הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע ג’ אייר תשע"א

  

פרשת השבוע אמור פותחת במצוות לכהנים. "ויאמר ה’ אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא ייטמא בעמיו". רש"י ביבמות דף קי"א: למה נאמר ואמרת אליהם? להזהיר הגדולים על הקטנים. אחד מיסודות החינוך נלמד מפסוק זה.
פרשה זו השנייה בגודלה בכמות המצוות בתורה. המדרש מלמד על 3 פרשות שבכל אחת מהן 60 מצוות – בוא, משפטים וקדושים. ובפועל, אין באף אחת מהן 60 מצוות (ודאי שלא 70 מצוות לפי הדעה השנייה). יש פרשה אחת בתורה עם 74 מצוות, פרשת כי תצא. בפרשת אמור יש 63 מצוות, והיא השנייה בגודלה בכמות המצוות בתורה.
 
עיקר המצוות בפרשה עוסקות בדיני כהנים. למי כהן מותר להינשא, כהן הדיוט, כהן גדול, מומי כהנים, מומים בבהמות. דברים שונים הנוגעים בכהנים נמצאים כאן בפרשה. מגילה דף ל’ ע"ב, קוראת לפרשה זו פרשת המועדות שבתורת הכהנים. כי בסיום הפרשה התורה עוסקת בענייני המועדים – פסח, שבועות, ספירת העומר, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ושמיני עצרת. בשנה שעברה דיברנו על לקט שכחה ופאה, מה פתאום הוא נכנס כאן בנושא המועדים. מצד אחד מופיע לאחר חג השבועות וגם לפני ראש השנה, והבאנו שחלק אומרים שהוא קשור לחג השבועות, כי דוד המלך נולד בזכות לקט שכחה ופאה שנתן בועז לרות, וחלק אומרים שקשור לראה"ש כיוון שהוא עניין של צדקה, ובאור נוסף אומר שזה רומז לתשעה באב, ציון שדה תיחרש זה בית המקדש, והלקט שכחה ופאה נמצאים בשדה.
 
לאחר פרשת המועדות יש 2 נושאים נוספים – מצוות שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד, ולאחר מכן לחם הפנים. כולם שואלים מה נכנס עניין לחם הפנים ועניין הדלקת שמן זית? 2 נושאים אלו קשורים לפרשות תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל, פקודי. מה פתאום זה נכנס פה? זה עניין של עבודות המקדש, המשכן, ושייך ל-5 פרשיות שהקדישה התורה בסוף פרשת שמות.
הרוקח, רבי אליעזר מוורמייזא, מבעלי התוספות, אומר יסוד מעניין, ששני נושאים אלו – שמן זית זך כתית למאור ולחם הפנים – רומזים לשני המועדים מדרבנן, חנוכה ופורים. אלו המועדים מדרבנן.
השמן רומז לחנוכה, וידוע מה שכותב הרמב"ן, שההבטחה שנתן הקב"ה לאהרון הכהן, חייך שלך גדולה משלהם, כשייחרב בית המקדש תישאר הדלקת הנרות, וממילא עניין שמן זית זך רומז לחנוכה.
לחם הפנים רומז לפורים. כאן הוא מצרף הפרשה שלאחר מכן, שקשורה במגדף, בו עוסקת התורה מיד לאחר לחם הפנים. הוא היה בן מצרי ובן שלומית בת דברי ממטה דן, וקילל את ה’, נסמך לחם הפנים למגדף כי לחם הפנים רומז לעניין סעודת פורים, שנאמר "ולקחת סולת ועשית" – רמז למשתה פורים, ואחרי פרשת לחם הפנים יש עניין המקלל, לומר לך שיש לומר ארור המן. שמקללים את המן.
 
אנו היום בע"ה רוצים להקדיש השיעור למגדף. ננסה להבין מעניין המגדף רעיון שבע"ה נלמד ממנו את עבודת ה’ שלנו, כפי שרבנו בחיי לומד מעניין המגדף.
התורה מקדישה למגדף בסה"כ 3 פסוקים. רבנו בחיי כותב שלכאורה, בכלל לא היה צריך לכתוב בתורה, שיהודי בא וגידף את הקב"ה. הוא מתפלא למה נכתב ומה צריכים ללמוד מזה. פרק כ"ד פס’ י’: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי, ויקוב בן האשה הישראלית את ה’ ויקלל, ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. ויניחוהו במשמר לפרוש להם עפ"י ה’".
רש"י: ויניחוהו במשמר – לבדו. היה אפשר להושיבו באותו חדר עם המקושש, שגם הוא היה באותה תקופה, אבל שמו אותם בנפרד. אמנם המקושש מופיע בפרשת שלח, והמגדף בפרשת אמור, אבל המקושש קדם לו, והמגדף הגיע אחריו.
למה שמו אותו במשמר? רשי"י: ויודעים היו שהמקושש במיתה, שהרי נאמר "מחלליה מות מומת", אבל לא פורש להם באיזה מיתה. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה או לא. לא כתוב שמקלל מות יומת, ורק אחרי שהקב"ה ציווה להוציאו להורג כתוב "ואל בני ישראל תדבר לאמור, איש איש כי יקלל אלוקיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה’ מות יומת". כל ההלכה שמגדף הורגים אותו בסקילה לא היה קודם לכן. לגבי המקושש ידעו שדינו במיתה, רק לא ידעו באיזו מיתה, כי כתוב "מחלליה מות יומת". אם בסיף, חנק, סקילה – לא ידעו. שמו אותו במשמר כי אין עדיין הדין במה הוא נהרג.
 
מובא בשם הגאון בכמה ספרים (שולחן גבוה), שיש 5 מקומות בתורה שמשה רבנו התחדשו לו דברים לאחר מתן תורה. ההלכה באה רק לאחר שקרה אירוע, ובעקבותיו הלכו מה לעשות. לזה רמזו חז"ל בשבת ומגילה: מנצפ"ך סופים אמרום. אלו האותיות הסופיות שבתורה (22 רגילות ועוד 5 סופיות), והן רמז ל-5 הדברים שאותם קיבל משה רק אחרי שהאירוע קרה. מ’ זה מקושש. נ’ נוקב שם ה’. צ’ בנות צלפחד שבקשו נחלה. פ’ פסח שני (בהעלותך, שהטמאים לנפש אדם באו לשאול מה ההלכה). כ’ כזבי בת צור, שנעלמה ממשה רבנו הלכה ופנחס בן אלעזר החזירה.
 
כולם שואלים מה היה הספק הגדול של האנשים שהניחו את המקלל במשמר כי לא ידעו מה לעשות איתו? כי כבר בפרשת קדושים כתוב במפורש מקלל אביו ואמו מות יומת. קל וחומר מקלל ה’. התשובה היא שאין עונשים מן הדין. בקל וחומר אי אפשר לענוש, אבל העיקרון הוא שלכאורה אפשר היה ללמוד מכך בקל וחומר. לכאורה גם בן נוח חייב מיתה על מקלל, אחת מ-7 מצוות בני נוח זה מברך את ה’. מצוות בני נוח זה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ו-א,ב,ג,ד. א’ אבר מהחי, ב’ ברכת ה’, ג’ גזל, ד’ דינים. אז מה הספק לגבי ברכת ה’? כבר כתוב בתורה בפרשת נוח על מברך ה’.
הבעיה שיש הבדל בין הריגת בן נוח לבין הריגת איש מישראל. הריגת ישראל יש לה דין אחר. להם היה כאן ספק איך לדון אותו, כי אביו מצרי ואמו יהודיה, אז השאלה אם דנים אותו כבן נוח או כישראל, מה דינו לפני מתן תורה? תירוץ שני, היה להם ספק כי אף אחד לא התרה בו. במקושש התרו, כי ידעו שמחלליה מות יומת. אבל לא ידעו שהמקלל חייב מיתה כי עדיין לא נאמרה הלכה שנוקב שם ה’ מות יומת. אז אי אפשר היה להתרות בו. גם אם התרו בו כי למדו מקל וחומר שנוקב שם ה’ וודאי מות יומת, אבל לשיטתו של רבי יהודה כשאתה מתרה באדם אתה חייב לומר לו באיזה מיתה הוא מת, באיזה עונש הוא חייב מיתה. אז גם למאן דאמר שהתרו בו, לא התרו בו כדין.
תירוץ נוסף, היה ספק נוסף אם בכלל להוציאו להורג. יש פסוק בתורה: "איש כי יתן מזרעו למולך חייב מיתה". מזרעו ולא כל זרעו, מי שלקח כל בניו למולך לא הורגים אותו. כי המוות שהורגים אדם על חילול שבת מהווה כפרה על מעשהו. אבל אם הקריב כל בניו למולך, אין לו כפרה, לא הורגים אותו כי המוות מהווה כפרה, שלא תהיה לו כפרה. לכן חשבו שאי אפשר ללמוד קל וחומר ממקלל אביו ואמו, כי נוקב ה’ אולי יותר גרוע ואסור להרגו, כדי שלא יהיה מותו כפרה (דעת זקנים בבעלי התוספות).
 
אני רוצה להעמיק בדברי רש"י על הפסוק "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי". הוא מביא 3 פירושים על המילה ויצא. על המקושש לא כתוב ויצא, אלא וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת.
מהיכן יצא? (ויקרא רבא ל"ב) רש"י: מעולמו יצא. רב ברכיה אמר מפרשה שלמעלה יצא. מפרשת לחם הפנים הקודמת הוא יצא. לגלג ואמר: ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של 9 ימים? מה תתנו לקב"ה, לחם שהכינו ביום שישי והכהנים אוכלים את הלחם של שבת קודמת, אז 9 ימים הוא עומד על השולחן, ואם חל ביום שישי חג אז נאפה ל-10 ימים, ואם חלים 2 ימי ראה"ש ביום חמישי אז נותנים לחם של 11 יום. מפרשת לחם הפנים לגלג ובא לקלל. אבל זה פלא עצום. בגלל שלגלג על לחם הפנים הגיע לקלל? אם הוא לא מבין איך הכהנים אוכלים לחם של 9-11 ימים, הוא צריך לקלל את ה’?
תירוץ שלישי: ויצא – מבית דינו של משה יצא. בא ליטע אהלו במחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן? אמר להם מבנות דן אנוכי. אמרו לו מי אביך? אמר מצרי (או שלא ידע מי אביו). אמרו לו שלא רלוונטי מי אמא שלך. זה רלוונטי ליהדותך. לגבי החניה סביב המשכן משנה מי האבא. פרשת במדבר: איש על דגלו באותות לבית אבותיו. כיוון שאביך מצרי תחנה מחוץ למחנה כמו כל הגרים. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגידף. הוא לא נכנס למחנה דן כי הפסיד בדין אצל משה רבנו, אז קילל את ה’. למה לא קילל את משה? כי אסור לקלל נשיא, אסור לקלל גם דיין כי הוא לא פוסק מעצמו אלא מביא את דברי ה’.
 
אצל המקושש לא מצאנו שרש"י אומר שיצא מעולמו. דווקא כאן אצל המגדף מודגש ויצא, מעולמו יצא. מה קרה שדווקא הוא יצא מעולמו?
שאלה נוספת, למה הוא מלגלג על לחם הפנים? אחד הדברים שהיו מראים לעולי רגלים (חגיגה) זה לחם הפנים, ואומרים ראו חיבתכם לפני המקום. איפה באה החיבה הגדולה של הקב"ה לכנסת ישראל? ביום השבת יערכנו, אז מוציאים את הלחם הישן מוכן כביום הילקחו, כאילו עכשיו אפו אותו. ריטב"א במסכת יומא: יצאו אדים מהלחם הישן, מהחום. כמו במאפיות אחרי פסח, תנור ראשון. אחרי 11 יום היה הלחם חם כביום הילקחו. אז מה אתה מלגלג?
 
שפתי חכמים שואל שאלה עצומה: איך יכול להיות שהמגדף לגלג על לחם הפנים? אם המגדף והמקושש היו באותה תקופה, הרי היה זה בשבת השנייה אחרי מרה, שם נצטוו על שבת. חז"ל אומרים שהיו 2 שבתות, שבת ראשונה שמרו, והשנייה בא זה וחיללה. ואם היו משמרים ישראל 2 שבתות, היו נגאלים. יוצא שהמקושש היה בשבת השנייה אחרי מרה. איך יכול להיות שהמגדף היה באותה תקופה? מתי היה לחם הפנים? שנה אחרי זה, בר"ח ניסן, אז חנכו את המשכן, זה פעם ראשונה שהיה לחם הפנים, אז איך אפשר ללגלג על לחם הפנים שעדיין לא קיים?
ואם נגיד שהמגדף היה אחרי מעמד הר סיני, כי יש דעה שקילל את ה’ אחרי ששמע במעמד הר סיני, שזה אותה תקופה, עדיין אין לחם הפנים, אז מה יש לו ללגלג? כמה מהמפרשים אומרים שאמנם אם היה רואה את לחם הפנים שהוא חם כביום הילקחו, לא היה מלגלג. הוא שמע שעתיד הקב"ה לצוות על לחם הפנים, רק שלא ראה שזה חם כביום הילקחו, ולכן צחק איך אפשר לתת לחם בן 9 ימים.
דעה שלישית שהוא בא לחנות במחנה דן ולא נתנו לו ויצא מחויב בבית דינו של משה רבנו, שוב חוזרת השאלה. אם המגדף והמקושש היו באותה תקופה, עדיין לא חנו סביב המשכן, אלא רק בשנה השנייה חנו סביב המשכן. כל מחנה דן התחיל רק לאחר המשכן, אז איך יכול להיות שהמקושש והנוקב היו באותו זמן?
התשובה בחז"ל, למרות שאמנם לא היה עדיין שבטים, עדיין לא חנו מסביב למשכן, אבל הריב"א כותב שעם ישראל התמקם בדיוק כמו שנשאו את ארונו של יעקב אבינו. יעקב אבינו ציווה איך יישאו את ארונו, אז טרם היה המשכן הם התמקמו כמו שציווה יעקב אבינו, כי הבינו שכך צריך. כאשר נצטוו להציב את השבטים, אמר משה רבנו שכאן תהיה מריבה. הקב"ה אמר לו שלא תהיה מריבה כי כל אחד יודע מקומו, לפי הסדר שנשאו את ארונו של יעקב אבינו.
המחנות כבר היו מחולקים, שבים סוף כתוב גוזר ים סוף לגזרים, כל שבט היתה לו קריעת ים סוף בעצמו. המקלל יצא ביציאת מצרים בנחל של מחנה דן. הוא היה לפחות בן 60. אם הוא המצרי שהרג משה רבנו את אביו, משה רבנו היה בן 20, ואם אז נולד בנו של המצרי, הוא היה לפחות בן 60 שנה כשמשה היה בן 80. הוא עבר עם אמו עם מטה דן. השבטים רצו לחלק עצמם ולהתמקם כמו שנשאו את ארונו יעקב אבינו, לכן לא קיבלו אותו למחנם.
 
לפני שניכנס לעומק העניין של המגדף, אני רוצה לעמוד על שאלה שהיא תמיהה גדולה כאן בפרשה. התורה מאריכה לכאורה בפסוק אחד מיותר. היא רוצה לספר לנו שאדם אחד שאביו מצרי ואמו יהודיה בשם שלומית בת דברי למטה דן, התחיל מכות עם יהודי אחר ותוך כדי המכות קילל. כל זה אפשר לומר בפסוק אחד. אבל תראו איך התורה כותבת: ויצא בן אשה ישראלית, והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האשה הישראלית את ה’ ויקלל, ויביאו אותו אל משה, ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. 3 פעמים מופיע אשה ישראלית, ולא מזכירים את שמה. אחרי שמביאים אותו למשה, כתוב שמה. יש כאן פסוק מיותר, אותם דברים אפשר לכתוב בלי כל הסיפור. למה כל הזמן מזכירים שאמו ישראלית, ורק אחרי שמקלל אומרים את שמה?
שאלה נוספת שואל הספורנו: למה התורה מספרת שאבא שלו מצרי? למה זה רלוונטי? את שם המקלל לא יודעים עד היום, לשם מה מספרים את שם אמו? למה לא כותבים צלפחד בן חפר בן מנשה? למה מזכירים את ההורים? אלמלא שהבנות שלו היו מבקשות נחלה, ומסבירות שבחטאו מת, לא היינו יודעים את שמו. תשובת הספורנו: למה התורה כותבת שאביו מצרי, כי לא יכול להיות ששני ההורים של מי שמקלל את ה’ הם יהודים. יהודי משני הצדדים לא היה עושה דבר כזה.
קראתי באחד הספרים על השואה סיפור, שהגרמנים ימח שמם וזכרם נכנסו לקולחוז בפולין, ציוו על כל היהודים להתאסף בבית הכנסת תוך שעתיים, ומי שלא יבוא ייהרג. כל היהודים נאספו בבית הכנסת וחיילים גרמנים הקיפו אותו. ראש העיר בעיירה היה יהודי שהמיר את דתו. בגיל 18 נישא לגויה, חלפו 42 שנה ונולדו לו ילדים ואין לו זכר ליהדות, כל הילדים גויים, אף אחד לא ידע שהוא יהודי בכלל. כשהגרמנים באו לחפש יהודים, גיסיו אחי אשתו אמרו לגרמנים שהוא יהודי. גרמני אחד עלה ללשכת ראש העיר, ואמר לו שקיבלו מידע שהוא יהודי, והוא הכחיש. הגרמני אמר לו שיבוא איתו לבית הכנסת, הוציא ספר תורה מההיכל וגלגל על הרצפה והורה לו לצעוד על ספר התורה, ואם הוא יעשה את זה סימן שהוא לא יהודי. היהודי סירב ואמר לגרמני לירות בו, והוא ירה. אומר הספורנו לא יכול להיות שיהודי מגדף את ה’. הוא גידף כי אבא שלו היה גוי.
 
אומרת התורה ויקוב בן האשה הישראלית ויקלל, עפ"י התירוץ של הספורנו, שקילל כי אביו מצרי, אז היה צריך לכתוב ויקוב בן המצרי את ה’ ויקלל. אבל התורה כותבת שהוא קילל כי הוא בן אשה ישראלית, בשם שלומית בת דברי למטה דן. אז הוא קילל כי אבא שלו מצרי, או כי אמא שלו יהודיה?
רש"י: שלומית בת דברי זה כינוי ולא שמה, ונקראה כך (שלומית) כי היתה אומרת שלום לכל אחד ומדברת עם כל אחד (דברי). היתה פטפטנית, ופטפטה שלום עליך, שלום עליך, שלום עליכם. מפטפטת בגברים ושואלת בשלום הכל. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה. כיוון שהיתה מדברת עם כל אחד, כולל מצרים, או שנאנסה או שהיה ברצון שבא עליה המצרי. במדרש על הפסוק בשיר השירים "גן נעול אחותי כלה" לומדים: 210 שנים במצרים אף אחד לא קלקל, ורק אחת קלקלה.
 
הייתי רוצה לעמוד על נקודה. רש"י כותב ויצא – מעולמו יצא. פעם ניתן שיעור על עולמו יצא. כותב המסילת ישרים, יסוד החסידות ושורש העבודה שידע האדם מה חובתו בעולמו. זה א"ב. שלמה המלך אומר בקוהלת, כי הולך האדם לבית עולמו. לכל אחד יש עולם בפני עצמו. וזה המושג של יצא מעולמו.
המדרש מספר על רבי שמעון בן חלפתא, שבצהרי ערב שבת לא היה לו פירור ללחם משנה ולא יין. אמרה לו אשתו שאין מה לאכול בשבת, והוא הלך ליער, לשדה, והתחיל לבכות לקב"ה. הקב"ה שמע תפילתו וקיבל משמים אבן, פרט אצל בנקאי ונשאר לו הרבה כסף גם להתפרנס בעתיד. הביא אוכל הביתה. שאלה אשתו מאיפה זה, ונשבעה שלא נהנית מהאוכל אם לא יגיד לה מאיפה זה. אמר לה שהקב"ה הביא לו אבן. אמרה שלא תיהנה מהאוכל עד שיבטיח שבמוצ"ש הוא מחזיר את האבן, כדי שלא יקבלו פחות שכר בעולם הבא. במוצ"ש הלך רבי שמעון בן חלפתא לרבי הקדוש, וסיפר לו את המעשה, שאשתו לא רוצה ליהנות מהאבן שקיבלו משמים כדי שלא יהיה שולחנם בעוה"ב חסר. אמר לו רבי שאם יחסר לה משהו, הוא משלים לה. אמרה האשה לרבי, וכי אנשים נפגשים בעולם הבא שאתה יכול לתת לי? שלמה המלך אמר שהולך אדם לבית עולמו, לכל אדם יש עולם משלו.
אותו נוקב שם ה’ יצא מעולמו, אין לו עולם. מי הוא היה?
 
כדי להבין מה מונח כאן, הייתי רוצה לעמוד על נושא לחם הפנים.
בלחם הפנים היו 2 מערכות שבכל אחת מהן 6 מערכות, יחד 12 לחמים. המספר 12 מסמל את 12 השבטים. רבי צדוק: כל מקום שתמצא 12 תחבר אותו לשבטי י-ה. 12 מזלות ברקיע, 12 שבטים, 12 שעות ביום ובלילה, 12 חודשים בשנה – הכל כנגד השבטים. כל מזל, כל שעה, כל חודש – כנגד שבט. כל המערכות של מס’ 12 נסובים סביב השבטים.
כשהקב"ה מצווה לשים לחם הפנים, אסור שייווצר מצב שהלחם לא יהיה על השולחן שניה אחת. כשמכניסים צד אחד של לחם הפנים, לא מנתקים כשמכניסים את הצד השני. כמו שדוחפים את הלחם החדש כך יוצא הלחם הקודם. כי ברית כרותה לשבטים. אין מצב שאחד השבטים יחסר, תמיד עד ביאת גואל צדק, תהיה נציגות לכל אחד מהשבטים, לכן אסור שיהיה מצב שעל השולחן לא יהיה לחם הפנים.
הרב סורוצקין כותב שהחלוקה של 6 ו-6 של המערכות, צד אחד כנגד בני לאה וצד שני כנגד בני רחל והשפחות. כי יוסף טיפל בבני השפחות, לכן הם נמצאים בטור אחד.
כולנו יודעים מה שנכתב בהלכה בשם האר"י הקדוש, שצריך לעשות בביה"כ 12 חלונות, כנגד 12 שבטים, כי לכל שבט יש מהלך תפילה משלו. משה רבנו ביום פטירתו כתב 13 תורות (רש"י בפרשת וזאת הברכה), לכל שבט ספר תורה ואחד ניתן למשמרת. לחם הפנים ליכד את כל עם ישראל, וכשרצו להראות חיבתם של ישראל לפני המקום לא הראו להם את אבני האפוד והחושן (גם שם יש 12 השבטים), אלא את לחם הפנים כשהוא חם. זה מבטא את החיבור הכי גדול בין הקב"ה לישראל. ראו חיבתכם לפני המקום.
 
ידוע לכולם, שלאחר הקידוש (או לפני הקידוש, לפי המנהגים), יש פיוט שחיבר האר"י הקדוש – אתקינו לסעודתא. לבני עדות המזרח זה אזמר בשבחים. באמצע הבית יש קטע בו כתוב תגלה לנו מה מונח בעניין של 12 הלחמים, שהשם שלך מופיע על כל אחד מהם. יש 12 שמות ה’ שנמצאים בלחם הפנים. איזה 12 שמות? בני יששכר: יש 12 צורות איך מכוונים את שם הוי’ה. הכוונה של חודש אייר הוא י’ה’ה’ו’. חודש ניסן, הראשון, הוא היחיד שהולך ישר, י’ה’ו’ה (נלמד מהפסוק ישמחו השמים ותגל הארץ). אותם 12 כוונות בשם ה’ שיש בראש חודש, ו-12 החודשים הם כנגד 12 השבטים, ויש 12 לחמים כנגד 12 השבטים, אז יש 12 שמות ה’ בלחם הפנים. אומר האר"י, תגלה לנו את השמות שנמצאים בלחם הפנים.
המקלל לא שייך לשבט דן ולא נכנס בלחם הפנים. לכן כששמע מה יש בלחם הפנים, שכל שבט וכל אחד מישראל נמצא בלחם הפנים, ולשבט דן יש מערכה ובה שם ה’ שקשור לאותו שבט – כשהוא שמע שהוא לא בלחם הפנים, הוא בא וטוען למה הלחם הזה קר. שפת אמת: כי אתה כבר לא שייך לשבט דן. אם היית שייך לשבט דן, החלק שלך בלחם הפנים היה חם. אבל היות והוא יצא מלחם הפנים ולא נמצא שם, הוא שואל למה נותנים למלך לאכול לחם של 9 ימים. אם הוא מלגלג על לחם הפנים הוא מלגלג על שם הקב"ה שנמצא בלחם הפנים, אז ברגע שיצא מלחם הפנים, הוא קילל את ה’ שנמצא בשם של שבט דן על השולחן של לחם הפנים.
מבית דינו של משה רבנו יצא, הוציאו אותו משבט דן, אז הוא קילל את לחם הפנים, כי לשבט דן יש מגש משלו בלחם הפנים, והוא יצא ממנו אז הוא קילל את שם ה’ שבלחם.
 
לאר"י הקדוש יש מאמר שלם שרבי צדוק מביא במאמרי חודש כסלו. 12 החודשים בשנה הם כנגד 12 השבטים. סדר החלוקה הוא לפי החניה סביב המשכן או בסדר אחר (מחלוקת האר"י והראב"ד). יש 2 אדר כנגד 2 הבנים של יוסף, מנשה ואפרים.
לכל שבט יש חודש. החודש שנקרא טבת כנגד שבט דן. בגלל שחודש טבת הוא החודש שרבי אליעזר הקליר כותב בפיוטים שמאוד לקינו בו. 3 דברים נוראים קרו לעם ישראל בחודש זה.
שבט דן הוא השבט עליו אומרים חז"ל בתנחומא כי תצא, על הפסוק ויזנב בך כל הנחשלים לפניו, איך הם זינבו אם הענן הקיף את עם ישראל? הענן פלט את שבט דן החוצה, ועמלק התנכל לשבט דן. כי כולם היו עובדי עבודה זרה, שנאמר ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים. שמו אותם אחרונים במסע של המחנות. המיקום שלהם הוא בצד צפון. במדבר רבא פרשה ב’ אות י’: שמשם החושך יוצא לעולם, וכנגדם שבט דן. הוא הכי קרוב לצד צפון, שהחשיך את העולם בעבודה זרה. כשעשה ירבעם בן נבט עגלים, אף שבט לא הניח לו לשים את העגלים בשבט שלו. עגל אחד הוא שם אצלו, והשני הוא שם בדן. היחיד שנתן לירבעם בן נבט להכניס עגלים היה שבט דן.
בחודש טבת, כידוע לכולם, אירעו 3 דברים. ביום 8 לחודש טבת תרגמו את התורה ליוונית. כינסו 70 זקנים (מגילה). ב-9 בטבת לא נודע מה אירע בו. הפייטן כותב שעזרא הסופר נלקח. אבל זו לא סיבה להתענות, כל צדיק שנלקח לבית עולמו עושים הילולא, לא תענית. הסיבה שקבעו תענית, שכל אחד שואל למה קבעו תענית, ומעבירים את המידע האמיתי מפה לאוזן (שולחן ערוך כתוב מתענים בתשיעי ולא יודעים מה אירע בו כי מפה לאוזן מעבירים את המידע האמיתי) – יום ההולדת של יש"ו, בט’ בטבת.
בחודש טבת של חודש דן נולד יש"ו.
 
בספר קרניים, ספר קבלה שכדאי לקרוא, הספר בנוי על שורה אחת טקסט, ומצד אחד ביאור דן ידין ומצד שני באור הבני יששכר. בכל הספר יש אולי 500 מילים, וחצי מליון מילים בבאור. רוב הספר מדבר על כוונות התקיעות בראש השנה. שם כתוב: הנוקב מקלל שם ה’, שהיה בן שלומית בת דברי למטה דן, הוא שרשו של יש"ו. ממנו יצא יש"ו. שנאמר ונוקב שם ה’ מות יומת. י’ שם הויה, ש’ של שם ו’ נוקב – יש"ו (למה צלבו אותו אני לא יודע, הוא קשור לעורב שנוח שלח מן התיבה, והיונה שבאה במקומו זה יונה בן אמיתי. כמובן אנו לא מבינים כלום).
אז שורש נשמתו של יש"ו הוא נוקב שם ה’. אולי לזה התכוון רש"י, מעולמו יצא. הוא יצא ממושג עולם היהדות וייסד את הנצרות. הוא יצא מעולמו, על המקושש זה לא נאמר. אדם שיצא לתורת הנצרות, זה פירוש הדבר מעולמו יצא (בדרך הדרוש).
 
חז"ל בפרשת שמות: משה רבנו יצא לראות בשלום אחיו, ורואה איש מצרי מכה איש עברי. היה זה מצרי שנתן עיניו בשלומית בת דברי למטה דן, בעלה היה שוטר, והמצרי הוציא אותו מהבית לנגוש ביהודים ושכב עם אשתו והיא הרתה. יש מחלוקת אם זה מאונס או מרצון. הרוקח כותב שהיא דיברה איתו בענייני זנות.
למחרת רואה משה רבנו שני עברים ניצים – דתן ואבירם. דתן בעלה של שלומית בת דברי שמע מה קרה עם המצרי והחליט לגרש את אשתו. אבירם היה אחיה (יכול להיות לא מאותו האב, אלא אחים מהאם), וכששמע שאחותו תגורש, הלך מכות עם דתן. צריך לדעת שכל מקום שכתוב ניצים בתורה, זה לא סתם. אבן עזרא: ניצים פירוש הדבר מכות כדבעי. בפרשת משפטים כתוב על שני אנשים ניצים, ופגעו באשה הרה ונגפו ילדיה. מדחיפה בכתף לא נופלים ילדים, אלא רק ממכות כדבעי.
 
בפרשת השבוע שלנו שוב יש 2 אנשים שרבים. יש מחלוקת בן שפתי כהן תלמיד הארי לבין ספר מנחה בלולה. בש"ך על התורה כתוב ששלומית בת דברי אחרי שהתעברה מן המצרי, עזב אותה דתן והתחתן עם אחרת ונולד לו ילד. יום אחד נפגשו הבן של שלומית בת דברי שנולד מהמצרי עם הבן של דתן מאשתו החדשה ורצו להתחבר. בן המצרי אמר לבן השני: אתה יודע שאנו אחים מהאב. ענה לו: אתה לא אח שלי, כי אתה בן של מצרי. הלך בן המצרי ווידא זאת עם אמו, וסיפרה לו שמשה רבנו הרג את אביו בשם. לכן קילל בן המצרי את השם שבו הרג משה רבנו את אביו. ספר מנחה בלולה אומר ששניהם אחים מהאם, שלומית בת דברי, האחד ממצרי והשני מדתן. הם דיברו ביניהם על עסקי ירושה. הבן שנולד מדתן אומר לבן של המצרי, שהוא לא מקבל שום דבר מהירושה של אביו, שיירש את אביו המצרי. ועל זה רבו.
אני רוצה להיכנס לעניין זה ולעמוד על נקודה מעניינת.
רש"י אומר ששלומית היתה מפטפטת בדברים ושואלת בשלום הכל: שלום עליך, שלום עליך, שלום עליכם. למה רש"י מאריך בזה? וכן למה רש"י מביא 3 דעות מנין יצא (מלחם הפנים, מבית דינו של משה, מעולמו). רבי שלום שבדרון: שלומית בת דברי יצאה נגד הסתגרות עם ישראל במצרים. העם היה סגור (גן נעול אחותי כלה, גן נעול מעיין חתום). לא שינו לשונם, לא שמם ולא לשונם. אף אחד לא נקרא בשמות של גויים והתלבשו אחרת. שלומית אמרה שיהיו יותר פתוחים, להגיד שלום לכולם. בהתחלה אמרה שצריך להגיד שלום יהודי ליהודיה, יהודיה ליהודי. בהמשך שצריך להגיד שלום גם למצריות, למרות שהן גויות, הן לא בהמות, ואנו שכנים טובים. שלום עליך ליהודיות ושלום עליך למצריות. אחרי זה כבר אמרה שלום עליכם – לכולם, לכל מי שראתה, גברים, נשים. אז היא יזמה את שיטת הפתיחות כלפי הכלל. ואז מפטפטת בדברים וזה כבר לא נגמר בשלום. מה קורה, איך קורה, מדברים עם כל מי שנכנס, כולם מדברים עם כולם, פתיחות כלפי חוץ.
זה מה שכתוב ויצא – שלומית בת דברי שאלה למה סגורים בעולם סגור, צריך להיפתח. זה מעולמו יצא. אמרו לה שהדרך של עם ישראל להיות סגורים. אמרה להם שזו שיטה מיושנת, והמלך לא צריך לאכול אלטעזאכן. צריך שיטות חדשות. אמרו לה: אנו מאוחדים סביב אחד – אחד אלוקינו שבשמים. לכי למשה רבנו ותשאלי אותו איך צריך. אמרה: מה, משה רבנו? שהרבנים יתערבו לנו בכל דבר? בשום אופן לא. זה הרעיון של רבי שלום שבדרון.
 
בספר יאיר אורות ולהשכיל ח"ב, יש רעיון גאוני. התורה כותבת שהמקלל היה בן אשה ישראלית, ולא כותבת בן איש מצרי (למרות שהספורנו אומר שהסיבה שקילל בגלל שהיה איש מצרי). רש"י מסביר כי היתה אומרת שלום לכולם. גמרא בשבת קי"ט: כל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. רבנו יונה בברכות מסביר למה, כי דבר שאתה אומר כל יום מאבד את רגישותו. שהחיינו אומרים מדבר שבא מעת לעת, כי מתרגשים כשרואים דבר מחודש. כשאדם אומר הלל יום יום, הוא מאבד את המומנט של הניסים, כי הופך אותם לדרך הטבע.
הלכה: אסור לשאול שלום בבית המרחץ. כי גדעון קרא לה’ בשם שלום. כלומר זה אחד משמותיו של הקב"ה. צריך לדעת כשאנו אומרים שלום אחד לשני מזכירים את שם ה’. עומק הדבר הוא שכאשר אדם אומר שלום, הוא אומר לזולתו: אני ואתה מחוברים בשם ה’. שנינו עובדי ה’. שנינו מאמינים שהקב"ה יצר את העולם ושהוא כל יכול. אדם שלא יודע מה הוא מוציא מהפה ואומר שלום לכל אחד, הרי זה מחרף ומגדף.
ברכות דף י"ז: רבי יוחנן היה מקדים שלום לכל אחד. רמב"ם: רק תלמיד חכם צריך לעשות זאת, כי רק תלמיד חכם יכול להרגיש שהשם שלום לא יתקהה בעיניו, ולא יירד ממה שצריך להרגיש מבחינה רוחנית.
בהפטרת שבת החודש כתוב שבשעה שעלו לירושלים מי שבא דרך שער צפון יצא דרך שער דרום. אסור להיכנס ולצאת מאותו שער. רק לנשיא מותר. כי כל אחד אחר כבר הרגש שלו יקהה לגבי בית המקדש אם ייכנס וייצא באותו שער, ואילו הנשיא יכול לשמור על הרוממות. אז תלמיד חכם יכול להגיד שלום לכל אחד. אבל יהודי שיגיד שלום לכל אחד יפסיד את המעלה של שלום. כל מה שאפשר למעט באמירת שלום של רשע, יש למעט. להגיד שלום זה לא פשוט. צריך לדעת מה אומרים.
שלומית בת דברי לקחה את שם ה’ שנקרא שלום ואמרה לכל אחד, גם לנשים, גם למצרים ולמצריות. היא זלזלה בשם ה’, כמו שכל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. ויקוב בן האשה הישראלית ויקלל, כי אמא שלו שלומית בת דברי למטה דן. היתה מזלזלת בשם ה’ שנקרא שלום ואומרת שלום לכל אחד. אז אם האמא מזלזלת בשם ה’, הבן שלה כבר יקלל את שם ה’.
סוכה: אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים. משמרת אחת שקוראים לה בילגה, קנסו אותה, ולא היה לה טבעת לשחוט הבהמות וחלון לשים הסכינים. כי מעשה במרים בת בלגה, שהיתה בת ראש משמרת כהונה, המירה דתה ונישאה לסרדיוט יווני. וכשנכנסו היוונים להיכל בעטה במזבח ואמרה: עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל, איך אתה טורף קורבנות, וכשצריכים אותך אינך בא לעזרה. כששמעו חכמים את הדבר קנסו את כל המשמר.
משמרת בילגה תמיד מאחרת להגיע למשמרת, ולא מגיעה בשעה היעודה. בגלל שראו שמזלזלים, קנסו את כל המשמר. אם כל המשמר היה מאחר מובן למה קנסו את כולם. אבל למה צריך להעניש את כולם כי מרים בת בילגה המירה את דעתה? כי תינוק אומר בחוץ רק מה שהוא שומע בבית. קשה להאמין שאביה של מרים, בילגה, הוציא מהפה את המשפט "זאב זאב, עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל". אבל יש משפטים שילד שומע ומתרגם את זה לשפה שלו.
דוגמה: כהן אחד חוזר מהמשמרת אחרי ששבוע לא היה בבית, כל הילדים קופצים עליו ושואלים איך היה בבית המקדש, והוא מתפעל ואומר: בשבוע שעבר מישהו בא להתוודות ולהביא קורבן חטאת ובכה, וכל המשמרת בכתה איתו. יהודי אחד פירק את הרפת והביא את כל העגלים לשחיטה ביום אחד, והיה המון עבודה. כהן אחר חוזר הביתה והילדים קופצים עליו, והוא אומר שעבד כמו חמור שבוע, שיתנו לו לנוח. מתעניין בדואר ומספר שעבדו כמו חמורים כי יהודי אחד הביא 3000 עגלים ואי אפשר היה לנוח. לשם מה הוא צריך להביא 3000 עגלים קורבן לה’? הקב"ה לא אוכל קורבנות, בשביל מה צריך. שיתרום את זה לעניים. הילד לוקח את זה וממשיך הלאה. הוא מבין שלא צריך להביא קורבנות, אז הוא מבין שהמזבח מכלה ממונם של ישראל.
 
רבנו בחיי: מה אנו צריכים ללמוד מפרשה זו. ואני שואל, למה הוצרכה התורה בסיפור המעשה הזה של המקלל? היה ראוי להסתיר העניין לכבוד ה’ ולא לגלות כלל שיהודי קילל את הקב"ה. היה צריך להודיע שמי שמקלל יישא עוונו, והרי גם בני נוח מוזהרים בברכת ה’. אלא שכוונת התורה היא לתועלת, גם להודיע שאין אחד בישראל נכשל בחטא חמור כזה, אלא פושע שתולדתו פגום מצד אביו ומצד אמו. וגם כדי ללמוד הלכות ברכות – כיצד יתחייב האדם לברך את ה’. שהרי בתחילה פירש המקלל את ה’ באותיותיו ואח"כ קילל, שנאמר "ויקוב בן האשה הישראלית את ה’ ויקלל". וכנגדו לעניין הברכה והשכר, צריך המברך להתבונן בתחילה בליבו בפירוש אותיות ה’ ובמה שהן מורות, ואח"כ יברך את ה’ ויקדשהו בפיו. זכר למה שנאמר: ארוממך אלוקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד.
אנו צריכים ללמוד כוח הברכה, להזכיר שם ה’ בסילודין לפני שמברכים.
 
אתמול היה הספד בכולל חזון איש על הרב פייבלזון, אחד מיקירי בני ברק שנפטר בצהרי ערב פסח ונקבר באותו יום. כל ברכה שהיה מברך היה לוקח כמה דקות. היה לוקח כוס ביד ואומר: רבש"ע, המים שלך, ואתה נותן לי רשות לשתות בתנאי שאברך את הברכה שמברכים על המים, שהכל נהיה בדברו. אז אני מברך כעת שהכל נהיה בדברו. ומברך. אז אין לו בעיה לזכור אם בירך או לא, כי הוא מסביר מה הוא הולך לעשות, ואז מברך.
על החת"ם סופר מסופר, שכל בוקר היתה הרבנית שמה לו מגש עם אוכל, והיה חוזר מהתפילה, פעם אוכל ופעם לא. פעם בתשע, פעם בעשר, פעם לא אכל וחיבר פת שחרית עם פת בין ערביים. יום אחד המשב"ק היה רעב, וראה שב-11 בבוקר הוא עדיין לא אכל, למרות שהתפילה נגמרה לפני 3 שעות, אז הוא אכל את האוכל והניח את המגש ריק ליד הדלת. אחרי 10 דקות החת"ם סופר נכנס ורואה מגש ריק, שאל את המשב"ק איפה האוכל, והמשב"ק נבהל ואמר: כבוד הרב, כבר אכלת. אומר החת"ם סופר, יכול להיות שאכלתי, אבל ברור לי שלא בירכתי, כי אם הייתי מברך הייתי זוכר.
לנו אין הבעיה הזו, הבעיה שאנו זוכרים אם אכלנו, אבל לא זוכרים אם בירכנו. אם דיברנו בטלפון וענינו או-או, סימן שבירכנו, שהיינו באמצע הברכה… כתוב שצריך להוציא את הסכין מהשולחן לפני ברכת המזון, אז מישהו אמר לי שזה תזכורת אם בירכתי או לא, כי אם הוצאתי את הסכין, סימן שבירכתי.
 
רבנו בחיי אומר שהפרשה הזו נאמרה בתורה כדי ללמד את הכוח של הברכה. אם נברך כדבעי, ונשמור על הצניעות בבית, נזכה בעזרת ה’ לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
  

להאזנה בקובץ אודיו