הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע כ"ט אדר א’ תשע"א

 

פרשת השבוע שנקרא השבוע, היא פרשת פקודי. למפטיר נקרא בס"ד השבת את פרשת שקלים.
מסיימים את חומש שמות, ובשבוע הבא בע"ה מתחילים חומש תורת כהנים. נעמוד על נושא אחד בפרשה, נושא שהתנחומא מאריך בו מאוד. לפני זה נעמוד על נקודה נוספת.
 
רש"י על הפסוק הראשון בפרשה: בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחושת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו. בפרשה זו משה רבנו מונה את כל התרומות, כפי שמופיע בהמשך בפרק ל"ח פסוק כ"ד: "כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקודש ויהי זהב התנופה תשע ועשרים כיכר ושבע מאות ושלושים שקל בשקל הקודש". מדרש תנחומא כאן בפרשה באות ז’: אמר משה, יודע אני שישראל הוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות עמהם חשבון, ומסביר כל דבר ודבר.
שואל המדרש: למה משה רבנו עשה חשבון? הקב"ה מאמינו, שנאמר "בכל ביתי נאמן הוא". הקב"ה מעיד על משה רבנו – בכל ביתי נאמן הוא. אז למה הוא עושה חשבון? מפני ששמע ליצני הדור שהיו מסיחין אחריו, שנאמר: והביטו אחרי משה. ומה היו אומרים? רבי יצחק היה דורש לשבח, אותו דבר מופיע בתנחומא בפרשת כי תשא אות כ"ז: רבי עמי דורש לשבח. היו אומרים אשרי האשה המינקת שהניקה בן כזה. במדרש רבא נוסח אחר: אשרי יולדתו. רבי יצחק דרש לגנאי: היו מסתכלים מאחוריו ואומרים תסתכלו על צווארו, על שוקיו, אוכל משלנו ושותה משלנו. ולכן היו מדברים אחרי משה.
כל המדרש הזה הוא פלא, אבל הליצנים לא שואלים שאלות. הרי אכלו מן ושתו מן, אז מי לקח ממישהו משהו? הכל היה ליד הדלת. אבל מי שרוצה לעשות ליצנות לא שואלים אותו שאלות, וכל בדיחה מתקבלת.
חז"ל אומרים: וחברו היה משיבו (אחרי שאמר לו שהוא אוכל משלו ושותה משלו) – אדם שמתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף וככרי זהב שאין להם משקל ומניין, מה אתה רוצה, שלא יהיה עשיר? חס וחלילה לדבר על צדיקים, אבל בוא נדבר לא על צדיקים. כל אחד שיצא ממצרים יצא עם 90 חמורים לוביים טעונים ביזת מצרים, ועל זה העמיסו קומה שנייה מביזת הים, שחז"ל אומרים שהיתה גדולה מביזת מצרים. משה רבנו בשני המקומות הללו לא לקח כלום, אלא לקח את עצמות יוסף עימו. אז לא היה לו ביזת מצרים וביזת הים, והנה הגיע למדבר ורואים שהוא מסתדר. זה שיש לו פסולתן של לוחות עם ישראל לא ידע (פסול לך – פסולתן של לוחות שלך), אבל היות שראו את המצב הזה היו מדברים אחרי משה רבנו – מה אתה רוצה, נתנו תרומות בלי דין וחשבון, נכנס כל כך הרבה כסף, אז מה הפלא שיש למשה רבנו כל כך הרבה כסף?
כששמע כך, אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן אני נותן לכם חשבון. אלו פקודי המשכן.
 
שואל האבן עזרא: ולמה הזכיר מה שעשו בכסף, ולא הזכיר מה שעשו בזהב התנופה? כאן כתוב רק על תרומות לגבי הכסף, מה משה רבנו עשה עם כל פריט ופריט. אבל לא מופיע פירוט לגבי מה שנעשה בזהב.
ספר טעם ודעת: משה רבנו נתן פירוט רק בגלל ליצני הדור שהתחילו לדבר. מיהם ליצני הדור? האנשים הקמצנים. כדרכם של נדיבים גדולים הם לא שמים לב ולא דורשים קבלות ופיקוח, הם מאמינים לגבאי ולא דורשים קבלה, ויודעים שהוא צריך כמה לירות בצד בלי קבלות, כי אם הוא יעשה רק לפי מה שדורשים ממנו ברשם העמותות אז על כל תיקון של תקע צריך להזמין 3 הצעות מחיר, ואם תצטרך להזמין חשמלאי לתקן את המזגן ביום שישי בצהריים, עד שיביא 3 הצעות מחיר יגיע החורף. אז צריך כמה לירות בצד, אז שייקח כמה שצריך והוא לא מבקש דין וחשבון. מי מבקש חשבון? אלו שנותנים 18 ש"ח פעם בשנה כדי לקבל 35% ממס הכנסה, הם מבקשים קבלה שיהיה להם מסודר. אז אלו שנתנו זהב נתנו בנדיבות לב, ומשה רבנו לא מפרט מה נעשה עם זה, אבל לקמצנים שנתנו כסף ונחושת הוא נתן פירוט כי אלו אנשים שדורשים פירוט.
המהר"ם שפירא מלובלין אומר: כשעשו את העגל כל אחד הביא נזמים 600,000 נזמים רק של הנשים, ועוד של הבנות והילדים, ואף אחד לא דרש דין וחשבון, ולא שאלו איך זה שמכל כך הרבה עגילים יצא עגל כזה קטן. כי בסטרא אחרא לא צריך דין וחשבון. אבל במקומות של קדושה נכנסים ליצני הדור.
 
ראיתי בשם התפארת שלמה מרדומסק, הוא רוצה דווקא ללמד זכות על אלו שדרשו חשבון, דווקא מהצד ההפוך. בראש ובראשונה יש תשובה מוחצת לליצנים, אותם ליצנים שאמרו לא רוצים לדבר על הצדיק, אבל בינינו נכנסו כל כך הרבה תרומות ואין דין וחשבון, אתה יודע מה פירוש שאין דין וחשבון וכל אחד עושה מה שבא לו. התשובה פשוטה: ביום השלישי אמר להם משה רבנו שהמלאכה דיה והותר, ולא להביא יותר תרומות. אם הוא רוצה לקחת, למה הוא אומר להפסיק להביא תרומות? גם אם כבר יש מספיק להכנסת כלה והכלה כבר התחתנה, ממשיכים לאסוף כדי לגמור את הקבלות… אם משה אומר שאין צורך יותר בתרומות, זו ראיה שהוא לא אסף יותר ממה שצריך. אז למה בכל זאת הם ביקשו חשבון? כי הם רצו לדעת בטוח שכל התרומות למלאכת המשכן נכנסו פנימה. הם רצו לדעת אם יש תרומות שהקב"ה לא רצה לקבל, כי משה רבנו אמר שהמלאכה היתה די והותר, אז נשארו דברים בחוץ. אז הם רצו דין וחשבון איזה תרומות לא נכנסו פנימה למלאכת המשכן.
הגאון רבי משה פיינשטיין בספרו דרש משה, לומד מכאן שמזה שמשה רבנו מסר דין וחשבון על עשיית המשכן, שכל אדם ואדם חייב לעשות לעצמו חשבון נפש לגבי חייו הרוחניים. אנו נמצאים בסוף שנה מבחינת החודש הזה לכם ראש חודשים. וכותב השפת אמת, כמו שאלו לו הכנה לקראת ראש השנה, כך ר"ח אדר מהווה 30 יום לקראת ימי הגאולה שמתחילים בר"ח ניסן. כמו שלפני ראה"ש ניתנו לנו 30 יום להתבונן, כך גם אדר הוא חודש ההכנה לקראת ניסן. הוא סומך דבריו על גמרא במסכת ראש השנה דף י"ב, שם יש מחלוקת אם העולם נברא בא’ בתשרי או בא’ בניסן. אז כמו ששם ניתן 30 יום לפני חודש תשרי, כך ניתן חודש אדר הכנה לקראת ניסן. הדברים נסמכים גם במשנה ברורה: איש לרעהו ומתנות לאביונים ר"ת אלול. לא סתם נבחרו ראשי תיבות אלו, כי יש קשר בין אלול ואיש לרעהו ומתנת לאביונים, לבין הימים שאנו נמצאים בהם, שיש להם קשר לימי אלול. עוד נעסוק בזה לקראת פורים, להבין את המעלה הגדולה של פורים ככיפורים.
 
היות ואנו נכנסים לחודש אדר, נביא עוד רעיון שכתוב בדברי הקדמונים. בפרשת מקץ מנסים האחים לשכנע את יעקב אבינו שיתן להם את בנימין. בתוך הדברים הם אומרים לו: "לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים". אומרים המפרשים – לולא אותיות אלול. אדם שהתמהמה בחודש התשובה, ניתן לו צ’אנס נוסף לחזור בתשובה בשנת העיבור. באותם חודשים של תחילת שנת העיבור, אנו מוסיפים בתפילת המוסף של ר"ח "ולכפרת פשע". זו תוספת שניתנה לנו בשנת העיבור, עוד חודש לכפרת פשע. זה מה שנרמז כאן בפסוק "כי לולא התמהמהנו", אותם אנשים שהתמהמהו בחודש אלול, "כי עתה שבנו, זה פעמיים". זה מספרו 12. אז כאשר חודש אדר (החודש ה-12) הוא פעמיים בשנה, הוא החודש שניתן לך לתשובה.
אומרים המפרשים שזה גם העניין של חודש אדר, שיש בו פעמיים בשנת העיבור, שכל העניין של החודש הזה הוא כנגד יוסף הצדיק. מזלו של החודש דגים, הוא המזל היחיד שמופיע בזוג בכל מערכת המזלות. כל דבר במערכת המזלות מופיע בודד (תאומים ומאזניים אי אפשר לשים אחד בלבד, זה חייב לבוא שניים). המזל היחיד שאפשר להשתמש באחד ומשתמשים בשניים זה דגים. כי זה המזל שנגד יוסף. ביוסף לא שלטת עין הרע ובדגים לא שלטת עין הרע. היות ויוסף נתן למנשה ואפרים להיכנס במניין השבטים, כמו שאמר יעקב אבינו בברכתו שהוא מכניס את מנשה ואפרים למניין השבטים כראובן ושמעון, ונכנסו במקום יוסף שניים, לכן ניתן להם בחודש אדר שני חודשים.
אז אנו נמצאים בחודש אדר שני, שהוא סיומה של שנה, וזה מה שנרמז בפסוק, שאם חס ושלום התמהמהנו בחודש אלול, כי עתה שבנו – אין עתה אלא תשובה, שנאמר ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ – אז זה הזמן של התשובה, "כי עתה שבנו זה פעמיים" – בחודש השנים עשר שיוצא פעמיים.
 
לאחר הקדמה זו, נוכל בע"ה להתחיל את הנושא בו אנו רוצים להרחיב בס"ד, ולהקיפו מכל היבטיו.
בפרשת השבוע, אומרת התורה לאחר שהמשכן היה מוכן, בפרק ל"ט פס’ ל"ב: "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה’ את משה כן עשו. ויביאו את המשכן אל משה, את האוהל ואת כל כליו, קרסיו, קרשיו, בריחיו ועמודיו ואדניו, ואת מכסה עורות האילים, ואת מכסה עורות התחשים, את פרוכת המסך, את ארון העדות, את השולחן, את המנורה, את מזבח הזהב, את שמן המשחה, את מזבח הקטורת, את הכל הביאו לפני משה". שפתי חכמים: הביאו את זה מפורק לפני משה, חלקים חלקים, כל חלק בפני עצמו. נשאלת השאלה, למה לא בנו והביאו מורכב לפני משה? למה חלקים חלקים? רש"י עונה תשובה מקוצרת, והדברים מובאים בתנחומא בפרשת השבוע בהרחבה גדולה. יש בתנחומא כמה וכמה חידושים:
כיוון שגמרו מלאכת המשכן, היו יושבים ומצפים אימתי תבוא שכינה ותשרה בו. היו הכל מצטערים מפני שלא שרתה שכינה. הכל היה מוכן ושכינה לא הגיעה. מה עשו, הלכו אצל חכמי הלב, אותם אנשים שעשו את המשכן. אמרו להם ישראל: ומה אתם יושבים? העמידו אתם את המשכן ותשרה שכינה בינותינו. היו מבקשים להעמידו ולא היו יודעים כיצד להעמידו. וכשחושבים היו להעמידו, היה נופל. הלכו אצל בצלאל ואהליאב ואמרו להם בואו אתם והעמידו את המשכן, שמא על ידכם ראוי לעמוד? מיד התחילו להעמידו ולא יכלו. התחילו עם ישראל מסיחים ומרננים ואומרים: ראו מה עשה לנו בן עמרם (כשרוצים לכנות גנאי את משה רבנו, היו מכנים אותו בני עמרם. מובא שכאשר כלב רצה להשתיק את העם אמר להם: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?) – הוציא את ממוננו במשכן, הכניס אותנו לכל הטורח הזה, ואמר לנו כי אם נגמור את המשכן הקב"ה יורד מן העליונים ושורה בתוך יריעות סיבים, שנאמר ושכנתי בתוכם.
שואל המדרש: ולמה לא היו יכולים להעמידו? אלא שהיה משה מיצר על שלא נשתתף עמהם במלאכת המשכן. כיצד? הנדבה ניתנה ע"י ישראל, והמלאכה נעשתה ע"י בצלאל ואהליאב וחכמי לב. כאן חייבים לעצור ולהוסיף קטע אחד – משה רבנו לא תרם כלום למלאכת המשכן. יש כאלה שאומרים כי לא היה לו מה לתרום, כולם יצאו עם 90 חמורים עם ביזת הים וביזת מצרים, ולמשה רבנו לא היה מה לתרום. הוא כנראה לא רצה לתרום פסולתן של לוחות. אבל לא כן הוא. כתוב במדרש בויקרא רבא פרשה א’ אות ו’: לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו, ואמר הכל הביאו נדבתם למשכן ואני לא הבאתי? אמר לו הקב"ה חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל.
 
נשאלת השאלה למה משה רבנו באמת לא תרם? ראיתי בספר המאור שבתורה בפרשת פקודי: היות שהמשכן בא לכפרת חטא העגל, האדם היחיד שלא היה כשעשו חטא העגל היה משה רבנו. אז אין לו למה לתרום. משה רבנו גם לא עשה כלום למלאכת המשכן, רק נתן הוראות לבצלאל ואהליאב. למה? מדרש שמות רבא פרשה מ’ אות ב’: כשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה כלי המשכן, ואמר לו כך וכך עשה, ועשית מנורה, ועשית שולחן, ועשית מזבח, כך הראה לו כל כלי המשכן. בא משה לירד, וסבור שהוא עושה אותו. קרא לו הקב"ה ואמר לו: משה, מלך עשיתיך, ואין דרך מלך לעשות דבר. שנאמר ויהי בישורון מלך. אתה מלך ולא בונה שום דבר, אלא אתה גוזר ואחרים עושים. אז הקב"ה לא הרשה למשה רבנו לא לתרום וגם לא לעשות. משה רבנו לא היה לו שום יד במשכן.
אומר המדרש תנחומא: לכן היה משה מצר. בונים משכן להשראת השכינה, איך זה נראה שאני לא בונה ולא תורם? במדרש אחר כתוב: אמר לו הקב"ה גדול המעשה יותר מהעושה (גמרא בבבא בתרא). במדרש כתוב גדול המעשה כעושה – אם אתה גרמת שיעשו המשכן, כאילו שעשית את המשכן. כאן במדרש לא כתוב כך, אלא לפי שהיה משה מיצר העלים הקב"ה מהם ולא היו יכולים להעמידו. הקב"ה עשה שסיום המשכן יהיה ע"י משה רבנו, שהרי אין המלאכה נקראת אלא על שם גומרה. כיוון שהקב"ה רצה שמשה יעמיד את המשכן הם לא הצליחו.
נכנסו אצל משה ואמרו לו: כל מה שאמרת לנו עשינו, שמא חיסרנו דבר? ראה הכל לפניך. הראו לו כל דבר ודבר, ואמרו לו: לא כך וכך אמרת לנו לעשות? אמר להם כן על כל דבר ודבר. אמרו לו: למה אינו עומד? כבר ניסו כל חכמי לב ובצלאל ואהליאב ולא היו יכולים. והיה משה מיצר על כך. אמר לו הקב"ה: לפי שהיית מיצר שלא היה לך חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו החכמים להעמידו, כדי שיידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך. שנאמר "ויקם משה את המשכן", וכן הוא אומר "וידבר ה’ של משה ביום החודש הראשון באחד לחודש אקים את המשכן אוהל מועד".
אמר משה: רבש"ע, איני יודע להקימו. אמר לו הקב"ה אסוף בידיך ואתה מראה להקימו והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקמתו. שנאמר "ויקם משה את המשכן".
 
כלי יקר שואל שאלה: אם משה רבנו רק שם את היד, והמשכן התרומם מאליו, וראיתי בספר אמרי שמים שזה נעשה כך בכוונה, כי אם משה רבנו היה עושה בידיים, הרי הקב"ה כבר אמר לו שאסור לו לעשות בידיו כי הוא מלך, אלא הוא צריך להראות רק כאילו הוא נוגע, וזה מתרומם לבד. שואל שפתי חכמים: אם אי אפשר להרים אותו, איך בהמשך הרימו אותו כל פעם? בשבעת ימי המילואים הרימו וקיפלו שלוש פעמיים ביום (יש מחלוקת אם פעמיים או שלוש). תשובת השפתי חכמים: אחרי שהרימו אותו פעם אחת, כבר יכלו להרימו.
כלי יקר: מכאן יש לנו רמז. לכאורה הקב"ה יכול היה להגיד למשה שיגיד למשכן שיתרומם, והוא יתרומם. למה צריך לשים את היד? הקב"ה רצה להעביר לנו מסר בעבודת ה’, והוא שהאדם צריך לעשות מה שבכוחו לעשות, ואחרי שעשית מה שבכוחך, הקב"ה עושה השאר. אותו יסוד מופיע בגמרא במסכת קידושין דף ל’: היצר הרע מתגבר על האדם בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. היצר הרע הוא מלאך, ואדם לא יכול להתגבר עליו. אבל האדם צריך לעשות מה שהוא יכול, ואז הקב"ה מצטרף. גם במצוות "עזוב תעזוב עימו", לא חייבים לעזור למי שעומד מהצד ולא עושה בעצמו. אומר הקב"ה: אם אתה עושה מה שבכוחך לעשות, את השאר אני עושה.
 
על בסיס יסוד זה, איתו מסיימת התורה את פרשת פקודי, מסביר החפץ חיים שכל השם של משה רבנו בנוי על יסוד זה. בתחילת פרשת שמות מספרת התורה שאחרי 3 חודשים מלידת משה רבנו, שבם הצפינה אותו אמו, עשתה תיבה ושמה אותו ביאור. בתיה בת פרעה התרפאה מצרעתה והגיעה ליאור לטבול. היא רוצה להציל את התינוק והנערות אומרות לה שאביה גזר גזירה להרוג, איך היא הולכת להציל? המלאך הרג את השפחות והשאיר לה רק שפחה אחת, כי בת מלך לא הולכת בלי שפחה. בת פרעה שלחה את אמתה ולקחה את התיבה. מה המרחק שהיה בין בתיה לבין התיבה? 60 אמה (כ-30 מ’ לפי שיעור הרב חיים נאה).
החפץ חיים לא מבין מה הטעם היא שלחה את היד? אם אני במרחק 10 מטר מארון הספרים, מה הטעם שאשלח את ידי כדי לקחת ספר? אותו רעיון נמצא גם בשיחות רבי חיים שמואלביץ משנת תשל"א, מאמר ה’.
השבוע אמר לי יהודי רעיון שמצא חן בעיני – הוא היה לפני כמה שבועות בבית כנסת, וראה ר"ל יהודי שקיבל הגבהה והרים ספר תורה של בני עדות אשכנז שמגולל עם 2 ידיות שמחזיקים, והוא ניסה לעשות הגבהה ואיבד את שיווי המשקל, וצד שמאל של הספר נשמט מידו ועמד ליפול. לפני שנפל הוא הצליח לתפוס אותו בחזרה. כל המתפללים עשו תנועה עם היד. למה? הם רחוקים 12 מ’ מהספר? הם חשבו שהוא ייפול עליהם? כי זה מה שהם יכלו לעשות. לכן בתיה בת פרעה שלחה את אמתה, כי זה מה שהיא יכלה לעשות.
החפץ חיים הולך בקו אחר. הוא שואל: הקב"ה רצה שבתיה בת פרעה תיקח את הילד, למה הוא לא ארגן רוח שתקדם את התיבה לשפת היאור? למה צריך שאמתה של בת פרעה תתארך ל-30 מטר? יותר קל להביא רוח. מה העניין בהארכת היד? מה מונח בזה?
שאלה נוספת – בתיה קראה לו משה, כי מן המים משיתיהו. חז"ל בפרשת ויקרא, אומרים שיש 10 שמות למשה רבנו, ומכולם לא קרא לו הקב"ה אלא בשם שקראה לו בת פרעה. 10 שמותיו הם: ילד וחבר ויקותיאל ואביגדור ואביסוכו ואביזנוח וטוביה ושמעיה, והקב"ה קורא לו משה, ע"ש שבתיה משתה אותו מן המים. זה שם של שקר, היא לא הוציאה אותו מהמים, הקב"ה הוציא אותו מהמים באופן שהאריך לה את היד. היתה צריכה לקרוא לו בשם של הקב"ה, מש-יה – שהקב"ה משה אותו.
 
כאן מונח היסוד שמצטרף לפרשת השבוע פקודי, הקב"ה לימד אותנו כלל שזהו הבניין של משה רבנו – אתה תעשה מה שאתה יכול, ואם עשית מה שאתה יכול, הקב"ה ימשיך הלאה. והחידוש הגדול הוא, שכל המעשה נזקף לזכותך, כי הקב"ה קרא למשה בשם משה, כי בתיה קראה לו ע"ש שמן המים היא משתה אותו, ואם זה היה שם של שקר הקב"ה לא היה קורא לו בשם זה. אם בתיה עשתה מה שיכלה לעשות, את השאר הקב"ה עושה. הקב"ה רצה לראות מה היא עושה לשם המטרה. אם היא היתה עומדת בצד ולא עושה כלום, הוא לא היה מביא לה את משה. אבל היא עשתה את הפעולה הראשונה, את מה שיכלה לעשות, והיא עשתה את שלה. הקב"ה ממשיך.
 
אלו דברי החפץ חיים. הגאון רבי דוד האפשר זצ"ל כותב שמרן הרב מפונוביץ זצ"ל, תלמידו הנאמן של החפץ חיים, סיפר שהחפץ חיים המשיך את זה. יש פסוק שמופיע בפרשת ניצבים, ויש מחלוקת בחז"ל אם הפסוק הזה מדבר על תשובה או על תורה. "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמיימה". נשאלת השאלה: בגמרא עירובין כתוב שאם זה היה בשמים היו צריכים לעלות לשמים כדי להוריד את התורה. איך זה אפשר? המפרשים אומרים שצריך לעשות סולמות ולהגיע לשמים. מעולם לא ראינו אדם עולה על סולם ומגיע לשמים (ראינו כמה אנשים שנפלו מהסולם והגיעו לשמים…). איך נעשה סולמות, כך שאל החפץ חיים.
מכאן יש יסוד, אותו ארצה לתבל ברעיון שראיתי פעם במאמר של הגאון רבי שמשון פנקוס זצ"ל. אדם אומר לחבר שלו, שמע, יש כאן בניין 100 קומות, אמפייר סטייט בילדינג, אם אתה עולה ב-30 דקות את כל הקומות אני נותן לך 100,000 דולר. השני אומר – אל תתפתה, בגלל שזה בלתי אפשרי הוא מבטיח לך 100,000 דולר. אבל החבר שלו אומר – ננסה. סתם בשביל הסקרנות, מעניין אותי לדעת עד איפה אני מגיע. הוא רץ ומגיע לקומה 70, 72, הגיע לקומה 80 מנסה לטפס אבל אין יותר מדרגות. יש מעלית. הגיע פחות מ-30 דקות למעלה. הרב פינקוס מסביר שהוא ידע שאף אחד לא יכול להגיע וגם לא ינסה. אבל הוא ניסה, והצליח להגיע לקומה 80. אחד שכבר הגיע לקומה 80, הקב"ה כבר עוזר לו. אז הקב"ה אומר: לא בשמים היא, אבל אם היא בשמים צריך לעלות עם סולם. איך עם סולם? אף אחד לא הגיע עם סולם. אתה יכול לעשות סולם 4 מטר, 5 מטר, 6 מטר. אם אתה תעשה סולם שאתה יכול, עם השאר אני אלך לקראתך.
 
החפץ חיים הביא על זה מדרש שמופיע גם בפתיחה לשיר השירים וגם בפתיחה לקוהלת, על הפסוק "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב". פסוק זה מדבר בשני אנשים – רבי חנינא בן דוסא ושלמה המלך. מספר המדרש שרבי חנינא בן דוסא ראה את תושבי עירו מעלים נדרים ונדבות לירושלים – פרים, אילים, כבשים, והוא עני ואין לו כסף. רבי חנינא בן דוסא, בגמרא בתענית כתוב שהיה אוכל כל השבוע חרובים. הוא ניזון מקב חרובים מערב שבת לערב שבת, וכל העולם ניזון בשבילו. רק חרובים הוא אכל כל השבוע. ראיתי במפרשים שחרובים נקרא בשם זה כי הם כחרבות למעיים. רבי שמעון בר-יוחאי שהיה במערה והיה צריך להסתפק במועט, קיבל שם עץ חרובים. גם רבי חנינא בן דוסא זה מה שאכל.
בגמרא בתענית כ"ה כתוב על רבי חנינא בן דוסא שאפילו חלות לשבת לא היה בבית, ואשתו היתה מעלה בתנור עשן, כדי שאנשים לא יחשבו שאין להם מה לאכול. והשכנות ריננו עליה איך ייתכן שהיא אופה עוגות אם לא קנתה מעולם קמח. אין לה כלום. שכנה אחת עלתה הביתה כדי לראות מה יש בתנור, וראתה שבתנור יש חלות של שבת אפויות. האשה ברחה לחדר הפנימי שלא יראו את בושתה, והשכנה צעקה לה להביא מהר מרדה שהחלות לא יישרפו, אז היא אמרה שהיא בדיוק הלכה למרפסת כדי להביא את המרדה. זה הנס שהיה בבית של רבי חנינא בן דוסא. הבת שלו הדליקה פעם בטעות נרות שבת בחומץ, והוא אמר לה: מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק.
כולם תורמים ואין לו מה לתרום, והוא הרגיש לא טוב עם זה. הוא יצא מחוץ לעיר וראה אבן יפה, סיתת וניקה אותה, ורצה להעלותה לירושלים. ביקש לשכור פועלים לסחוב את האבן הזו. אמרו לו 100 זהובים עולה לסחוב את האבן. אם היו לו 100 זהובים הוא היה קונה פרים ואילים ולא צריך לסחוב אבן. שאלו כמה יש לו, ענה 5 סלעים. הפועלים סירבו, והקב"ה זימן לו 5 מלאכים שהיו מוכנים להעלות את האבן ב-5 סלעים, ובלבד שהוא גם ייתן יד. אם הוא עוזר להם הם מגיעים לירושלים. המלאכים צריכים את היד של רבי חנינא בן דוסא? הוא לא אדם חזק, אין לו כוח בכלל. אז מה היד שלו תעזור כדי להגיע לירושלים?
התשובה שהוא יעשה מה שהוא יכול. 5 סלעים, יד – זה המכסימום שהוא יכול לתת. הוא יתן את זה, והקב"ה ישלח מלאכים לכל השאר.
רבי חנינא בן דוסא אפילו לא חשב שזה מלאכים. הלך איתם בדרך, הגיעו לירושלים, ביקש לשלם להם ולא מצא אותם. נכנס ללשכת הגזית ושאל אם ראו פה 5 אנשים כאלה וכאלה, אמרו לו: דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים. מיד נתן לחכמים את השכר של המלאכים, כי לא רצה ליהנות ממעשה ניסים. רבי חנינא בן דוסא אם היה רוצה לעשות מעשה ניסים, הוא לא צריך את המלאכים, הוא יכול לעשות את זה לבד. בגמרא בתענית יש עמוד שלם על ניסים שעשה רבי חנינא בן דוסא לאחרים.
אשה אחת באה אליו ואמרה לו שקנתה קורות לסדר את הגג של הבית, ובמקום קורות של 2.20 היא טעתה במידה וחתכו לה ל-1.80. איזו תמימות של אנשים של פעם, אמונת חכמים – היא באה לרב ואמרה לו שחתכו לה את העצים קצר מידי. אנחנו היינו אומרים לה שתחזיר לנגריה ותיקח זיכוי. הוא מברך אותה שיתארכו לה קורות, והתארכו לה הקורות.
גמרא בברכות: פעם הראו לו את הבור שממנו יוצא הערוד, שם את הרגל שלו על החור, יצא הערוד והכיש אותו, והקב"ה זימן לו מים להכניס רגלו בפנים. תפס את הערוד והביאו לביה"כ ואמר: ראו כי אין הערוד ממית אלא החטא ממית. מלומד בניסים.
יום אחד השאיל לו אדם תרנגולות ליד הדלת, והן הטילו ביצים ונהיה לו לול שלם, המיר אותן בעיזים והן הסתובבו בחצר. יום אחד השכנים אמרו לו שהעיזים שלו אוכלות בשדות של אחרים. אמר להם: אם העיזים שלי אוכלות בשדה של אחרים יבואו דובים ויטרפו אותן, ואם לא, היום בערב כל עז תביא דוב בקרניה. בערב הביאה כל עז דוב בקרניה, והשכנים לא יצאו מהבית כמה ימים.
 
שאלתי עצמי שאלה – אם העיזים יודעים להביא דובים, הן לא יכולות להביא אבנים לירושלים? למה בשבילו הוא לא עושה מעשה ניסים? הקב"ה שולח לו מלאכים והוא אפילו לא יודע. אבל הקב"ה כששולח מלאך עושה תנאי – תתן מה שיש לך, 5 סלעים, ואת היד שלך, שאין לה שום כוח, והיא לא תעזור שום דבר, אלא שאתה תעשה מה שאתה יכול, והקב"ה יעשה את השאר.
 
אותו יסוד מופיע בחיד"א בספרו מראית עין במסכת סוכה דף נ"ב. מדובר שם על הלוויה הכי גדולה שתהיה לעתיד לבוא, בה הקב"ה ישחוט את היצר הרע. בסיום ליל הסדר אנו אומרים: ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות. הוא מלאך המוות הוא יצר הרע (בבא בתרא), זה אותו אחד. בלוויה שלו כולם יבכו. הללו בוכים והללו בוכים. רשעים בוכים איך לא יכולנו לכבוש כזה חוט השערה, שכל כך קל לכבוש אותו. צדיקים בוכים ואומרים איך יכול להיות שכבשנו כזה הר גבוה. שואלים המפרשים – למה בוכים הצדיקים? הם צריכים לשמוח שכבשו הר כזה גבוה. אז יש שאומרים שהבכי הוא משמחה. והחיד"א במראית עין והעין יעקב ברי"ף אומרים אותו יסוד: לעתיד לבוא מתברר לצדיקים שכאשר התגברו על היצר הרע, הם עשו מאמץ של 10%,
ו-90% עשה הקב"ה. אז מה הבעיה? הרי כל מה שירדנו לעולם הזה זה כדי שלא יהיה נהמא דכיסופא, כדי שאדם יעמול ויתגבר על יצר הרע, יקיים מצוות עשה ולא יקבל לחם של בושה. לאחר ששחטו את היצר הרע התברר לצדיקים שכאשר נלחמו נגדו עשו בסה"כ 10% כדי לנצחו, והשאר עשה הקב"ה, אז זה שוב נהמא דכיסופא, אז הם בוכים שהם עבדו בעולם הזה, ושוב יהיה נהמא דכיסופא.
התשובה פשוטה מאוד: משה רבנו עם בתיה בת פרעה. היא שלחה את ידה מטר אחד, והקב"ה האריך את ידה 29 מטר, אז כל ה-30 נחשבים שלה. כי מן המים משיתיהו – משמע את עשית הכל. משה רבנו שם את ידו מחוץ למשכן, והמשכן מתרומם מאליו – והוא נקרא על שמו.
 
על פי זה אפשר לצרף ביאור נפלא של ספר המאור שבתורה בפרשת תזריע. מדרש בויקרא רבא פרשה י"ט מביא פסוק במשלי "רעמות לאוויל חוכמות", ומבארו במשל: רבי יוחנן אמר, משל לכיכר תלוי באווירו של בית. טפש אומר מי יכול להוריד את זה, פיקח אומר לא אחד תלאו? אלא מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו. טפש אומר מי יכול ללמוד תורה שבליבו של חכם, ופיקח אומר והחכם לא למד מאחר? אלא אני לומד 2 הלכות להיום ו-2 הלכות למחר, עד שאני לומד כל התורה כולה. משל שני: אמר רב לוי, משל לטרסקל נקוב (סל עם נקב) ששכר בעליו פועלים כדי למלאותו. טפש אומר מה אני מועיל, פיקח אומר – שכר כל חבית וחבית אני נוטל. טפש אומר מה אני מועיל, ללמוד תורה ולשכחה? פיקח אומר, ולא שכר יגיעה הקב"ה נותן?
אלו שני הרעיונות במדרש רבא. המאור שבתורה שואל, לכאורה אלו 2 מדרשים האומרים אותו דבר. למה חז"ל מביאים עוד סיפור? הראשון מספר על לחם שנמצא בתקרה. השני מספר על ספל עם חור, שאין טעם למלא בו מים. למה 2 מדרשים על אותו נושא? התשובה – אלו שני נושאים נפרדים. המשל הראשון מדבר על 2 אנשים שהכירו את התורה ופגשו לראשונה את הגאון רבי חיים קנייבסקי, ורואים שהוא יודע את כל הש"ס. יוצאים החוצה ואחד אומר לשני – יש לנו סיכוי? חזרנו בתשובה בגיל 50 ועכשיו אנו מתחילים. עונה השני – אין סיכוי. עונה הראשון, אז אני לא מתחיל אפילו. אם הייתי מתחיל מכיתה א’, מילא. השני אומר: אבל גם הגאון רבי חיים קנייבסקי לא נולד כך, אלא למד משנה ועוד משנה עד שהגיע לאן שהגיע. זה המשל הראשון – פגשו לחם על התקרה, וצריך לעלות 50 קומות כדי להורידו, הטפש לא מנסה בכלל, כי אי אפשר להגיע, והשני אומר נשים עוד שליבה ועוד שליבה עד שנגיע.
המשל השני מדבר על ההיפך. 2 טפשים בלי כשרונות פוגשים אדם עם 2 חביות ליד הנהר. הוא שוכר אותם כדי למלא בספלים את החבית. משלם 300 ש"ח ליום של 8 שעות עבודה. הם מכניסים הספלים לנהר ורוצים למלא את החבית, ומסתבר כל התחתית של הספל מחוררת. הוא נתן להם מסננת כדי למלא את החבית. הטפש רואה ש-3 טיפות נכנסות בחבית, ומתייאש מלעבוד כך. החכם לא מוטרד מכך שכל המים נוזלים, כי מה שמעניין אותו זה שבסוף היום יש 300 ש"ח בלי קשר לכמה מים ייכנסו לחבית. הטפש לא מוכן לעשות עבודה בלי ברכה. מי צודק בוויכוח?
החכם צודק. החכם בטפשים אומר העיקר זה השכר, ולא משנה מה נכנס. הטיפש רוצה עמל ולא שכר, רוצה לראות תוצרת.
כלפי מה הדברים אמורים? תנא דבי אליהו זוטא פרק י"א, וגם בתנחומא בסוף פרשת וילך: יום אחד הולך אליהו הנביא ופוגש דייג יושב עם חכה על שפת הנהר. שואל את הדייג אם יודע ללמוד גמרא, משנה, הלכה. הדייג עונה שלא יודע כלום, מעולם לא קרא ולא שנה. שואל אליהו הנביא – מה תענה לעתיד לבוא, ליום הדין? לכל אדם אחרי שמסתלק לבית עולמו נותנים לדבר בפני פמליא של מעלה, כמה תורה למד במהלך החיים שלו. עונה הדייג: אין לי מה להגיד. לא למדתי תורה, אבל יש לי תשובה. כל השנים שלמדתי בכיתה א’ עד י"ב קיבלתי בלתי מספיק בכל המקצועות (מלבד זמרה…), אז טמבל כמוני יכול ללמוד תורה? שואל אליהו הנביא – מי לימד אותך לדוג דגים? הדייג לא מבין מה צריך ללמוד לדוג. זורקים חכה, מחכים ואוספים את הדגים, לא צריך בשביל זה שכל. איך אפשר להשוות דיג דגים לתורה? עונה אליהו הנביא: דע לך, כל האנשים כמוך עונים אותה תשובה, אבל מי שנתן לך דעת מן השמים לדוג, נתן לך גם דעת ללמוד תורה.
איך זה מסתדר? התשובה פשוטה: אליהו הנביא אמר לו כלל נפלא – זה שאתה יושב למרגלות הנהר יושבים עוד אנשים כמוך וכולם דגים דגים. לאחד יש בדלי 5, לשני יש 2, לשלישי יש 8 ולרביעי 12. למה באותו נהר, עם אותה חכה ואותם תולעים לכל אחד יש כמות אחרת? מכאן לומדים שאתה צריך לעשות מה שאתה יכול, לזרוק חכה וזהו. כמה דגים ייתפסו בפנים זה לא עסק שלך, כי אדם מצווה לעשות מה שהוא יכול, ואחרי שעשה מה שיכול אינו מצווה יותר. כמה ייכנס זה לא משנה.
הקב"ה לא מבקש ממך לחשב כמה שייכנס. הוא מבקש ממך ללכת ללמוד. כמה תצליח ללמוד לא עסק שלך. נכנסת ללמוד שעה ולא הבנת כלום. מים נמשלו לתורה, ונותנים לך למשוך מים מהמעין עם ספל מחורר. איך אתה יכול לקלוט תורה שעות כאשר מה שנכנס בצד אחד יוצא בצד השני? אליהו הנביא מסביר שאתה צריך לעשות מה שאתה יכול, וזה מה שאתה מצווה מהשמיים.
 
אם אלה פני הדברים, נוכל לעבור על עוד כמה מדרשי חז"ל סביב עניין זה.
אין לנו גדול ממשה רבנו, שבפרשה הראשונה בפרשת שמות בתיה בת פרעה קראה לו כי מן המים משיתיהו, כי הושיטה יד אחת, הקב"ה האריך והכל נחשב לזכותה. משה רבנו שם יד, המשכן מתרומם והכל נזקף לזכותו. בפרשת וארא במכת שחין, הקב"ה אומר למשה ואהרון מלא חופניים פיח כבשן, ומשה יזרוק אותו השמימה לעיני פרעה. רש"י: וכל דבר הנזרק בכוח אינו נזרק אלא ביד אחת. אז איך מלא חופניים של משה ואהרון נכנסים ביד אחת של משה? אומר רש"י שהיו הרבה ניסים – אחד שהחזיק קומצו של משה מלא חופניים שלו ושל אהרון, ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים. שפתי חכמים שואל – נסה לקחת חופן אחד וזרוק לשמים, ראית פעם שזה מתפזר בכל המקומות? אף פעם לא. אז למה משה רבנו צריך לקחת בחופן אחד ולזרוק בכל הכוח? התשובה פשוטה מאוד: אתה עושה מה שאתה יכול לעשות. אתה תעשה ביד אחת ובכל הכוח, ומכאן הקב"ה ממשיך ומפזר בכל ארץ מצרים, אחרי שמשה עשה בכל כוחו.
אותו יסוד במסכת ברכות: משה רבנו הולך להרוג את עוג מלך הבשן. משה גובהו 10 אמות, לקח מקל של 10 אמות וקפץ 10 אמות, והגיע לקרסולו של עוג מלך הבשן. נתן לו מכה בקרסול והרג אותו. אין לנו מושג מה זה עוג מלך הבשן, הוא הרים הר כדי לזרוק על עם ישראל, והקב"ה הכניס בו נמלים שזה התפורר לו. אז עוג מלך הבשן ימות ממכה בקרסול? התשובה היא שמשה רבנו עושה מה שהוא יכול, ומגיע לקרסול, ואחרי שהוא עשה את שלו עכשיו הקב"ה עושה את שלו.
בפרשת במדבר הקב"ה אומר למשה רבנו למנות את הלוויים. איך הוא יכול להיכנס לתוך האוהלים? אמר לו הקב"ה אתה תעשה את שלך ואני את שלי. הלך משה ועמד על פתח האוהל, ושכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האוהל ואומרת: כך וכך תינוקות יש באוהל הזה. אם בת קול יוצאת למה הוא צריך ללכת לאוהל? שהבת קול תגיד כמה תינוקות. אבל הקב"ה מורה למשה לעשות מה שהוא יכול, ללכת לאוהל, ואח"כ הקב"ה משדר בת קול. אין דבר כזה בהשתדלות רוחנית לעשות בלי עזרת שמים. עשית את שלך, נשאר אני עושה.
אותו יסוד מופיע במדרש לגבי בועז – באה אליו רות ומבקשת ממנו לגאול אותה. הוא אומר לה שיש גואל קודם ממני. בבוקר הולך בועז לשער והנה הגואל עובר. מה זה הנה הוא עובר? הוא לא גר כאן בסביבה, מה פתאום הוא עובר? המדרש עונה שתי תשובות: רבי שמואל בר נחמן אומר, אפילו היה הגואל בסוף העולם, הקב"ה היה מטיסו ומביאו לכאן כדי שלא יהיה הצדיק יושב ומצטער. רבי אליעזר אומר, בועז עשה את שלו, רות עשתה את שלה, אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי. אם כל אחד עשה מה שהוא צריך ויכול לעשות, הקב"ה עושה את השאר.
דוגמה נוספת, ניקנור. גמרא ביומא: ניקנור הביא דלתות לבית המקדש מאלכסנדריה שבמצרים. סערה היתה בים ועמדה להטביע הספינה, תפסו דלת אחת וזרקו למים, והים לא עמד מזעפו, עמדו לזרוק הדלת השנייה, וניקנור נשכב על הדלת ואמר שיזרקו את הדלת איתו למים, אותו רגע עמד הים מזעפו. מה קרה? אם אתה עשית מה שאתה יכול, מסרת את נפשך, זה מה שיכולת לעשות, הקב"ה כבר ישתיק את הים. אין דרך להשתיק את הים. הקב"ה הוא שליט על הכל. ניקנור מסר נפשו ועשה את שלו, אמר הקב"ה אני אעשה את שלי.
 
אנו נכנסים לפרשת שקלים, הראשונה מתוך 4 הפרשיות שקוראים בחודש אדר. דיברנו לפני כמה שבועות, שמחצית השקל נועדה לכפר על חטא העגל שנעשה במחצית היום, לכן יביאו מחצית. אומרים חז"ל, היות שמחצית השקל הוא עשרה גרה (כי השקל הוא עשרים גרה), הם עברו על עשרת הדברות לכן יביאו מחצית השקל כדי לכפר. תירוץ נוסף האחים מכרו את יוסף וכל אחד קיבל שני כסף, כנגד זה יביאו מחצית השקל.
ראיתי במפרשים דבר נפלא – התורה מעידה על ראובן, בשעה שאמר לאחיו "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו". האחים שמעון ולוי אמרו להרוג אותו, וראובן אמר אל תשפכו דם, נזרוק אותו אל הבור. התורה מעידה שהמטרה שלו היתה להשיבו לאביו. ואלמלא שהתורה העידה, היינו בטוחים שהוא רצה להרוג אותו רק בלי דם על הידיים. מחלוקת בחז"ל אם יש בבור הזה נחשים, אם ראובן ידע או לא ידע, ראה או לא ראה. האור החיים הקדוש אומר שגם אם ידע שיש שם נחשים, העדיף לזרוק אותו לבור עם נחשים, כי רק אם נגזר עליו בגזירת עליון שיהרגו אותו, הם יפגעו בו.
בפרשה מביאים רבותינו מדרש בילקוט הראובני: הדודאים נתנו ריח – זה ראובן, ועל פתחינו קול מגדים – זה חנוכה. כל המפרשים מחפשים קשר בין ראובן לחנוכה. בגמרא יש המימרה שהבור ריק אין מים – שהעין אינה שולטת למעלה מ-20 אמה (אז ראובן לא ראה מה הולך בתוך הבור), וסוכה ומבוי ונר חנוכה למעלה מ-20 אמה פסול. אז כולם מקשרים את זה.
אחד המפרשים אומר יסוד נפלא: מראובן למדו החשמונאים מה צריך לעשות בחנוכה. כי ראובן אמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, נשים אותו בבור. זה מה שאני יכול לעשות עכשיו כדי להציל את אחי. לחשמונאים היתה אותה שאלה, יש להם רק פח שמן אחד, האם מדליקים היום או מחכים ליום השביעי, כי השמן החדש שיבוא יהיה רק אחרי 8 ימים, אז נדליק ביום השביעי ונוכל להדליק ברצף. החשמונאים למדו מראובן, כרגע מדליקים נרות חנוכה, אנו עושים מה שאנו יכולים כרגע. אם אנו עושים מה שאנו יכולים, הקב"ה יעשה את השאר. והקב"ה עשה נס חנוכה 8 ימים. כי הם עשו מה שהם יכולים.
 
היסוד הזה מלמד אותנו יסוד בעבודת ה’. כל אחד ואחד ועבודת ה’ שלו. אנשים שקמו והקימו כל מיני דברים, הם חשבו שלא יצליחו, הם עשו מה שהם יכולים, פעולה אחת, והקב"ה עשה את השאר.
יהודי סיפר לי השבוע, אחרי השיעור, שיש לו קרוב משפחה, בעל משפחה גדולה, הרבה ילדים שהוא צריך לחתן, ואין לו כסף, אין לו שום סיכוי לחתן אותם. זה היה לפני 50 שנה, כשעוד יוקר רכישת הדירות לא היה כמו היום, אבל כסף לא היה. הוא נכנס למשרדי עץ חיים בירושלים, וביקש את רשימת התורמים של עץ חיים. אמרו לו – מה פתאום? זה אחד הסודות הכמוסים ביותר. הוא ביקש את התורמים שנותנים ח"י שקל בשנה, את הקטנים. הוציא מכתב המלצה מאיזה רב שהכיר אותו, ושלח לאותם תורמים. עשה השתדלות מה שהוא יכול לעשות, לא נסע לחו"ל, רק שלח מכתב. אחד היהודים שקיבל את המכתב חיכה לתשובה מבדיקה רפואית קשה מאוד שעשו לבתו. הוא הכין כסף לחתן את בתו, ואמר שאם חס וחלילה הבדיקה תהיה גרועה, הכסף לא יועיל, אבל אם הבדיקה תהיה טובה, הוא יוכל לחתן אותה. הוא החליט לתת את כל הכסף לצדקה, אם הבדיקה תהיה טובה. הוא קיבל 2 מכתבים – אחד מביה"ח שהבדיקה טובה, והשני מהיהודי שהיה צריך לחתן את בתו. הוא שלח מכתב ליהודי שהוא ישלם את כל הוצאותיו.
אדם עושה מה שהוא צריך, הקב"ה אומר שהוא עושה את השאר. ללמד אותנו מה תפקידנו בעוה"ז.
 
אנו נכנסים לחודש אדר, ששמו אדר כי הקב"ה בא לגור איתנו. זה החודש בו מתחילות הישועות. חודש הבא הוא חודש הישועה של יציאת מצרים. אנו יכולים להתפלל לקב"ה שישלח לנו גואל צדק במהרה, ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.