הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע ו’ אב תשע”א שבת חזון

פרשת השבוע דברים. השבת נקראת שבת חזון ע”ש ההפטרה. השבת הסמוכה לט’ באב, השלישית דתלתא דפורענותא.

רש”י בתחילת הפרשה שואל למה התורה משנה מהנוסח הרגיל, וכותבת: אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל (במקום וידבר משה אל כל ישראל). הסיבה – אלו דברי תוכחות. הוא מנה כאן כל המקומות שהכעיסו המקום לפניהם, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז. כל המקומות המנויים בפסוק זה הם מקומות שחטאו בהם ישראל. במדבר – שאמרו מי יתן מותנו במדבר. בערבה – זה בעל פעור. מול סוף – שאמרו בים סוף המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר. פארן הוא מקום שילוח המרגלים. בין תופל ולבן, תופל הוא המקום בו טפלו על המן הלבן. חצרות – מחחלוקתו של קורח, ודי זהב זה חטא העגל.

למרות שהכל מופיע ברמז, דבר אחד משה רבנו מרחיב בו מאוד בפרשה – על חטא המרגלים הוא מדבר בהרחבה גדולה. גם על חטא העגל מרחיב משה, אבל לא כאן, אלא בפרשת עקב. הסיבה שהוא מרחיב בשני הדברים האלה כי הם שני החטאים המרכזיים של עם ישראל במדבר – חטא העגל ב-17 בתמוז וחטא המרגלים ב-ט’ באב.

למרות שחטא העגל קדם, חטא המרגלים מופיע בפרשה זו, כי הוא ההקדמה לקראת ט’ באב. כל עם ישראל בכה בלילה ההוא, והקב”ה אמר אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות. כל כך הרבה אנשים שפכו דמעות עקב הדיבה שדיברו על ארץ ישראל.

בית ראשון חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אז למה אומרים שחרב בגלל בכיית חינם? כי ללא חטא המרגלים היה הקב”ה מוחל על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל כשהצטרפו ביחד, נחתם דינם של עם ישראל.

היום ארצה לעמוד על שתי נקודות בפרשה, ולקשרן לחורבן בית ראשון ובית שני, לעבודת הימים האלה, שאנו נכנסים לשבוע שחל בו, החמור ביותר מבחינת חומרות 3 השבועות.

בפרק ג’ פס’ א’, מספר משה רבנו על מלחמת עוג מלך הבשן. נידה ס”א: הקב”ה אמר למשה אל תירא, משמע שמשה פחד. למה משה פחד? סיחון לא היה פחות גדול מעוג מלך הבשן, הם היו אחים, הם היו אותו גודל. אמנם עוג מלך הבשן היה מפלצת בגודל עולמי. כדי להגיע לקרסולו של עוג מלך הבשל היה צריך משה רבנו, שגובהו 10 אמות, לקחת מקל של 10 אמות ולקפוץ עוד 10 אמות כדי להגיע לקרסולו. קרסול בגובה 18 מטר, שזה בית של 6 קומות, זה אדם מאוד ענק. אבל סיחון לא היה פחות גדול ממנו.

מסיחון לא פחד משה רבנו, ומעוג מלך הבשן פחד. כשהמרגלים מספרים על הענקים בארץ ישראל משה רבנו מרגיע אותם ואומר להם מה אתם מפחדים, אותו הקב”ה שהוציאכם ממצרים והרג את פרעה וחילו יילך איתכם להילחם ביושבי כנען. אז למה הוא מפחד מעוג מלך הבשן?

הוא לא פחד מגודלו הפיזי, אלא מהזכות של עוג מלך הבשן, שלא היתה לסיחון מלך העמורי. עוג מלך הבשן נימול יחד עם כל ילידי ביתו של אברהם אבינו (זוהר). לכן כתוב אל תפחד אותו – מהאות שלו, סימן המילה.

במדרש כתוב אחרת. ויבוא הפליט – זה עוג שזכה להיפלט מהמבול. חי מנוח ועד אברהם, למעלה מ-400 שנה, עד משה רבנו 470 שנה, כלומר לפחות 1000 שנה. עפ”י פרקי דרבי אליעזר, הוא אליעזר עבד אברהם, ולאחר מכן קיבל להיות מלך הבשן, כתשלום על זה שהיה הפליט שבא להודיע לאברהם על שלוט נלקח בשבי. אברהם יצא עם 318 חיילים (או עם אליעזר, גימטריה 318) וניצח במלחמה. זה היה קידוש שם שמיים שאין כמותו. כל האומות נאספו לעמק המלך ונמנו וגמרו למנות את אברהם אבינו למלך עליהם בעקבות ניצחונו במלחמת 4 המלכים. הוא זרק עליהם חול שהפך לחיצים וניצחם במלחמה. קידוש שם השמיים הזה, בעקבות הניצחון של אברהם אבינו, היה זכות לעוג. כמו כן, היתה לו זכות שלוט ניצל, וממנו יצאו עמון ומואב ומהם כל שושלת בית דוד.

משתי זכויות אלה פוחד משה רבנו. למרות שהקב”ה נתן לעוג אריכות ימים מופלגת, הוא חי מתיבת נוח ועד אברהם ומשה רבנו. הוא ישב במשתה שעשה אברהם אבינו ל

ליד פרעה ישב עוג מלך הבשן. פרעה אמר לעוג מלך הבשן, הוא נכד של אברהם אבינו, וסיפרת לי שלא היו לו ילדים, איך נכדו הגיע לכאן עם 70 נפש? החליט עוג מלך הבשן לתת עין רעה ביעקב אבינו שיסתלק מן העולם. אמר הקב”ה: חייך שאתה נופל ביד זרעו של יעקב אבינו, ביד משה רבנו.

הרב שטיינמן: יתכן שבגלל זה התלונן יעקב אבינו בפני פרעה על חייו, כי רעה שעוג מלך הבשן מכניס בו עין רעה ורצה להורידה.

לקט שיחות של הרב לבנטל: מה פחד משה רבנו אחרי ששילם הקב”ה כל כך הרבה שכר אריכות ימים לעוג מלך הבשן. זה לא תשלום מספיק על הצלת לוט וקידוש ה’? וכן כל מעשהו של עוג מלך הבשן היה עבירה, כי היתה לו מטרה שאברהם אבינו ימות במלחמה והוא ייקח את שרה אמנו לאשה. הוא רצה לעשות עבירה, ובסוף יצא קידוש שם שמיים, אז מה יש לפחד מעבירה?

התשובה, הקב”ה רצה ללמדנו מה התשלום לגוי על מצווה הבאה בעבירה. למרות שאינו מצווה ועושה, כי לא היה חייב להציל את לוט. אבל אם למעשה הגם שהתכוון להרשיע יצא ממעשהו הצלה וקידוש ה’, תראה כמה השכר לגוי שאינו מצווה ועושה, על מעשה כזה. ומזה תשליך כמה שכרו של יהודי שמצווה ועושה ומתכוון לעשות מצווה לשם שמיים.

כעת ניכנס לנושא שיחבר אותנו לחורבן בית ראשון ובית שני.

ידוע לכולם שבית המקדש לא נפל ביד אנשים פשוטים. כדי שבית המקדש ייפול בידיו של מישהו הוא צריך להיות בעל מדרגה. כדי להחריב את בית המקדש צריך להיות מלך. כשיצא רבי יוחנן בארון קבורה מתוך החומה וניגש לאספסייאנוס, אמר לו שלום עליך אדוני המלך. אמר לו שהוא חייב מיתה כי אינו מלך. ענה לו שהוא מלך, כי אם נשלח ע”י הקב”ה להחריב את בית המקדש הוא חייב להיות מלך. שנאמר והלבנון באדיר יפול. הלבנון זה בית המקדש, ולא יכול שייחרב ע”י מי שאינו מלך. תוך כדי השיחה הגיע שליח מרומא שהודיע שמינוהו למלך במקום המלך שמת.

זאת אומרת שצריך זכויות של אדם ברמה מיוחדת כדי להחריב את בית המקדש. הלבנון, שמלבין חטאי בני ישראל, באדיר יפול.

ירמיהו ביקש לדעת מה הזכות של נבוכדנצאר להחריב את בית המקדש (פרק י”ב): למה דרך רשעים צלחה? מה זכה נבוכדנצאר ששולט מסוף העולם עד סופו והחריב את בית המקדש. הקב”ה עונה לו תשובה (סנהדרין ס”ו): כי את רגלים רצת וילאוך, ואיך תתחרה את סוסים? מה התשובה בזה? משל לאדם שאמר יכול אני לרוץ ג’ פרסאות בין בצעי המים. הכושר שלו בריצה כל כך חזק שאם שמים אותו בנחל הירקון ומולו סוס ערבי מהיר, 3 פרסאות משפך ראש העין עד הים התיכון אני אשיג אותו בריצה, למרות השלוליות והאדמה הבוצית. שומע זאת אדם אחר ואומר לו בו ננסה פה ברחוב מישורי, פחות מ-3 פרסאות. מתחילים לרוץ, ואחרי כמה דקות יש לו כבר קוצר נשימה. השני הגיע כבר רחוק יותר. אז איך הוא יכול לרוץ במים ולהשיג סוס מרחק עצום?

הגמרא מסבירה מה זה הריצה והרגליים. המלך שמלך בבל נקרא מרודך בלאדן בן בלאדן. הוא קרא לאביו על שמו בחייו כי אביו קיבל פרצוף של כלב, עם לשון בחוץ. אבא כזה גונזים אותו, אבל מרודך התגאה בו וקרא לעצמו בשמו. חז”ל משבחים אותו על כך. הוא הלך לישון בצהריים 4 שעות, ודרש מאנשי המשמר שיעירו אותו לאחר מכן. באותו יום חזרה השמש אחורנית 10 מעלות, כי חזקיה המלך נרפא מחוליו, לאחר שהנביא הודיע לו שלא יחיה, וחזקיה התפלל והקב”ה הבטיח להאריך ימיו ב-15 שנה ונתן לו סימן שהשמש תחזור אחורה משקיעה עד זריחה. במקום 6 בערב היה 8 בבוקר. אנשי המשמר לא ידעו מה לעשות, כי 6 בערב יהיה עוד 10 שעות. הוא התעורר וחשב שישן יום וחצי ולא העירו אותו. הסבירו לו שהשמש חזרה אחורנית בגלל שחזקיה המלך נרפא מחוליו. ביקש מרודך בן בלאדן לשלוח מכתב למלך חזקיהו. סופר המלך נקרא נבוכדנצאר, והוא לא היה באותו יום וביקשו מעוזרו לכתוב את המכתב. כתב בפתיח המכתב: לכבוד חזקיה המלך, לכבוד קרתא דירושלם ולכבוד אלוקים הגדול. ברכות ואיחולים שנרפאת מחלייך וכו’. שלחו את המכתב החתום עם שליח. חזר סופר המלך, נבוכדנצאר ושאל את העוזר איך כתב את המכתב. כשאמר לו, העיר לו: קודם כותבים לכבוד אלוקים הגדול, ואח”כ קרתא דירושלם ואח”כ חזקיה הנביא. קודם כל פותחים בקב”ה. נבוכדנצאר רץ לתפוס את השליח עם המכתב, אחרי 4 צעדי ריצה תפסו גבריאל, כי אם היה צועד עוד צעד אחד עם ישראל היה כלה.

אמר הקב”ה, אם אני משלם לנבוכדנצאר בגלל 4 פסיעות, להיות מלך מסוף העולם ועד סופו, למרות שהחריב את בית המקדש, תאר לעצמך איך אשלם לאבות הקדושים שרצו בין בצעי המים עם הסוסים.

מהרש”א בסנהדרין: למעלה מ-2000 שנה מאז שנחרב הבית, אנו עושים 3 צעדים בתפילת 18 כדי לתקן את צעדיו של נבוכדנצאר, ואומרים יהי רצון שייבנה בית המקדש, כי בגלל הצעדים שלו נחרבו בתי המקדש.

בפסיקתא ובמדרש כתוב 3 פסיעות, וזה מסתדר עם מה שאנו עושים בתפילה. יש שם תוספת – אמר הקב”ה שבזכות 3 הפסיעות של נבוכדנצאר יעמיד ממנו 3 שליטים – נבוכדנצאר, אוויל מרודך ובלשצאר.

חפץ חיים שואל: 3 צעדים או 4 צעדים? גם בספר עיני יצחק יש אותה שאלה. התשובה של שניהם – ושתי לא רצתה לבוא למשתה, כי פרחה לה צרעת בגופה, וסיבה אחרת – גבריאל עשה זנב לוושתי. ספר עיני יצחק שואל, למה לא כתוב בצרעת שגבריאל עשה לה? למה בשביל הזנב צריך את גבריאל? הקב”ה שעשה לה צרעת יכול לעשות גם זנב. שאלה נוספת, במה זכתה ושתי לביקור של גבריאל? אלא שלא כפשוטם של דברים, גבריאל לא עשה לה זנב של סוס. אלא הגמרא אומרת 4 פסיעות והמדרש 3 פסיעות, והאמת באמצע – 3 וחצי פסיעות. הוא הרים את הרגל כתחילת הצעד, הגמרא מחשיבה זאת כצעד והמדרש לא מחשיב. אבל גם על מה שהמדרש לא מחשיב, הוא קיבל שכר. ושתי היא בתו של בלשצר ומלכה על 127 מדינות מהודו ועד כוש, מסוף העולם ועד סופו. אבל הרגו אותה באמצע מלכותה, כי היא לא צריכה לקבל מלכות לכל החיים, כי הפסיעה לא היתה שלמה רק חצי פסיעה. לכן קיבלה חצי מלכות. גבריאל עשה סוף למלכותה. כמו שהזנב הוא סוף הבהמה. זה אותו גבריאל שתפס את נבוכדנצאר כדי לעצור את צעדיו (סנהדרין צ”ו).

למדנו יסוד – שהקב”ה משלם לכל גוי על פסיעה ועל חצי פסיעה שעושה לכבודו. אם לגוי הקב”ה משלם על חצי פסיעה ופסיעה, למרות שלא מצווה ועושה, תלמד מה מקבל יהודי על פסיעה לכבוד הקב”ה – כשהולך לביה”כ, ועומד בחזרת הש”צ, וקם בתהילה לדוד. אם על 4 פסיעות לכבוד הקב”ה קיבל נבוכדנצאר שליטה מסוף העולם ועד סופו, תלמד מה מקבל יהודי על פסיעה שעושה.

אם שאל ירמיהו הנביא מדוע דרך רשעים צלחה, למה זכה נבוכדנצאר להחריב את הר הבית? התשובה 4 פסיעות.

בית שני החריב טיטוס. הוא שייך לאדום. מפני מה זכה אדום להחריב את בית המקדש? בפרשת השבוע אומר הקב”ה למשה רבנו – אתה מגיע להר שעיר, אל תתגרה באדום. עם ישראל הסתובב סביב הר אדום ימים רבים, והקב”ה אמר להם להפסיק להסתובב וללכת צפונה. והורה שכאשר עוברים בהר שעיר לא להתגרות בהם. כי הר שעיר הוא ירושה לעשו. הר שעיר לא שייך לעם ישראל. ישמעאל לא שייכים לירושה, “כי לא יירש בן האמה הזה עם בני”. אבל עשו שייך לירושה, ואין לגעת ולהתגרות בו, ואפילו אסור להפחידו.

למה אסור להפחידו ולגעת בו? דברים רבא: אמר הקב”ה, כל מה שעשיתי עם עשו, עדיין לא שילמתי לו שכר כיבוד אב שעשה ליצחק אבינו. בעל הטורים: “רב לכם סוב את ההר הזה” – על הס’ יש תגים בספרים העתיקים. שנולד עשו לאביו כשהיה בן 60 שנה, וקיבל להרוס את בית המקדש שהיה גובהו 60 אמה. עשו קיבל זכות להחריב את בית המקדש השני בשכר כיבוד אב שעשה ליצחק אבינו.

2 מדרשים בפרשה יסבירו לנו את זכותו של עשו.

דברים רבא פרק א’ אות ט”ו: הקב”ה הראה למשה רבנו את הר חברון, ואמר לו שאינם יכולים להתחיל איתו מלחמה, כי עדיין לא שילם לו את השכר כנגד כיבוד האבות הקדושים שקבורים בהר זה. הר שעיר ניתן לו כמתנה על כיבוד הורים. יש אומרים על 3 דמעות שבכה בגלל שלא קיבל הברכות, נתן לו הקב”ה את הר שעיר שלא פוסקים ממנו גשמים לעולם.

“דום לה’ והתחולל לו” – בשעה שבאו השונאים להחריב את ירושלים היו שם מזיקים רבים, כיוון שראו שהשכינה שותקת, גם הם נתנו להם מקום. כי אם הקב”ה נוח לו שייכנסו, הם לא מתערבים. לכן אמר למשה שלא יתחילו עם עשו, כי הקב”ה נתן להם רשות להחריב את בית המקדש ושתק להם.

“ויירא יעקב מאוד ויצר לו” – פחד מ-22 שנה של כיבוד אב שעשו מטפל ביצחק ואילו יעקב נמצא אצל לבן. עשו אינו מצווה ועושה, אינו מצווה על כיבוד אב. עשו טיפל במסירות נפש באביו. אומר הקב”ה, כמה שנתתי לו את הר שעיר, עדיין לא שילמתי לו שכר כיבוד אב.

במדרש מעיד רבי שמעון בן גמליאל על עצמו שאין בעולם מי שכיבד את אבותיו כמו שהוא כיבד אותם. ואף על פי כן מצא שכיבד עשו את אבותיו יותר ממנו. במה הנקודה שבה עשו יותר מרבי שמעון בן גמליאל? הוא שימש את אביו בבגדים מלוכלכים, ולשוק הלך בבגדים נאים. עשו היה בא מבחוץ עם בגדים מלוכלכים והחליף אותם בבית לבגדים נאים. המחלוקת בין רבי שמעון בן גמליאל לעשו, היא שרבי שמעון סבר שכיבוד אב הוא כמו עבד לפני אדון, שעבד אינו לובש בגדים נאים. עשו סבר שכיבוד אב זה כמו שר לפני מלך, שאינו יכול לבוא בבגדים לא טובים. עשו צודק, הראיה – יעקב חשש לקבל את הברכות, כי אם אביו ימשש אותו יגלה את התעתוע, כי עשו שעיר. רבקה שמה לו עורות עזים על הידיים והצואר, והלבישה לו את בגדי עשו החמודות. למה צריך להלביש את הבגד? כי כשמשרתים את האב זה כמו שר בפני המלך.

כולנו יודעים שכיבוד אב של עשו היה מן השפה ולחוץ. הוא לא כיבד את אביו כי העריך אותו. הקב”ה העיד עליו בפסוק: “אל תאמן בו כי שבע תועבות בליבו”. ירושלמי נדרים: לאחר מיתתו של עשו נכנס לגן עדן עטוף בטליתו, והקב”ה גוררו משם. עשו בטוח שלכיבוד האב שלו אין מתחרים, לכן נכנס לגן עדן, והקב”ה גוררו משם ואומר לו שהוא שקרן. הקב”ה יודע מה בליבו של האדם, ואף אחד אחר לא יודע. יעקב מפחד מכיבוד האב של עשו.

בראשית רבא: עשו אמר בליבו “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי”. חז”ל מסבירים שעשו התכוון שלא יחזור על טעותו של קין, שהרג את הבל אבל נולד לו אח נוסף, שת. עשו התכוון להרוג את אביו ואח”כ את אחיו, כדי שיהיה יורש יחיד.

ועם כל מה שמתרחש בליבו, עדיין לא שילם הקב”ה את שכר כיבוד אב של עשו. הנביא זכריה שואל איך יכול להיות שהגויים יעשו כל כך הרבה צרות לעם ישראל ולא ייענשו? עונה לו הקב”ה: “כה אמר ה’ צבקות, אחר כבוד שלחני אל הגויים השוללים אתכם, כי הנוגע בכם נוגע בבת עינו”. גוי שייגע ביהודי באצבע קטנה לא יינקה, כי נוגע בבבת עיני. אבל עדיין לא יכול להענישם כי עדיין לא שילם לעשו את כיבוד האב. רק לאחר מכן ייענשו.

כיבוד אב של מי שאינו מצווה, שחז”ל מגלים איזה שקרים היה בזה, אבל למעשה האכיל את אביו, לבש בגדים יפים – אי אפשר לשלם בעולם הבא, צריך לשלם בעולם הזה. ובתקופת הנביא זכריה עדיין לא נסתיים תשלום כיבוד אב. גם זכה בשם כך להחריב את בית המקדש. 4 צעדים של נבוכדנצאר זיכוהו להחריב בית ראשון, ובית שני חרב בגלל כיבוד אב של עשו.

ניכנס לנושא הרביעי, ונסגור קצוות.

בשנה שעברה דיברנו על דברי הרב דסלר, שכל גלות מאפיינת את הבעיה או הנקודה שצריכה תיקון בעם ישראל. כמו שרוצים לחסן אדם, מזריקים לו נסיוב, שזה חיידק מוחלש שגורם לגוף להילחם בו, ומאפשר לו כוח להתמודד נגדו אם יתקוף פעם נוספת.

כל גלות שירדו אליה היה לתיקון חטא שבהם. ירדו למצרים לתיקון חטא הלשון, אצל פרעה שהוא פה רע. לכן גם הגואל היה כבד פה וכבד לשון כדי לאותת שצריך לתקן את חטאי הלשון.

גלות אדום היא הממושכת ביותר. כוח הגלות של אדום זו רציחה. זו הברכה שבירך יעקב את עשו – על חרבך תחיה. עשו מקיים הברכה בהידור רב. בשעה שהקב”ה ביקש לתת תורה לעם ישראל, קדם וסיבב אצל כל אומות העולם. דבר ראשון הגיע משעיר, שם יש עשו. עשו שאל מה כתוב בתורה, והקב”ה אמר לא תרצח. אבל כל מהותו רציחה, ואביו הבטיחו שעל חרבו יחיה, הוא לא יכול לקבל את התורה.

אם הקב”ה שלח אותנו לגלות של רציחה, סימן שזה צריך לתקן. עם ישראל היה נגוע ברציחה ולכן צריך לתקן. אבל לא כתוב שבית שני נחרב על רציחה. הוא נחרב בגלל שנאת חינם. אז למה הלכנו לגלות אדום?

כי אדום נקרא בתורה בשם שונא. פר’ ניצבים: ונתן ה’ את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך. מי האויב ומי השונא? רבנו בחיי: אויב זה ישמעאל, שונא זה עשו. הלכה בידוע עשו שונא ליעקב. למה שונא? כך. למה הגרמני שחט 6 מליון יהודים? אין סיבה. בשביל לשנוא לא צריך סיבה. למה הקב”ה שולח את עם ישראל לגלות אצל שונאו? כי על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, שנאת חינם. הזמינו יהודי בטעות לחתונה, הוא מגיע ובעל הבית מבקש שייצא כי זו טעות. הוא מציע תשלום כדי שלא יבזה אותו, ובעל השמחה מסרב וזורק אותו החוצה והמשתתפים בחתונה לא מתערבים. הוא מביא כבש שפסל אותו לקורבן ואומר שהקיסר שלח. גיטין: ראה מה כוחה של בושה, שהקב”ה סייע ביד בר קמצא להחריב אית בית המקדש. אם הקב”ה לא היה רוצה שבר קמצא יגיע עם הכבש לירושלים היה יכול להרוג את שניהם. אבל הקב”ה נתן לו להגיע לבית המקדש, והבית נחרב.

בגלל הבושה. אצל עם ישראל לא צריך רצח כדי להרוג אדם, אפשר לדקור אדם עם הלשון. יומא: שהיו אוהבים זה את זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם. אפשר לחסל אדם עם הלשון. תמר לימדה אותנו, מוטב ישליך אדם עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. רצח זה גם בושה.

הרב שטיינמן נסע לבאר שבע השבוע ואמר בהספד, שלומדים מהגמרא כאן שמי שמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. רוצח לא כתוב שאין לו חלק לעולם הבא, כי יודע מה עשה ויש סיכוי שיעשה תשובה. אבל מלבין פני חברו ברבים לא מבין מה הוא עשה, סה”כ אמר לפני 500 איש שהוא לא נורמלי וזה נכון. אז לא יעשה תשובה ואין לו חלק לעולם הבא. ללמד ששנאת חינם גרועה מג’ עבירות. אצל עם ישראל לא צריך לרצוח כדי להיחשב רוצח. שופך דם האדם באדם (זה נשאר בפנים), דמו יישפך. כי הלבין פניו, זה רצח אותו.

אומר הקב”ה אם אתם שונאים, אביא עליכם את שונאיכם, זו אדום.

אני רוצה להרחיב בשתי סוגיות. קידושין ל”א ע”ב: רב אבהו מעיד שאין כמו הבן שלו אבימי בכיבוד אב. היו לו 5 בנים סמוכים להוראה ואוכלים על שולחנו, ולא שלח אחד מהם כדי לפתוח לאביו את הדלת, אלא היה רץ בעצמו. יום אחד הגיע רב אבהו לביקור אצל בנו אבימי, דפק בדלת ובנו פתח לו והושיבו על הכורסה, הציע לו לשתות והלך למקרר בעצמו להכין השתיה. כשחזר, אביו נרדם. עמד עם הכוס ליד כורסת אביו והמתין.

לכן זכה שהקב”ה גילה לו סוד של מזמור לאסף (אלוקים, באו גויים בנחלתך). למה מזמור? רש”י: כי כילה הקב”ה את חמתו על עצים ואבנים ולא על עם ישראל. תוספות: אסף היה נכד של קורח, וכל הזמן דאג מתי קורח ייצא מהאדמה. משל לשפחה שבאה לקחת מים מהבאר, ונפל הכד לבאר. אמרה מי ייכנס לבאר להוציא כד פשוט? אחרי כמה דקות הגיעה שפחת המלך ונפל כד הזהב שלה פנימה. שמחה השפחה כי עכשיו יבואו עבדי המלך להוציא את כד הזהב ויוציאו גם את הכד שלה. אסף אמר מזמור, כי כתוב “טבעו בארץ שעריה” – מי שיוציא את שעריו של דוד המלך מהאדמה, יוציא גם את סביו קורח.

מה הקשר בין כיבוד האב של אבימי לבין הסוד שגילה לו הקב”ה? כי גילה לו את סוד החורבן דווקא בכיבוד אב. עשו קיבל כוח להחריב בית המקדש בגלל כיבוד האב שלו, אז כאשר אבימי כיבד את אביו גילה לו הקב”ה סוד, שהחריב את הבית ולא את הילדים שלו, כי אלו ילדיו, ואב יכול להחריב את הבית אבל לא להרוג את ילדיו. יוצא שהקב”ה החריב את הבית כי אנו בניו.

סיפור דמא בן נתינא: שאלו חכמים עד היכן כיבוד אב ואם? מה הדרגה הכי גבוהה? אמר רבי אליעזר, צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון, ודמא בן נתינא שמו. המפתח לאבני החושן היה מונח תחת ראש אביו הישן, ולא הסכים למכור בהון רב את האבנים לחכמי ישראל. לשנה הבאה נולדה לו פרה אדומה, ואמר לחכמים שהוא יודע שישלמו לו כל ממון שיבקש, אבל הוא מבקש רק מה שהפסיד בגלל כבוד אביו.

חכמי ישראל רצו לקנות את האבן מדמא בן נתינא והוא אומר שאינו יכול בשום מחיר כי אינו מעיר את אבא שלו. למה הוא מפסיד הון תועפות כדי לא להעיר אותו? אני רוצה לשאול – אם זה קורה אצל יהודי, סוחר מבקש לקנות יהלום 30 קראט שעולה 3 מליון דולר, אבל אביו ישן על הכספת, לא יקרה שהוא לא יעיר אותו ויעדיף להפסיד את העסקה. למה לא קורה דבר כזה אצל יהודי? היהודי יעיר את אביו, כי אין מצווה לא להעיר את אבא בשביל רווח כספי עצום. אם האב יידע שלא העיר אותו יכעס ויצטער. אז למה מביאים דוגמה מדמא בן נתינא מאשקלון, אחד לא נורמלי שלא מעיר את אביו כראייה לכיבוד אב?

גם אמא שלו היתה לא נורמלית. פעם ישב דמא בן נתינה בין גדולי רומי בלבוש זהב. באה אמו, קרעה את בגדו וסטרה לו וירקה בפניו. ולא הכלימה. לא אמר לה כלום. מכאן הראיה שאם יש הורים משוגעים לא מעירים אותם. משוגע שמעירים אותו מסוגל לדקור. על פי תורה לא זו ההלכה. אם ההלכה לא כדמא בן נתינא, למה מביאים ראייה מהמשוגע?

ספר אמונת עיתך: אם הגמרא שואלת עד היכן כיבוד אב, למה היא מביאה דוגמאות מגוי באשקלון עם זוג משוגעים, במקום לכתוב את ההלכה? אפשר לתת דוגמא לכיבוד אב מרבי שמעון בן גמליאל, מרבי טרפון ששכב על הרצפה כדי שאמו תדרוך על ידיו. התשובה: הקב”ה מודיע מה שכר כיבוד אב של עשו. מה זה 4 צעדים של נבוכדנצאר, ומהו שכרו של עוג מלך הבשן.

דמא בן נתינא לא מצווה על כיבוד אב, ולא הפסיד גרוש מזה שלא העיר את אביו. ללמדנו כמה אנו מקבלים על כיבוד אב שאנו מצווים ועושים.

חז”ל מלמדים אותנו שכיבוד אב אצל אומות העולם היה דבר עצום. אליפז בן עשו בא להרוג את יעקב אבינו בציוויו של עשו. הוא רוצח בשביל כיבוד אב, שהוא מעל הכל בשבילו. עמלק רודף אחר עם ישראל, כי תמנע אמו השביעה אותו שיתקוף את עם ישראל כשייצאו ממצרים. בגלל כיבוד אם רדף אחריהם 400 פרסה.

כל הדוגמאות של כיבוד אב אצל גויים, כולם מאשקלון. למה אשקלון? כי כולם שם ממזרים, שם גרו הפלישתים וכולם ממזרים. אז אולי האבא בכלל לא האבא, מה הוא מכבד אותו? הם כיבדו אב כדי להסתיר את תועבותיהם, את הממזרות. אז מה הראיה מהם?

התשובה: אותו סיטרא אחרא שאומר ליהודי לא לכבד את אביו אומר לגוי לכבד את אביו, כדי לעורר קטרוג על עם ישראל. דווקא בכיבוד אב יש קיטרוג. “כי לה’ המלוכה ומושל בגויים” – על הגויים ה’ הוא מלך. הם לא נחשבים בנים של הקב”ה. רק עם ישראל הם בניו של הקב”ה, והגויים מקטרגים על בניו של הקב”ה ע”י שמכבדים את אביהם, וטוענים שילדיו של הקב”ה לא מכבדים אותו ופוגעים בו.

אומר הקב”ה: אם אב אני, איה כבודי? גויים מכבדים הורים. מנחת חינוך: כל המצווה של כיבוד אב זה שתגיע לכבד את הקב”ה. אם תכבד את אביך תכבד גם את הקב”ה שהוא אביו של אביך ושל סבך. כל הכבוד של הקב”ה מגיע מכיבוד אב. הגויים רוצים דרך כיבוד אב לעורר קטרוג על עם ישראל.

שיא של כיבוד אב, כשהילדים חיים בשלום אחד עם השני. נחת רוח לאב זה כשכל הילדים חיים בשלום ובאחווה. אנו נקראים בנים. מצוות צדקה שאדם נותן, זה מעורר את המידה של בנים אתם לה’ אלוקיכם. רבי מאיר בעל הנס אמר, בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, לכן נותנים צדקה לעילוי נשמתו, לעורר את המידה של בנים.

אם רוצים ומבקשים את בית המקדש, האם נוהגים כבוד בקב”ה בבית מקדש מעט? נראה איך נראה בית המקדש השלישי, כשכל יהודי מחזיק אייפון ופלאפון בכיס. יהודי יתוודה בקורבן חטאת ובאמצע יש טלפון, הוא עונה כי אשתו על הקו. אם אתם מבקשים את בית המקדש, נראה את הכבוד שרוחשים לקב”ה בבית מקדש מעט. זה ניסיון. באמצע תפילת 18 מצלצלים פלאפונים עם שירים ופזמונים, קולות ובכיות, ומוציאים מהריכוז. למה לא מכבים? ראיתי בעיני שמסתכלים מי זה מצלצל, בזמן תפילת הלחש. איה כבודו של הקב”ה, של מקדש מעט?

טלפון גרוע מנחש. תפילת 18 אפילו נחש כרוך על עקבו אינו מפסיק.

אי אפשר לא להתייחס למה שקרה לעם ישראל בשבוע שעבר, לעניין של הרצח. אנו נמצאים בגלות אדום, כי שנאת חינם זה רציחה. עם ישראל לא צריך לרצוח בידיים, אפשר לחסל אדם באף (כי באפם הכו איש).

שמעתי מאישיות חינוכית שאלה יפה: למה בדורות הקודמים המשוגעים היו אליהו הנביא, משיח, גבריאל המלאך, משיח בן דוד, משיח בן יוסף או החמור של המשיח. בכל קהילה יהודית היה משוגע, שאמר שהוא משיח. לוקח שופר ואומר שמתחיל ביאת המשיח. אחד היה החמור של המשיח. למה היום אין משוגעים שהם משיח? בבני ברק ברוך ה’ יש כמה משוגעים, למה אף אחד לא משיח, גבריאל המלאך? כולם משוגעים מסוג חדש.

משוגע הוא שיקוף של הדור. לכל אדם בשכל יש מסננת. לא כל מה שהוא חושב הוא מוציא, לא כל מה שמוציא הוא מדפיס, ולא כל מה שהוא מדפיס הוא מחלק. האדם הטיפש יש לו חורים גדולים במסננת. אומר מה שחושב. זה משוגע. בעבר השיח והשיג של כולם היה על המשיח. על זה דיברו, ישבו ב-ט’ באב על הרצפה ובכו. רוצים משיח, רוצים את הקב”ה. המשוגע אמר שזה הוא, כי הוא שיקוף של החברה.

בדור הזה, בחודשיים האחרונים היו שני משוגעים. אחד חתך ילד לחתיכות ושם במקרר. משוגע לא צריך לחזור בתשובה, זו התשובה הכי קלה מול הסיטרא אחרא. אמרנו עליו משוגע ופטרנו את עצמנו. משוגע שני לקח סכין והכניס בליבו של אדם. מה יש לך מהצדיק? אם הוא היה משוגע היה מכניס את זה בלב של עצמו, חותך את הרגל שלו. זה לא שיגעון של רגע. הוא ממתין לסוף התור, נותן מכתב ותוקע חרב. הוא לא משוגע. אנחנו משוגעים. כי המשוגע זה בבואה של הדור. אם הדור עסוק כל היום בדקירות של השני, אז המשוגע עושה את זה. אנו עוברים בשקט על שפיכות דמים והלבנת פנים, ועל כך יתבעו אותנו, ואיננו יכולים לומר שידינו לא שפכו את הדם הזה. כי המשוגע הוא בבואה.

נשב ב-ט’ באב על הרצפה ונקונן על החורבן. אמר הרב שטיינמן שליט”א, דיוטא אחרונה שבאחרונה שיהודי שומר מצוות מסוגל לחתוך ילד, לדקור סכין בלב של אחר. זה לא עגלה ערופה, אי אפשר לרחוץ ידינו ולומר שלא שפכו את הדם הזה. אשמים אנחנו. הקירות מתחננים. הרף למחלוקת, די לשנאת החינם.

שנתקן את דרכינו, נזכה השנה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן ואמן.

להאזנה בקובץ אודיו