הרב ברוך רוזנבלום
פרשת השבוע ט"ז סיון תש"ע
השבטים תמיד במניין 12 שבטים.
אדר כנגד יוסף. מזלו דגים שאין עינא בישא בהם. אין עוד מזלות שמופיעים בזוג (תאומים, מאזניים זה לא זוג כי אין תאום אחד או מאזן אחד. דג יכול להיות אחד. אבל הוא מופיע בזוג).
יוסף נחלק לשניים, לכן גם המזל שלו דגים. אדר יכול להיות גם א’ וגם ב’.
אם שבט לוי נכנס במניין השבטים, אז אדר הוא אחד, ואם שבט לוי לא נכנס במניין השבטים, אז מחלקים את יוסף לשניים, אפרים ומנשה, שיהיה 12 במנין השבטים. במרגלים היו 12 שבטים כולל אפרים ומנשה.
אפרים הבין שהוא הביא קרבן שבט ולא קרבן יחיד (כי הקריב בשבת, ואין מקריבים קרבן יחיד בשבת).
הקריבו 12 שבטים לכן חלשה דעתו של לוי, כי הבין שהוא לא במנין השבטים.
משה היה ענו מכל האדם.
מרים דברה במשה, כי אשה כושית לקח. לא ניכנס למה זה אשה כושית. יש בילקוט שמעוני, מדרשי חז"ל.
בשיטה של רש"י – מדובר בציפורה, שהיתה יפה. וכמו שהכל מודים בכך שכושי הוא שחור, כך הודו כולם ביופיה של ציפורה. אין ויכוח.
כדי להיכנס לנושא צריך לחזור קודם בפרשה. לאחר שעם ישראל התאווה תאווה – מי יאכילנו בשר, דגה, קישואים, אבטיחים, בצלים, שומים (מדרש פליאה: מכאן שמדליקים נרות בערב שבת. מה הקשר? יש כלל שעוור אוכל בלי גבול, כל הזמן. הארבה הוא עיוור. הארבה כיסה את עין הארץ משמע שאכל הכל כי הוא לא רואה. העין משביעה את האדם. אדם רואה שפע אוכל זה מצד אחד מגרה ומצד שני משביע אותו. ממילא, אחת הסיבות שמדליקים נרות בע"ש, כדי שאנשים יראו את האוכל, ויתענג על האוכל. למה בני ישראל צריכים אבטיחים? הרי כל טעם שרצו היו בתוך המן. אבל הם רצו אורגינל, עם לראות את האוכל. מכאן שמדליקים נרות בע"ש, כי אדם צריך לראות את האוכל שלו כדי להתענג) – לאחר שמשה רבנו שמע את התאווה, הוא אמר לקב"ה שהעם כבד ממנו והוא לא יכול לשאת את משאו.
בד"כ מלך רוצה לקחת עוד סמכויות על עצמו. משה רבינו שיש לו כל הסמכויות מבקש להטיל סמכויות על עוד אנשים. הקב"ה מקבל, ואומר לו לקחת 70 איש.
איך בחר משה רבנו 70? אם 5 מכל שבט זה 60, אם 6 מכל שבט זה 72. משה בחר 6 מכל שבט אבל קבע גורל של 70 פתקים עם המילה זקן ו-2 פתק לבן.
שניים לא הלכו ליום בחירת הגורל – אלדד ומידד (היו אחיו של משה רבינו, יש מחלוקת מפרשים אם מהאבא או מהאמא). הם נשארו במחנה. הם טענו שאין סיכוי שייבחרו. בגלל הענווה הגדולה שלהם, הקב"ה נתן להם נבואה – משה מת ויהושע יכניס. כאן נודע לראשונה שמשה רבינו לא יכניס את עם ישראל לארץ, למרות שעדיין לא היה חטא מי מריבה. מי ששמע את הנבואה הוא גרשון בן משה. נודע לו שאבא שלו ימות במדבר, וגם שהוא לא יהיה המנהיג.
משה רבינו חשב שאחד הילדים שלו יהיה מתאים להנהגה, אבל הקב"ה אמר לו לקחת את יהושע.
כשהקב"ה אומר למשה רבינו שמחר יירד מן וביום שישי יירד כפול. אבל משה אומר לעם ישראל רק שמחר יירד מן. למה כבש חלק מהנבואה? אור החיים: כיוון שהקב"ה לא אמר "וידבר ה’ אל משה לאמור", אלא רק "וידבר ה’", אז משה לא צריך להגיד הכל, אלא להחליט כמה ומתי הוא יגיד.
אלדד ומידד לא קיבלו נבואה ב"וידבר ה’ לאמור".
הם נענשו על שגילו נבואתם.
יש גמרא שמספרת על שני אלמים שכל הזמן הנהנו בשיעור של רבי, ומסתבר שהם הבינו מה הוא מלמד.
חיד"א: האילמים הם אלדד ומידד שחזרו בגלגול כדי לתקן את המילים "משה מת ויהושע מכניס", שאסור היה להם להגיד כי לא היו ראויים לומר אותם.
רבי מאיר שפירא מלובלין היה דובר מס’ אחד של עם ישראל, פה מפיק מרגליות, נבחר לייצג את עם ישראל בסנט הפולני. עלה בחזונו להקים ישיבה בפולין. נסע לארה"ב ונתנו לו לדבר בביה"כ הגדול במנהטן באיסט-סייד, עם 700 מקומות ישיבה לפני מלחמת העולם השנייה. דיבר בין מנחה לערבית 25 דקות של נאום, כדי לצרף את אמריקה לרעיון הגדול של הישיבה. הוא נשא נאום ביידיש – השפה המקובלת שם. הוא רואה ילד קטן שמהנהן כל הזמן, ונזכר בגמרא על האילמים שמהנהנים כל הזמן. אדם רגיל מהנהן רק כשהוא מבין.
הוא התפלא מאיפה הילד יודע אידיש? זה שפה של מבוגרים. בסוף הנאום שואל את הילד אם הוא מבין יידיש. הילד אומר שהוא הבין שהרב רוצה כסף למרות שהוא לא מבין יידיש. הרב שפירא טען שהילד הוא היחיד שהבין מה הוא רוצה.
משה – כי מן המים משיתיהו. ממים – ר"ת משה מת יהושע מכניס. כדי שלא יהיה בחינת משה מת יהושע מכניס, כתוב בתורה "מן המים".
אלדד ומידד אמרו נבואה שלא צריכה להיאמר, וגרשון רץ וסיפר לאביו (נער זה תמיד יהושע, במקרה זה יהושע היה אצל משה רבינו, אז מוכרח שהנער הפעם הוא גרשון).
יהושע אמר למשה, שיטיל על אלדד ומידד צרכי ציבור (כדי שיתמוטטו) או שיכניס אותם לכלא.
משה עונה – שכולם יהיו נביאים. לא צריך לקנא.
פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. הלבנה התקנאה בשמש (אין שני מלכים מושלים בכתר אחד). השמש לא קינאה בלבנה כי אין לה סיבה.
ציפורה אמרה למרים: מסכנים נשותיהם של אלו. ברגע שהם התנבאו, התוצאה תהיה שיצטרכו לפרוש מדרך ארץ. מרים אמרה שלא נכון. ציפורה טענה שכך נהוג: נביאים פורשים. מרים פנתה לאהרון ואמרה לו שמשה נוהג הנהגה שלא צריכה, כי גם מרים קיבלה נבואה וגם אהרון קיבל נבואה (עוד לפני משה) והם לא נוהגים פרישות מדרך ארץ. אברהם יצחק ויעקב היו נביאים ולא נהגו בפרישות.
משה רבנו זה בחינה אחרת של נבואה (פה אל פה אדבר ולא בחידות), דבוק בשכינה 24 שעות ביממה – מרים לא ידעה זאת.
מדרש פרשת צו: משה רבינו החל לנהוג בפרישות 3 ימים לפני מעמד הר סיני. גמרא שבת י"ז: משה פירש מאשתו מדעתו. אבל מדרש תנחומא אומר שהקב"ה אמר למשה שיגיד לעם לפרוש מנשותיהם וגם משה פרש. אחרי מעמד הר סיני אומר הקב"ה למשה שכל העם יחזרו לאהליהם "ואתה פה תעמוד עימדי". ואז משה קיבל פרישות.
גדולה ענווה, שעל ידה זכה משה רבינו לכל המידות הטובות. נאמר והאיש משה ענו. לא נאמר חסיד וחכם, אלא ענו, אע"פ שהיו לו כל המידות הטובות, ולא שבחו הקב"ה אלא על הענווה.
רמב"ם: יש דעות שאסור לאדם לנהוג בבינוניות, אלא יתרחק לקצה האחר. למשל בענווה, שיהיה שפל רוח ורוחו נמוכה מאוד. לפיכך ציוו חכמים מאוד מאוד היה שפל רוח. משה רבינו הגיע לשיא הענווה.
מדרש רבי אליעזר פרק י’: יש אנשים שזכו לגדולת שמים, ויש לגדולת מלכות, ויש הדיוטות. ומשה רבינו היה ב-3 המצבים הללו. תחילה היה בגדולת המלכות – גדל בבית של פרעה כבן מאומץ. ולא הניח ענוותנותו, אלא יצא אל אחיו ונשא עימם בסבלותם (כדי שלא יוציא עצמו מהציבור, למרות שהוא בן של מלך). אחרי שברח היה הדיוט, והתערב בין הגויים המכים ולא הניח את ענוותו, אלא הלך לעזור להם. וגם כשהקב"ה הגדיל אותו גדולת שמים, ישב על הרצפה כשעם ישראל היה בצער.
תנחומא בראשית אות א’: (רבי שמעון בן לקיש: בכל יום כתוב יום אחד, רק ביום שישי כתוב יום השישי). משה רבינו זכה להיות מקבל התורה כי סוליתה ענווה וגדרה יראה (ראשית חכמה יראת ה’). ירא להביט מה’ אלקים. גם כתר הענווה וגם כתר יראה.
רבי פנחס בן יאיר לא מונה את הענווה כשיא, אלא את החסידות כשיא. תורה, זהירות, זריזות… קדושה מביאה לענווה, יראת חטא, חסידות ורוח הקודש ותחיית המתים וחסידות גדולה מכולם. רבי יהושע בן לוי חולק – ענווה גדולה מכולם.
רבי יהושע בן לוי קפץ לגן העדן וסירב לצאת. אליהו הנביא הכריז: פנו מקום לבן לוי. שאל רבי שמעון בר יוחאי, אם נראתה הקשת בימיך, מה מכריזים עליך? הגמרא אומרת שלא נראתה הקשת בימיו, אבל אמר שכן כי לא רצה להתגאות. זה הענווה הגדולה שלו.
אליהו הנביא הביא לילד 2 אבני הכדכוד שיתן לרבי יהושע בן לוי שגר בלוד. הילד אמר: למה שיאמין לי? ענה לו – כי הוא ענוותן. אבל אל תראה לו בציבור, אלא במערה שמרוחקת מהעיר 3 ק"מ. הגיע לבית המדרש של רבי יהושע בן לוי, שהיה יושב ודורש, ואמר לו שהוא רוצה להגיד לו משהו, ושיבוא איתו החוצה. בענוותנותו, קם הרב, גדול הדור, ממקומו והלך עם הילד. וכל הדרך לא שואל אותו בשביל מה. הילד הוציא את 2 האבנים והבהיקה כל העיר לוד מאורם.
המדרש מספר על ענוותנותו של רבי יהושע בן לוי. גדול הדור הלך עם הילד בלי לשאול שאלות, במקום שיגיד לילד: דבר במקום. מי היה הולך עם הילד מרחק כזה? בלי לשאול לשם מה כל ההליכה הזו.
ענווה זה המעלה הגדולה ביותר שאדם יכול להגיע.
המאירי שואל שאלה: מה פירוש הדבר ענו? רש"י – סבלן. בחשיבה שלנו, ענו זה שומע חרפתו ואינו מגיב.
המאירי שואל: נניח יש מחלוקת בביה"כ על שליח ציבור. 50 אומרים לא יהיה ו-30 אומרים כן. ענו הוא זה שאין לו דעה בכלום ולא מתערב בשום דבר. בשום מחלוקת. זה אחד הסימפטומים לזיהוי ענווה. אז איך משה רבינו כל הזמן מתערב במריבות? ביום הראשון שיצא הוא הורג בלי חשבון את המצרי שמכה יהודי. למה הוא הורג? למחרת מתערב בין שני עברים שמכים זה את זה, ואומר לאחד: למה אתה מכה. ההוא עונה לו: מה אתה מתערב? כל הזמן הוא מתערב במכות. במדין – יש מכות הוא ישר מתערב. מילא, כשהיו בעיות עם יהודים אפשר להבין. אבל מה איכפת לך שגוי מרביץ לגוי? מה זה עסק שלך? ואיפה הענווה?
חמור מכך – כאשר דתן ואבירם וקורח ועדתו חולקים על משה רבינו, הוא מתבטא: סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה. הוא מתבטא בכל העוצמה נגד קורח ועדתו.
שואל הילקוט שמעוני: אומר משה רבינו לעם ישראל ואתם קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים – זה משפט של בעל ענווה?
משמת רבי בטלה הענווה. (רב יוסף טוען שהוא באיזור אז לא בטלה ענווה. זה שיחה בפני עצמה ולא נפתח את הסוגיה). רבי השאיר צוואה לילדיו, שינהגו נשיאותם ברמה, וזרוק מרה בתלמידים. תהיה נשיא בכל העוצמה. ואיפה הענווה? מהרש"א – רבי לא מסכים שיספידו אותו בעיירות, אלא שכולם יתכנסו למקום אחד ותהיה לוויה גדולה. בזמן שהוא חי היה ענו, אבל כשמת בטלה הענווה.
המאירי: אז איך זה מסתדר עם מידת הענווה?
ענו זה לא אדם שלא מתערב, ויושב מן הצד. ענו זה מי שמתערב כשצריך ולא מתערב כשלא צריך. וכשצריך הוא מדבר במלוא הכוח ובמלוא העוצמה. כשמדברים על קודשי שמים, חילול ה’, לא שייך ענו – שם צריך להיות במלוא הכוח ובמלוא העוצמה.
תהלים: חגור חרבך על ירך… וענווה צדק. המאירי: כשצריך צריך לחגור את החרב. צריך לרכב על סוס ולקחת חרב ביד, וזה חלק מהענווה, כאשר צריך להילחם על כבוד הקב"ה. שם צריך להיות "בעל גאווה" ולקנא קנאת ה’.
ענו מלשון עונה – שאם היה שומע אלו הדברים יודע להשיב טענות נגדם.
כשצריך להתערב משה רבינו מתערב. וכשלא צריך לא מתערב.
ספר מצוף דבש: גמרא מס’ נדרים – אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם וענו, וכולם לומדים ממשה. גיבור ממשה – הקים את המשכן, שבר את הלוחות. עשיר – פסול לך (לוחות שלך). חכם – 50 שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחת (ותחסרהו מעט מאלקים). ענו – והאיש משה ענו מאוד.
איזהו עשיר? השמח בחלקו. איזהו גיבור? הכובש את יצרו. אבל הגמרא אומרת שגיבור הוא מי ששבר את הלוחות, עשיר – בעל רכוש. מה קשור גיבור ועשיר לנביא?
מדרש ילקוט שמעוני: והאיש משה ענו מאוד מכל האיש אשר על פני האדמה. מה זה ענו מאוד? בדעתו. עשיר בדעתו. היה שולט ביצרו. ידע מתי להשתמש בכל דבר.
ספר מצוף דבש: יש אדם שאין לו כלום. הוא לא עשיר, לא חכם ולא גיבור. הוא ענו. וכי במה יתגאה? אין לו כסף, לא גבורה, לא עושר, אז במה יש לו להתגאות? להתגאות שייך רק במצב שיש לו הרבה, ואם יש לו והוא לא מתגאה זה נקרא ענו.
ישיבת נובהרדוק היו עובדי ה’ גדולים מאוד. אחת השיטות שלהם היתה להשפיל את עצמם. עושים צחוק מעצמם בפני אנשים. כל הזמן היו אומרים: איך בין א גורנישט. בא בחור חדש לישיבה, ואחרי יומיים אומר: איך בין א גורנישט. אמרו עליו – רק בא לישיבה, כבר אומר שהוא גורנישט? בשביל להיות גורנישט צריך לעבוד. רק אם אתה משהו אתה יכול להשפיל את עצמך. אם אתה לא כלום אתה לא יכול להשפיל את עצמך.
גמרא חולין: לא מרובכם מכל העמים חשק בכם ה’. אמר הקב"ה לעם ישראל שהוא חושק בהם, כי הוא נותן להם גדולה והם משפילים עצמם. נתן לאברהם גדולה, ואמר: ואנוכי עפר ואפר. כשאברהם יצא מבית הוריו לא היה לו שום דבר. היה לו סוס ועגלה ושרה וזהו. אם אז הוא היה אומר "אני גורנישט", אז זה לא היה נחשב. אבל הוא אמר "ואנוכי עפר ואפר" כשהוא היה כבד מאוד בכסף ובזהב, וגם ללוט היה הרבה רכוש בשכר זה שהוא הלך עם אברהם. הקב"ה נתן לו להיות כבד מאוד, והוא ענו – זה גדולה.
משה רבינו קיבל גדולה, גיבור, עשיר, חכם – והוא ענו, אומר ונחנו מה. זו גדולה.
דוד המלך קיבל גדולה – והוא אומר ואנוכי תולעת ולא איש.
תהילים (במדבר רבא פרק ד’): לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. המדרש מסביר שלא גבה ליבו ולא רמו עיניו בשעה שנמשח למלך, הרג את גלית הפלישתי וכו’. חשדו בו שיש לו דין ממזר, ושלחו אותו להיות עם הצאן. ישי אבי דוד הוא מ-4 שמתו בעטיו של נחש – אין לו שום עוון. הוא חשש שמא אסור לו לבוא בקהל (חשב שיש לו דין של מואבי וכל ילדיו פסולים, אז לקח את השפחה וכו’). דוד המלך אומר שהוא היה מוזר לאחיו ונכרי לבני אמי. אסור היה לו לבוא הביתה, וגדל עם הצאן והכבשים (אולי יאכל אותו אריה). 28 שנים הוא עם הכבשים, בלי הורים – כי אבי ואמי עזבוני וה’ יאספני.
אחרי שהקב"ה מאס בשאול מלהיות למלך, הוא אומר לשמואל למשוח את דוד. שמואל מגיע לבית ישי, ורואה את אליאב – גבוה ויפה. הקב"ה אומר לו שהוא בעל גאווה. כל 7 הבנים לא מתאימים. ישי אומר שאין עוד ילדים. ורק כשהתברר שהכוונה לזה שמחוץ לקו האדום, שנמצא 28 שנה עם הכבשים, שאין בכלל מחשבה שהוא יהיה המלך – הוא אומר שיש עוד אחד.
כשהגיע דוד המלך הביתה השמן מבצבץ ועולה מן הקרן. והאחים רואים ולא מאמינים שהאח המנודה הולך להיות מלך ישראל. האחים חשבו ששמואל בא לבזות אותם ולפרסם בכל עם ישראל שיש להם בן בזוי. הקב"ה אמר: בני אתה אני היום ילידתיך. אמו אמרה: אבן מאסו הבונים (איפה הבן שמאסו כולם).
ובסיטואציה זו אומר דוד המלך: לא גבה ליבי. הלב שלו אפילו לא התרגש. ולא רמו עיניו כשהרג את גולית ויודע שעכשיו הוא יתחתן עם המלך. ולא הלכתי בגדולות. דוד המלך נרדף ע"י אבשלום בנו. כשאבשלום נהרג, הוא לא נוקם באנשיו של אבשלום.
דוד קיבל גדולה, ואמר: ואנוכי תולעת. אם אין לך כלום, למה שלא תהיה ענו? החכמה היא בשעה שנותנים לך גדולה ואתה מרגיש ענווה. זו הגדלות.
ספר לווית חן: גמרא במסכת סוטה – וילד איש מבית לוי ויקח את בת לוי. איש זה עמרם. הוא השני מבין ה-4 שמתו בעטיו של נחש ואין לו שום עבירה. עמרם רואה שהמצרים לוקחים כל זכר שנולד וזורקים למים. אמר: לשווא אנו עמלים, וגירש את אשתו. הוא חידש את עניין הגירושים. עד אז לא היה. גדול הדור עשה מעשה, כולם אחריו גירשו את נשותיהם. כולם עשו אחרי גדול הדור, ולא פקפקו. באה מרים בתו, ואומרת: גזירתך קשה משל פרעה. כי פרעה גזר רק על הזכרים, ואתה על הנקבות, פרעה בעוה"ז ואתה גם בעוה"ב, פרעה גזירתו ספק מתקיימת ואתה וודאי מתקיימת.
גדול הדור מקבל הערה כזו מהבת שלו (אתה יותר גרוע מפרעה…). בדור שלי היו שמים לי פלפל על הלשון על משפט כזה… בדור שלנו לוקחים את הילד לפסיכולוג לבדוק מה מונח בנפש שלו, למה זה יוצא לו. אדם נורמלי היה צועק: איזה חינוך היא קיבלה? עמרם לא עושה חשבון, ומצדיק את בתו, הולך ומחזיר את אשתו, וכל ישראל מחזירים אחריו את נשותיהם, אחרי שבוע.
ומה עם מה שיגידו עליו, לפני שבוע התגרש, ופתאום מתחתן בחזרה? ככה מתנהג גדול הדור? הוא מזגזג… והוא לא עושה חשבון, אלא מבין שהילדה אמרה דברים אמיתיים, ניכרים דברי אמת, וכיוון שהיא צודקת – מתחתן מחדש. לא חשוב ההשפלה שהוא יעבור, אבל זו האמת.
מכך שהסכים להשפיל עצמו בשביל האמת, זכה לבן כמשה רבינו. ילד כזה גדל בבית של אדם שרק האמת מעניינת אותו. זה עוונה – ענווה צדק. אם זו האמת אני הולך איתה עם כל העלבונות שכרוכים בה.
זה הגדלות של משה רבינו – היה גיבור וחכם ועשיר, והיה ענו.
שיזכור לנו הקב"ה זכויותיו של משה רבינו ונזכה לגאולה השלמה במהרה.
