הרב יוסף רפפורט

 

 

בזמן שהיה קיים בית המקדש, שכינה שורה בו, ראו בחוש מה שאנחנו היום צריכים להאמין בו. איך היה יורד גשם חזק והאש על המזבח לא נכבית. איך היו עולים 12 מליון איש לירושלים להביא ביכורים ולא היה דוחק כלל. היה גלוי שזה מעל לדרך הטבע, ראו ממש איך השכינה שורה.
חורבן הבית זה לא רק אבנים. זו הקדושה שהיתה בו. זה התרחקות השכינה, הסתר הפנים הנורא. לא סתם ניתנה הרשות לאומה רשעה להחריב את בית המקדש ולעשות בעם ישראל כרצונם.
רבי יוסי בן קסמא, התנא הגדול, טען שצריך להרכין את הראש בפני המלכות ולא להתגרות בה, כי הקב”ה נתן את עם ישראל בידה, וזה רצונו ואי אפשר להילחם ברצונו. אך רבי חנינא בן תרדיון (מעשרת הרוגי מלכות) טען אחרת, והיה מקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו (לאחר שמלכות רומי אסרה לימוד תורה).
רבי חנינא בן תרדיון שאל את רבי יוסי בן קסמא (שהיה דודו) – האם אני בן עולם הבא? שאל אותו – אילו מעשים יש לך? אמר לו – פעם נתחלפו לי מעות של צדקה במעות של פורים, אבל נתתי הכל לצדקה. רבי חנינא בן תרדיון מסר את נפשו על לימוד התורה, אז אותו צריך לשאול אילו מעשים יש לך? מכאן, שצריך מעשה אחד שלם לחלוטין, בלי כל פניות, ובזכות זה יש עולם הבא.
כשתפסו אותו מקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו, עטפו אותו הרומאים בגווילי ספר התורה, הציתו את האוּר והניחו על לבו ספוגי צמר עם מים, שלא ימות מהר. אמרו לו תלמידיו: פתח פיך ותכנס האש בתוכו (שימות יותר מהר ולא יסבול). אמר: לא. מי שלוקח את נשמתי, יקח בזמן שלו. אמרו לו: רבי, מה אתה רואה? אמר להם: גווילים נשרפים ואותיות פורחות. את החומר יכולים לשרוף, גוף יכולים להרוג. אך את הרוח אי אפשר להשמיד.
הרבי מקלויזנבורג עבר את כל השואה הנוראה, אבד אשה ו11 ילדים, אך היה מקפיד כל השנים הללו על קלה כבחמורה – שמירת שבת, אוכל כשר, חגים וכו’. על כאב שתקף אותו פעם אמר: זה בגלל שפעם אחת לא יכולתי לשמור זמן “רבנו תם”… גם שכנע פעם יהודים חילוניים לצום ביום כיפור. הגרמנים הרשעים ידעו את כל החגים היהודיים, וביום כיפור החייל הגרמני הרשה לעובדים להיכנס לשדה תפוחים ולאכול כמה שהם רוצים. אבל הם הבטיחו לרבי ולא אכלו את התפוחים. בחגים הוא לא היה יוצא לעבודה. כולם ראו את מסירות הנפש שלו והיו עוזרים לו לסדר את המשמרות כך שבחג הוא יהיה חופשי. פעם בשמחת תורה הגרמנים ידעו את זה והכריחו את הרבי לצאת לעבוד אבל הוא התנגד, הרביצו בו מכות רצח. כשחזרו היהודים מהעבודה ראו את הרבי כולו חבול ומוכה, מדדה על הרצפה עם איזה דף גמרא, חצי סידור – עושה הקפות. כשהוא הגיע לאמריקה הנשיא רצה לראות את היהודי הזה שיצא משם, איבד מה שאיבד ונשאר שלם בנפשו. הוא לא האמין שיכול להיות דבר כזה.
כי את הרוח אי אפשר להשמיד. היא מחזיקה את הגוף ואת הנפש.
אמר לרבי חנינא בן תרדיון החייל הרומאי שהיה ממונה על הריגתו: אם אני מסיר מעל גופך את ספוגי הצמר, האם אני בן עולם הבא? אמר לו: הן – בשביל לזכות את הזולת הוא מוכן לזרז את מותו. אמר לו: השבע לי. נשבע לו. הרומאי הסיר את הספוגים וגם קפץ אל האש. יצתה בת קול ואמרה: רבי חנינא וקוסטינרו (המוציא להורג שלו) מזומנים לחיי העולם הבא. על זה בכה רבי: יש קונה עולמו בשעה אחת (שוב – מעשה אחד שלם זיכה בעולם הבא).
גם הרומאי הרשע, הגוי, ראה שפה יש מהלך לא הגיוני, לא טבעי. כמו שאמרו מלאכי השרת לקב”ה – זו תורה וזה שכרה? אמר להם – עוד מילה אחת ואני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. למה הכוונה? למה סתימת הפיות הזו, הרי הם שאלו דבר נכון!
המגיד מדובנא המשיל משל (לכל דבר הוא היה ממשיל משל. פעם שאלו אותו איך המשלים שלך כל כך מוצלחים? אמר: משל למי שיורה חץ, ואח”כ מסמן את המטרה… קודם אני ממציא משל, אח”כ מתאים לו נושא) – מלך ביקש לעשות לו בגד שכולו זהב. הכין לו החייט בגד זהב מפואר והמלך התפעל מאד. אמרו לו השרים שלו שהחייט הזה גנב הרבה זהב ממה שהיה צריך להכניס בבגד. המלך התרגז על החייט, אמר לו החייט: אדוני המלך, אתה יודע כמה זהב נתת לי. אני מוכן לפרום את כל הבגד לעיניך, תבדוק אם זו אותה כמות זהב ותגיד אם גנבתי או לא…
הקב”ה אמר למלאכי השרת – לא סתם הוא נשרף עם ספר התורה. יש לי בזה מהלך שלם. אם אתם רוצים – אני מחזיר את העולם להתחלה ומראה לכם את כל המהלך…
אפילו הגוי המרושע רואה שיש פה מהלך מיוחד, שזה עניין לא פשוט בכלל, אע”פ שיש הסתר פנים. יתר על כן – בגלל שיש הסתר פנים, וככל שהסתר הפנים הוא גדול יותר, כך ניכר גודל המהלך. והוא רצה להיות חלק מזה.
רבי עקיבא וחכמים ראו שועל יוצא מקודש הקודשים, והחכמים בכו. שריפת המקדש זה לא מספיק מזעזע? מה תוספת הזעזוע בשועל שיוצא מקודש הקודשים? הקב”ה נתן בבעל חיים טבע שהוא מפחד מקדושה. האריות לא התקרבו לדניאל. הם פחדו מהקדושה. כל ההסטוריה מלאה סיפורים כאלו על אנשים קדושים. בדורנו זה כבר לא קיים, אבל עד הדור האחרון ממש. רבי אליהו לופיאן, מהדור הקודם, נכנס לישיבה בזמן שכל הבחורים היו עוסקים בלימוד. היה קיץ חם ובית המדרש היה מלא זבובים וברחשים. כל הזמן הם נפנפו בידיים להעיף את הזבובים. אבל אל הרב אף זבוב לא התקרב. הם הרגישו בקדושה ופחדו. הוא היה זקן מאד, ולפעמים התנמנם. אדם שישן לא יכול להעיף את הזבובים, ולמרות זאת לא היה זבוב אחד לידו…
במקום הכי קדוש, בקודש הקודשים – משה רבינו לא היה יוצא משם חי, הוא לא כהן, הוא לוי. גם לכהן אסור להכנס לשם. רק כהן גדול. רק ביום הכיפורים, וגם זה רק לאחר הכנות מיוחדות. ואילו השועל הסתובב שם חופשי ולא הרגיש כלל קדושה. אפילו טיפה. זה החורבן. לא האבנים שנשרפו. זו הסתלקות השכינה, ובעוצמה מחרידה.
טיטוס הרשע נעץ בפרוכת של קודש הקודשים את חרבו, וירד דם מהפרוכת בכל נעיצה ונעיצה של החרב, הקב”ה נתן לו לטעות ולחשוב שהוא כביכול הרג את הקב”ה חו”ח. הקב”ה נתן את עם ישראל בידיהם. הסיר את שכינתו, הסיר את הקדושה. זה החורבן.
ביום חורף בארבע בבוקר יצאנו כמה בחורי ישיבה בדרך לתפילה, בקור הנורא של ירושלים, בגשם זלעפות. בדממה של ארבע בבוקר, שאיש לא מוציא את אפו החוצה בקור הזה, פתאום שמענו צעקות מחרידות, מזעזעות. במורד הרחוב – הצעקות מתגברות. מהדהדות במיוחד בשקט השורר. בסוף הרחוב, בתחנת אוטובוס של פעם, לא עם קירות בטון אלא ספסל עץ חשוף לגשם השוטף, יושב תימני זקן, תמים ופשוט – לא מגדולי הדור – וצועק: ציון!!! ציון!!! מתאבל על החורבן עם כל הלב.
לא נתבקשנו לשבת בארבע בבוקר בקור הנורא ולהתאבל, לא לקום כל לילה לעשות תיקון חצות. נדרש מאיתנו לא לשמוע טייפ. לא לאכול בשר, להתרחץ בשינוי. אבל קר, לא נעים… צריך שלא יהיה נעים כדי להרגיש את הצער, את הקושי, את האבל. מי שמת לו מת שרוי בצער, מנהגי האבלות טבעיים בשבילו, הוא לא מחפש הקלות.
החורבן בשבילנו – שהשכינה אינה שורה. שהמזבח אינו מכפר. שבהסתר הפנים אין רואים את הדרך לעשות רצון ה’. רק התורה נותרה לנו כמורה דרך. את זה הציל ר’ יוחנן בן זכאי שבקש להציל את יבנה וחכמיה כשראה שנגזר שתחרב ירושלים. גם שם לא תמיד ברורה הדרך. אז ישנה תפילה ושברון הלב. וכשהבית חרב, ואין מזבח שמכפר, גם הדרישה מהאדם פחותה יותר. זו נחמה מצד אחד, אבל גם צער מצד שני, כי אדם לא מעדיף להיות בדרגה שנדרש ממנו פחות. הוא רוצה להתעלות ולגדול.
החורבן בשבילנו – שהעדר הקדושה והסתר הפנים הם מקור כל צרות הכלל והפרט בעם ישראל. כל היסורים מקורם באי השראת שכינה, שנסתלקה עקב החטאים שאחריתם צרות ויסורים. על עם ישראל שרתה קדושה מיוחדת מכל העמים האחרים, לכן בהיעדרה הוא הפך לבזוי ומושפל מכל העמים האחרים באופן מודגש. כגון שהעמים הנאורים ראו מה שעובר עם ישראל בידי הנאצים המטורפים, ולא עשו מאומה. כגון ששנאת היהודים היא דבר שמשותף לכל העמים האחרים ומיוחדת מכל יריבות בין עם לעם. כל צרה שהיתה בכל העמים לאורך הדורות – האשמה הופנתה כלפי העם היהודי והפרעות נערכו בו ללא חשבון וצדק.
ואין לנו אלא את האמונה, וההבנה שגם אם היסורים נראים מעבר לכל פרופורציה נראית לעין, ומשקפים כביכול חו”ח שנאה של בורא עולם, אין הם אלא מסווה למהלך, הסתר פנים לדרך המופלאה של רבונו של עולם להציל ולהיטיב. וככל שהסתר הפנים גדול יותר והבנתנו ואפילו אמונתנו נלאית מלקלוט את תכליתו, כך מסתבר ומובן שהתכלית נפלאה יותר ועצומה יותר (חיי עולם הבא), עד שאפילו הגוי האטום לוקח סיכון ורוצה להיות חלק מזה, אפילו שהוא אינו יודע בעצם על מה מדובר.
וכך ניתן לראות את חורבן בית המקדש לא ככעס על חטאי עם ישראל, אלא כתוצאה של מעשיהם, שמאחריה טובתו של עם ישראל, כגון שהקב”ה שפך חמתו על עצים ואבנים ולא השמיד את מהותו של עם ישראל, ויותר מזה. משל לילד הנוסע באופניו בכביש בצורה מסוכנת וחסרת אחריות, ולא מועילות כל אזהרותיו וצעקותיו של אביו, למרות אורך הרוח שהאב נוהג בבנו האהוב. בסופו של דבר, בלית ברירה, לוקח האב לילד את האופנים ושובר אותם. עכשיו הוא לא יוכל לנסוע בכביש ולהסתכן. בכך שמר האב על חיי בנו, רק הילד עצוב כי הוא איבד את אופניו האהובות.
חורבן הבית נגזר מהמציאות שעם ישראל לא נזהר בחטאים, כי הם ידעו שהמזבח והקורבנות יכפרו. מהותו של המזבח שהוא היה מכפר על עוונות עם ישראל. ולא הועילו אזהרות הנביאים שלא כך הם פני הדברים ולא זו הדרך. עד שנלקח מהם האמצעי לכפרה, ואז יכלו לתפוס את חומרת המעשים ואת עצמת האובדן.
גם בתקופת השואה, הגרמנים לא מיד השמידו במשרפות, אלא קודם גזרו הגבלות שהיו בעצם הנחיות מהקב”ה ללכת בדרך ה’: אסרו ללמוד באוניברסיטאות – אל תלכו בדרך ההשכלה והכפירה, אלא תתמקדו בתורת ישראל ותתרחקו מאמונות הגויים. אסרו ללכת לתיאטראות – אל תתחברו לגויים ותלמדו ממעשיהם. סגרו בגיטאות – תתבדלו מהגויים ותתרכזו בקהילות ובבתי מדרשות, וכו’ וכו’.