שיעור שני

הרבנית נוישטט

 

בסיעתא דשמיא, רוצים להמשיך בנושא שהתחלנו לפני שבוע – תקשורת שבאה מהמקום הנכון.
לא בזה שאני צריכה לקבל מה שאין לי כי אני כזו חסרה, אלא אני מתקשרת ממקום שיש לי. דיברנו על כבוד, ואיך אנו משדרים ומזמינים באמת שאנשים יעשו לנו ויתנהגו איתנו כמו שאנו באמת צריכים.
ילדים קטנים שאין להם עדיין היכולת, הכלים, ההבנה, האינטליגנציה הרגשית להכיר ולהבין את עצמם, הם מאשימים את העולם בחוץ. בגללם אני כאובה וחסר לי כך וכך.
להתבגר זה להתגבר. להכיר שאני אהיה חזקה וגיבורה, ערכית ומלאה לפי מה שהתורה הקודשה מספרת לי על עצמי, ואעבוד על זה שאעריך את עצמי מספיק – עדיין יהיה לי חשוב מה אומרים עלי, כי כל אדם יש לו כבוד, אבל אני אבין שמה שאני רוצה לקבל מהשני אני צריכה לשנות משהו אצלי.
 
השבוע הגיעה אלי אשה שבכתה שבעלה לא יודע איך לעודד אותה, לא יודע שפה של מחמאות. הוא בקושי מקשיב לה. היא יודעת בליבה שהוא בעל טוב ומסור, אבל זה לא מספיק. כמו שאת מבינה שילדה צריכה חיבוק ואהבה ומילים טובות, כך אני אשה נשואה 20 שנה ובעלי לא יודע להחמיא וזה חסר לי מאוד.
הם עברו אסון במשפחה, והיא היתה בזמן ירוד יותר ומצפה שהוא יתמוך בה. בעלה בא ממשפחה שלא קיבלו מחמאות, וסגור יותר, ובכלל חוש השיחה וההבעה נמצא יותר אצל האשה.
אמרתי לה – למה היא מרגישה כה אומללה. מה השאלה? זה לא פייר. זה לא יושר. מגיע לי שהוא ייתן לי, יכיר לי, יעריך יותר, ויספר לי.
המילה בכלל, זה דבר שאני תמיד אומרת, ואמרתי לה לא כדי לשלול או להנמיך את בעייתה, אלא לתת לה לחשוב אחרת. נכון מגיע לך. אבל גם לאשה הקודמת מגיע והיא נשואה 22 שנה ועדיין אין לה ילדים. מגיע לה, לא פייר, לכולם יש ולה אין.
הקב"ה יודע, ומכיר ונותן. אם היה לנו פגישה עם הנשמה שלנו דקה אחת, לשאול אותה מי את, למה באת ומה תפקידך למטה. והיא היתה אומרת לי לשכל שלי היום כל מה שאני לא יודעת על עצמי – מרגע זה אבין שכל מה שיש לי יותר טוב ממה שמגיע לי. כי הקב"ה מתחסד איתנו כל הזמן. אז המילה מגיע לי לא מתאימה.
אבל הנפש הבהמית נופלת, כי יש פה חיסרון.
אמרתי לה את צודקת, את רעבה למחמאות, אז ננסה לעשות משהו. אתן לך כלי. בואי נכתוב כעת ביחד כל המחמאות שאת רוצה לשמוע מבעלך. היא התחילה לצחוק – אני רוצה שזה יבוא ממנו, ולא שאלמד אותו. אמרתי לה שאם הוא לא יודע להביע אפשר לעזור לו. קודם כל אעזור לך להכיר במילים מה את כל כך מצפה לשמוע ממנו.
היא החלה לכתוב: שאני מסורה, יפה, טובה. נפתח לה הלב והחלה להביע עצמה במשפטים ולא רק במילים. 3 דפים מילאה בדברים שהיא רוצה לשמוע ממנו. אחרי שסיימה שאלה: ממה עושים עם זה? שאתן לו את זה והוא יגיד ואגיד לו תודה רבה? באמת.
אמרתי לה לא – קודם תקראי את זה ותגידי אם את מאמינה בכל מה שכתוב. היא אמרה כן, אני מאמינה וזה עשה לי טוב לקרוא את זה.
אמרתי לה שתחזור עוד שבועיים ואגיד לה מה לעשות.
אחרי שבוע היא התקשרה ושאלה מה הקסם שעשיתי לה. מה קרה? בימים האחרונים בעלה מחפש אותה כל הזמן להגיד לה משהו, ואומר לה דברים שמעולם לא שמעה ממנו. אחרי 20 ויותר שנים פתאום הוא אומר דברים שמעולם לא אמר. איך זה קרה?
ברגע שאת מילאת את עצמך בערך עצמי, בזה שכתבת את כל המחמאות שאת מאמינה שמגיע לך לשמוע, את האמנת בהם וידעת שזה את. ואת זה אנו משדרים החוצה. עכשיו את משדרת צבע ורוד ולא אפור. עד כה הוא היה מסתכל ורואה מסכנה, ולמסכנה לא אומרים כלום. עכשיו הוא מסתכל ורואה מה היא מאמינה. המחשבות שלה מלאות בערך עצמי והיא משדרת פה – יש פה ערך, גברת, מלכה, אחת שמגיע לה מילה טובה. והוא הבין את זה והתחיל להגיד לה זאת.
וזה באמת כך. ילדים קטנים אומרים אני מסכנה בגללה אני סובלת. ומבוגרים אומרים אם אני מסכנה, אני צריכה לשנות את עצמי. אני אשדר לשני שכך אני.
 
המילה מסכנה – היתה מישהי שכתבה ספר קול הדממה, להורים שלה ברוסיה היו 8 ילדים, חלק נפטרו בשואה ומדברים אחרים, והיא היחידה שנשארה, והאבא היה בבית הסוהר שנים, והאמא הדריכה נשים ליהדות. והם סבלו כל הסבל של רוסיה של פעם. והיא היתה אומרת לאבא שהם מסכנים. והאבא אמר: כתוב בחז"ל חכמת מסכנים בזויה. האדם מסכן, הולך להגיד משהו חכם, אז מה שהוא יגיד בזוי, לא מקשיבים לו. אז האבא שאל מי זה המסכן הזה שמבזים את החכמה שלו? אם היה כתוב חכמת חולים, עניים – משהו שיסביר מה המסכנות הזו. ואז היה מובן שאדם זה מסכן ואז לא שומעים לקולו גם כשאומר משהו חכם. מי זה המסכן הזה? מי שמרחם על עצמו ומרגיש מסכנות בעיני עצמו הוא משדר מסכנות, ואז אנשים אומרים גם אם הוא אמר משהו חכם, הרי מסכן לא יודע מה להגיד. איך מחשיבים אותו מסכן? כי הוא מחשיב את עצמו מסכן.
האבא אמר שאנו עשירים, גאים, מלאים. תקשורת מתחילה עם איך אני עם ריבונו של עולם, עם החיים שלי, אם אני מקבלת מה שאני צריכה לקבל.
ואז אנו יכולים למצוא את הקשר המתאים לנו באמת.
 
אני רוצה להמשיך את הנושא של ערך עצמי. עולם הפסיכולוגיה משתמש במילה של ביטחון עצמי – תבנה עצמך ותהיה בטוח בעצמך. אבל חז"ל אומרים שאי אפשר לבטוח בעצמנו ולהאמין בעצמנו, כי אין ביטחון באדם. אנו בוטחים בה’ הולכים איתו ביחד והוא עוזר לנו כל הזמן. ביטחון עצמי זה לא ביטוי יהודי.
ערך עצמי, כבוד עצמי. תהיי חשובה ומכובדת, תעריכי את עצמך, ותקבלי בהחזר מה שאת משדרת.
הנושא של ערך עצמי מוצאים הרבה בתורה, שהקב"ה אומר לעם ישראל עוד לפני מתן תורה, כתוב שם בנים אתם לה’ אלקיכם, וכל המילים שהקב"ה אומר – ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים – אומר רש"י – כהנים זה שרים. כל אחד מישראל כמו שר, בעל מעלה ובעל אחריות. אדם העוסק עם עצמו מוכרח להכיר במעלות שבו וגם להכיר במה שלא כל כך עדיין משובח כי יש פה עבודת המידות. והכל מתחיל ברוממות האדם. ומי שלא עומד על רוממות וייחודיות האדם לא יכול לגדול ולהגיע להחשיב עצמו כמו שהתורה הקדושה אומרת.
בנים אתם – יש בכם כל המעלות שיש בי, כי אני אבא שלכם. חביב אדם שנברא בצלם, חביבים ישראל שנקראים בנים למקום. עם קדוש ועם סגולה.
מכל מקום, בד"כ אין אדם מכיר החשיבות הנוראה הזו, אבל מכיר הפחיתות שלו, מה שעדיין לא בסדר, המידות שעדיין לא טובות. חייב אדם להתבונן ולהכיר בחשיבות הגדולה שיש בו, ובכוח מהותו שהיא חלק ה’. וכל כמה שמרבה בהכרה זו, כך מתרבה החשיבות שבה, ותכיר מה מתאים ומה לא מתאים, ואז מתוך חשיבות נזהרים יותר לא לעשות מה שלא מתאים לעשות.
 
על המצווה שכתוב בגמרא קידושין – האוכל בשוק פסול לעדות. אדם שהולך ברחוב, כמו שרגיל לראות אנשים אוכלים ברחוב – אם מזמינים אותו לבית דין להגיד עדות על משהו הוא פסול, כי אוכל בשוק. כמו שהרמב"ם אומר שבזויים פסולים לעדות. מדוע פוסלים אחד שלא מקפיד על כבודו, לא מתנהג בכבוד ברחוב – מי אומר שהוא לא ירא שמיים ויכול לשקר בעדותו בבית דין? התשובה, אחד שמזלזל בעצמו, עושה דברים שלא מתאימים לגיל, לחינוך, למעמד, והוא מזלזל ולא מכבד עצמו, אי אפשר לסמוך עליו בבית דין, כי עלול לשקר, כי ברגע שלא חושש על כבודו יכול להגיד משהו לא נכון, וכשאנשים יכירו בכך ,הוא יגיד, בסדר, אני בזוי ממילא, לא מכבדים אותי, אז אגיד שקר, אז מה.
לכן הכל מתחיל עם עצמנו, כל מה שאנו משדרים לשני.
 
ונכון שאנו עסוקים כל הזמן לשאוף להיות יותר טובות, אם ארגיש שאני כזו חשובה, מתי אעבוד על המידות להיות טובה יותר? התשובה היא שברגע שאני מכובדת, לא מתאים לי דבר שאינו יפה ואינו נאה. כמו שאם אני לבושה לחתונה ובא כתם שנשפך מהבקבוק של הילד, מיד אני הולכת לכיור להוריד הכתם מהלבוש של החתונה, כי אני במצב מכובד ורוצה להישאר מכובדת. אבל אם אני במטבח ביום חמישי באמצע החלות לשבת, והשפריץ עלי משהו מהתנור, מה אגיד? אוי? לא, אגיד שאני כבר מלוכלכת, אז שיהיה עוד כתם.
אדם שמכיר יום יום שהוא מכובד וחשוב, ייזהר לא לעשות דברים לא יפים ולא נאים. אבל אדם שלא עובד על עצמו ולא חושב כך, אז שיהיה עוד כתם. אמרתי שקר – טוב, בסדר. אמרתי לשון הרע – טוב, בסדר. אבל זה לא מתאים, לא נכון.
ולפעמים אנו נופלים בזה שאנו יודעים שאנו לא מספיק בסדר, אז אין הרבה שווי לשם שלי, אז אני לא כזה ערכית, וממילא מה יצא ממני? חשוב להכיר, שדווקא אנשים רגילים מן השורה, שלא באו מייחוס גדול, דווקא הם יכולים ומסוגלים להגיע להישגים גבוהים מאוד בכל מיני שטחים של עבודת ה’ שיהיו ראויים ורצויים לפני הקב"ה – רק בדבר אחד: אם מגדילים ההרגשה של ערך עצמי, אז תראי כמה תגדלי, והשאיפות והציפיות שלך גם יעלו, ואת תהיי מסוגלת.
 
רבי חיים ויטאל מביא בספר עץ חיים, בדור שלו, שבימינו, שבני אדם הם בעלי יכולת מעוטה, לא כמו הדורות של פעם שאנשים היו חשובים ועסקו במעשים גדולים, היום אנו אנשים פשוטים ובעלי יכולת מעוטה. כל מעשה של אדם בדור שלו חשוב לפני הקב"ה כמעשים של הגדולים שנעשו על ידי אנשי סגולה של פעם.
אם הוא אמר את זה בדור שלו, מה נגיד אנו על הדור שלנו? על עצמנו? אם אני מסוגלת לחייך יום יום ולהגיד תודה רבה לרבש"ע, ולהגיד גם זו לטובה, ולקבל באהבה, ולנסות שוב דברים טובים, הקב"ה מעריך ומשבח כל מעשה שלנו לא פחות מאשר קיבל את מעשי התנאים והאמוראים.
זה המילים של רבי חיים ויטאל. מילים אלו לא צריכות להיות בראש שלנו אלא להיכנס לליבנו. בשבילי נברא העולם – יש שביל מסוים שלי, שאני צריכה לקדש בו את ה’. שביל של יהודיה ששמחה ומודה להקב"ה ומשתדלת להיכנס בכשרונות, כי הקב"ה לא מבזבז כשרונות ומצווה להשתמש בכשרונות כי זה מוסיף תענוג והנאה וכל היתר.
 
אומרים על ראובן, שבט ראובן, שכתוב בתורה, שכאשר האחים החליטו שיוסף הצדיק חייב מיתה, הוא לקח על עצמו לדאוג לו וזרק אותו בבור במקום להרוג אותו, כדי להציל אותו אחרי זה, שיחזור ויוציא אותו מהבור ויציל את חייו. אבל באמצע שהלך וחזר הגיעו הישמעאלים והוציאו אותו מהבור ומכרו אותו למצרים. כתוב בחז"ל שראובן אמר שאם היה יודע שהתורה הקדושה הולכת לכתוב את המעשים שלי, כל דבר שעשיתי, הייתי עושה יותר. עושה יותר מכובד, הייתי לוקח אותו על כתפי, עושה יותר נעים. כי המעשים שלי הם מוסר השכל לכל הדורות, אז הייתי רוצה ללמד את כולם על מעשים טובים יותר. רק לא ידעתי שהולכים לכתוב עלי.
חז"ל אומרים שזה כל יהודי. כל לילה הנשמה עולה לשמים ונכתב בספר תולדות אדם המעשים שלנו. כל מה שעשינו, אמרנו, הרגשנו, חשבנו, כל המעשים של יהודי – כמה בחרנו לעשות רצונו של הקב"ה, לזכור אותו, וכמה שכחתי, מרדתי – כל המעשים נכתבים. אנו רוצים ביוגרפיה יפה. בכל ראש השנה מוציאים את הספר שלנו עם כתב היד שלנו שחתם כל לילה שכך עשיתי – אם עושים תשובה מוחקים כל המעשים הלא יפים, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ופה ושם שוכחים על היאוש שלנו, על הערך שלנו ועושים שטויות. בא אלול, עושים תשובה ומוחקים הכל, ומה נשאר – הדברים היפים שלנו.
יגיע היום שספר תולדות אדם יופיע בחנות ספרים. זה יהיה כשהמשיח יגיע. כל המעשים הטובים של כל יהודי יופיעו לכל עם ישראל, שנקום בתחיית המתים ויהיה יום הדין הגדול וכל אחד יגיד מי הביא משיח במעשיו, מה עשינו להביא יותר קרוב את המשיח. הכל יהיה כתוב בספר. מה שכתבנו בכל לילה. ואז נגיד מה שאמר ראובן – אם הייתי יודעת שכותבים עלי כל דבר, הייתי עושה יותר טוב, עובדת על עצמי יותר. חשבתי שזה לא משנה ולא איכפת לאף אחד. שוכחים את זה. וחושבים מה אני שווה, מי אני בכלל. אבל זה לא נכון, כי הקב"ה איכפת לו ממנו יותר ממה שאנו מחשיבים את עצמנו, והוא מייקר וכותב בספר הזכרונות עד נצח נצחים.
תן דעתך שלא תחריב את עולמי, אומר הקב"ה לאדם. תחשוב, אל תהיה סתם. יהודי, בנשמה, במוח – תחשוב, תעריך, וכשחושבים באים להעריך.
 
אבל יש אלו שחושבים ולא באים להעריך. כי חושבים הרבה ומגיעים לחשוב שאני כישלון, כי לא עושה שום דבר במאה אחוז, ולא מצליחה להשיג מה שרציתי להצליח. כל הדברים הללו מזמינים אכזבות.
השבוע דיברתי עם אחת שהתלוננה על בעלה, צעירונת נשואה שנה, שלא מרוצה מבעלה כי לא ממלא את הציפיות שהיו לה. היא הזמינה, שאפה, התפללה ולא קיבלה מה שרצתה. איך היא יכולה להעריך אותו? זאת אומרת, הבוס הגדול, הרבש"ע שכח את ההזמנה שלה ושלח לה משהו אחר לגמרי, ויש מלחמה בינה לבין רבש"ע, ששלח לה בעל כזה שהיא לא מוכנה לקבל.
אחת שאומרת על בעלה דברים כאלה, אומרת זאת על עצמה. מה שאנו אומרים על אחרים זה מראה שמשקפת את עצמי. הפוסל במומו פוסל. היא עדיין לא מצאה את עצמה, וכך יכולה לפסול בעל שאנו מכירים שהוא בעל מידות ומעלות טובות ביותר. אבל זה המציאות של אנשים שמאשימים את השני בחסר שלהם.
סיפרתי לה סיפור על אחת שנסעה לחו"ל והיתה אורחת אצל משפחה שנשואים שנים, וראתה שם שלום בית נפלא. היא הכירה את השוני ביניהם, וראתה בחוש שהם טיפוסים שונים לגמרי, והתפלאה מאוד איך הם מסתדרים כל כך יפה, יש כבוד הדדי והערכה אמיתית, כזה שלום ביניהם. יום לפני שחזרה לארץ, שאלה את בעלת הבית: אני עדיין צעירה, ורוצה ללמוד משהו ממך בחיים. איך עשית שלום בית כזה יפה. האשה אמרה: זרקתי את הפתק. איזה פתק? מה? מתי? זרקתי הפתק וזו הסיבה למה שיש לי שלום בית טוב.
כשהתבגרתי ותכננתי איזה בעל אני רוצה ואיזה חיים יהיו לי, כתבתי פתק עם רשימה ארוכה על כל הצרכים שאני חייבת וחשוב לי שיהיה. כל שידוך שנתנו לי בדקתי את הרשימה, ואף אחד לא היה מתאים. התבגרתי ולא מצאתי אחד שיכול להתאים לכל הדברים שחייבים להיות. כשהגיע הנכון, ששייך אלי, היה נראה לי שהוא מתאים לכל הדברים האלה, שמחתי מאוד והתחתנתי. רק כדי למצוא הפתעות אחרי החופה. ההפתעות החלו יום אחרי יום – הוא לא מתאים לזה, ולא לזה, אכזבות פה ואכזבות שם. הרגשתי – וואו, איך הקב"ה עשה לי דבר כזה וקיבלתי בעל שבכלל לא מתאים לי.
הייתי מאוד עצובה. יום אחד קמתי ואמרתי – בגלל שהוא לא מתאים לרשימה, אני אהיה עצובה? מה קרה? אזרוק את הרשימה ואשמח במה שיש. לוותר על חלומות ולהיות מציאותי. ברגע שעשיתי זאת התחלתי לחפש מה שכן יש בו. עד כה חיפשתי מה שאין. ועכשיו שכחתי כל הציפורים שהיו לי בראש והתחלתי לספור מעלות שיש. והתחלתי להעריך ברוך ה’ שהוא כזה, ושהוא כזה, ושיקפתי לו כמה אני מרוצה שהוא כזה. והוא היה משקף בחזרה כמה הוא מרוצה ממני. ולכן יש בינינו הערכה וכבוד כי אנו לא שוכחים לספור את המעלות. בלי ציפיות ובלי אכזבות אפשר ליהנות מהחיים.
בגלל שהקב"ה אומר לאדם: תן דעתך – תחשוב, אל תלך רק עם רגשות.
 
אחת הסיבות שאנו מרגישים כישלון או חוסר הצלחה בחיינו, ואז הערך העצמי יורד, אחת מהן היא:אפילו שעשיתי דבר שיש בזה כישלון, נניח ציטטתי פסוק ותפסתי שזה היה שגיאה, ולמה לא בדקתי קודם בחומש, כל ההרצאה שלי כישלון גדול. רגע, זה לא כישלון שלם. כי מה שאמרתי קודם ואחרי זה זה בסדר. אבל אנו עושים איקס גדול, ומרגישים שהכל כישלון. ואז הערך העצמי יורד.
נניח המורה מספרת לאמא על בת השמונה שהיא חצופה, ולא לומדת. האמא מרגישה כישלון שהיא לא יודעת להיות אמא, והיא מרימה את הידיים ובוכה. בעלה אומר לה – יש לך 7 ילדים, והיא אחת מתוכם, והיא בדברים רבים בסדר, רק בכיתה יש לה בעיות. אנו עושים את זה לעצמנו, אם יש כישלון על דבר אחד זה לא חוסר הצלחה בהכל. עדיין נשאר כל כך הרבה מעלות, דברים מיוחדים, חלקים טובים. וזה חשוב לזכור כל הזמן.
בספר ארך אפיים כתוב שיש אנשים שסיבת הצלחתם הגדולה היא אי ההצלחה. דווקא מכך שהם נופלים עוד פעם ועוד פעם, הם אומרים שינצחו את הכישלון בכך שלא יישברו. יעמדו שוב ויעשו שוב. דבר זה חביב מאוד לפני הקב"ה וזה הסוד להצלחה בעבודת ה’ ובעבודת הכל – למרות אי ההצלחה לא להישבר ולהמשיך לעשות. כי מי שמסתכל על כישלון כאסון, לא יכול לקום ולעשות הלאה.
שבע פעמים ייפול צדיק וקם. הצדיק נופל 7 פעמים וקם עוד פעם. המפרשים שואלים – זה צדיק? צדיק לא נופל, אולי פעם אחת. למה קוראים אותו צדיק אם הוא נופל? כי הוא קם. לא להיות למטה. ברגע שלקחתי על עצמי ללמוד שמירת הלשון ואני זהירה ביותר. יום אחד אני יושבת בחברה, ומתחילים לדבר על מישהו ויש לי חלק עסיסי לספר עליה ,וזה גולש ויוצא ממני בלי שליטה. אחרי שאני חוזרת הביתה אני שבורה – נכשלתי, ירדתי, כל החצי שנה שעבדתי על עצמי נפל עכשיו, וזהו, אני מיואשת. אני לא מתחילה בכלל, אם אחרי חצי שנה אני נופלת בכזה לשון הרע.
כישלון, אבל לא עושים מעצמך כולך כישלון. תקומי ותגידי: אנא ה’, חטאתי, עוויתי, פשעתי, אני מתחרטת ועושה תשובה ומרגע זה מתחילה מחדש. ובזה את צדיקה , שאת לא נשארת למטה.
 
שמעתי סיפור מהשואה, במלחמת העולם השנייה, חלק גדול מישיבת מיר עברו בניסי ניסים לשנחאי ביפן והיו כמה שנים עד סוף המלחמה ועברו לחו"ל ומשם צמחה כל התורה שהיתה לפני השואה.
בשנחאי בסוף השואה, הבחורים כבר שמעו שהם יתומים ואין להם משפחה, והיו שבורים מאוד, ביום כיפור התפללו בכל החוזק ובכל הכוח, שלא נשאר איש בעולם חוץ ממני, ה’ תעזור לי ותשמור עלי, וכך הם התפללו. במוצאי יום כיפור כל קהל הבחורים הרגיש כמו מלאכים, שהם מעל העולם הזה כולם, ברמה גבוהה ביותר כמו מלאכים. למחרת בבוקר מזמינים הרבה לחם לכל הבחורים והם היו רעבים כי אחרי הצום קיבלו מעט אוכל. ובבוקר הם התנפלו על הלחם וכל אחד מושך עוד ועוד. אחרי שאכלו, חלק מהבחורים נשברו, והתביישו, ונכנסו לראש הישיבה, רבי ירוחם, ואמרו לו – כישלון גדול. אתמול היינו כמלאכים, והיום התנהגנו כמו בהמות. כל אחד חטף עוד ועוד לחם. מה קרה לנו? נפלנו משמיים לארץ. לא נשאר מכל המדרגות, מכל ההישגים הגדולים של יום כיפור כלום. נפלנו, נפלנו. הם היו שבורים. ראש הישיבה אמר להם משל:
היה פעם עשיר מופלג שרצה להראות עושרו לכל העולם, והחליט לבנות ארמון שכולם יראו את עושרו. הוא השגיח על הבנייה, וכל יום ביקר איך זה נראה ומתקדם. וכך גדל הארמון עוד קומה, ועוד קומה, ואז הזמין מישהו מיוחד לעשות משהו מאוד מפואר מהגג, שכל אחד יראה מרחוק. והוא עצמו יום אחד מטפס על הסולם לבדוק את השיש ששמו על הגג שיהיה מאוד מפואר, והולך לראות אם הכל כמו שהזמין. וכשהוא על הסולם בגובה גבוה, פתאום התמוטט הסולם והוא נפל ארצה עד למטה. והוא התחיל לצעוק מכאבים שקיבל שברים בכל עצמות הגוף. הוא צועק – הארמון שלי נפל, הארמון שלי נפל. אנשים באו מהר וחשבו שהשתגע. הארמון שלו בסדר, הוא נפל. לא, הוא חושב שהארמון נפל. עד שהרגיעו אותו שרק הוא נפל, וקיבל שברים, אבל הארמון בסדר, יפה וגבוה, רק הוא נפל זמני, ועכשיו הוא יתרפא ויהיה בסדר, ויראה שארמון בסדר.
ראש הישיבה אמר: בחורים, הארמון שבניתם אתמול יפה ועומד וקיים. יום הכיפורים הגבוה עם כל המדרגות שהשקעתם הכל עומד. אתם נפלתם, זמני, עכשיו נפלתם, נשברה איזו עצם, איזו מידה לא יפה שכל אחד חטף מהשני, לא יפה. אבל הארמון שלכם עומד.
לפעמים אני נופלת ברגע זה והנפילה כואבת מאוד. אבל לא כל הארמון נפל. אפשר להשתקם. עוד מעט אקום ואראה שעומד כל העולם שבניתי. וזה חשוב מאוד. כי אדם נבנה לפי ההישגים וההצלחות. ואם אני יודעת שכל יום השתדלתי לתקשר עם אנשים חיובי ולעשות טוב, אז ברוך ה’ הבניין עומד. פה ושם אני נופלת. תקומי ותראי שיש לך בניין גדול, גן עדן גדול שאת בונה לעצמך.
 
עכשיו, שלמדנו איך לא ליפול מעצמנו, נלמד איך לא ליפול מביקורת של השני. אם אני מבקרת את עצמי אני מבקרת את השני. אי אפשר להיות לשני יותר טובה ממה שאת לעצמך. אם את מסוגלת לראות מעלה אצל השני, סימן שאצלך המעלה. תשמחי בה. אם את מסוגלת להכיר במעלה הזו – זה בתוכך. כך חז"ל מלמדים אותנו.
נגיד שילד בן 3 נכנס לחדר הזה ומקשיב, ואומר – איזה טפשות את מדברת – אני איעלב? ילד בן 3 לא מבין. הוא מרגיש טיפש כי הוא לא מבין, אז הוא אומר שאני מדברת טפשות. אם אחת תגיד שאני מדברת חכמה, אומר לה שהיא חכמה כי היא מכירה שאלו דברי חכמה.
אחת שרגישה למוסיקה, אומרת איזה צליל יפה. אחת שאין לה כישרון למוסיקה ולא שומעת טוב, אומרת תפסיקי את הרעש הזה. זה רעש? אין לה חוש בזה בכלל. אחת שמכירה באומנות, יכולה להכיר כמה השקעה יש בתמונה יפה. אחת שלא מכירה בזה, אומרת:זה די יפה. מה זה די יפה? אני יוצאת מהתפעלות. אם את מתפעלת, סימן שגם את ציירת. יש לי חוש אומנות, אחרת לא הייתי מכירה שגם לה יש חוש אומנות.
אז כל מעלה שאת רואה, תשמחי שיש לך אותה. לפעמים זה לא מפותח מספיק שאת יכולה ליהנות מזה בעצמך. אבל אם את אוהבת משהו במישהו סימן שיש לך את זה. ואם את לא אוהבת משהו, סימן שזה חלק בעצמך שאת לא אוהבת.
 
קראתי ספר באנגלית: את נמצאת בדבר שאת שונאת. כעסתי על הספר, לא ייתכן. אני מה שאני שונאת? אם אני שונאת כושי אני כושית? דבר ראשון אני לא שונאת אותם. אנו לא מדברים על שנאה של רשעים, כי מצווה לא לאהוב אותם. אנו מדברים על אחת שאומרת – אני לא יכולה לסבול אותה. מה היא מפריעה לך כל כך ? כי אצלה את רואה צל ממך שהחלק הזה בתוכך את לא אוהבת, או עדיין לא עשית להוציא אל הפועל את היופי שבזה. כל דבר שמעצבן אותך במישהו אחר, תחשבי איפה זה אצלך.
אותו דבר כשמקנאים. בד"כ כשמקנאים במישהו לא סובלים אותו. אני לא יכולה לסבול את זו, כי היא אגואיסטית ודואגת רק לעצמה. למה מפריע לך? למה זה כל כך מעצבן אותך? או בגלל שאת רואה אצלה משהו שחסר לך, למשל שהיא מעריכה את עצמה יותר ממה שאת מעריכה את עצמך. את יודעת שאת סמרטוט ומוותרת כדי לרצות את כולם. והיא חזקה, ולא נופלת בשביל אנשים, היא אומרת לא, יודעת את גבולותיה, היא כזו אגואיסטית. אני לא יכולה לסבול אותה, כי אני סמרטוט והיא דואגת לכבוד שלה.
או אני לא יכולה לסבול אותה, כי היא מתנהגת בדרך שאני יכולה גם, ואז זה מעצבן אותי כי זה משקף את עצמי. ילדים שדומים לנו בדרך כלל הכי מעצבנים אותנו. אם הייתי מקבלת את עצמי, הייתי אוהבת אותה גם. בזה שקשה לי לראות אצלה את החולשה שלי, זה סימן שלא קיבלתי עדיין את עצמי. זה לא אשמתה שהיא עצלה, כי גם אני עצלנית. בגלל שאני מעבירה על עצמי ביקורת כל היום שאני עצלנית, אז גם הילדה מעצבנת אותי.
אם אני אקבל את המציאות שאני עצלנית, ויש לי מידה שאני צריכה לעבוד עליה יום יום, ואקבל שכר יום יום שאני צריכה להתאמץ לעשות משהו שאני לא אוהבת, ויודעת שה’ רוצה זאת ממני – אז כשאני מקבלת את עצמי, בלי לעשות איקס ולהנמיך את הערך, אלא להגיד שאני כזו ועובדת על זה קשה, אז ארחם על הילדה, שהמורה צועקת עליה כל יום, בגלל שהיא קיבלה ירושה ממני. אני עובדת יום יום על העצלנות וגם היא צריכה לעבוד על עצמה. אבל בזה שאני מקבלת עצמי ועובדת על זה ולא נשברת ומתפללת על זה ולומדת איך לשפר – אני נותנת לה ירושה רוחנית שהיא תקבל ממני כלים להתמודד עם התכונה שירשה ממני.
 
זה לא רק עם ילדים. גם עם הבעל. הקב"ה הכניס באיש ואשה חצי נשמה – הוא ואני ביחד. הוא גם הכניס בנו שוני, שהוא איש ואני אישה, וזה שוני בהרבה רבדים. כמה אנשים מספרים לי על הקושי שיש לאשה עם הבעל. הוא כזה והיא לא כזו. ואני אומרת לה – זה לא רק בעלך, אלא כל הבעלים. האנשים הם לא כמו הנשים. יש שוני במציאות של איש ואשה. יש שוני של משפחות שונות, הוא ממשפחה כזו ואת ממשפחה כזו. שוני עצום יש בין המשפחות. ואם זה לא מספיק – יש שוני שהוא הכי קשה מכולם – אם אני רגועה, הוא עצבני, אם אני איטית הוא מאוד זריז, אם אני קמצנית הוא מאוד לב רחב ולארג’ מוציא הרבה. שוני בדברים בסיסיים בינינו. גם שם יש שוני.
למה הקב"ה עושה זאת? אם אנו נשמה אחת, מספיק השוני בין איש לאשה, יש המון התמודדות רק מזה. מספיק השוני שבאנו כל אחד מעיר אחרת. למה גם השוני השלישי שהוא כל כך שורשי? כי כאן העבודה היומיומית. כי כל אחד יורד לכאן כדי לעשות מהמציאות שלנו משהו יפה יותר, משהו יהודי יותר, משהו יותר מכובד, משהו מהקב"ה שנמצא בנשמה שלנו. הקב"ה אומר שהוא יתן לי את הבעל שדרכו אראה את עצמי. כל דבר שאת משהו קיצוני, הוא יהיה בדיוק ההיפך. קיצוניות באותו דבר לכיוון ההפוך. בזה שאת מהירה מידי, ואת לא יסודית, הוא יהיה יותר יסודי ואיטי, יקפיד על דברים, ואת אומרת, נו בסדר, הלאה. לפעמים זה בדיוק ההיפך, כל אחד בקיצוניות. וכל אחד צריך לראות את זה, להכיר בזה ולעבוד על זה. במקום לבקר ולהגיד שקשה לסבול את זה.
לכן אנו מתעצבנים הכי על בן הזוג. אם זה אחותי ששונה ממני, אז קשה לי איתה ומתרגזים לפעמים ועושים מרחק, אני לא אספר לה הכל, אני לא אבקש ממנה טובה כי היא איטית ואני זריזה. אבל עם הבעל חיים ביחד ועושים הכל ביחד ,ואז רואים הכל וזה מכאיב הרבה יותר. הקב"ה לא עשה כדי שיכאב לנו, אלא כדי להעלות אותנו. כשאני רואה מה שמפריע לי, כאן נמצא משהו אצלי.
כשאני עומדת מול המראה, הצד שלי במראה זה הצד שמאל. אותו דבר אבל הפוך. אם הצווארון שלי עקום, לא יושב מסודר, אני רואה שזה לא מסודר. אז אני שמה במראה את הידיים כדי לתקן את הצווארון שיהיה ישר ויפה. אבל אי אפשר, זה לא הולך, אני נוגעת במראה ושום דבר לא משתנה. כי אם את רוצה לראות תוצאות שם, תסדרי את זה על עצמך. אם תסדרי על עצמך את הצווארון, תראי במראה את הצווארון יפה.
אם אני מתעצבנת על בעלי, זה אומר שזה משקף משהו שאני לא כמוהו. בזה שאני מידי קמצנית, הוא מידי לארג’. ברגע שאפתח את עצמי, הוא יירד מהפזרנות שלו. בזה שאני מידי עצלנית, הוא זריז כזה שנכנס כמו רוח בבית, הכל עף. אני עולה על האיטיות שלי, מזדרזת ומתקנת את הקיצוניות של העצלנות והאיטיות שלי, מתחילה להזדרז, ופתאום פלא פלאים, הוא הרבה יותר רגוע, לא סערת רוח. כל הסבל של השוני הולך לאט לאט למטה, איך שאני עולה במקום שאני צריכה לעלות. הוא יירד, ואיך שאני יורדת במקום שאני צריכה לרדת הוא יעלה.
 
זה סוד התקשורת. גם בילדים. אמא מתלוננת שילדה בת 10 לא לוקחת אחריות על שיעורי בית. משחקת כל היום וב-8 בערב נזכרת שלא עשתה. וחוזרת עם פתק מהמורה להקפיד על שיעורי בית. וכל יום היא לא לוקחת אחריות, והעונשים לא עוזרים. שאלתי את האם איך הולך היום – היא לוקחת אחריות על הילדה ושואלת מה היא צריכה לעשות ולוקחת אחריות שהכל יהיה הכי טוב ויפה, ומתערבת ועושה, והיא לא לוקחת אחריות. אז זה בגלל שהיא עושה מידי, אובר. היא לא המורה, היא אימא. אמא מעודדת, שואלת מה נשמע, איך היה היום, חוזרת למטבח ומכינה אוכל, נותנת נשיקה. מה את מתערבת כל כך? זה לא ילדה של חינוך מיוחד שצריך הרבה התערבות, מדובר על ילדים רגילים שמסוגלים בלי הרבה בעיות. אבל כך היא לא תעשה שיעורי בית? טוענת האמא. אבל אני אומרת שכבר 3 שנים היא לא עושה שיעורי בית, ממילא המורה צועקת, את לא מצליחה, אז תרדי מהאחריות. האמא צריכה לשלוט ולכן מלחיצה את הילדה, והילדה מרגישה שהיא לא צריכה לשלוט, כי האמא לוקחת את כל האחריות. ואם האמא יורדת, פתאום היא לא שומעת תלונות מהמורה, כי האמא ירדה, אז הבת עלתה. הבת עושה את זה איך שהיא יכולה לעשות, היא לוקחת אחריות כי אף אחד לא ייקח אחריות עליה. והיא עושה את זה. וכך זה עם כל אחד.
אמא שמעירה את הילדים כל בוקר – לא הכוונה לקטנים או לאלו שיש להם קושי מיוחד. אני מדברת על בת 16 שצריכה לקום בבוקר בשעה מסוימת כדי לתפוס את האוטובוס לסמינר. והאמא דואגת לכך, ומעירה כל יום את הבת ומשקיעה המון כוחות עד שהבת יוצאת מהמיטה. אני אומרת לאמא שתמשיך היא לישון, והבת תקבל עונש, ותתחיל לעשות את זה בעצמה. כשאחד עולה השני יורד, ולהיפך.
אותו דבר כשאנו רואים דברים שגורמים לנו טוב, הנאה, אנו מאוד נהנים מדברים טובים שיש במידות של בני ישראל – ילדים, בעלך – תפרגני לעצמך הנאה, זה סימן שיש פה אדמה עשירה, הילדים מקבלים שמש וגשם, יכולים לצמוח פה דברים טובים. אל תגידי לא מגיע לי, זה זכות אבות. בוודאי שזה זכות אבות וחסד חינם וניסים גדולים, אבל תפרגני לעצמך לשמוח על החסד והטוב שקיבלת ועל כל דבר קטן, ותרגישי שוב שה’ אוהב אותך ויש לך כל כך הרבה דברים טובים בחיים. זאת אומרת להיות עם רצון של חיובי, להכיר ולחפש ולעבוד על זה.
 
עדיין יש הרבה מה להמשיך על הנושא הזה. נראה עוד דבר קטן לפני שאני מסיימת להיום.
דיברנו קודם מה עושים עם ביקורת. יש סיפור מרבי זישא מאניפולי, שאמר – אם יאמרו לי בעולם האמת: זישא, למה לא היית כמו הבעל שם טוב, אני לא אפחד מזה, וכי אפשר להשוות אותי לבעל שם טוב? אם היה לי הכוחות, הכשרונות שלו, סיעתא דשמיא שלו – הייתי כמוהו. אבל אם יאמרו לי, למה לא היית זישא, מכך אני מפחד מאוד. כי הקב"ה בורא כל אחד בצורה שנברא, והקב"ה מכיר ויודע מה השליחות של הנשמה, וכל אדם יש מגבלות בדברים מסוימים. כותב רבנו יונה:כי השגת האדם קצרה ודלה, ועם כל הטורח והתיקון ישיג מעט מן המעלות, וזה לא פוטר אותו מלהשתדל. מי אנוכי, מה חיי, מה אני יכול לבד. הקב"ה עוזר לנו אבל זה לא פוטר אותנו מלהשתדל כל הזמן.
 
עוד דבר אחד – שאלנו קודם איך אנו יכולים לקבל ביקורת ולא להחשיב עצמנו שבורים מדברים כאלה.
לפני כן – חשוב מאוד שיהיה לאדם איזו נקודת אחיזה שבה יצטיין ביותר. וזה ייתן לו מעמד בעינו עצמו ובעיניים של אחרים. למשל, מי שלא הצליח לקנות מעמד חברתי בחברה שהוא שייך לה, יבחור לעצמו נושא שאין הרבה עוסקים בו, והוא יתמחה בזה ומזה יהיה לו ערך. במשך הזמן יקנה ע"י כך מעמד של חשיבות בדבר זה, ומכאן יקבל עידוד להצליח בעוד דברים. לדוגמא, הוא מדבר על איש שהולך ללמוד – אם לא הצליח בגמרא, ילמד הלכה ויתמחה בזה ויהיה לו הרבה כוח מזה.
הכלל – כל אחד יחפש דברים שיחזקו בעיני עצמו את ערכו, ויעשה כל יום מספר תרגילים בעניין זה, עד שיהיה מושרש בתוך התכונה שאני מכבדת את עצמי כי אני טובה בזה. ואל תפחדי מגאווה. גאווה זה כאשר את מרגישה עצמך מעולה מעל מישהי אחרת, כי אני כזו מוצלחת. זו גאווה. אבל להכיר מעלות שבנו, ליהנות מהן ולהצליח ולהודות עד בלי די לקב"ה על זה – זה נותן להרגיש מלא, שאת מלאה כמו בלון מלא אוויר. אז אם אנשים רוצים להוריד אותי, למשוך אותי להרגיש לא טוב עם עצמי – אז אני אגיד שנכון בהרבה דברים אני לא בסדר, אבל בדבר הזה אני יודעת שאני מצליחה.
 
אם למדנו שרבי חיים ויטאל אומר על הערך של כל יהודי, על אחת כמה וכמה שבדור כזה חשוך יש עדיין הרבה יהודים יראי שמיים ועושים הרבה דברים טובים, אנו בלונים מלאים מאוד בגאווה יהודית, בויגבה ליבו בדרכי ה’. נכון שאני לא בסדר בהכל, אבל ב"ה אני מחזיקה בעצמי במעלות שהקב"ה נותן לי. זה שומר עלינו, כמו מערכת חיסון, שגם כשיש חיידקים באוויר, מערכת החיסון לא נותנת לחיידקים להיכנס אלייך. תבני את מערכת החיסון הרוחנית שלך, ותראי שלא כל דבר נכנס אלייך. יש לך גאווה יהודית, יש לך סיעתא דשמיא, ולא כל דבר יכול להיכנס אלייך.
בזה נסיים היום.