל ללמוד את הרעיון הזה, ולא קשה לעשות את זה אפילו עם ילדים. אתם לא יודעים כמה זה עוזר לו. הילד בוכה על מה שקרה, ואת תגידי לו: כך קרה לך, ותחזרי במילים שלו מה שקרה. ואז הוא אולי יוסיף על זה ואולי יוריד מזה, ויגיד לא כך אמרתי. כך שזה תמיד בא על האמת מה שאת משדרת מה ששמעת.
 
בשנה שעברה למדנו הרבה נושאים על תקשורת. זה בקול הלשון, חלק שמתי בשיעורים האחרונים של שלום בית וחלק שמתי בשיעורים של "כוחה וכבודה של האשה".
 
שאלה: דיברת על חרדות, ללכת על טיפולים מסוימים. אבל למי ללכת? אני שואלת כי השתתפתי בקבוצה של נשים שסובלות מסוג של מונו מסוים CMV, CFS ועוד סוגים. זה חלק שיושב במוח. נתתי להם דברים של רפואה אלטרנטיבית, ומישהו הסביר לי שיש פה הרבה דברים פסיכולוגיים. רובם הלכו לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים ולא עזר. מישהי אמרה לי על האייפק.
מורה: אין לי שמות פה.
נעשה סיכום על מה קרה בדור שלנו, שפתאום קורים כל הדברים האלה. אמרתי לנשים שצריכים לחפש אחת שחיה מה שהיא מלמדת.
תמיד התחביב שלי, היה ללמוד על הגוף נפש. זה כבר יותר מ-30 שנה שאני כל הזמן מחפשת ללמוד איך עובדים כל האיברים בגוף, ולאט עם השנים הבנתי שהגוף הוא המחסן לנפש, ולמדתי רפלקסולוגיה ואירידולוגיה ומסג’ ואנטומיה, וזה ממש פלאים, לא יאמן כמה זה יפה. אני ממליצה לכל אם שרוצה להתפעל יום יום, ללמוד על הגוף.
כשלמדתי על אנטומיה של הגוף, על כל איבר ואיבר ומה החוזק של כל אחד, למדנו שהכוח של רוגע ואמונה בגוף יושב בכליות. הקב"ה בוחן כליות ולב. שם יושב האמונה וביטחון. מאיפה בא לאדם בתוך הגוף רגשות של אמונה וביטחון? קוראים לכליות האנרגיה של האמא. האמא נותנת אמונה. אמונה מתחיל עם אם. בסדרה של שיעורי האמונה שנתתי, לומדים שהכוח להאמין בטוב, שהעולם בטוח ושה’ אוהב אותי, בא מזה שאמא אהבה אותי, זה מהאמא.
ילדים קטנים שמתעייפים בסוף היום, מתחילים לחרוד שיש משהו מתחת למיטה וכו’. למה מתחיל להם פחד? כי האבר של אמונה זה הכליות. ואם הן נחלשות, הגוף נכנס בחרדה ופחד כי אין חיסיון ואין שמירה. הכליות זה כמו סוללה שצריך לטעון אותן כשהולכים לישון. כשישנים מספיק, הכליות מתמלאות, ויש חוסן של כוח וביטחון והחיים טובים. בלילה כשאנו עייפים הכל נראה לנו שחור. כשהגוף ישן מספיק הכל מתאזן, הסוללה מתמלאת בכוח – זה הכליות – ואז מרגישים שהאדמה ישרה, ואין פחד, והכל הולך ישר.
ילדים קטנים שהכליות שלהם קטנות, והסוללה מתרוקנת בשעות היום, בא הלילה והם מתחילים עם פחדים כי אין להם שמירה שהעולם בטוח. ברגע שרואים שהם מתחילים עם הדברים הללו, סימן שהם עייפים וצריך להשכיב אותם. בבוקר הכל בסדר. גם מבוגרים זה כך, איך שהכוח של האמונה יורד, מתחיל פחד. בגוף כבר אין אנרגיה, אין כוח, אין חיות. תלכי לישון ותראי שמחר בבוקר הכל בסדר. חרדות זה מצב של החמרת יתר.
בד"כ בין 9 ל-11 הכליות אומרות הפסקת חשמל, מספיק, עכשיו ריק, לישון, ולמלא שוב הכוחות. אבל הגוף נברא עם כזו חוכמה, שאי אפשר להתמוטט באמצע הכל. מה נעשה אם הכל יתמוטט עכשיו? אז יש מעל הכליות בלוטות יותרת הכליה, שזה האדרנל, והיא מפרישה אדרנלין, שזה הורמון שנותן לגוף להרגיש שפתאום יש לי כוח, הייתי עייפה והתעוררתי מחדש. אבל זה לא כוח אמיתי, אלא כוח מהאדרנל. ואז זה משפריץ בגוף כוח ולא יכולים לישון מרוב יתר אדרנל. קשה להירדם כי קשה להירגע מרוב אדרנל בגוף. צריך לעשות פעולות של הרגעה כדי ללכת לישון.
מה קורה אם איננו שומעים לקול הגוף שצריך לישון כל הלילה כמו שצריך? מעייפים את האדרנל, יותרת הכליה, ואז היא נכנסת למצב חירום, ונשרף הכוח של האדרנל, היא נשחקת. אם האדרנל נשחקת, נכנס באדם הזה מצב של חרדות. היא לא יודעת מה קרה לה פתאום, כל הזמן היא רועדת. כי הגוף באמת נחלש. לכן אמרתי ללכת לאחת שמטפלת בזה.
תלוי אם המצב מאוד גרוע מכמה שנים שהיא ירדה, או שזה זמנים. אם הולכים לרופא הוא נותן תרופה להרגעה. אבל היא לא צריכה תרופה, אלא לבנות את הגוף מחדש, לתת לו לרפא. יש חכמה עליונה בגוף הזה, ברגע שנותנים לו מה שצריך הוא מוכן להתרפא. רק צריך להקשיב.
איך הגוף מבריא את עצמו – דרך שינה. זה דבר יחיד שאנו לא אוהבים לעשות, לא מוכנים לוותר על החיים – יש לי עוד הרבה לעשות, לסיים, לקרוא ועוד ועוד, ולא הולכים לישון. מספיק שינה זה מה שמבריא את הגוף הכי טוב. וצריך לישון מוקדם. מי שמתחיל את הלילה בין 9 ל-11 מרפא את האדרנל הזה. אז אלו שסובלים מחרדות, לפני שיילכו לרופאים, שיקפידו לישון בין 9 ל-11 מכסימום, ותראו מה יקרה.
קשה לחיות כך כל החיים. אבל אם אשה כבר חולה וכבר סובלת והולכת לעשות מליון דברים כדי לצאת מזה – יש פה משהו זול בחינם. לשנות את הבית לגמרי, אמא הולכת לישון אחרי 10.30. הסוללה ריקה. אם הסוללה בפלאפון ריקה אי אפשר לתפוס אותי. אחרי 10.30 בלילה הסוללה שלי לא עובדת, ולא תופסים אותי אחרי 10.30. אחרי 3-4 חודשים כמו נולדת מחדש ואין חרדות בלב. לפעמים לא צריך לעשות דברים גדולים, פשוט כך. ועל זה צריך ללמוד לאהוב את עצמנו, ולכבד את הגוף – החבלה הכי גדולה זה לא לישון מספיק. אנשים עושים זאת שנים שנים. רפואה אלטרנטיבית זה פשוט לחזור לטבע ולא לעשות מה שעשינו.
וודאי שלא מציאותי ללכת לישון מוקדם אם צריכים לעשות כל כך הרבה דברים. אבל לפחות ללמוד שיש מה לעשות ואני לא קורבן לבעיה.
להעריך עצמנו מספיק שאם אני בתור אשה אחראית על המשכן הזה, ואחראית על ה"אדר", שאכנס בתוך עצמי ואעריך את עצמי יותר – לא אגיד שזה לא מציאותי, אלא אגיד אם אין אני לי מי לי.
הלכתי לבקר חברה בבי"ח שעברה ניתוח עם השלכות קשות. אז אמרתי לעצמי – העיקר הבריאות. חזרתי הביתה ושום דבר כבר לא מפריע לי, העיקר שאני בריאה ולא צריכה להתמודד עם דברים כאלה. אבל צריך לשמור על הבריאות. ואם נשחקו לנו הכוחות בגלל החבלה שאנו גורמים לעצמנו, מי יכריח אותי לא לישון כמו שצריך, לאכול כמו שצריך ולעשות התעמלות? היצר, עמלק. אם הוא אומר לנו שלא משנה ולא צריך, יורדים לנו הכוחות להיות בשמחה עם עצמנו ולראות את השמש זורחת.
אז אני בצער, ואם אני בצער וגופי בצער, אז גורמים חס ושלום צער לשני. אבל מי שחשובה לעצמה ומכובדת בעיניים של עצמה, לא תזלזל בעצמה ובאף אחד. לא מכובדת בגלל שהיא חושבת שהיא חשובה, אלא בגלל שהקב"ה אומר שהיא מכובדת, אז היא לא יכולה לצער אף אחד.
 
זה המסר של ערב פורים. פורים זה חג כמו כיפורים. יום כיפור זה יום קדוש ביותר, אנו בקושי בני אדם ביום כיפור. פורים זה יום קדוש ביותר שגם בו אנו בקושי בני אדם, אבל מהצד השני. יום כיפור אנו יותר מלאכים, ובפורים אנו בקושי בני אדם כי יש מצווה להשתכר (לא לנשים, בגלל צניעות. אבל אם לא היתה בעיית צניעות המצווה היתה גם עלינו). בפורים הקב"ה אומר שחייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
כל השנה אנו צריכים להסתכל שאני שווה כי עשיתי טוב, מגיע לי כי הצלחנו. אנו מודדים עצמנו עפ"י עשייה. ביום כיפור אנו כמו מלאכים ואין חטא ואנו עושים המכסימום להיות הכי טובים. זה ההצלחה הכי גדולה של העשייה. בפורים הקב"ה רוצה לעשות מבחן לפנימיות שלנו, מה את שווה בעיניים של עצמך בזה שאת יהודיה בלי כל הרושם שבחוץ. יש עניין של תחפושת, בגלל שכל הנס קרה בנסתר. הכל היה בתחפושת, ובסוף יצא הנס הגדול של פורים. אבל עוד דבר – כל שנה אנו מודדים עצמנו איך היא נראית, איך היא לבושה, לאן הם משתייכים, היהודי הזה חילוני לגמרי בלי פאות וציצית, הוא בכלל לא יהודי, ואני יהודיה טובה. יום אחד בשנה הקב"ה אומר שלא נמדוד עצמנו בדברים חיצוניים בכלל ולא חשוב מה אנו לובשים, ליצן, שמפנזה. ביום זה אנו מודדים עצמנו רק בזכות שאנו יהודים בשורש, שהקב"ה הציל אותנו רק בגלל שאנו יהודים.
ואז יש תחפושת, ועד לא ידע – הדעת לא עובד ולא יודע מה הוא אומר. כל השנה הדעת של היהודי חשוב מאוד לקב"ה ויהודי צריך לחשוב ולבחור להשתמש נכון בשכל. יום אחד הקב"ה לא רוצה שכל, אלא לב, שתרגישו, לא לחשוב ולא לדעת. למצב שאת לא יודעת שום דבר על עצמך רק דבר אחד – נכנס יין ויצא סוד. הסוד של להיות יהודי.
ראיתי יהודים של הדור הקודם, שהשתכרו בפורים חיבקו ונישקו כל אחד, יצא מהם אהבה, כי זה הסוד של היהודי. והם בכו שיבוא המשיח. משהו יפה כזה. לדאבוננו, נכנס יין נכנס סוד, מי שלא מלא לא יוצאים דברים יפים כאלה. אבל יהודי שחי כל יום שהוא אדם, שהיא נסיכה ובת מלך, אז יוצא הסוד של אצילות, אהבת ישראל, חסד חינם, כך צריך להיות. אז ביום זה עושה ה’ מבחן אמיתי, מי דומה ליום של יום כיפור, ומי דומה ליום של פורים. מותר גם לישון, לא צריך לשתות ולהתבזות. איש צריך להגיע למצב שהוא לא יודע מה שהוא יודע וגם שינה עושה את זה, לא צריך להשתכר.
התפקיד של יום כיפור הוא רוחני, דומה לתפקיד האיש, שעוסק בציצית ותפילין ותפילה 3 פעמים ביום ולימוד תורה וקיום הרבה דברים, וזה כמו יום כיפור – הצלחה במעשים. האשה היא כמו פורים, התפקיד היומיומי שלה הוא כמו מצוות היום הקדוש של פורים. קריאת המגילה – שזה הסיפור, בלי שכתוב שם ה’ בכל המגילה. זה קודש הקודשים, אחד הכתובים הכתוב ברוח הקודש, אבל נשמע כמו סיפור שמספרים לילדים, סיפור של ההיסטוריה. כמו כן סעודה, נותנים לאכול ולעשות שמח. זה מה שהאשה עושה כל יום. מתנות לאביונים. האביונים של הבית זה הבעל והילדים שכולם תלויים באשה וצריכים את האמא. משלוח מנות – האשה כל הזמן שולחת מנות לכולם, מנה לזה ומנה לזה, כל הזמן נותנת. והיא גם בתחפושת כל הזמן – פעם אחות, ופעם ספונג’רית, ופעם אשה, ופעם אמא, כל הזמן מחליפה תחפושת וכבר לא יודעת מי העצמי האמיתי שלה. והיא גם שיכורה – מעייפות, מעבודות יתר, מהתינוק שבוכה כל הלילה, מזה שכולם צועקים, מלראות את כל הבית מבולגן. העבודה של האשה היא כמו פורים.
 
במגילה כתוב על מרדכי הצדיק "איש יהודי היה בשושן הבירה". הוא היה מאנשי הכנסת הגדולה, ונותנים לו תואר "איש יהודי". היום הזה מדבר על יהודי, שום תואר אחר. היהודי בעם ישראל זה האשה שנותנת הנשמה ליהודים. הוא נותן דרך ההתנהגות, כמו יום כיפור, להיות יותר טוב, אבל היא נותנת המציאות הפנימית, מי שהיא יהודיה יוצאים ממנה יהודים. ואיך שהיא חיה היהדות וכמה שהיא שמחה, כך זה נכנס בילדים.
היום הנשים משכילות, אבל אלפי שנים אשה לא למדה והשכילה. פעם היא ידעה רק שהיא נותנת חיים ומכניסה חיים, כמו החג של פורים. אומרים שפורים יותר קדוש מכיפורים, כי זה מהות היהדות, וכיפורים זה איך עושים את היהדות. שניהם חשובים. אבל האשה היא הדרך ארץ – החיים, האהבה, לא לצער, לא לבזות, ולא לבקר ולא להוריד. להעלות ולתת ולשמח ולעודד. וכך היא נותנת את הקמח לפני התורה.
 
פורים זה יום של אכילה, שמחה, אחדות, אהבה. כתוב במשלוח מנות שחשוב לשלוח לאלו שאנו לא כל כך קרובים איתם. אלו שאת לא מספיק באחדות איתם אליהם תשלחי, כי יום זה זה להרבות אחדות. כל הפושט יד נותנים לו. נותנים בחינם. זה ממש מסמל את החיים של האשה. וזה הסיבה למה הקב"ה זימן שיש פה סיפור של אסתר המלכה – תענית אסתר, סעודת אסתר, מגילת אסתר. חייבת להיות פה אשה בתמונה, כי כל החג הזה הוא להעלות את הכוח של האשה.
ביחד עם מרדכי הצדיק. אשה לבד לא יודעת הדרך הנכונה, היא צריכה האיש, הדעת תורה שבאה להדריך אותה איך לקיים את זה. אז היא שולחת בגדים למרדכי כדי שיעשה צום, יש פה סכנה. היא יודעת מה צריך להיות, והוא אוסף את היהודים ואומר להם מה לעשות, וכך הם הביאו לנס של פורים. אבל זה התחיל באשה כי יש פה תיקון של האשה.
אסתר המלכה היתה נביאה. לקחו אותה לבית אחשוורוש. בית אחשוורוש, בכלל דיברנו על מה זה הגלות של אחשוורוש, גלות של עריות, דברים מכוערים. וזה הסיבה שהיה משתה, להוריד את עם ישראל מקדושת העם. מי שומרת על קדושת עם ישראל? האשה. היא דואגת לשמור שהכל יהיה קדוש וטהור בבית.
אסתר המלכה, לקחו אותה לארמון אחשוורוש שהוא שיא הטומאה, ושם היא שמרה על קדושתה. להראות שגם בעתיד יהיה מצב כזה, שהסכנה לעם ישראל תהיה בכל הדברים הגרועים שאפילו בארמון של אחשוורוש לא היו, אלא יותר גרועים ממה שהיה שם. ויש בדורנו מי שצריכות להיות אסתר המלכה, המלכה של הקב"ה, ולשמור על הצניעות. ויש בדורנו ניסיונות שמוציאים את האשה לארמון של אחשוורוש, לטומאה. ואם היא שומרת על הקדושה – הבית שמור והילדים שמורים. וזה ניסיון גדול. הנשים הביאו ישועות והן יביאו ישועות.
 
היום יארצייט של שרה שנירר. היא באה מבית חסידי והיתה תופרת. וראתה שהבנות לא מעוניינות באידישקייט, הסתפקו בלימודים של המקומות של הגויים, שחייבו אותן ללמוד, ולא רצו בן ישיבה. והיא הבינה שצריך להחזיר אותן שיבינו מה זה אשה יהודיה. תורת אמך זה הקדושה, הפנימיות. והיא הצליחה. כבר 80 שנה שהיא נפטרה.
פעם היתה ברית מילה בישיבת חברון. אחד מראש הישיבות עשה ברית לנכד, והזמין הרבה רבנים וראשי ישיבות, והיה קהל קדוש. באמצע הסעודה הוא חד חידה: מי היה היהודי שעשה השינוי הכי גדול ב-100 השנים האחרונות? החיזוק הכי גדול לעם היהודי? כל אחד אמר שמות של הרבה צדיקים וקדושים, החפץ חיים וכו’, והוא אמר על הכל לא. הוא החריף את החידה – היהודי הזה אפילו לא ידע ללמוד גמרא. איך אפשר לשנות את התמונה של עם ישראל בלי ללמוד גמרא? זו היתה שרה שנירר, אשה אחת. ובזכותה נשים למדו להעריך את הסוד של היהודי.
כל אשה צריכה לדעת אם אין אני לי מי לי, לאהוב את נפשנו וגופנו ונשמתנו. לתת תזונה לנשמה ולגוף יום יום, לעשות למען עצמך ולא לחשוב שאין כסף ואין כוח. אם אין אני לי מי לי, מכאן יוצא כל הטוב וכל הכוח להשפיע, ומכאן ישפיע עלינו הקב"ה טוב.