שיעור ראשון

הרבנית נוישטט

 

הנושא עליו אדבר הוא נושא תקשורת. זה קשור לכל האנשים שאנו פוגשים בהם. איזה ציפיות יש לי מאנשים, מתי אני נפגעת מהם, ואיך להתנהג עם אנשים כדי להזמין תקשורת נחמדה יותר, אדיבה יותר, האם יש דבר כזה בכלל? האם אפשר להזמין תקשורת מסוימת, או שברור שמה שעוזר לי עוזר לי.
לפעמים כשאנשים אומרים לי משהו אנו נפגעים ממילה. איך זה שהוא אמר לי דבר כזה. האם זה כך צריך להיות שמישהו מבחוץ יכול להכאיב לי? הרי היא רק אמרה משהו. אני לא מדממת, לא הפסדתי כסף, לא נשבר כלום. אז למה לוקחים את זה ללב ונשברים ממילים? זו שאלה טפשית, כי כך הדבר, כי אנו באמת נפגעים.
מה העניין שאנו יכולים להגיד שבגללה אני כאובה. איך יכול להיות שאדם מבחוץ יכול להכאיב לי. לא קיבלתי מכה ולא סטירה.
 
אחד הדברים החשובים בחיינו זה אהבה והערכה בין אנשים. זה חלק מהצורך של יהודי, נשמה, כבוד אהבה והערכה. כל תינוק גדל על זה, כל ילד מצליח עם זה, כל מבוגר ממשיך להיות בריא עם קשר של אהבה וכבוד וחום.
אחד הדברים ששואלים יהודי – ציפית לישועה, התעסקת באמונה בתוך העבודה, כל הזמן לזכור הלכות. הדברים העיקריים שהנשמה צריכה להיזהר כל החיים כדי לא לרדת מהפסים של תכלית הבריאה.
אחד מהם, שמשום מה לא ידוע, האם המלכת חבר בכבוד. האם המלכת המלכה שהיא חשובה ביותר, מכובדת ביותר. במקום אחר מצאתי – האם המלכת חבר עליך בנחת רוח. האם נתת לכל אחד להרגיש איתך נחת רוח, נעים איתך, טוב איתך.
זאת אומרת האם עשית את החיים שלך נכון? היה נחמד איתך? אנשים הרגישו טוב איתך? כי הקב"ה כל כך מקפיד על זה. כי כולנו שייכים לאבא אחד, ובתוכנו יש חלק נשמה, חלק מה’. וכמו במשפחה שיש לאבא ואמא כאב שיש מחלוקת, אמא אומרת די, תפסיקו עם הויכוחים ,אני רוצה שלום. אם אח מזלזל באח שלו זה כואב לאמא. הקב"ה שהכניס בנו את הנשמה הטהורה, הוא יודע איזו גדולה, ותואר ויופי יש בתוך כל נשמה. זה כאב, כביכול, לשכינה הקדושה שאנו לא מכבדים זה לזה, ולא יודעים מה הגדלות של כל יהודי.
לכן שואלים דבר ראשון עשית את התפקיד נכון, כיבדת כל יהודי. צריך להיות כבוד, אחדות, אהבה.
 
אבל בין כל זה שזה באמת נכון, ויש גדלות לנשמה, ויש עוצמה, אני חושבת עכשיו על משהו שראיתי באנגליה, הלכתי לחתונה ולקחו אותי לבקר את ארמון המלכה, אז היה לי סיור בארמון, וראיתי תמונה אחת שלא מצאה חן בעיני. תמונה גדולה, באולם האורחים של מלון המלכה, ובעיני היא לא מצאה חן כי היא היתה אומנות של הדור של היום, פסים פה ושם, ולא הבנתי את פשר התמונה, שצריכה להיות יפה והיא לא יפה בכלל. אז יום אחד חשבתי על משל, בקשר לתמונה הזו. נניח שברגע זה החלטתי שהתמונה הזו לא יפה ולא מתאימה לארמון המלכה. ובדיוק בכיס שלי יש לורד שחור, אז התחלתי לקשקש על התמונה שאף אחד לא יראה איזה שטויות יש שם, שלא מתאימות לארמון המלכה. לפני שסיימתי את עבודתי, היו לי כבר אזיקים של המשטרה על הידיים. איזו חוצפה – מי את להגיד את דעתך על התמונה שהמלכה בחרה לארמון שלה.
זו המציאות שהקב"ה בוחר כל אחד מאיתנו, עם החסרונות והמעלות שיש לנו, והוא בוחר את התמונה שהוא אוהב בארמון שלו, בעולם הזה, הארמון של המלך. הוא בוחר אותנו ומייצר אותנו בדיוק כמו שהוא אוהב, והוא יודע שזה מתאים לנשמה שהיא חלק ממנו. וכל נשמה היא ייחודית מאוד וצריכה להגיע בצורה ייחודית מאוד, וכך זה באמת. והקב"ה מבקש שנעריך אחד את השני ונחפש למצוא את היופי של כל אחד, וכך נעשה קשרים. וזו הסיבה למה אכפת כ"כ לריבונו של עולם שיש בעם ישראל אהבה ואחדות.
מה מסתתר מאחורי הרעיון היפה הזה? יש גם בנו חוץ מהנשמה, החלק של ה’, גם נפש ורוח. הנפש זה חלק הגוף, החלק של אגו, שרוצה שיאהבו אותו, שיעריכו אותו, מצד רגש של הגוף. כמו התינוק שרוצה אהבה וחום, וילדה רוצה הערכה וכבוד לא רק בקבוק וצרכים כאלה, ובחורה בת 16 רוצה עוד יותר הערכה לפי מעשיה הטובים, כך כל יהודי לפי כל הכבוד שיש בנו והערך שיש בנו, אנו רוצים מאוד הערכה, ויש צורך מאוד עמוק שישרה בתוכנו בבית, במשפחה, בחברה, אהבה והערכה. וזו הסיבה למה אנו מאוד כאובים כשמזלזלים בנו. זה כואב בעומק הנפש.
 
שאלתי קודם מה עשו לך? לא הזיקו לך, אחת שצעקה עלייך. אבל זה כן פוגע בנו, כי יש לנו כבוד, והנשמה שלנו זה כבוד. כי זה בא ממלך הכבוד. ויש בכבוד הזה כזה יופי ועוצמה, והיא רגישה ביותר אם מזלזלים בה. אז הנשמה שהיא מלאה וטובה והכל בסדר תמיד, קשורה לרוח שמחברת בין הנשמה והנפש, שיושבת בתוך הגוף, ושם יש קנאה, ותאווה, וכבוד, וכל מה שבא מהנפש הבהמית, והרוח מקשרת בין הנשמה שהיא תמיד בסדר וטוב לה, לבין הנפש שהיא כאובה. והרוח היא מה שאנו מוציאים בתקשורת, רוח ממללה.
כלומר מה שאנו מרגישים בפנים, והרוח היא בין הנשמה לנפש. הנפש בלב, והנשמה במוח שלנו, והרוח היא בפה. יש לה כוח שבא מהנשמה ונכנס בנפש. ולכן יש קשר בין מילים של פגיעה שכואבות או מילים של כבוד והערכה שבונה ומעודד.
אז זו הקדמה על קשרים נכונים שיכולים להביא לנו הרבה טוב ושמחה.
 
כדי שיהיה לנו קשרים טובים עם אנשים, שנהיה שמחים ומאושרים, שזה צורך של אדם, של בריאות ושמחת חיים, אנו צריכים להרגיש טוב עם עצמנו. זה לא שמישהו אחר עושה לי טוב בחיים, ואם יש לי מילה טובה יש לי יום טוב, ואם לא דיברו אלי יפה היום אני בדיכאון כל היום. אני חייבת להרגיש קודם כל טוב עם עצמי, ואיך שיש לי דימוי עצמי וערך עצמי כך אני מרגישה טוב עם אנשים.
במילים אחרות – אנו חייבים לאהוב את עצמנו, להרגיש טוב עם עצמנו. כי איך שזה בפנים, כך זה יהיה מסביבנו.
 
בתור מורה, קורה בתקופת המבחנים, שקבעתי מבחן למחרתיים, ותלמידה באה ואומרת שיש אצלם במשפחה חתונה, והיא לא תסתדר עם הלימודים, זה הרבה לימודים לקראת המבחן. אולי אני מרשה לה לדחות את המבחן. בחורה בת 18. אני חושבת ואומרת לה, אני מבינה אותך, נקבע זמן אחר למבחן שלך. אח"כ אני נכנסת לכיתה, וגם שם ניגשת תלמידה עם אותה בקשה. יש לה שמחה במשפחה, ואם אפשר לדחות. אני מתבוננת קצת, ואומרת: גברת, כבר שבועיים שאת יודעת על המבחן הזה, לא שפתאום נתתי היום, אתם יודעים את לוח המבחנים, ואת יודעת שתהיה חתונה, אז מה פתאום התעוררת היום שאת לא מסוגלת לעשות את המבחן? לא אדחה את המבחן, את חייבת לעשות אותו למחרת החתונה.
מה קורה פה? למה לאחת אני אומרת אין בעיה ולשני לא אומרת כך? אני מכירה אותן אותו דבר. אני לא מעריכה אחת יותר. אין קשר ביני לבינה. אני נכנסת בכל כיתה שיעור אחד בשבוע ובקושי מכירה את הבנות מקרוב, חבל אבל זו המציאות. אבל אני לא רוצה לרצות אחת יותר והשנייה פחות. אז איך זה שבאותו זמן אני אומרת לא לאחת, וכן לשנייה?
כי אחת באה אלי ובטוחה שהיא צודקת. היא יודעת שלא יכלה ללמוד קודם, כי היו עסוקים להכין 7 ברכות או אולי סיבות אחרות, והיא נחושה בדעתה שהמורה חייבת להבין ולהצדיק אותה. והיא מדברת אלי בעדינות ויפה, אבל יש בה עוצמה של אמונה במילים שהיא אומרת, והיא משדרת לי שגם אני אבין אותה. השידור שלה, שהיא מאמינה בזה, נותנת לי להבין אותה ולהסכים לה.
הבחורה השנייה התעוררה הבוקר, מה אני אעשה עם המבחן, טוב אני אדבר עם המורה. היא באה עם כל ההיסוסים שלה, ויודעת שהיא לא צודקת, בתקווה שהמורה תהיה מלאך אלוקים שתעשה לה טובה. והיא משדרת לי את הלא, כי היא בעצמה לא מאמינה בצדקתה. ואנו לא יודעים את השידורים הללו, ולא יודעים את החיצים באוויר, אבל זה נקרא שידור חי, שתמיד אנו משדרים לאנשים ומזמינים תגובות של אחרים.
 
לנו יש הרגשה להיות אהוב ומקובל ומוערך ע"י אנשים. אבל אם אנו משדרים לשני ערך עצמי, כבוד עצמי, לא מזלזלים בי – אז אנשים מבינים שאיתי לא מדברים כך, איתי לא מזלזלים כך. או שאנו משדרים תקווה שאנשים יכבדו אותי כי אני את עצמי לא מכבדת, שאנשים יאהבו אותי כי אני את עצמי לא אוהבת. וזה הרבה פעמים שאנו מצפים מהשני דברים שאנו לא אוחזים שם בכלל. אבל משדרים דברים, והאדם מרגיש שאפשר לצעוק עלי, ואז אני כאובה, ובוכה, למה מזלזלים בי. אבל אולי אני בעצמי צריכה לשנות משהו בי לפני שאנשים יסתכלו ויראו שכך לא מדברים איתי.
 
רבי עקיבא מדבר על המצווה של ואהבת לרעך כמוך, שצריך להיות בעם ישראל אהבה ופרגון טוב. רבי עקיבא שעצמו היה בן גרים, בלי ייחוס, שאף אחד לא בנה אותו והוא לא ידע צורת אות עד גיל 40, בתקופה של תורה, של ישיבת יבנה בארץ ישראל, הוא היה כזה עם הארץ, בלי ייחוס ומשפחה. היה לו דבר אחד – הערכה על עצמו. אולי בגלל שהוא היה בן גרים ולא היה לו ייחוס אחר חוץ מזה שהוא יהודי. אולי זה מה שהאבא השקיע בו הכי הכי. הוא לא שלח אותו לחדר, אבל דבר אחד הוא קיבל בחינוך – אתה יהודי. אני לא הייתי יהודי, התגיירתי, אבל אתה הבן שלי כן יהודי.
אז יש לו ייחוס אחד – אני יהודי.
והוא חשב הרבה מה זה הייחוס הזה, מה זה נותן לי. הוא היה יכול להיות שבור ומסכן וכלום. והוא היה – חז"ל אומרים שכשרחל ראתה אותו בפעם הראשונה היא התפעלה ממשהו מיוחד בו. ומאז היא שמה לב אליו שיש פה אדם שהוא כלום, אבל כזה מכובד.
ובאמת חז"ל שואלים מה היא ראתה בו שזה נתן לה להבין שכדאי לה להשקיע בו, להתחתן איתו על הסיכוי שהוא אולי ידע ללמוד קצת. אדם בגיל 40 שלא יודע א"ב, והיא אומרת לו שהיא תתחתן איתו העיקר שילמד תורה, איזה ציפיות היו לה ממנו? מה כבר ייצא ממנו? היא היתה בת כלבא שבוע מגדולי ישראל, ואין ספק שדיברו איתה שידוכים עם תלמידי חכמים כבר, ואף אחד לא היה מספיק טוב בשבילה. ופתאום היא בוחנת משהו מיוחד אצלו, והוא מבוגר ממנה, וגרוש עם בן, ובלי ייחוס – והיא בוחרת אותו בגלל שיש סיכוי שהוא יגדל וילמד תורה. כמה הוא כבר ילמד? יש פה תלמיד חכם בן 25, והוא לא מספיק טוב לה, אלא הבור הזה בן 40.
מה היא ראתה בו שהיא ראתה שממנו תצא גדלות?
וחז"ל עונים שהיא ראתה בו דרך ארץ וצניעות. והיא אמרה שיצא ממנו גדלות אמיתית. וגם כשאביה צעק עליה על הבושות שיהיו לו שהיא תיקח אדם כזה, והוא לא יכיר בה אם היא תיקח אותו. אפשר להגיד שרחל הצליחה כל כך שהוא הפך להיות רבי עקיבא הגדול, זה סימן שהיא היתה צדיקה אמיתית. היא לא עשתה שטויות שעמדה בחלון וראתה בחורים והחליטה לבחור בו. כי מדבר טוב יוצא טוב. והיא גם לא שמעה בקול אבא שלא רצה להכיר בה ולתת לה גרוש, והיא היתה מוכנה לחיות עם עוני ודוחק העיקר להתחתן איתו. וגם זה היה נכון ואם היא הצליחה זה סימן שהצעד היה נכון.
אז חז"ל שואלים איך היא ידעה שזה הדבר הנכון לעשות? כי היא ראתה בו דרך ארץ וצניעות. זה מוזר. הוא היה רועה צאן. אני גרה בנווה יעקב בגבול הצפוני בירושלים, מעלינו יש הר גבוה, ובו גרים ערבים, השכנים שלנו מ-3 צדדים. הם היו יורדים מההר יום יום. היום יש כבר גדר הפרדה, אבל שנים רבות הם היו יורדים יום יום, וכל יום ראינו בחלון את רועי הצאן, איך הם נראים. גם רבי עקיבא היה נראה כמו רועה צאן, והוא היה ריק בלי צורת אות עד גיל 40. איזה דרך ארץ יש לרועי צאן? אדם אחד עם בהמות כל הזמן. איזה דרך ארץ יש למי שעובד עם בהמות כל הזמן, איזו עבודה חשובה זו? ומה זה צניעות בכלל, אם הוא לבש צנוע או לא צנוע? מה זה דרך ארץ וצניעות ברועה צאן?
עקיבא זה, חוץ מזה שהיה יהודי, לא היה בו ייחוס. והוא חשב הרבה. אחד היתרונות ליהודי שיש לו ראש טוב והוא חשב הרבה. לא היו פלאפונים ועיתונים, אז הוא חשב כל הזמן. על מה חשב? על מה שכל אדם חושב – מה היתרון שלי בעולם, מי צריך אותי פה, מה החשיבות שלי פה, מי אני פה? עם ישראל מי צריך אותי בכלל.
והוא מצא תשובה – יש לי ייחוס אחד, אני יהודי. האבא לימד אותו שיהודי זה חלק מהקב"ה שממש יושב באדם הזה. אז הוא חשב, אם הקב"ה בורא העולם לא מצא מקום אחר לגור רק בי, באדם הזה, חייב להיות שיש בי משהו חשוב. אם הנשיא של אמריקה בוחר רכב מסוים, אז החברה מתגאה שהנשיא בחר ברכב שלהם. אם מלך מלכי המלכים בוחר להיות בגוף הזה, אז אני אדם חשוב במיוחד. אני מיוחד, הקב"ה חי בי. אז אני צריך לנהוג בדרך ארץ כלפי עצמי, אני צריך להחשיב את עצמי.
אז הוא התחיל להחשיב את עצמו, ואז הוא החל להתנהג בצניעות. צניעות זה לא רק איך להתלבש ולא להתלבש לאשה. זה אחד החלקים של צניעות.
צניעות זה שמצניעים דבר יקר. אם יש לי חיסכון של כמה אלפי דולרים בבנק, אני לא מספרת לכל אחד, כי אני לא רוצה קנאה מצד אחד ולא שוד מצד שני. ואם יש לי מליונים עוד יותר אף אחד לא ידע מה שיש לי.
בזמן שהפרנסה בארה"ב התמוטטה לפני שנתיים, אנשים הגיעו לרב שטיינמן או רבנים אחרים בבכי, שפתאום הלך להם מליון דולר, אז הוא אמר – פתאום אני שומע שיש כל כך הרבה כסף אצל יהודים. אף פעם לא שמעתי שהוא יושב על מליונים. כלומר מי שיש לו הרבה כסף לא מספר לכולם. עושים צניעות במה שחשוב, כדי שלא יהיה שוד וגניבה.
אז דבר יקר מצניעים את זה בשקט.
כשרבי עקיבא תפס שיהודי זה דבר יקר, הוא התחיל להתנהג בצניעות. צניעות זה עדינות נפש, זה הערכה, בעדינות הכל מה מתאים ומה לא מתאים.
כשרחל שמה לב שהאדם הזה מסתובב עם רועי הצאן האחרים שהם פשוטים, גם הם יהודים, והוא כזה אצילי, היא לא הבינה מה האצילות שבו. זה פשוט מקרין ממנו דרך ארץ ואצילות ויוקרה, כי הוא האמין בזה, והוא הקרין את זה. היא רואה שהוא משתמש במילים בדרך ארץ בצניעות ומתנהג עם אחרים, והיא התפעלה מהיהודי הזה. ואז היא תפסה שהיהודי הזה לא יודע אות אחת בתורה אבל הוא יהודי גדול בעיני עצמו.
 
תורה נמשלה למים. אנו לומדים שהיא נמשלה לדבש, לחלב ועוד. מים – כדי לקבל גשם אנו צריכים כלי כדי לקלוט את המים. אם אכין כוס קטנה, אקבל כמות מים של כוס קטנה. ואם אכין מיכל גדול כך יהיה כמות המים שלי. ואם יהיה סדק במיכל, אז המים ייכנס וייצא, ולא יחזיק מעמד.
יהודי זה כלי. כמה מים יהיה בכלי הזה, כמה אזכה לתורה ולגדולה ולהצלחה ביהדות ובדרך ה’. תלוי כמה אני יהודי גדול. אם אני מחשיבה עצמי כוס קטנה, מי צריך אותי באמת, מה אני שווה באמת – תורה יורדת לכל יהודי מהשמים, אנו מתפללים כל יום ותן חלקנו בתורתך. לכולם יש חלק בתורה. אבל כמה מהמים ייכנס בי ויחזיק מעמד בי – תלוי אם אני כוס שלם, דבר ראשון, וגם כוס קטן או מיכל גדול ועצום.
כשדיברו שידוכים לרחל, שהיא היתה בחורה מיוחדת ביותר והבינה מה זה יוקרה של תורה, אז כנראה היא שמעה שהבחורים הללו לומדים טוב, אבל הם לא יהודים גדולים, לא מעריכים את עצמם ולא את השני, אין כבוד ודרך ארץ אחד לשני. אחד שמזלזל בשני סימן שמזלזל גם בו. איזה מכובד, המכבד את הבריות. אם אני לא מכבדת את השני, סימן שאני עצמי לא מכובדת. כי אם אני מכבדת את עצמי כיהודיה ויש לי כבוד, אז כל אחד כך. ואחד שמזלזל בשני סימן שגם בעצמו יש לו זלזול.
יהודי שמזלזל בעצמו זה כוס קטן עם סדק. יפה שהבחור יודע ללמוד, אבל זה לא יחזיק מעמד אצלו. הוא לא יגדל להיות גדול באמת, כי יש לו סל קטן.
ויום אחד היא רואה את עקיבא, שלא קיבל טיפת מים אחת, לא הגיעה לו האפשרות ללמוד בכלל, אבל הוא היה יהודי גדול בעיני עצמו, והתנהג בדרך ארץ וצניעות עם כולם, איזה התנהגות ויחסים היו לו עם כולם. אז היא הבינה שיש פה אחד שמעריך את עצמו ומחזיק מעצמו גדול – אם רק יהיה לו מי שילמד אותו והוא יקבל מים – כל טיפה תישאר אצלו. ואם הוא ילמד עוד ועוד הוא יתמלא בכזו כמות שעוד לא היה אדם כזה בעולם.
היא הבינה שדרך ארץ קדמה לתורה. תורה תיכנס, אבל תלוי כמה תחזיק. דרך ארץ לעצמך, לנשמה שהיא הכבוד של יהודי, זה תמיד מחזיק. היא החליטה לתת לו את האפשרות, היא נתנה לו ללמוד 12 שנה, והוא חזר והיא נתנה לו ללמוד עוד 12 שנה. והוא נהיה רבי עקיבא, של בר יוחאי ושל פנחס בן יאיר, של כל העולם.
 
והרבי הזה בא ללמד אותנו כלל גדול בתורה, המצווה אחת מתרי"ג מצוות. ולמה הוא עושה ממנה כלל גדול בתורה, שעל זה עומדת היהדות? ואהבת לרעך כמוך. כמוך קודם. אתה לא יכול לאהוב את השני יותר ממה שאתה מעריך את עצמך. אי אפשר לכבד את השני יותר מאשר לכבד את עצמך.
והוא יכול היה להגיד מילים כאלה, כי הוא עשה את זה, כי הוא עבד על זה לבנות את הכמוך קודם, הוא עבד על ערך עצמו מאוד חזק שנים רבות של בדידות. והוא הבין באמת שיהודי זה דבר גדול, והוא התחיל לכבד את עצמו והוא זכה לתורה מהשמים וזכה להיות רבי עקיבא שיכול להדריך אותנו עד סוף כל הדורות, שהכל מתחיל עם עצמנו.
אז לא בגלל שהיא אמרה לי כך וכך זה סימן שאני שווה משהו, ואם אני לא מקבלת מחמאה סימן שאני לא שווה. השווי שלנו אינו בידיים של מישהו אחר, אלא בידיים של עצמנו.
אם רבי עקיבא הפך להיות רבי עקיבא ממקום שהוא בא בלי ייחוס ובלי כלום, כל אחד מאיתנו שיודע הלכה וחומש ודברים כאלה, יכולים להאמין בעצמנו, כי הקב"ה אומר לי שיש בי חשיבות כי חלק ממנו חי בתוכי.
אם אחת מחשיבה ומעריכה עצמה לא בגלל מה שאנשים יגידו עליה, אלא בגלל שזה אמת, אז תראי כמה יהדות ותורה והצלחה תצא ממך.
 
אני גרה בנווה יעקב, זה היום כבר השתנה ויש אוכלוסיה מתחרדת, ופעם היה חילוני וחלק חרדי קטן מאוד. ובתוך החרדים היתה אוכלוסיה של 70% בעלי תשובה. כך היה פעם. אז רואים שהמשפחות באים לבקר את בעלי התשובה, הסבא והסבתא, ורואים בחג פסח וסוכות שזה חגים ארוכים שבאים משפחות מחו"ל, רואים הרבה בגן העיר אנשים במכנסיים ובלי כיסוי ראש, ששייכים למשפחות שלנו והם הסבא והסבתא, וזה דבר רגיל. פעם ישבתי שם עם הקטנים שלי לפני 10 שנים, וראיתי שם אשה שנראתה מאוד מבוגרת ומאוד הקרינה בריאות ושמחת חיים וחיוניות וממש תוססת כמעט, אשה מבוגרת ביותר. והיא היתה נראית מאוד יפה ומטופחת, עם מכנסיים ובלי כיסוי ראש, ושמרה על הנכדים, ילדים עם ציצית ופאות כמו החבר’ה שלנו, ובלי עין הרע ישראלים סברסים עם כל העוצמה, והיא רודפת אחריהם ומדברת איתם אנגלית.
שאלתי אותה מאיפה היא באה, ואמרה מאוסטרליה ואלו הנכדים שלה והיא גאה בהם. ראיתי שהיא אצילית משהו מיוחד. אמרתי לה שאני מאוד מתפעלת מההופעה שלה, לא ספרתי הקמטים על הפנים שלה, אבל הבנתי שיש פה הרבה שנים והיא נראית טוב ומחזיקה מעצמה טוב, ואמרתי שאני מאוד מתפעלת איך היא בריאה. והיא אמרה בטח, אני מאוד שומרת על עצמי, כי הגוף שלי משכן ה’, הקב"ה שוכן בתוכי, אז אני מאוד דואגת לשמור על הבריאות, ואיך אני נראית ומחזיקה את עצמי, ועושה התעמלות כדי לשמור על הכוחות והחיים, כי חיים זה מתנה, הקב"ה גר בגוף הזה.
אשה מאוסטרליה שלא למדה יהדות, לא היתה לה הזדמנות, והיא שומרת את הירושה מהסבתא הגדולה שהיא יהודיה והקב"ה שוכן בגוף שלה. האם זה פלא שהילדים שלה לומדים תורה בירושלים? מהסבתא הזו שהיא גאה ביהדות אבל לא יודעת מה לעשות עם זה? אז הבן חזר בתשובה והנכדים כבר גדלים בזה. כששומרים על דרך ארץ וצניעות, מזה גדלים אח"כ דורות יהודיים אמיתיים. כי זה היהודי האמיתי.
וזה המסר של הדברים הפשוטים שאנו מדברים ביום יום, שהם מחוברים עם המעלה שיש לכל אחד ואחד, כמה אני מעריכה את עצמי. כמה שאני בוכה שהוא או היא עושה לי, סימן שלא למדתי לקחת אחריות על עצמי. וכשאני אחליט שיש לי אחריות על עצמי להעריך את עצמי ולכבד ולאהוב. רבי עקיבא קיים לאהוב את עצמו עם כל המינוסים שהיו לו.
 
מה זה אהבה? מתי אוהבים? מתי שמכבדים, מעריכים, וגם מתי שמתמסרים. כשאני משקיעה באחד, מתמסרת לאחד, אני אוהב אותו. כי אנו לוקחים חלק מהכוח, זמן, חיים ומכניסים אותו בשני, אוהבים את השני.
איך אוהבים את עצמנו? דבר ראשון להכיר, להתפעל, להעריך. הערכה מזמין כבוד, כבוד מזמין הערכה. למדנו על כך באריכות לפני שנה. יש הרבה ללמוד איך כבוד והערכה הולכים יד ביד.
אחרי שיש לי דעת, אני מבינה מי אני ואומרת לעצמי כל יום – חייב אדם לומר, להגיד במילים – בשבילי נברא העולם. אני מיוחדת, ה’ דר בתוכי. מזה יתחיל אהבה.
אבל אהבה גם צריך מעשים. שאני אתן לעצמי מעשים אז אני אוהב את עצמי. שאני אשקיע בנשמה של עצמי, לשמוע דברי תורה, להתפלל לה’, לקיים מצוות אני אתחיל לאהוב יותר את הנשמה שלי.
שאני אשקיע בגוף שלי לאכול שתהיה בריאה ולעשות התעמלות מספיק ולישון בזמן אחרת אני מותשת ואין לי כוח לחיים, אני שומרת על עצמי כי אני משקיעה בדבר חשוב כי ה’ אומר לי שהוא רוצה שאחיה ואהיה בריאה. אז אם אתן לעצמי יותר דברים, אז אני אוהב את עצמי יותר.
אם אני משקיעה בצרכים נפשיים שלי, למשל אם אני אוהבת מוסיקה, וכל הכשרונות שלי – כל הכשרונות ה’ נותן כדי להוסיף תענוג. הנאה זה מוסיף חיים, והנעה זה כוח, תנועה. אם יש לי יותר כוח לחיים אני אחייך יותר ואשמח יותר. זה כמו מנוע, הסעה. זה הכל קשור לתנועה. הנעה נותן תנועה.
 
הקב"ה אומר שיתן לנו הרבה סיבות ליהנות מהעולם שלנו. לפני שבוע היה ט"ו בשבט (אני מבקשת סליחה מכל אלו שהגיעו ולא ידעו שיהיה שיעור, כי היה ט"ו בשבט והייתי חייבת להישאר בירושלים עם המשפחה). שמנו על השולחן כל כך הרבה פירות. אנו לא צריכים כל כך הרבה פירות כדי להשביע את הגוף ולהיות בריאים. רק מה, הקב"ה אומר – שמתי אתכם פה למטה בעולם, אתן לכם גם ליהנות מזה, שזה ייתן לכם כוח, והנעה.
במסילת ישרים מצאתי דבר נפלא, שכתוב שהקב"ה נותן מתנה לגוף בזה שיש לו הנאות מדברים שהוא נותן לנו פה בעולם הזה – ראייה, שמיעה, דיבור, נגיעה, מגע, אוכל, דברים שמהנים את הגוף, כל אחד במה שקיבלו ולא קיבלו – יש הנאות ודברים. כאשר חסר אחד מהחושים הקב"ה מחזק חוש אחר יותר חזק, שתהיה לך ממנו הנאה יותר מזה שחסר לך.
זה כמו מתנה לגוף, שהוא המשקל לנשמה, והנשמה רוכבת כמו רכב בתוך הגוף, אז הקב"ה אומר לגוף – לא יהיה לך חיים קשים כאלה שצריך רק לשרוד את החיים, כי אין ברירה הנשמה חייבת לקיים מצוות, אז את חייבת לאכול ולישון ולעשות את כל הפעולות ולא בא לי וקשה לי. לא , הקב"ה אומר שהוא יעשה לי הנאה ותענוג מזה, וכשרונות שמוסיפים תענוגים, ליהנות בהם בני אדם, כדי שיהיה לנו פה חיים טובים, ויהיה יותר חיות ויותר שמחה, ויותר מרגישים אהבה שה’ נותן לי ועושה לי, ואז אברך אותו יותר, ויבוא לי בקלות לברך ברכה ושמחה, כי אני נהנית יותר.
כתוב בספר פלא יועץ שחשוב להרגיש את הטעם של האוכל לפני שמברכים ברכת המזון. כי אם לא איהנה מהטעם, אברך גם בלי טעם. אבל אם אכלתי ונהניתי, אתן ברכה לקב"ה עם הנאה. היה לי טוב, אז אני אפרגן לה’ ברכה עם טעם טוב, ולא רק כדי לצאת ידי חובה. הקב"ה מפרגן לי יותר מלצאת ידי חובה, וגם אני אתן לו יותר מזה.
תלוי כמה אנו פותחים את החושים להודות ולשמוח ולמלא את עצמנו. כל זה עדיין קשור בלתת לעצמנו. תשקיע בהערכה, בנתינה, בעשייה, בכשרונות, במעלות, בחיות בחיים – ותראי כמה אהבה תהיה לך בחיים – אהבה לעצמך, לה’, לבריאה, לאנשים. ועכשיו כשאני חיה בחיובי וטוב לי ואני מרגישה טוב, גם כשפה ושם יש לי כאבים וחסרונות, לאף אחד אין הכל ואין פה חיים מושלמים, כי פה לא גן עדן – עדיין נשאר לי הרבה טוב.
 
חז"ל שואלים למה תינוקות קטנים בגיל כמה חודשים כבר מתחילים עם כאבי שיניים. התינוקות בוכים וסובלים, למה? הם לא חטאו ולא צריכים לסבול. כי הקב"ה רצה ללמד גם את הקטנים שהחיים בעולם הזה לא פיקניק, יש גם כאבים. גם פינוק והנאות וגם דברים לא נעימים בחיים. לכל אחד יש זמנים של כאב. כדי שלא נחשוב שכאן זה חיי נצח.
אבל מה שלא צריך להיות זה הכאבים שמה שאנו לוקחים ממה שאנשים אמרו לנו. אוהבים או לא אוהבים, מחזיקים או לא מחזיקים, חושבים עלי או לא חושבים עלי. אם אני מודדת הערכה שלי במה אנשים יגידו עלי, אני מסכנה מאוד.
כמה שאני לומדת להעריך את עצמי גם אזמין קשרים טובים יותר. כי כל אדם מה שבפנים מזמין החוצה.
 
להבדיל בין אנשים לחיות – בדיוק היום הייתי בבית שמש ובא לידי כלב גדול. בא כלב, אם אני אוהבת אותו, נניח אני אוהבת כלבים, יש אנשים שאוהבים חיות כאלה, הכלב יבוא אלי, יתחיל לשחק איתי, יתחיל לרצות לקבל איזו תשומת לב ממני. אם אני פוחדת מהכלב, תראי איך הכלב יגיע אלייך וירוץ אחרייך ויעשה לך ממש טראומה. ואם אני רואה את הכלב, ואומרת: שיהיה כלב, מה יש, לא טוב ולא רע, לא חושבת בכלל על זה, אז הכלב עובר על ידי, לא מסתכל בכלל והולך, אין לנו קשר בכלל.
איך הכלב יודע מה אני חושבת? ותמיד זה כך. איך הוא יודע? כי הכלב מרגיש. הכלב מרגיש את האמת.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, אם הכלב מרגיש גם בני אדם מרגישים. אפילו צמחים מרגישים. יש מחקר איך צמחים יכולים להרגיש שאוהבים אותם, והם יצליחו, ואם מזלזלים בהם הם לא יצליחו.
 
אמא שלי תמיד דאגה לצמחים בסלון, קיר יפה עם מדף של צמחים יפים מאוד. והשכנות והדודות תמיד באות לביקור ומסתכלים על אוסף הצמחים ואומרים לה: כנראה את מדברת אליהם יפה. והייתי חושבת איזו טפשות, חשבתי שזה צחוק, לדבר לצמחים. אבל אחרי שלמדתי על המחקר הזה הבנתי שהן צודקות. אם אני אוהבת צמחים ומעריכה אותם, הם יתנו לי נחת רוח.
החוקר מקנדה עשה מזה מחקר גדול. הזמין את הסטודנטים אליו למעבדה, ושם על השולחן עציץ וביקש מכל התלמידים שיעברו וילטפו את העציץ ויעברו הלאה. וגם שם על העציץ אלקטרודות, ששמים על האצבע של התינוק או בטיפול נמרץ חס ושלום, שיכולות למדוד החיות של הדבר, כמו האקו לב. יש אלקטרודות שיכולות למדוד חיות. אז הוא שם על העלה של העציץ ויכול למדוד כמה חיות בעציץ ואיך התגובה של העציץ הזה עם התלמידים שעוברים ונותנים לטיפה. אחד אחד עובר, ופה ושם יש עליות וירידות, יותר ופחות חיוך. פתאום בא אחד ונוגע בעציץ, וכל החיות נופל. כלום לא נשאר.
הפרופסור שואל אותו למה העציץ הזה כל כך פוחד ממנו? אז הוא צוחק איזה שטויות. הפרופסור מבקש שיספר איך הוא מתנהג עם עציצים. אז הוא עונה מה יש לי מעציצים? אני עובר ברחוב, לוקח ענף ושובר את העלים, אין לי ערך לזה. העציץ הזה הרגיש את זה אמיתי מאוד, והוא פחד.
ואז הוא עשה עוד ניסיון. הזמין אחד מהתלמידים שיהרוס הרס שלם אחד העציצים. אח"כ הזמין את כל הכיתה, וכולם עוברים ליד העציץ, והאלקטרודה מודד את החיות של העציץ. איך שהתלמיד הזה שהרס את העציץ השני עבר ליד העציץ הזה, פתאום כל העלים נופלים כאילו מת על מקום. אז הפרופסור מבקש ממנו למה קרתה התגובה הזו, והוא סיפר שלפני חצי שעה הוא הרס עציץ, והעציץ הזה הרגיש שהאדם הזה מסוגל להרוס עציץ חי, והוא נבהל עד הסוף.
אז אם הקב"ה שם רגש בבריאה גם בעציצים וגם בבהמות וחיות, אז על אחת כמה וכמה כמה רגש יש באנשים, ואם זה נכון באנשים בכלל, אז עוד יותר בעם היהודי, שאנו קשורים באחד מלמעלה, ואין פירוד בינינו לבין אבא שבשמים, וכמה אנו רגישים ביותר על הסבל והטוב והצער והכבוד או העלבון. וזו הסיבה למה שאנו לוקחים את זה בתוך הלב מאוד עמוק אם מישהו ציער או זלזל בי. כי זה דבר שמאוד כואב כי יש פה קשר חזק.
אבל האם זה חייב להישאר כך? האם אין ברירה אחרת? האם אני יכולה להשתלט על זה, ולהעלות אצלי יותר הערכה כדי לא להיפגע כל כך מהשני?
על זה אני רוצה ללמוד בשיעורים הבאים.
 
אסיים בסיפור שקרה באחת הדירות שגרה אשה בבתי אונגרין בירושלים, שפעם באה לאחד הרבנים והתלוננה על שכנה שגרה מתחתיה, אשה מבוגרת שיצאה מהשואה, גלמודה בלי משפחה, מאוד ממורמרת, עצובה, בדיכאון כל יום, מקללת אותה, צועקת עליה, שופכת דברים מלוכלכים על הכביסה שלה, והיא סובלת ממנה צרות כל יום ואומרת לרב שהיא לא יודעת מה לעשות, כי אין לה כסף לעבור דירה ואי אפשר לחיות כך, היא כל כך מפריעה לה ומה לעשות איתה.
הרב אמר – נכון, את צודקת, אין מה לעשות, ככה היא וזה המציאות שלה. אבל את יכולה לשנות את המציאות פה. אבל היא אומרת – אני כבר ניסיתי, מדברת אליה יפה, ושולחת לה עוגות וקוגלים ומשלוח מנות – שום דבר, היא כנראה מקנאה בי, כי אין לה שום דבר.
הוא אמר: יש מה לעשות. הכל מתחיל מאיתך. כשאת כועסת עליה היא מרגישה את הכעס וכועסת בחזרה. היא מסכנה, נכון? אז למה את כועסת עליה? תשני את הדעה שלך עליה. אם את יכולה לשנות את מה שאת חושבת עליה לחיובי, ואם את מסוגלת להגיע לאהוב אותה, תראי איך היא תשתנה גם.
האשה יצאה משם ולא האמינה שיש לה כוח לעשות, אבל לא היתה לה ברירה, והתחילה לעבוד על עצמה, וכל פעם שהיא קיללה אותה, היא חשבה איזה מסכנה היא, שאולי אני הייתי יותר ממורמרת ממנה אם הייתי עוברת מה שהיא עברה. והיא התחילה להוציא את הכעס והפסיקה עם המרמור והשלילי, והתחילה להכניס מחשבות על הטוב והחשיבות של האשה הזו, ופלא פלאים – האשה הזו הפסיקה לקלל אותה, פתאום שקט. והפסיקה לשפוך על הכביסה שלה, ולזרוק ביצים על הילדים שלה. אחרי כמה חודשים מהתחלת המבצע הזה, בוקר אחד האשה אומרת לה בוקר טוב, ואחר כך החמיאה לה, ומאז הם שכנים הכי טובים.
סיפור אמיתי שיכול ללמד אותנו הרבה, זה לא קל אבל זה בידינו. בפעם הבאה נמשיך ונלמד איך עושים את זה.