הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע ז’ תמוז תשע”א

 

פרשת השבוע בלק, אין בה אפילו לא מצווה אחת, כידוע לכולם. אבל בפרשה זו נמצאים כל ענייני ביאת המשיח. רמב”ם י”א הלכות מלכים הלכה א’: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה, לממשלה ראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרים כל המשפטים בימיו כשהיו קודם. מקריבים קורבנות ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו ואינו מחכה לביאתו, לא בשאר הנביאים כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו. שהרי התורה העידה עליו, שנאמר “ושב ה’ אלוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך”. ואלו הדברים המפורשים בתורה כוללים כל הדברים שנאמרו ע”י כל הנביאים. בפרשת בלעם ניבא בשני המשיחים – במשיח ראשון הוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח אחרון שעומד מבניו, שמושיע את ישראל באחרונה. אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח. דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח. ומחץ פאתי מואב זה דוד וכרכר כל בני שת זה מלך המשיח.

 

בגלל שכל ענייני המשיח נמצאים בפרשה זו, זכה בלק שפרשה זו נקראת על שמו אף שהוא גוי, אף גוי לא זכה לכך, (נוח היה עדיין לפני מתן תורה ויתרו הרי התגייר). זכה בלק שיש פרשה על שמו, כי כל שושלת מלכות בית דוד יצאה ממנו ע”י רות המואביה שיצאה מעגלון שיצא ממנו. נזיר כ”ג: לכך הוא זכה בזכות 42 קורבנות שהקריב על המזבח. מרות המואביה יצא שלמה המלך, שהעלה אלף עולות.

בשנה שאינה מעוברת, שבת פרשת בלק באה בד”כ לפני 3 השבועות, כי אז פנחס, מטות מסעי ודברים נמצא ב-3 השבועות.

 

ברכות י”ב: ביקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע. למה לא קבעוה? מפני טורח הציבור, כדי לא להטריח את הציבור לקרוא עוד פרשיה רביעית. למה צריך לקבוע זאת? אם בגלל הזכרת יציאת מצרים, הרי גם בפרשת ריבית ומשקולות מוזכר יציאת מצרים. אלא בברכות שבירך בלעם מופיע הפסוק “כרע שכב כארי, וכלביא יקימנו”. זה מעין בשוכבך ובקומך. רש”י: שהקב”ה שומרנו בשוכבנו ובקומנו. אנו יכולים ללכת לישון בשקט כמו אריה ולביא שלא מפחדים מאף אחד. בעלי החיים האחרים מפחדים שאלו שמעליו יבואו לטרוף אותם.

מה זה כל כך חשוב לציין זאת בקריאת שמע, שאנו הולכים לישון שקטים ושלווים כאריה ולביא? אם כבר, יותר הגיוני הפסוק: הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא – זה מבטא שעם ישראל מתגברים בקומם כאריה, כדי להזדרז לקיום המצוות. בלעם מתפעל מזריזותו של עם ישראל בקיום המצוות.

 

כדי להבין את יסוד הדברים נעמוד על הפסוק “עמי זכור נא”, שהקב”ה מצווה אותנו ע”י הנביא מיכה, לזכור את מעשה בלעם בכל יום. הפסוק נקרא בהפטרה. צריך לזכור כל יום את מה שעשה בלעם לישראל כמו שנצטווינו לזכור את יום השבת לקדשו ואת מעמד הר סיני וכו’. בני עדות המזרח יש להם 10 זכירות אחרי התפילה, ושם מופיע העניין הזה. אצל האשכנזים זה לא מופיע לאחר התפילה, אבל הם פותחים את התפילה בפסוק “מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל”, ובכך מקיימים את הציווי של “עמי זכור נא”.

 

החת”ם סופר שואל שאלה עצומה על גמרא בבבא בתרה י”א ע”א: משה כתב ספרו ופרשת בלעם. 5 חומשי תורה ופרשת בלעם. מה זה פרשת בלעם, הרי היא נמצאת בתוך 5 חומשי תורה. רש”י: נבואתו ומשליו של בלעם. שו”ת רשב”א: היה ספר שנקרא ספר בלעם, משה רבנו כתב תולדותיו של בלעם שהיה ראש הקוסמים הכופרים.

אומר החת”ם סופר, בכל פרשה בתורה מהיום השישי לבריאה, דור אחר דור, יש עדות שמיעה וראייה אב לבן. עד יום שישי לא היו בני אדם. האדם נברא ביום השישי ומצא הכל מוכן. מלאכים שירתו אותו וצלו לו בשר והשקוהו יין. הוא היה יחיד ללא הורים, וכל היקום היה זוגות, לכן ביקש אשה. מרגע זה ואילך לכל יש עדות ראייה. אדם הראשון ראה מה היה בגן עדן ומה היה כשחטא. ידע לספר לקין על מה נענש ומה עבר עליו. המידע הועבר לשת ולדורות הבאים, עד נוח. על תיבת נוח יש עדות של נוח ובניו. הבנים היו בתיבה, שם ונוח יצאו מהתיבה והקימו ישיבה, בה למד יעקב אבינו, שהיה בן 50 שנה כששם נפטר. הוא למד כל מה ששמעו הם מהדורות הקודמים, וכל זה העביר לדורות הבאים. אם כך לכל דבר ודבר יש עדויות. מיעקב אבינו המידע עבר ללוי, לעמרם, למשה.

דבר אחד כתוב בתורת משה רבנו ואין לנו עליו עדויות. משה לא ידע, ישראל לא ידעו, אף אחד לא היה בסוד העניין. זה פרשת בלעם ובלק. שבלעם ניסה 7 פעמים לקלל ולא הצליח, שבלק הקריב 42 קורבנות, שהאתון פתחה את פיה, כל הדברים שברא הקב”ה בערב שבת בין השמשות, את פי האתון, אין לנו כל עדות על כך. הקב”ה הכתיב למשה. משה לא ידע שכך היה. עם ישראל לא ידע שעל ההר יושבים בלק ובלעם ומנסים להשמידם. אם הקב”ה היה זועם באותם ימים (וא-ל זועם בכל יום), עם ישראל היה מושמד, כי כוחו של בלעם לקלל. זה פירוש הדבר משה כתב ספרו ופרשת בלעם.

 

כעת נוכל להבין מה מיוחד בפרשת בלעם, שביקשו לקבעה בקריאת שמע. בפרשה זו לומדים אנו איזו אהבה יש לקב”ה לכנסת ישראל. לא רק שנקרא פסוק ותרועת מלך בו, שהקב”ה אוהב אותנו מלשון רע, אלא גם שעם ישראל יכול לישון בשקט ובשלווה, והראייה בלק ובלעם, שרוצים להרוג אותנו ואנו לא מודעים לכך ולא מתפללים לקב”ה שיושיענו. הקב”ה אומר שהוא שומר עלינו גם כאשר מבקשים להשמידנו מעל האדמה. יכולים לשכב שקטים ושלווים ולבטוח בקב”ה ששומר עלינו.

לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו. מה השבח הגדול של עושה נפלאות גדולות לבדו, וודאי שהוא עושה לבד ולא צריך עזרה. אלא שיש לפעמים שהקב”ה עושה לנו ניסים שרק הוא יודע כמה הוא שומר עלינו. פרשת בלעם ובלק מלמדת אותנו כמה הקב”ה אוהב אותנו, שנוכל לשכב שקטים ושלווים כלביא וכארי.

הללו את ה’ כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו. הגויים מנסים להרוג אותנו כל שני וחמישי ולא הולך להם, והם עצמם אומרים איך הקב”ה שומר עלינו ומהללים אותו בכך.

 

בתחילת העבודה על השיעור התחלתי לעבוד על נושא הקללה. כל הפרשה היא ניסיון לקלל שהקב”ה הפכו לברכה. רציתי לדעת איך כוח הקללה עובד.

כשיוצאים מתחומי העיר בני ברק במונית ומישהו חותך לנהג את הכביש, יוצא ממנו צרור של קללות. מברכיך אאור – הקב”ה אומר שכל מי שיקלל אותך הקללה תחזור אליו.

קללה לא חלה אלא אם כן עשה אדם לאדם עוולה. האדם כעוס על מה שעשו לו, לכן מוציא מפיו קללה. שם קללה תיתפס. אם אדם יקלל מישהו על כלום, אין סיבה שהקללה תיתפס. אם אני מקלל את הרמזור האדום שהוא ייפול, מובטח לי שהוא לא ייפול כי לא עשה לי עוולה. צריך עוולה כדי שהקללה תיתפס.

חלק מהמפרשים אומרים שצריך לראות את המקולל, אחרת הקללה לא תיתפס. יש כמה דעות בזה. אחת הראיות היא בפרשת השבוע, שבלעם לא רואה ומבקש ללכת למקום אחר שממנו יראה. אם הוא רוצה להכניס בהם עין הרע וודאי שצריך לראותם. אבל גם בשביל לקלל עפ”י חלק מהמפרשים צריך לראותם.

אור החיים: איך יכול להיות שראה אותם אם היו מכוסים בענני כבוד? איך יכול בלעם לקלל אותם? תענית ט’: עננים היו מכסים על ישראל ולא היו נראים לעין. כשמת אהרון ונסתלקו העננים, נגלו לעין. הכנעני מלך ערד ראה אותם ולכן יצא להילחם. כשנקבר אהרון חזרו העננים בזכות משה רבנו ושוב היו מכוסים. אז איך אפשר היה לקלל אותם?

 

תרגום יונתן בן עוזיאל: וירא משם קצה העם – הכוונה לשבט דן, שהענן פלט אותם החוצה כי לקחו איתם את פסל מיכה. וחוץ מזה בפרשת כי תצא, כותב המדרש תנחומא ששבט דן היה בהם עובדי עבודה זרה. שבט דן היה מאסף לכל המחנות, והיו מחוץ לעננים. וכשרצה לקללם ראה את שבט דן וקילל אותם.

עפ”י השיטה שכדי לקלל צריך סיבה לקלל, ואם לאדם אין טענה או עבירה הקללה לא תחול, על איזו טענה רצה בלעם לקלל את ישראל? בלעם רצה לעורר את חטא העגל שעשו ישראל במדבר.

 

רבי יוסף חיים זוננפלד: כשבלק מזמין את בלעם לקלל, שואל בלעם על מה לקלל. צריך עבירה שאפשר לקטרג עליה ולקלל. אמר לו, עם ישראל כבר 38 שנה לא נימולו, מהשנה השנייה לצאתם מארץ מצרים. הפסיקה רוח צפונית, ואין מה שירפא את מקום המילה, ואז סכנה למול, אז לא מלו. עם ישראל כולו ערלים. כולם חייבים כרת. תפארת יונתן (לרבי יונתן אייבשיץ): בלעם עונה לבלק, כיוון שהקב”ה אוהב את כנסת ישראל מלשון רע (ותרועת מלך בו), הוא נוהג איתם כפי שאינו נוהג בשום עם. אם חישב אדם לעשות מצווה ולא עשה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה. אין דבר כזה בשום מקום בעולם. הקב”ה נוהג עם בניו בדרך שאם אדם חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשה, הוא מחשיב אותו כאילו עשאה. אם כרגע הם אנוסים כי אין רוח צפונית, אי אפשר לתבוע אותם. ברגע שתיגמר הבעיה, הם ימולו עצמם, ולכן כבר עכשיו נחשבים נימולים.

הקב”ה מצווה את יהושע בן נון לעשות חרבות צורים ולמול את כל עם ישראל, חוץ משבט לוי שנימולו. יהושע בן נון יצר גבעה של עורלות. לכן אומר בלעם לבלק, שמעלה עליהם הכתוב כאילו היו נימולים 38 שנים. אומר בלעם: מה אקוב לא יקוב א-ל. אני מנסה לקלל, אבל זה לא הולך. מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו – הקב”ה רואה חרבות צורים וגבעה של עורלות, אז אי אפשר לקלל. לא תחול קללה. אתה רוצה לקללם בשיטים, כיוון שלא נימולו, והקב”ה רואה שיימולו בגילגל.

 

עפ”י דברים אלה ניכנס לנושא נוסף שיביא אותנו ללימוד עצום, מהפך בחשיבה. השבוע נדהמתי מהדברים שגיליתי מה כתוב בדברי רבותינו לגבי הנושא שאני רוצה לעסוק בו.

ספר אור חדש, להגאון רבי חיים זייצ’יק זצ”ל, משגיח בישיבת בית יוסף נובהרדוק בירושלים, אומר דבר מעניין. בתחילה לא הבנתי איך אפשר לומר זאת, ואח”כ ראיתי שהכל לאמיתה של תורה.

הרב זייצ’יק פותח בדמותו של בלעם, שהוא מן הצד השני של משה. גיטין נ”ז: אונקלוס הגר, לפני שהתגייר, רצה לשאול באוב או בכישוף, להוריד 2 נשמות לעולם הזה ולשאול את דעתן. ראשון הוריד את טיטוס, והוא אמר לו שיש להם הרבה מידי מצוות. שאל אותו מי העם הכי אהוב על הקב”ה ואמר לו ישראל. שאל אם כדאי להתגייר? ענה לו שככל שעושים צרות לעם ישראל כך גדלים, שכל המיצר לישראל נעשה ראש. הנשמה השנייה של בלעם. הוא שואל אותו מי העם החשוב ביותר, ועונה ישראל. האם להתגייר? עונה לו חס וחלילה.

בלעם וטיטוס בעולם האמת נשרפים בגיהנום ומספרים לאונקלוס במה הם נידונים, דברים נוראים. אבל טיטוס מייעץ לו לא להתגייר אלא להילחם בהם, ובלעם מייעץ לו לא להתקרב אליהם בכלל. ומי העם הכי נבחר? הם אומרים עם ישראל. זה עולם האמת, אז איך הם יכולים להמשיך לשקר בעולם האמת?

התשובה של הרב זייצ’יק היא אחת – מי שהיה שקרן בעוה”ז ממשיך להיות שקרן בעוה”ב, מי שהיה בעל גאווה בעוה”ז, בעל תאווה בעוה”ז, ממשיך בעוה”ב. מי שרדף כבוד ימשיך לרדוף כבוד. מי שהיה גנב בעוה”ז ימשיך לגנוב בעוה”ב. ומי שהיה בעל צדקה, ענו, בעל חסד בעוה”ז, אותו דבר יהיה בעולם הבא.

 

תמיד הרגיעו אותנו שהכל נגמר ביום המוות. בזמן המוות הגוף נפרד מהנשמה, הגוף והתאוות נשארים פה, והנשמה עולה למעלה, מקבלת עונשה בגיהנום ושכרה בגן עדן, אם צריך מתגלגלת קצת, אבל בעיקרון גומרת את התיקון. פתאום אומר הרב זייצ’יק שמה שהיית פה תמשיך שם, שום דבר לא משתנה. הוא מביא 2 ראיות – לגנב ולענו. כשקראתי זאת ברגע הראשון קיבלתי צמרמורת – אתה מגיע לעוה”ב עם אותן תאוות של העוה”ז. הכל ממשיך ושום דבר לא משתנה. זה דבר נורא, כי כך יוצא שאין תיקון לנשמה הזו.

כשחשבתי בעומק הדברים התיישבו לי שני דברי חז”ל שהיו תמוהים לי שנים. יומא פ”ג ע”ב: רבי יוסי ורב יהודה ורב מאיר הלכו בדרך והגיעו לבית הארחה יהודי ביום שישי אחה”צ. שואלים את בעל המלון אם יש לו כספת, ואמר שיש כספת מרכזית של כל המלון. רבי יהודה ורבי יוסי מפקידים בידיו הכסף, ורבי מאיר שואל את בעל המלון איך קוראים לו, ועונה לו כידור. כיוון שכך, לא רוצה להפקיד כסף כי הפסוק מעיד עליו שהוא שקרן. כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם. לפני שבת הוא הלך לבית קברות לשים הכסף במחבוא כי אף אחד לא מסתובב בבית קברות בשבת. הולך לבית הכנסת, כשגומרים התפילה מקבלים שבת והולכים לאכול סעודת שבת ולישון. בשבת בבוקר תפילה וסעודת שבת. כידור מגיע ושואל שאלה. אביו הגיע אליו בחלום באמצע הלילה ואמר לו ללכת לבית קברות כי מישהו שם לו על הראש הרבה כסף. הייתכן שאבי בא בשבת לקחת חבילה של כסף? רבי מאיר אומר לו שזה חלום סתם, ואם זה יחזור במוצאי שבת יש בזה אמת. בתום הסעודה הולך רבי מאיר לבית קברות, שאם אבא של כידור יבוא בשנת הצהריים, שיחכה לו שם. במוצאי שבת הוציא הכסף וחזר לאכסניה. ביום א’ בבוקר הולכים רבי יוסף ורב יהודה לכידור ומבקשים הכסף מהכספת. הוא מכחיש שאין לו כספת. הם מודים בדברי רבי מאיר, שזה גנב אמיתי. החליטו להשקותו יין ולהוציא ממנו הכסף. ראו שבזקנו תקועים עדשים. הלכו לאשתו ואמרו שתתן להם את ארנקיהם, והראיה שהיום בבוקר אכלו עדשים. לקחו את הארנקים והלכו. בצהרים מגיע כידור הביתה, ואשתו שאלה למה החזיר להם הכסף אחרי שגנב? הוריד לה מכה על הראש, ואין אשה. גם אלמן וגם עני. אם היה נוטל ידיים למים אחרונים והיה מעביר ידיו על פיו היו העדשים נופלים. בגלל שלא נטל נותרו העדשים ובגלל זה הפך להיות אלמן.

מה קורה שם? כידור גנב. רבי מאיר מטמין ארנק בבית קברות. שולחים משמים את אביו של כידור כדי לגנוב? משמיים ממשיכים פעולות של גנבים? לאור דברי הרב זייצ’יק אדם שהיה גנב בעוה”ז ממשיך לגנוב גם בעוה”ב ע”י שמודיע לבניו למטה להמשיך לגנוב.

 

רש”י בסנהדרין מ”ד ע”ב מביא ירושלמי במס’ חגיגה: מעשה בשני אנשים שנפטרו באותו יום, אחד מוכס ואחד גדול הדור. בהלוויית המוכס היו 20 איש, ובהלוויית גדול הדור 20,000 איש. תלמידי תלמידים, אנשים שהתייעצו איתו. כשיצאה ההלוויה היה שם מחבלים ואזעקה, שודדים, וכולם ברחו ונשארו 2 מיטות ברחוב. תלמיד אחד של גדול הדור לא ברח. כשחזרו לקחו את מיטת המוכס והמשיכו ללכת. התלמיד מנסה להעמידם על טעותם ולא מקבלים ממנו. את המיטה של הרב הגדול סוחבים אנשי מס הכנסה, 20 איש. נציב מס הכנסה נושא עליו הספד. קדיש ובית קברות בחלקת מס הכנסה. אצל המוכס יש שעתיים וחצי הספדים, על התלמידים והלימוד. קוברים אותו בחלקת הרבנים.

התלמיד שראה שהתחלפו המיטות נשבר לחלוטין. הרב שלי נקבר עם 20 איש ואני תלמידו היחיד. נגלה אליו רבו, ואמר לו שלא יצטער. הקב”ה דן הכל בדקדוק דק עד דק. הכל מגיע לו, שפעם שמע בגנותו של תלמיד חכם אחד ולא מחה. וזה עונשו, מידה כנגד מידה. עכשיו מבזים אותו ואין מי שמוחה. המוכס עשה מצווה אחת ושילמו לו עליה בעוה”ז. יום אחד עשה קבלת פנים לשר האוצר, וב-12 בצהריים התבטל האירוע. את כל האוכל שהכין העניק לעניים. סידרו לו בשל כך הלוויה והספדים מפוארים.

ספר מעיין האמונה שואל מה מידה כנגד מידה כאן? הרי זה בלוף שאומרים על אדם דברים שאין בו, שבח שלא היה ולא נברא? מה השכר בכך? כי המוכס נהנה מהכבוד המדומה שנותנים לו. משכורתו של מוכס אינה גדולה, גובה מיסים זה אחד שלא יודע להיות יועץ מס. המשכורת קטנה. אבל המוכסים נהנים מכבוד מדומה. בבית הכנסת כולם מזמינים אותו לא בגלל שמכבדים אותו כי מעריכים אותו, אלא בגלל שאיתו לא מתחילים. מכבדים אותו כמו שמכבדים ניידת שתעבור קודם, כי לא רוצים להתחיל איתה. והשוטר חושב שיש כבוד לאנשי ביטחון. כלומר הוא מדמה בנפשו שמכבדים אותו. כיוון שנהנה מכבוד מדומה, השכר הטוב ביותר שאפשר לתת לו זה כבוד מדומה בלוויה.

גם לאחר 120 שנה, מי שנהנה מכבוד מדומה, שכרו זה כבוד מדומה. כי מי שנהנה מכבוד, גם אחרי המוות ממשיך ליהנות מכבוד.

 

בסוף מלכים א’ מסופר שאחאב מלך ישראל רצה את כרם נבות. הציע לקנות ממנו בכסף מלא וסירב למכור לו. הציע לו מחיר כפול ולא רצה. אמרה לו אשתו איזבל, שאין צורך להתחנן, אלא ישכור עדי שקר שיעידו עליו שקר ויהרגו אותו. כך עשה. הקב”ה מחליט להרוג את אחאב, אחאב יוצא למלחמה וניגש למיכייהו הנביא לשאול אם יצליח במלחמה, ועונה לו שכולם יחזרו מהמלחמה מלבדו. שואל בנביאים אחרים שיגידו לו שיחזור מהמלחמה. ותצא הרוח ותאמר אני אפתהו. רוחו של נבות הישראלי תפתה אותו ותנקום בו על כך שהרג אותו. הקב”ה אומר לו שקרן, לך מפה, דובר שקרים לא ייכון לנגד עיני. מה קרה לנבות, למה הוא מתערב? הקב”ה אמר ע”י הנביא שיבוא איתו נקמה. אבל מי שנקמן בחייו ימשיך לחפש נקמה אחר מותו. מי שמידותיו מושחתות בחייו ממשיכות אחר מותו.

 

אביא את 2 הראיות של הרב זייצ’יק. בספר ראשית חוכמה בשער היראה יש מסכת גיהנום. זה מומלץ לכל מי שרוצה להיכנס למשטר דיאטה. אחריה אין תיאבון כמה ימים. שם מתואר מה עוברים בכל מדור בגיהנום. יש בה 7 מדורים. כתוב שם דבר נורא (פרק ג’ שבפרק י”ג): ג’ יורדים לגיהנם ואינם עולים לעולם הבא – הבא על אשת איש, והמלבין פני חברו ברבים, והנשבע בשם ה’ לשקר. ויש אומרים אף המתכבד בקלון חברו והמסכסך בין איש לאשתו להביא מריבה ביניהם. בכל ערב שבת מוליכים את הנידונים מהגיהנום לשני הרים של שלג ומניחים אותם שם כל השבת. הגיהנום סגור בשבת. עוברים להרי שלג. שם יושבים עד מוצ”ש, ואז מחזירים למקומם. מלאך יוצא ודוחף אותם למקומם בגיהנום. וכשהם חוזרים לגיהנום, נוטלים שלג ומניחים תחת בית שחייהם. כדי לצנן אותם בגיהנום שחם להם בששת ימי הבריאה. בגיהנום חם והם רוצים לצנן אותו. אז לוקחים קצת שלג בהיחבא. ובכל יום שישי הם לוקחים גחלים להרי השלג כדי לחמם קצת. והקב”ה אומר להם רשעים, אוי לכם, שם בגיהנום אתם גונבים – שלג וגחלים. זה מה שיש לגנוב. שם זה אטרקציה. וזה שנאמר באיוב, שאף בשאול חטאו.

מכאן מי שהיה גנב בחייו ממשיך להיות גנב גם אחרי מותו. מי שנזהר מגזל יודע שהגחלים לא שלו, וצריך לבקש רשות מהמלאך הממונה על הגיהנום, דומה, אם מותר לקחת. מי שלא נזהר בגזל ממשיך לגנוב. בלעם ממשיך לרדוף את ישראל גם אחרי שנשרף בגיהנום, כי מי שרודף ממשיך לרדוף.

מי שהיה בעל חסד בעוה”ז ממשיך גם בעולם הבא. מלאך המוות בא ליהושע בן לוי ואומר לו הגיע זמנך להסתלק מן העולם. מסכים רבי יהושע בן לוי, רק מבקש לראות את מקומו בגן עדן. יש כמה אנשים שראו פתחו של גן עדן. הביאו לשם, מחזיק את הסכין ביד אחד ואת רבי יהושע ביד אחת וכך צועדים. אומר לו שייתן לו הסכין כי מפחד ממנו. מביאו לפתח גן העדן ומראה לו את מקומו, ורבי יהושע נכנס פנימה עם הבגדים, ומלאך המוות מחזיקו ביד אחת ולא נותן לו להיכנס. נשבע רבי יהושע שלא יוצא מכאן. אומר הקב”ה שיבדקו אם במהלך חייו נשבע ונשאל על השבועה. בדקו שמעולם לא, ואז הקב”ה מסכים להשאירו, אבל דורש את הסכין בחזרה. יצאה בת קול ואמרה לו שיחזיר את הסכין. החזיר לה את הסכין. כשהגיע רבי יהושע בן לוי לגן עדן, צעק איוב – פנו מקום לבר לוואי. פנו את הדרך. רבי יהושע בן לוי מגיע ורואה את רבי שמעון בן יוחאי. שואל אותו – יצאה קשת בימיך, עונה לו כן. אז מה עושים ממך עניין? אם כל ימיו לא יצאה הקשת, זה סימן שהוא גדול. אבל אם יצאה קשת בימיך מה רוקדים סביבך? האמת שלא נראתה הקשת בימיו, אבל בגלל שרבי יהושע בן לוי ענו, ענה שנראתה הקשת בימיו. למה הוא משקר בעולם האמת? כי מי שענו בעוה”ז ממשיך להיות ענו בעוה”ב. הגנב גנב והענו ענו.

 

כעת נוכל לעשות את ההבדל בין בלעם לאברהם אבינו. בלעם אומר לאונקלוס לא להתגייר, לא לדרוש שלומם וטובתם. בלעם רק מנסה להילחם עם עם ישראל, ואחרי מותו עושה אותו דבר. אברהם אבינו כל ימיו מתפלל על פושעים. אולי יש 50 צדיקים, אולי 40, אולי 30. אבל הקב”ה אמר לו שהם חטאים מאוד, אז למה הוא מבקש עליהם? אבל אברהם מנסה להציל משהו. אחרי שנפטר אברהם אבינו לבית עולמו, יושב על פתחה של גיהנום ומנסה להוציא משם נשמות. אומר לרבש”ע שסבל מספיק ושיוציאו, מוציא את כולם חוץ ממי שהתחתן עם גויה. יוצא שמי שהיה בעל חסד בעוה”ז, ממשיך ללמד זכות על רשעים בעוה”ב.

 

אני רוצה לסיים בסיפור המופיע בספר מעיין המועד בחג הסוכות, ספרו של רבי שלום הכהן וולאך. הוא מספר סיפור נורא על אודות הגאון רבי חיים פרידלנדר, משגיח ישיבת פונוביץ. ל”ע, חלה במחלה ממארת, היה לו גידול בלסת. נסע לארה”ב, וכרתו את הגידול. הקרנות עבר כאן בתל השומר. יש מכתבים ששלח מארה”ב ממיטת חוליו, דברי חיזוק נוראים. מסר שיעורים בישיבות, המשיך בשיגרת יומו, וגם היה מוהל, ולא היה לו זקן. יום אחד נסע לתל השומר והרופא אמר שזה הטיפול האחרון שנותנים לו, כי הם לא עוזרים. הגידול ממשיך להתפשט. אין טעם לקבל כימותרפיה, והוא יקבל מורפיום שישכך את הכאבים וגם יטשטש את המחלה. שואל רבי חיים כמה יש לו לחיות, והרופא עונה כשבועיים שלושה, עפ”י מה שכתוב בספרים. אחרי הטיפול נסע לרב שך זצ”ל. היתה שם ישיבת רבנים ורבי חיים נכנס, וכולם קמו מלוא קומתם, ושאל את הרב שך, מה לעשות בשבועיים שלושה שנותרו לו לחיות. לחזור על הש”ס, לסיים הכתבים שכתב להשאיר לדורות הבאים? כל הנוכחים פרצו בבכי. הרב שך ענה לעבוד על המידות ולבדוק אם הוא נקי בכל המידות, כי זה עיקר האדם בעולם הבא.

 

הגאון מוילנא כותב בספר אבן שלמה א’ אות ב’: עיקר עבודת האדם הוא תמיד להתחזק בשבירת המידות, ואם לא – למה לו חיים. זה תפקידו בעולם. בפרשת בלק אין שום מצווה, אבל היא מלמדת איך גדלים כמו אברהם אבינו ואיך גדלים כמו בלעם הרשע. משנה באבות: כל מי שיש בו עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידי אברם אבינו. מי שיש בו עין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידי בלעם הרשע.

הסבא מקלם: שניים יישבו בישיבה על אותו ספסל, ואחד ייקרא תלמידו של אברהם אבינו, והשני תלמידו של בלעם הרשע. אל תדמיין את תלמידו של בלעם הרשע עם מכנסי ג’ינס עם חורים וחולצה מודפסת, 12 עגילים באוזן ועוד אחת על העין כנגד עין טובה… הוא יכול לשבת באותה ישיבה שלומד בה תלמידו של אברהם אבינו. יש לו עין רעה, הוא לא מסוגל לראות שהשני הוציא מרפסת. זה תלמידו של בלעם הרשע.

בפרשת בלק אין בה מצוות, אבל היא יסודה של משיח. בלק זכה שיצאה ממנו רות המואביה בזכות 42 קורבנות.

נכנסים לתקופה של 3 השבועות. יזכנו הקב”ה שנזכה לשוב בתשובה שלמה, ואז נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן ואמן.

להאזנה בקובץ אודיו