הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע ט"ו אדר א’ תשע"א 

 

פרשת השבוע כי תשא, פותחת בתחילתה במצוות מחצית השקל. "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה’ יפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש, 20 גרה השקל מחצית השקל תרומה לה’".
רבותינו גם במדרשים וגם מפרשי התורה, עומדים על העניין של הציווי למנות את בני ישראל דווקא באמצעות מחצית השקל. יש איסור למנות את בני ישראל, אבל למה דווקא במחצית?
מבארי המדרש מביאים מדרש תנחומא (וגם ירושלמי בשקלים פרק ב’ הלכה ג’), כמה דעות האם מחצית השקל בא לכפר על חטא העגל או על חטא מכירת יוסף. לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל – חטא העגל היה במחצית היום, שנאמר ויהי כי בושש משה לרדת מן ההר, בושש = בא שש, 6 שעות מן היום חלפו. דעה אחרת – היות ובגלל חטא העגל שבר משה את הלוחות, העבירה של חטא העגל היתה על 10 הדברות, ולכן כל אחד יתן מחצית השקל, שזה 10 גרה, היות שפגמו בעשרת הדברות. פירוש אחר – מכרו בכורה של רחל ב-20 כסף, אז היות וכל אחד מהשבטים קיבל 2 כסף שהם חצי סלע, הצטווינו להביא מחצית השקל.
לכאורה, המדרש כאן מביא שמחצית השקל בא לכפר או על חטא העגל או על חטא מכירת יוסף.
במפרשי התורה, בכלי יקר ובאלשיך הקדוש, חלק אומרים שהסיבה שבחטא העגל היו רק גברים ולא נשים (שנאמר ואשה בכל אלה לא מצאתי), אז מביאים מחצית השקל, רק כנגד הגברים. ביאור נוסף – לומר לאדם שכמה שייתן הוא רק חצי, כי רק בהתחברו עם אחר הוא נעשה אחד.
 
היינו רוצים, לפני שניגש לעניין העיקרי בו אנו רוצים לעסוק, להביא רעיון נפלא שמתקשר באופן נפלא לפרשת השבוע. בספר זרע ברך של רבי ברוך ברכיה שפירא, הוא אומר שהמדרש והירושלמי, בדעות השונות אם מחצית השקל הוא לכפרת חטא העגל או לכפרת מכירת יוסף, זה הכל עניין אחד, שהרי אם לא היה מכירת יוסף לא היה חטא העגל, שבא בעקבות מכירת יוסף. הכל שורש אחד, הכל מגיע ממקור אחד.
הוא מבאר את הדברים: מסכת סוטה דף י"ג, שם כתוב שבשעה שהלך משה רבנו להוציא את ארונו של יוסף, לא היה יודע היכן הוא קבור. בדברים רבא פרשה י"א כתוב שמשה רבנו התייגע 3 ימים ולילות כדי למצוא את ארונו של יוסף. הוא מצא את הקברים של כל השבטים אבל לא את קברו של יוסף. הוא לא יכול לצאת בלי ארונו של יוסף, כי יוסף השביע את בני ישראל "פקוד יפקוד אלוקים אתכם מזה, והעליתם את עצמותי". אחרי 3 ימים שהוא מסתובב ברחבי מצרים, משנתייגע הרבה פגשה בו סגולה. זה כינוי לסרח בת אשר, היות והאריכה ימים באופן מופלג קראו לה בשם סגולה. אמרה לו: למה אתה עייף? אמר לה: ג’ ימים ולילות סבבתי העיר למצוא ארונו של יוסף. אמרה לו: אראה לך היכן הוא קבור. הוליכה אותו לנחל, אמרה לו: במקום זה עשו המצרים ארון במשקל 500 כיכרים והשליכוהו בתוך הנחל, ואמרו לפרעה – רצונך שלא תצא אומה זו מכאן, אם לא ימצאו עצמות יוסף, אינם יכולים לצאת מכאן לעולם.
סוטה דף י"ג: משה עמד ליד הנילוס ואמר: יוסף יוסף, הגיעה העת שנשבע הקב"ה שהוא גואל את עם ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב, ואם לאו – אנו מנוקים משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף.
מדרש תנחומא פרשת בשלח: בא משה ועמד על הנילוס, נטל צרור וחקק עליו "עלי שור". צווח ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השעה שהקב"ה גואל את בניו, והשכינה וישראל וענני הכבוד מעכבים בשבילך. אם אתה מגלה עצמך מוטב, ואם לאו – אנו נקיים משבועתך. יצא וצף ארונו של יוסף (בעקבות ה"עלי שור" שכתב משה רבנו).
תנחומא פרשת כי תשא: לאחר שאהרון הכהן אסף את הנזמים כדי לעשות את העגל, הוא לא ידע לעשות את העגל. עשו אש גדולה והשליכו כל הזהב לאש. הגיע מיכה – זה הילד שהציל משה מן הלבנים, והוא הילד שעמד ליד משה רבנו בשעה שהעלה את ארונו של יוסף, ולקח את הפתק שכתוב עליו "עלי שור" והחזיקו בכיסו. וכשהגיע לאש עם הזהב השליכו לתוך האש ויצא העגל המקרטע. כלומר בעקבות שכתב "עלי שור" זו הסיבה שהעגל יצא החוצה.
אומר הזרע ברך – כעת נבין למה הכל אותו יסוד, שאלמלא היו מוכרים את יוסף למצרים, לא היה קבור במצרים ולא היו מכניסים אותו לנילוס, ולא היה כותב משה עלי שור, ולא היו משליכים זאת לאש ולא היה יוצא העגל. הכל מתחיל ממכירת יוסף, שאלמלא היתה מכירת יוסף לא היה עניין העגל. הכל מגיע ממקור אחד. לכן המחלוקת בירושלמי ובתנחומא הכל משורש אחד – חטא העגל שורשו ממכירת יוסף. לכן יצא דווקא דמות של עגל, בגלל שהכניסו לו "עלי שור" ושור זו דמותו של יוסף (בכור שורו הדר לו).
דרך אגב, הרוקח כותב שזו הסיבה שירבעם בן נבט, שהיה מצאצאי יוסף, עשה 2 עגלים אחד בדן ואחד בבית אל.
בפרשת וישב – והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה – הזכרנו עניין העגלים האלמים שאתם עתידים להקים, שאמר יוסף לאחים אתם מאשימים אותי בירבעם בן נבט, ואני אומר לכם שכולנו נעשה עגל עוד לפני ירבעם בן נבט, וביארנו את הפסוק "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" – שהוא הבן של ירבעם בן נבט שיתקן עניין זה של נושא האלומות.
 
כעת אנו רוצים להרחיב בנושא. למרות שכבר דיברנו כמה שיעורים על חטא העגל, לא נרחיב בזה רק נציב יסודות.
אין לנו הבנה מה היה שם במדבר. מדובר בעם 600,000 גברים מבני 20-60. לא חלפו הרבה ימים מאז מעמד הר סיני, שראו את הקב"ה יורד עם 22,000 מלאכי השרת על הר סיני. עם ישראל אמר נעשה ונשמע, כל אחד עיטרו אותו בשני כתרים כנגד נעשה וכנגד נשמע, עם ישראל שהגיע למעמד של "אתה הראית לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד לבדו", עם ישראל שהגיע לשיא שנקרא דור דעה, שכתוב בכוזרי: אשרי הדור הזה שעוונותיו מועטים – 40 שנה ורק 10 עוונות. דיברנו בחטא המרגלים מה שכתוב במסכת בבא בתרא בפרק המוכר את הספינה, שהראה לערבי את מתי המדבר שוכבים וגבם כלפי מעלה ונראים כמו שיכורים, ומבאר המהר"ל שראה אותם במצב שעיניהם נשואות כל הזמן כלפי מעלה. כל השאיפות שלהם כלפי מעלה, אבל היו נראים כמו שיכורים, כי כל הפעולות שעשו היו כדי להאיץ קרבת אלוקים, להתקרב אליו יותר מידי. וזו היתה הבעיה של מתי דור המדבר, לכן לא אחזה בהם תולעת לאחר מותם. כי היו במעמד הר סיני, מדובר באנשים ברמות רוחניות עילאיות מאוד.
לכן כולם שואלים איך אפשר להבין ש-597,000 איש עומדים מן הצד ולא מוחים כנגד 3,000 שעושים את העגל.
 
אנו לא רוצים להיכנס לעומק הדברים, דיברנו על כך שהיה מצב של בהלה בעם ישראל, ויש קבלת החלטות מתוך בהלה. היום נרצה ללכת בקו אחר, להיכנס לרעיון נפלא שעומד עליו המשך חוכמה בפרשת השבוע.
כל המפרשים דנים מה העניין שעם ישראל רואה את מיטתו של משה רבנו פורחת באוויר, ופונה לאהרון הכהן ואומרים לו לעשות לו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. אם אתם לא יודעים מה קרה למשה, אתם צריכים מנהיג במקום משה. משה אמר שיש מנהיג במקומו, הוא משאיר אחריו את אהרון וחור, ומי שיש לו בעיה שייגש אליהם. הם האנשים עד שהוא חוזר, והם ממלאי המקום אם הוא לא חוזר.
עם ישראל מחליטים לבקש לייצר עגל, אלוהים אשר ילכו לפניהם, כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. אם הם רוצים מנהיג אחר, מה פירוש הדבר שהם רוצים אלוהים? רוצים מנהיג במקום משה, אז צריך לקבל החלטה שאהרון הכהן הממונה במקום משה רבנו ממשיך להנהיג. מה הכוונה שהם רוצים אלוהים אשר ילכו לפנינו? מה זה "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו"? הרי ראיתם מיטתו פורחת באוויר, אז אתם יודעים שקרה לו משהו. השטן הכניס אותם למצב של חוסר ידיעה, שמשה איננו.
הרבה מפרשים דנים בכך, ביניהם האבן עזרא, שאין ספק שאהרון הכהן לא עשה עבודה זרה. אם היה עושה עבודה זרה – עם כל מה שחז"ל אומרים שאהרון חשש שאם יהרגו אותו כמו שהרגו את חור, יקויים בהם "אם ייהרג במקדש ה’ כהן ונביא", ואז אין להם תקומה – אם מדובר בעבודה זרה יש מצווה של ייהרג ובל יעבור. אם אתה חושב לרגע שאהרון הכהן עשה עבודה זרה, הרי משה רבנו עצמו היה הורג אותו על שעבד עבודה זרה. אם אהרון הכהן עשה עבודה זרה, הקב"ה היה לוקח אותו להיות זה שמכפר על עם ישראל במשכן?
אז מה היה כאן? מה הם רצו ומה עשו כאן?
 
כדי להבין את יסוד הדברים, הייתי בראש ובראשונה רוצה לעמוד על דברי המשך חוכמה. הוא עומד על השאלה שהקב"ה אומר למשה רבנו "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". למה הוא אומר "עמך אשר העלית"? הרי הקב"ה העלה את העם, לא משה. רש"י בשם חז"ל, שעיקר התביעה על משה רבנו היה כנגד הערב רב שצירף משה רבנו לעם ישראל, ולא שאל את הקב"ה אם לצרפם. הוא הסכים שהצטרפו גרים, והם אלו שעשו את העגל. לכן הקב"ה אומר לו "עמך אשר העלית".
אבל המשך חכמה טוען ש"עמך" הדגש כנגד עם ישראל, שנקרא "עמו".
התירוץ של המשך חכמה, שבשעה שמשה רבנו נסתלק לבית עולמו, לכאורה, כשרואים שמיטתו פורחת באוויר והוא איננו, עם ישראל מבקש לא רק מנהיג בדמות אהרון, אלא מנהיג עם תכונות של אלוקות. עם ישראל ייחס למשה רבנו תכונות של אלוקות, כאילו למשה רבנו יש כוחות מסוימים שבאמצעותם הוא מסוגל לחולל דברים.
בפרשת חוקת, עם ישראל מדבר כנגד המן. פרק כ"א פסוק ה’: וידבר העם באלוקים ובמשה, למה העליתונו ממצרים למות במדבר. רש"י: שניהם שווים. עם ישראל שם את משה רבנו יחד עם הקב"ה. לכן הקב"ה אומר למשה, עמך אשר העלית מארץ מצרים – כלומר עם ישראל טוען שאתה העלית אותם מארץ מצרים, שלך היו הכוחות להעלות אותם. זאת התביעה שתובע הקב"ה את משה רבנו.
לכן משה רבנו כשמתפלל לקב"ה הוא מבקש: למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. זה לא נכון שמייחסים לי כוחות, אתה הוצאת אותם ואין לי שום יד בזה. בספר אמרי שמים הוא מביא מדרש שאומר אותם דברים בפרשת וזאת הברכה: "אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל" – אם אלוקים למה איש, ואם איש למה אלוקים. איש זה לא אלוקים ואלוקים זה לא איש. אומר המדרש: בשעה שהושלך משה ליאור היה בן 3 חודשים, ראית שהוא איש, הוא מונהג בהנהגת הטבע, צריך לשמרו בתיבה שלא יטבע. ובשעה שהפך את היאור לדם קיבל כוחות אלוקים. בשעה שברח מפני פרעה נקרא איש. אבל בשעה ששיקע את פרעה בים סוף נקרא בשם אלוקים. דבר אחר – בשעה שעלה לרקיע קראו לו איש, כי היה בין מלאכים שכולם אש, ובשעה שירד למטה קראו לו אלוקים, כי יראו מגשת אליו. דבר נוסף – בשעה שעלה לרקיע קראו לו אלוקים, כי לא אכל ולא שתה כמו שהמלאכים לא אוכלים ולא שותים, וכשירד למטה נקרא בשם איש. דבר אחר – איש האלוקים, מחציו ומטה איש, מחציו ומעלה אלוקים.
ספר אמרי שמאי: עם ישראל אומר שמשה נפטר וצריך מנהיג, אבל צריך אלוקים אשר ילכו לפנינו. עד כה היה לנו מנהיג עם כוחות של אלוקות. אין מנהיג בעל כוחות כאלה, אלא אהרון. זו התביעה העיקרית שהיתה בחטא העגל.
אם כך אומרים המפרשים דבר נפלא: בשעה שמשה רבנו קורא ליהושע בן נון לבוא להנהיג את עם ישראל, בפרשת וילך: "כי אתה תבוא את העם הזה לארץ אשר נשבע ה’ לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם". מה זה כי אתה תבוא? צריך להיות כי אתה תביא. אור החיים הקדוש: זה כדי למנוע את הטעות, שלא יחשבו שיהושע יש לו כוחות להביא. כי ה’ הוא המביא אותם. אמנם בסוף הפרשה כתוב: כי אתה תביא, שאמר לו הקב"ה דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור. דבר ראשון אומר משה רבנו לא אתה מביא אלא אתה תבוא, שלא ייחסו לך כוחות, כי הקב"ה הוא לבדו ואין שום כוח אחר.
אם כך אומר משך חכמה, נבין למה משה שבר את הלוחות. הוא בא להראות לעם ישראל שהלוחות מעשה אלוקים המה. הקב"ה עשה את הלוחות האלה, אבל אם הקב"ה לא רוצה לייחד את שמו על הלוחות הם נשברים. הוא בא להראות לעם ישראל שלא ייחסו למשה שום כוחות, והכל מאיתו. שיעקרו מעצמם את היסוד שיש למשה איזה כוחות מסוימים מבלעדי ה’. בשבירת הלוחות הוא רצה להראות להם – הקב"ה ואין בלתו.
 
היינו רוצים מכאן ללכת לנושא נוסף, שיביא להבנה מחודשת בעניין חטא העגל, ונוכל ממנו להתחבר לפורים. אנו נמצאים בו ביום, י"ד לחודש אדר ראשון, שנוהגים להרבות בו קצת שמחה, להרבות בסעודה. לאלו שמתפללים שחרית צריך לדעת לא להגיד תחנון. אנו רוצים להתחבר לנושא פורים. בשנה פשוטה פרשת כי תשא היא הפרשה שאחרי פורים, והיא קשורה גם לעניין פורים.
הגאון רבי אייזיק שר, בספר לקט שיחות מוסר, שואל שאלה עצומה: האבן עזרא, הרמב"ן, הכוזרי – כולם אומרים שאין שום חטא במעשה אהרון. הוא אמר חג לה’ מחר, התכוון הכל לשם שמים. אם היה עושה עגל עבודה זרה היה מוסר את נפשו על זה, או משה היה הורג אותו, והקב"ה לא היה בוחר בו לכפר על עם ישראל. לא יכול להיות שיש בו סרך עוון.
אז למה היה צריך אהרון להיענש בכילוי בנים? בפסוק בפרשת עקב (דברים ט’ פס’ כ’): ובאהרון התאנף ה’ מאוד להשמידו. רש"י: להשמידו = כילוי בנים. הקב"ה רצה להרוג את כל 4 בניו. ומשה התפלל בעד אהרון, והועילה תפילתו לכפר מחצה, ומתו שניים ונשארו שניים. כלומר שניים מבניו, אף על פי שכתוב בתורה בהקריבם אש זרה, העניין התגלגל מזה שאהרון עשה את העגל, והקב"ה רצה להענישו בכילוי בנים, ותפילת משה עשתה מחצה.
אז אם היה לא כאן עוון, למה הוא נענש בכילוי בנים? היה כאן עוון או לא היה עוון?
 
כדי להבין מה מונח כאן, הייתי רוצה ללכת לנושא נוסף, שיביא אותנו אל הנקודה.
בספר שופטים פרק ו’ מסופר על אדם בשם גדעון, שהיה שופט, ואביו היה עובד עבודה זרה לבעל. אחד השמות של גדעון היה ירובעל. הוא ישב בליל הסדר עם אביו, ושרו ביחד "בצאת ישראל ממצרים", צריך להגיד הלל בהגדה, ואביו שהיה עובד עבודה זרה חגג ליל הסדר – איזה אבסורד. גמרא בסנהדרין: רב אשי אמר מחר נדבר בחברנו מנשה, ומנשה אמר לו שהוא לא חבר שלו, ורב אשי שאל אותו אם אתה אדם כזה גדול איך עבדת עבודה זרה? ומנשה הסביר לו שאם היה בדורו היה רץ לעבוד עבודה זרה. מנשה עשה גלימה ארוכה כדי להקשות עליו ללכת לעבודה זרה, ואילו רב אשי היה בדורו היה עושה גלימה קצרה כדי להקל על עצמו לרוץ מהר לעבודה זרה. אין לנו מושג בעניין של עבודה זרה. אנשי כנסת הגדולה היו צריכים להתפלל ולהוציא את יצר העבודה הזרה, והוא יצא כמו אריה מבית קודשי הקודשים – תראו מאיזה מקור יוצא יצר העבודה הזרה (גמרא ביומא).
גדעון שאל את הקב"ה שאלה: ויש ה’ עמנו, ולמה מצאתנו כל זאת, ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמור, הלא ממצרים העלנו ה’, ועתה נטשנו ה’? רש"י: פסח היה, אמש הקראני אבי את ההלל ושמעתי שהיה אומר בצאת ישראל ממצרים, ועתה נטשנו, עכשיו הקב"ה עזבנו, המדיינים מקיפים אותנו ורוצים להרוג אותנו, אז כביכול הקב"ה עזב אותנו. שואל גדעון: אם צדיקים היו אבותינו, אלו שיצאו ממצרים – יעשה לנו בזכותם. ואם רשעים היו – כשם שעשה נפלאותיו חינם שם, כן יעשה לנו. ואיה כל נפלאותיו?
הקב"ה ענה לגדעון: לך בכוחך זה והושעת את ישראל. בתנחומא מפליגים חז"ל בעניין של אדם שמלמד זכות על עם ישראל, שרק אמר דברים כאלה וכבר בחר בו הקב"ה להיות מושיעם של ישראל.
המלאך נגלה לגדעון ואומר לו שהקב"ה בחר בו להנהיג את המלחמה נגד המדיינים. הם היו מליונים שצרו על ישראל, וגדעון שאל איך נלחמים נגדם. הקב"ה אמר לו לגייס חיילים והיא גייס 32,000 חיילים. הוא שאל אם זה מספיק, והקב"ה אמר לו שזה יותר מידי, כדי שלא יגידו שבזכות כמות החיילים ניצחו את המלחמה. שיגיד להם שמי שמפחד יחזור הביתה. 22,000 הלכו ונשארו 10,000. אמר הקב"ה לגדעון שזה יותר מידי, צריך לקחת אותם לנחל ולהגיד להם לשתות מים מהנחל, ולשלוח הביתה את מי שיכרע על ברכיו כדי לשתות, כי הוא יודע לעבוד עבודה זרה. מי שיתכופף קצת וייקח מים ביד ויברך "שהכל" וישתה – הוא לא עובד לבעל. באותו דור היו עובדים לבבואה שלהם בנחל. 9,700 איש כרעו על הברך ושתו מים. נותרו 300 אנשים ששתו מים שלקחו ביד. איתם הלך להילחם נגד המדיינים.
שופטים ו’: ויאמר ה’ אל גדעון ב-300 האיש המלקקים אושיעה אתכם, ונתתי את מדיין בידיך וכל העם ילכו איש למקומו. גדעון היה כל הזמן בספק אם זה יצליח. עוד לפני כן ביקש מהקב"ה אותות. בהתחלה ניסיונות בגיזת הצמר. חז"ל שואלים איך מותר לנסות את הקב"ה? והמפרשים מסבירים שלא ניסה את הקב"ה אלא לא היה בטוח שהוא האיש המתאים, ולכן עשה ניסיונות כדי לדעת אם הוא האיש המתאים.
כששמע שהוא הולך לנצח ב-300 איש, עדיין לא היה בטוח. הקב"ה אמר לו שאם הוא ירא, שיירד הוא ונערו פורה בלילה אל המחנה וישמע מה שאומרים שם בלילה. הם יורדים, ואחד יוצא מהאוהל ואומר לחברו שחלם חלום, "והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדיין, ויבוא עד האוהל ויכהו ויפול ויהפכהו למעלה ונפל האוהל. ויענהו ויאמר, אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל, נתן האלוקים בידו את מדיין ואת כל המחנה".
עכשיו שהוא כבר שומע שהם חולמים חלומות, הוא מבין שהעניין רציני. הוא לוקח את 300 המלקקים, נותן להם שופרות וכדים ויוצא למלחמה. הם תקעו בשופרות ונפוצו הכדים אשר בידם וכולם ברחו (שופטים ז’).
כשנגמרה המלחמה והיתה ישועה גדולה, מבקש גדעון מ-300 המלקקים שאת מה שלקחו שלל מהגיבורים של אותם מדיינים, יתנו לו, והוא רוצה להציב את זה כמצבת זיכרון על ההצלה שניצלו מהמדיינים. הוא לוקח מכולם את התכשיטים 1700 משקל זהב, ועושים את זה איפוד זיכרון על ההצלחה שהיתה להם על מחנה מדיין. הוא שם מצבת זיכרון בעירו בעפרה. "ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה, ויזנו כל ישראל אחריו, ויהי לגדעון ולביתו למוקש". כל עם ישראל לקחו את האפוד הזה ועשו ממנו עבודה זרה, ובגללה אבימלך הרג את כל 70 הילדים של גדעון. ויוותר יותם בין ירובעל הקטון כי נחבא.
שואל רב אייזיק שר: אדם עשה אפוד לשם ה’, הוא רצה להודות לקב"ה על הנס של ההצלה ממדיין. אנשים לקחו את האפוד ועשו ממנו עבודה זרה, ובגללה קיבל גדעון עונש, כילוי בנים. 70 ילדיו מתו. על מה ולמה? הוא עשה אפוד לשם ה’, הוא שליח ה’, הקב"ה שלחו להושיע את ישראל, אז איך הוא מקבל עונש כזה של כילוי בנים?
אגב, המפרשים אומרים שאביו קרא לו ירובעל על שם הבעל, לכן אנשים ייחסו לאפוד כוחות של הבעל.
 
אנו רוצים ללכת שלב נוסף. לפני שנדבר על אנשים ברמה זו, צריך להיזהר מה שמוציאים מהפה, כמו שכתוב במסכת שבת: אם ראשונים מלאכים, אנו כבני אדם, ואם ראשונים בני אדם אנו כחמורים.
במסכת עבודה זרה דף ד’, הגמרא מחברת בין 2 עוונות – חטא העגל וחטאו של דוד. הקב"ה כביכול כיוון את עם ישראל בחטא העגל, כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. מי יתן והיה זה לבבם ליראה אותי כל הימים. רש"י: כי גיבורים ושליטים ביצרם היו, אלא גזירת מלך היתה, לשלוט בהם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. שאם יאמר החוטא – לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו – צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה. זאת אומרת חטא העגל היה מורה דרך לבעלי תשובה, שאין דבר שלא עוזרת עליו תשובה.
בהמשך אומרת הגמרא גם לגבי דוד המלך: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב "וליבי חלל בקרבי" – אין כוח ליצר הרע לשלוט עלי. אם כך יוצא שהקב"ה ניווט את דוד המלך לעניין בת שבע, כדי להורות דרך של תשובה, שגם דוד המלך חטא וקיבלו את תשובתו.
צריך להבין מה הגמרא אומרת. רבי אייזיק שר דן בזה ושואל שאלה עצומה: הגמרא אומרת כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה (מסכת שבת). כי דוד המלך לקח את בת שבע כדין, משום שכל היוצא למלחמת בית דוד נותן גט כריתות לאשתו. כלומר אשת אוריה החיתי היתה גרושה לכל דבר ועניין. הגמרא אומרת שאין השכינה שרויה אלא על משפחות המיוחסות בישראל. אם היה פגם כלשהו בנישואין בין דוד המלך לבת שבע, הקב"ה לא היה משרה עליו שכינה, לא עליו ולא על שלמה. שלמה המלך, בנו של דוד המלך, שנולד מבת שבע, נקרא ידידיה – ידיד ה’. הוא נבחר להיות מלך ישראל, הוא בונה את בית המקדש. אם היה פגם כלשהו בעניין של בת שבע, הקב"ה לא היה משרה עליו שכינה ונותן לו לבנות את בית המקדש, ולא הוא היה ממשיך את שושלת המלוכה. אז וודאי שנישואי דוד עם בת שבע כשרים.
דוד המלך אומר: לך לבדך חטאתי. אין קשר לחטא בין אדם לחברו. שואל רבי אייזיק שר, ואני רוצה להעצים את שאלתו – כולנו יודעים את משל כבשת הרש של נתן הנביא. הוא בא לדוד המלך ואומר לו את הסיפור עם עני שהיתה לו רק כבשה אחת, ועשיר עם הרבה צאן ובקר, והכבשה האחת גדלה אצלו בבית, ויום אחד הגיע אורח אל העשיר והעשיר לקח את כבשת הרש כדי לכבדו. נתן הנביא שואל מה לפסוק בדינו של העשיר, ודוד המלך אומר: בן מוות הוא האיש, ועל הכבשה ישלם ארבעתיים. אומר נתן הנביא: אתה האיש. על המילה שאמר על הכבשה קיבל 4 עונשים, שלושה מתוכם כילוי בנים. הבן הראשון שנולד לבת שבע נפטר. הבן השני, אבשלום, רדף אחרי דוד המלך, שנאמר "הנני מקים עליך רעה מביתך", דוד המלך נאלץ לברוח, עד שאבשלום נתלה בשערו. דוד המלך צועק "בני בני אבשלום מי יתן מותי תחתיך" (הוא דאג להחזירו לגבי עולם הבא – מסכת סוטה). הבן השלישי, אמנון, נרצח ע"י אבשלום כאשר עשה אמנון את המעשה בתמר. אז 3 ילדים של דוד המלך מתו, ותמר אירע בה מה שאירע. ודוד המלך נצטרע 6 חודשים. אחד מהאנשים שלמרות שהם חיים קרויים מתים, זה מצורע שחשוב כמת. אז על מה שאמר שעל הכבשה ישלם ארבעתיים, קיבל 4 עונשים.
אבל אם אין שום עוון, אז על מה העונשים? אם כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, והקב"ה לא משרה שכינתו אלא על האנשים המיוחסים בישראל, ובסנהדרין דף ק"ז כתוב שראויה היתה בת שבע לדוד מראשית הבריאה – אז על מה העונש? דוד המלך אומר "לך לבדך חטאתי", אז על מה כאלה עונשים? ולמה בכילוי בנים?
אותו דבר מצאנו אצל גדעון – עשה אפוד לשם ה’, ו-70 ילדיו מתו. גם אהרון הכהן עשה לשם ה’, אין בו עבירה, כי אם היה עושה עבירה משה היה הורגו והקב"ה לא היה בוחר בו. והנה הקב"ה רצה להשמיד את כל בניו ושניים ניצלו בזכות תפילת משה שעשתה מחצה. אז על מה העוון הנורא?
 
כדי להבין את יסוד הדברים, רבי אייזיק שר מדבר על כך שאנשים גדולים מאוד, ברמה של אהרון הכהן, דוד המלך, גדעון – כשהם עושים פעולות, הם צריכים לקחת בחשבון גם דברים שהם חלקים מבחינה הלכתית ואין בהם שום בעיה, יש דברים שנקראים "חלושי הדעת וחלושי השכל עתידים ללמוד מהם". ישנן פעולות שאין בהן שום בעיה הלכתית, אבל מי שלא מעמיק, רק מסתכל בשטחיות, יכול להגיד שאם הוא עושה כך אז גם לי מותר לעשות כך.
מסכת סנהדרין דף ק"ז: ובצלי שמחו ונאספו, נאספו עלי נכים (תהלים). אמר דוד לקב"ה, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעים את בשרי, לא היה דמי שותת, ולא עוד, אלא בשעה שהם עוסקים ב-4 מיתות בית דין, פוסקים ממשנתם, ואומרים לי – דוד, הבא על אשת איש, במה מיתתו? אמרתי להם, הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, והמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
איך יכול להיות שאנשים אומרים לדוד המלך "הבא על אשת איש מיתתו במה", כשהגמרא אומרת כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה? כי ישנן פעולות שהן חלקות מבחינה הלכתית, אבל "חלושי" – האנשים שלא יורדים לעומק שורש העניין, יכולים ללמוד מזה דוגמה לא טובה.
גדעון עשה אפוד לשם שמיים, הוא רצה להנציח את הניצחון על מדיין. שואלים המפרשים למה לא לקח אותם 1,700 כיכרי זהב שנתנו לך אותם 300 המלקקים, והנציח אותם במשכן בנוב? למה בעפרה? אם רוצים להנציח זיכרון לקב"ה שמים את הזהב במשכן בנוב, למה בעיר שלו, עפרה? אז אנשים מייחסים לגדעון כוחות, לוקחים את האפוד ומשתחווים לו כעבודה זרה.
כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. אבל היות ואנשים למדו מזה, יש בזה משהו דק מן הדק בחילול ה’. ולא משנה מה האמת של הדבר, אם אנשים למדו מזה ונתחלל כבודו של ה’ בעולם במשהו דק מן הדק, אנשים ייתבעו.
אהרון הכהן כעשה את העגל זה היה חלק, אבל אנשים אומרים "אהרון עשה עגל". המילים הללו נתנו לאנשים איזו מילה דקה מן הדקה, שאותם חלושי הדעת, 3000 איש מהערב רב, לקחו את העגל ורקדו סביבו ואמרו זה העלנו ממצרים. יוצא מכאן שבפעולות מסוימות שאדם עושה יכולים אנשים מסוימים ללמוד מזה דברים, שיביאו עליהם צרה נוראה.
 
הגענו מכאן ליסוד נפלא, שיסביר לנו את תפילתו של משה רבנו, כמו שכותב האבן עזרא והאור החיים הקדוש.
משה רבנו מבקש מהקב"ה בקשה: למה ה’ יחרה אפך בעמך, אשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה. למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים, ולכלותם מעל פני האדמה. שוב מחרון אפך והינחם על הרעה לעמך. מה כתוב כאן? מצרים יגידו שלא היה לך כוח להכניסם לישראל, לכן הרגת אותם במדבר. ומה זה משנה אם יגידו מצרים? שיגידו. אם מגיע עונש מוות, מאימתי מונעים אותו בגלל שמישהו יגיד?
התשובה היא שכל עניין העגל מבוסס על חילול ה’. 3000 עובדים בעגל וצריך להרגם, אבל הקב"ה אומר למשה רבנו שהוא ישמיד את כולם ויתחיל ממנו את עם ישראל. משה רבנו אומר – למה להרוג את כולם? 597,000 אנשים לא עשו עגל, הם רק עמדו מן הצד ולא עשו כלום. אבל זה חילול ה’, לראות אנשים עושים עגל ולא מוחים. ספורנו: בזה שעברו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואת רעהו ואת קרובו, זה היה תיקון. והאנשים עמדו מצד ולא מחו כנגד שבט לוי שהרג את החוטאים, וזה היה תיקון שלא מחו נגד כבודו של הקב"ה בחטא העגל.
אם החטא של כל העם נובע מחילול ה’, אז התוצאה תהיה שמצרים יגידו שהקב"ה הוציא אותם ברעה לכלותם. ומצרים יגידו לתימן, ולתוניס, ולבחריין ולקטר, ואם יגידו לכולם יהיה חילול ה’. אם הקב"ה רוצה להענישם על חילול ה’, בעצם הריגתם יהיה חילול ה’, ואין טעם. זה כתוב במפורש בספר יחזקאל פרק כ’: הקב"ה אומר ליחזקאל, דע לך שרציתי להרוג את עם ישראל עוד במצרים ולא להוציאם, כי עבדו לכבש, כל עם ישראל עבד עבודה זרה. ולמה לא עשיתי זאת? למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר המה בתוכם, אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים. כלומר הקב"ה הבטיח שעתידים בני ישראל לצאת ממצרים, כולם ידעו שהקב"ה נותן אותותיו להראות כי הוא האלוקים, אז כדי שלא יתחלל שם שמיים הוציאם ממצרים.
אומר משה רבנו: הוצאת אותם מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה כדי שיתקדש שמך בעולם, ואם עכשיו תהרוג אותם יאמרו מצרים ברעה הוציאם. יצא מזה חילול ה’. וינחם ה’ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. הקב"ה ניחם בגלל טענה זו, שלא יתחלל שמו בעולם. (המפרשים דנים, האם הקב"ה לא ידע טענה זו, ורק אם משה רבנו יטען טענה זו הוא ישמע? הרב דסלר דן בזה בחלק ב’).
 
אנו רוצים להגיע ליסוד נוסף.
בספר יהושע, על קבוצת שקרנים בשם גבעונים, שבאו והתחפשו בתחפושת של בגדים בלויים, נעליים בלויות, עם אוכל מעופש, ואמרו ליהושע שהם רוצים לכרות איתו ברית. התורה אוסרת לכרות ברית עם יושבי הארץ, והגבעונים היו יושבי הארץ. זה לא פעם ראשונה שהם עושים זאת, הם ניסו לעשות זאת גם למשה רבנו. רש"י בפרשת וזאת הברכה, וגם בפרשת ניצבים. תנחומא בפרשת ניצבים: אותם גבעונים כבר באו בימי משה רבנו ולא קיבלם, שנאמר ויעשו גם הם בעורמה, כלומר אותם שעשו בימי משה עשו בימי יהושע, אלא שהפעם התחפשו יותר טוב והעמידו פנים שבאו מארץ רחוקה עם בגדים ונעליים בלויים ולחם עם עובש שנראה בן 10 חודשים. יהושע קיבל אותם והנשיאים נשבעו להם. רש"י בפרשת וזאת הברכה מציין זאת למעלת עם ישראל: ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך. תראה כמה הגויים משקרים לך, רק כדי להידבק בך. בשביל מה הם צריכים להידבק בעם ישראל? הם רוצים להידבק אליך, אז הם מוכנים לשקר לך רק כדי להידבק בעם ישראל.
אחרי שנכרתה הברית כותב רש"י שזה מעין עונש שקיבלו עם ישראל על מה שבני יעקב שיקרו את יושבי שכם, שאם יסכימו למול עצמם יהפכו להיות חלק מאיתנו. מידה כנגד מידה שיקרו אותם הגבעונים.
"ויקחו האנשים מצידם, ואת פי ה’ לא שאלו, ויעש להם יהושע שלום, ויכרות להם ברית לחיותם, ויישבעו להם נשיאי העדה". כורתים ברית, וכרגע יש ברית בין גבעון לישראל. הם שיקרו שהם שייכים לאומה רחוקה, ובגלל ששמעו את כל הניסים שקרו לעם ישראל, ולכן באו והתקרבו. אחרי שנחתם ההסכם הסירו את המסווה מעל פניהם. אבל נכרתה הברית ואין מה לעשות. היו צריכים לשאול את פי האורים והתומים אם לקבלם, ולא שאלו.
משמעות הברית, שאם הגבעונים נמצאים בסכנה, עם ישראל חייב להגן עליהם. אף על פי שנחתם בשקר, היות ונשבעו ונכרתה הברית אי אפשר להפירה. מפני חילול ה’. שלא יגידו שהיהודים חתמו ואחרי זה חוזרים בהם.
בפרק י’ כתוב שאדוניצדק מלך ירושלים פחד מאוד לאחר שיהושע לכד את העי, ולאחר שהשלימו הגבעונים עם ישראל. היות וגבעון גדולה כאחת מערי הממלכה, גדולה מן העי, ואנשיה היו גיבורים – הוא גייס עוד 4 מלכים לצאת למלחמה כנגד גבעון. אל מלך חברון, מלך ירמות, מלך לכיש ומלך גבעון. עלו אלי ועזרוני ונכה את גבעון כי השלימה את יהושע ובני ישראל. כעת הגבעונים מבקשים עזרת יהושע. יהושע שואל את ה’ והוא אומר לו שחייב להגן עליהם, כי חתם, והקב"ה יעזור לו. "אל תירא מהם, כי בידך נתתים, לא יעמוד איש מהם בפניך".
יוצאים למלחמה, היא נמשכת כמה ימים, ובה עושה יהושע מעשה שלא היה דבר כמוהו ולא יהיה. באמצע היום הוא אומר לשמש: שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון. ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה’ בקול איש. לא היה דבר כזה שעומד אדם ואומר לשמש לעמוד מלכת. בילקוט שמעוני בספר יהושע, כתוב שהשמש אמרה ליהושע, מי אתה שתתן לי הוראות, אני נבראתי לפניך, ביום רביעי, ואתה נבראת ביום שישי. אמר לה יהושע, משל לאדם צעיר שנהיה עשיר, לוקח עבדים ופועלים בני 50 ו-60 כדי לעבוד אצלו. הוא נותן להם הוראות, אז הפועל יגיד לו שיתבייש שהוא בן 20 נותן הוראות לבן 60. אני בעל הבית של הבריאה, ואני אומר לך לעצור מלכת. אמרה השמש: ומי יגיד שירה לקב"ה? אמר לה יהושע: אני אשיר. חז"ל שואלים למה יהושע עוצר את השמש? איזו מלחמה זו? לא היה ולא יהיה. רבנו בחיי אומר שהיה ויהיה, שמשה רבנו לפניו עצר את השמש. פרשת בשלח: והיו ידיו אמונה עד בוא השמש. יום ליום יביא אומר (תהילים) – יומו של משה ליומו של יהושע. משה רבנו עצר את השמש והעביר את זה ליהושע. היה וגם יהיה. בשעה שחזקיה המלך ביקש אור, והקב"ה החזיר את השמש 10 מעלות אחורנית. ובגמרא בתענית, נקדימון בן גוריון. היה ויהיה.
שאלה נוספת שנשאלת, לכאורה לא מובן, בשביל מה הוא עוצר את השמש? השמש צריכה לעמוד מלכת? אי אפשר להילחם בלילה? זה לא היום הראשון למלחמה, כבר נלחמים כמה ימים, אז מה קרה?
בפרקי דרבי אליעזר פרק נ"ב: 7 ניסים היו בבריאה, שכמוהו לא היה וכמוהו לא יהיה. הראשון בהם אברהם אבינו שנכנס לכבשן האש ויצא משם. הים שנבקע בקריעת ים סוף. הנס השישי – מעולם לא היה דבר כזה, שאדם עצר שמש. למה הוא עצר את השמש? המדרש מסביר שהמלחמה הגיעה ליום שישי בשבוע, שבת הולכת להיכנס, ויהושע רואה בשעון שעוד מעט שבת נכנסת, ואסור לצאת מתחומי העיר שעתיים לפני כניסת השבת, אם נמשיך להילחם יהיה חילול שבת. לכן אומר יהושע לשמש לעמוד מלכת, וגם הירח, אף אחד לא זז 36 שעות, כדי לאפשר להם להמשיך להילחם.
בשביל מה צריך לעצור את השמש? אסור להילחם בשבת? גמרא שבת דף י"ט: אם התחלת המלחמה 3 ימים לפני שבת אפשר להמשיך בשבת. אבל על מה מותר להילחם בשבת, כשנלחמים נגד ישראל. אבל כאן המלחמה לא בשביל ישראל, אלא על גבעונים. מה זה קשור אלינו? לחלל שבת בגלל גבעונים? אם הגבעונים נמצאים בצרה, אנחנו שעתיים לפני שבת עוזבים את השטח וחוזרים אחרי רבנו תם במוצאי שבת. אנו נחלל את השבת בשביל גבעונים? אבל יהושע כרת איתם ברית, וכולם יגידו שהיהודים עזבו בשבת, כי הם לא עומדים בברית שכרתו. לכן אומר יהושע שאי אפשר להילחם בשבת בשביל הגבעונים, ומצד שני אי אפשר לפרוש כדי שלא יהיה חילול ה’, אז עוצרים את השמש והשבת לא נכנסת עד סוף המלחמה.
אז יהושע כאן חידש חידוש, וזה מה שכתוב שלא היה ולא יהיה. כי מה שמשה רבנו עצר את השמש בשביל מלחמה עם עמלק נגד ישראל. ונקדימון בן גוריון ביקש מהקב"ה רחמים עבור ישראל. חזקיהו ביקש אות עבור ישראל. אבל שהקב"ה עוצר שמש וירח בשביל גבעונים – כמוהו לא היה ולא יהיה. זו פעם יחידה.
יוצא שהקב"ה משנה סדרי טבע כדי שלא יהיה חילול ה’, כי אומות העולם לא יודעים שהגבעונים שיקרו את עם ישראל, והם יגידו שהיהודים חתמו בשקר על הסכם ברית שלום, והם לא עומדים בו.  חילול ה’. ובשביל חילול ה’ משנים סדרי בריאה, כי כל הבריאה נבראה למטרה אחת – לקדש שם שמים. כל מה שברא הקב"ה בעולם לא ברא אלא לכבודו. כבוד שמים.
אומר הקב"ה לעם ישראל – רואים ששמי מחולל בגויים, רואים שאנשים עושים עגל ולא מוחים, זה חילול ה’. ומשה רבנו אומר שאם הקב"ה יהרוג את עם ישראל התוצאה תהיה הפוכה, יהיה חילול ה’.
 
איך כל זה מתקשר להיום, י"ד באדר? אם לא היתה שנה מעוברת, היה היום פורים ולא היה שיעור. כולם מתחילים לדרוש בהלכות החג 30 יום קודם החג, גמרא מגילה זה 30 וכמה דפים, אפשר לגמור אותה עד פורים גדול. כתוב בדף י"ד: שאלו תלמידי רבי שמעון בר יוחאי, מפני מה נגזרה גזרה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש, 127 מדינות? אמר להם: תגידו אתם. אבל אם הם היו יודעים, הם לא היו שואלים… אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אחשוורוש. אמר להם: אז שייהרגו בשושן. מי שנהנה שיקבל את העונש. למה 127 מדינות? אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצאר. אז למה עכשיו העונש? אמור להיות מכנה משותף בין משתה אחשוורוש לבין ימי נבוכדנצאר. זה התעורר עכשיו כי זה מעשה שהזכיר את המעשה בימי נבוכדנצאר.
מדרש שיר השירים אומר ההיפך: אמר רבי שמעון בר יוחאי, למה היה העונש להשמיד להרוג ולאבד? כי אכלו במשתה זה נבלות וטריפות. נגעלו בגילולי נכרים. למרות שבגמרא כתוב שלכל אחד היה הכשר לפי שהוא נוהג. גם אם אכלו מגילולי נכרים, אין פה עניין של להשמיד להרוג ולאבד. אז על מה בא העונש?
התשובה נפלאה – במשתה זה היו בסך הכל 18,500 איש. מאכלות וטריפות וזנות אין בזה להשמיד ולהרוג. ויש אומרים שהיה הכשר כרצון איש ואיש, אז וודאי שאין סיבה להשמיד ולהרוג. אלא במשתה הזה אחשוורוש לבש בגדי הכהן הגדול, וחוגג את זה שבית המקדש לא נבנה, ומוציא כלים מכלי המקדש, 30 בכל יום, 180 יום, סה"כ 5,400 כלים ככמות הכלים שהיו בבית המקדש, ומציג אותם וחוגג שבית המקדש לא נבנה. ויושבים 18,500 יהודים ומסוגלים לאכול כשרואים את אחשוורוש יושב בבגדי כהן גדול ומציג את כלי בית המקדש שלא נבנה.
ולמה הגזרה על כל 127 המדינות? כי לא מחו על כבוד הקב"ה שנתחלל. היו 126 מדינות נוספות, ונודע להן שהיהודים הלכו למשתה, וכבודו של הקב"ה הושפל לעפר, והם לא מחו. העונש להשמיד להרוג ולאבד זה על חילול ה’. אם כך יוצא שזה השורש שכל החטא כי חטאו בימי נבוכדנצאר. השתחוו לצלם בימי נבוכדנצאר. זו לא עבודה זרה, כי הגמרא בכתובות אומרת שאם היו מענים את חנניה מישאל ועזריה הם היו משתחווים לצלם. תוספות שואל – אם זו עבודה זרה, אסור היה להם להשתחוות לצלם גם אם הורגים אותם, אז מה פתאום הם היו משתחווים אם היו מענים אותם? התשובה שזו לא היתה עבודה זרה, אלא אנדרטה של נבוכדנצאר. אז התביעה היא חילול ה’. עומדים יהודים ומשתחווים לפסל של נבוכדנצאר, זו לא עבודה זרה אבל זה מימד של חילול ה’.
לכן באותו רגע שאכל עם ישראל מסעודת אחשוורוש ונהנה מחילול ה’, שלבשו בגדי כהן גדול, על זה היה העונש להשמיד להרוג ולאבד.
 
הבנו את הקשר בין פרשת השבוע לפורים.
סיפור אישי: לפני כמה שנים הזמינו אותי לדבר בבר-בי-רב-דחד-יומא ביום העצמאות בתל-אביב. הרבה אנשים באים לשיעורים, יומא דפגרא. באה מונית לקחת אותי מהבית לתל-אביב. הדרך היתה בז’בוטינסקי, פניה בארלוזורוב ימינה, אחרי הבורסה. היה תור ארוך של מכוניות שכולן רצו לפנות לארלוזורוב. חצי קילומטר של תור ארוך, וכולם נוסעים לאט כדי לפנות ימינה. פקק מוכר מאוד. נהגי המוניות אוהבים את הרמזור הזה, כי רק הוא מכניס להם 12 שקל.
פתאום אני שומע רעש, תזמורת עם קולות וברקים, חשבתי שזה נחנחים, והרעש הולך וגובר ככל שמתקדמים. מאחורה מגיע ג’יפ פתוח, מאחוריו סירה נגררת, בתוכו יושבים 4 אנשים מוכנים בבגדים מתאימים להיכנס לים. לג’יפ אין אגזוז, וכל החלפת הילוך זה כמו פצצה של פורים. הסתכלתי על גן החיות הזה, וקיוויתי שהם עוד יחזרו בתשובה, ויהיה בסדר. הם לא מחכים בתור, כמובן, אין להם זמן, סמוך לרמזור הם חותכים ומנסים להיכנס בין 2 מכוניות. אף אחד לא מנסה להפריע להם, יודעים שהם השתחררו מהספארי לא מזמן. הם עוברים, משתלבים בתנועה, פונים ימינה, 10 שניות וכבר לא רואים אותם בכלל.
אנו עומדים כבר 6 מכוניות לפני הפנייה, ופתאום מגיע מינימיינור. אוטו קטן מסוג שאני לא נכנס בפנים. פעם ניסיתי, והצלחתי רק מהגג… זה מכונית לאנשים קטנים שצריכים חניה בת"א לאורך… והמכונית הזו מנסה להשתלב בתנועה. גם הוא רוצה לעקוף את הפקק. התמזל מזלו, שהוא בא בדיוק לפני המונית שנסעתי. הנהג צופר דקה שלמה כאילו היה יום הזיכרון, לא נותן לו לחתוך. צועק לו מנוול, כל הקללות שלא כתובות בתורה. שאלתי אותו מה העצבים – על המונה אני משלם, מה קרה אם הוא חתך, לפני שתי דקות עבר פה סמיטריילר עם 4 חיות טרף וסירה, ואף אחד לא צפצף, אז למה עכשיו הוא מצפצף? הוא ענה: אתה לא רואה, יש לו כיפה!
תראו מה זה, אדם לובש כיפה. אמנם נוהג רק במינימיינור בגודל קופסת גפרורים ולא בסמיטריילר ענק – אבל יש לו כיפה על הראש. מה זה כיפה על הראש, כמה היא מחייבת. כמה המושג הזה שאדם נושא שם שמים.
גמרא ביומא: כשאדם נושא שם שמים ומתנהג כמו שצריך, אומרים כולם: מה מתוקנים מעשיו, אשרי אביו שילדו, אשרי רבו שלימדו תורה, ועליו נאמר: ישראל אשר בך אתפאר.
בפרשה זו, פרשת כי תשא, שמדברת על חילול ה’, שכל העונש שרצה הקב"ה להשמידנו זה על חילול ה’, והתיקון היה למה יאמרו מצרים להוציאם ברעה, כדי שלא יהיה חילול ה’.
כל העניין של פורים הוא חילול ה’, ותיקונו בקידוש ה’.
נקדש שם שמיים ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.