הרב ברוך רוזנבלום 

פרשת השבוע ו’ אב תש"ע שבת חזון

 

פרשת דברים תמיד מקדימה ל-ט’ באב. בהרבה מקהילות ישראל קוראים פסוק בפרשה בנגינת איכה.
מדרש איכה: 3 התבטאו בלשון איכה, משה רבינו – איכה אשא לבדי, טרחכם ומשאכם וריבכם (דברים א’,יב), ישעיהו הנביא (בהפטרת חזון) – איכה היתה לזונה (ישעיהו א’,ג), ירמיהו הנביא – איכה ישבה בדד העיר רבתי עם (איכה א’,א).
 
ספר דברים התייחד בדברי התוכחה שמשמיע משה לעם ישראל. אלה הדברים – רש"י: לפי שהם דברי תוכחות. ומנה כל הדברים שהכעיסו המקום. משה רבנו רומז את החטאים ולא אומר במפורש, מפני כבודם.
במדבר – במדבר סין, שהתלוננו "מי יתן מותנו ביד ה’…" (שמות טז), בערבה – חטאו בבעל פעור בשיטים, בערבות מואב. מול סוף – על מה שאמרו בים סוף, "המבלי אין קברים במצרים…" (שמות יד), בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב – בפארן היה שילוח המרגלים. רש"י: אין מקום שנקרא תופל ולבן. זה מקום שבו תפלו על הלבן (על המן שהוא לבן). חצרות – זה מחלוקת קורח. די זהב – שמרוב זהב שהיה להם חטאו בעגל.
 
הכלי יקר עומד על המילים בין פארן ובין תופל. לא כתוב בין חצרות לדי זהב, בין המדבר לערבה. למה בין פארן ובין תופל? לפי הכלי יקר, פארן מקום שילוח המרגלים ותופל מקום שבו חטאו בעגל. זה שונה מרש"י.
מה זה תופל ובמה הוא קשור לחטא העגל?
לכן נאמר בין פארן לבין תופל – פארן זה ט’ באב שחזרו המרגלים מתור את הארץ, תופל זה י"ז בתמוז בו היה חטא העגל. כל רודפיה השיגוה בין המצרים – בין פארן לבין תופל.
 
בדרך הטבע, אין הצלה מפני עקת אויב, אלא באחת משתי דרכים – השגחת ה’ על המקיימים "ואהבת את ה’ אלקיך", הגורם לדבקות בה’ אשר מציל את כל הדבקים בו. וביסוד של האחדות של בני העם.
כלומר כוחו של עם ישראל להצליח במלחמה הוא לא בכוחו ועוצם ידו, אלא בבטחונו בבורא יתברך – זה נותן כוח להילחם נגד האויבים.
דבקות בה’ למדנו גם במלחמת עמלק, שמשה ואהרון וחור עלו על הגבעה והרימו ידי משה, שהרי לא ידיו של משה עושות מלחמה, אלא שהיו בני ישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים ליבם לאביהם שבשמיים.
שוטרים תופסים גנב ורוצים להכותו, אז הוא אומר: אני בן דוד של המלך. אז הם מעדיפים לחכות לבוקר, להביאו לפני המלך. בבוקר המלך רואה את הגנב, ואומר לו: אני לא מכיר אותך. והגנב אומר לו: אבל זו היתה הדרך היחידה שלי להציל את עצמי ממכות.
דוד המלך אומר לקב"ה: בך בטחתי. זה שאני סומך עליך ובוטח בך, זה מעצמו מספק לי הגנה.
 
אחדות – מצוות ואהבת לרעך כמוך. איש את רעהו יעזורו, גם אם האנשים הללו חוטאים והקב"ה סר עליהם, מכל מקום יש להם קצת תקווה בדרך הטבע, שהאחדות וההתאגדות תגן עליהם.
מדרש בפרשת ניצבים: אתם ניצבים היום – משל לקני סוף, שכל אחד בודד אפשר לשבור, אבל כשמאגדים אותם יחד אי אפשר לשבור אותם. כשאתם ניצבים מאוחדים ומאוגדים אין כוח שבעולם יכול לפגוע בכם.
 
כלי יקר: י"ז בתמוז עשו את העגל ואמרו עליו "אלה אלהיך ישראל" – הסירו עצמם מבטחון בהקב"ה. ברגע שבוטחים בעגל הסירו עצמם מהמחשבה בבורא יתברך.
בט’ באב היה מעשה המרגלים ובו ביום נולדה בישראל שנאת חינם, שאמרו "בשנאת ה’ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו". הם סברו שכיוון שכל אחד מהם שונא את חברו, מסתמא שהקב"ה שונא אותם.
אחד עשר יום מחורב – כנגד 11 יום שמתאבלים על החורבן (יום י"ז בתמוז + 10 ימים באב).
 
משה רבנו מוכיח ברמזים את עם ישראל. על שני נושאים הוא מוכיח אותם במלוא העוצמה, עם כל הכאב והצער. האחד – חטא המרגלים, והשני – חטא העגל.
ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר… וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים… ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה’ אלקינו נותן לנו. ולא אביתם לעלות – כלומר אתם האשמים, שאמרתם "בשנאת ה’ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו".
משה רבנו מאשים את עם ישראל בדברים קשים. נולדה שנאת חינם מהפסוק "בשנאת ה’ אותנו".
גמרא סנהדרין: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה של דורות. כל זה קרה בט’ באב.
 
רש"י: אומר משה רבנו, איך אפשר לומר בשנאת ה’ אותנו? הרי הקב"ה אוהב את בניו. אין אב שלא אוהב את בניו. אפילו דוד המלך שבנו אבשלום רודף אחריו להרגו, לאחר שמתבשר שבנו מת, מבקש מהקב"ה שיוציאו מ-7 מדורי גיהינום ויביאו לגן עדן. אז איך אפשר לומר משפט כזה על אבא שלכם? הוא אוהב אתכם, אלא שאתם שונאים אותו.
משלי: כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. אדם מסתכל על חברו ורואה ראי. אם אתה אוהב אותו, זה מחזיר לך אהבה. אם אתה שונא אותו – הפנים של השני זה המראה שלך.
רש"י: משל למלך שיש לו 2 בנים ו-2 שדות. אחד שיש בו מים כל הזמן, והשני שמושקה ע"י מי הגשמים. למי שהוא אוהב נותן האדמה הרוויה, ולמי שהוא שונא נותן את אדמת הבעל. זו לטענת עם ישראל, השנאה ששונא הקב"ה את עם ישראל – הוציא אותם מארץ עם נהר העולה ומשקה אותה, ומביא אותם לארץ ללא נהר.
 
עם ישראל יוצא ממצרים כשלכל אחד יש 90 חמורים. חוצים את ים סוף כשלכל אחד יש שביל בפני עצמו, וכל המעדנים שיש בעולם היו להם בים סוף, הם רואים איך המצרים נענשים במים כ"א לפי מה שמגיע לו, והים פולט הגופות החוצה כדי שיראו שהם מתים ולא יפחדו שמא הם יוצאים חיים מהעבר השני או מאחורנית.
הים פולט כסף וזהב. חז"ל יצא מים סוף כפל כפליים ממה שהוציאו ממצרים. העמיסו שלל. יש להם מזון כדי 61 סעודות. יורד להם מן כצפיחית בדבש, כל הטעמים שרוצים יש במן, בלי כולסטרול, מתברך במעיים. ליד הדלת.
בארה של מרים מתגלגל אחריהם בדרך, איזה טעם שרוצים יש במים הללו.
אם הקב"ה שונא אותך, היה מביא לך קולרבי ודלורית, ולא מן 40 שנה עם כל הטעמים שבעולם. ולא בארה של מרים. ובכל זאת הם טוענים שהוא שונא אותם.
בני ישראל יצאו ממצרים וידעו שתוך 7 שבועות מגיעים לארץ ישראל. אז לא לקחו הרבה בגדים, כדי שיהיה מספיק מקום במטען לקחת את הביזה של מצרים. בסוף נשארו 40 שנה, עם אותו בגד. ילד יצא בגיל 4 ממצרים, ועד גיל 44 נשאר עם אותם מכנסיים. מדרש: החילזון כשהוא נולד יש לו בית קטן, וכשהוא גדל גם הבית גדל. ומה הפלא שגם המכנסיים גדלו עם הילד?
40 שנה הולכים במדבר, יש מזגן, ענן שמקיף אותם, ואף אחד לא מזיע באקלים של המדבר ולא צריך לשטוף מסננים ולתקן את המזגן. הדרך ישרה כמו בנתב"ג 40 שנה. והם אומרים שהוא שונא אותם.
מיישר להם את הדרך, מסלק להם את הנחשים. כך מתנהג מי ששונא?
40 שנה לא החליפו בגדים, ולא היו צריכים לנקות, כי היה ענן בא ומנקה אותם. בלילה היו לובשים פיג’מה, תולים את החליפה, והענן היה עושה ניקוי יבש.
40 שנה לא קיבלו כינים. אחרי מותם לא אחזה בהם רימה (כל מי שעמד במעמד הר סיני לא ראה תולעת בימיו). מתי מדבר שוכבים שלמים גם אחרי 400 שנה.
אז איך אפשר לומר: "בשנאת ה’ אותנו הוציאנו ממצרים"?
שנאת חינם נולדה בלילה הזה. על כל הטובות שהוא מקבל הוא אומר שהרעו לו. כי בא"י צריך להתפלל לגשם, ובמצרים הנהר שוטף את הארץ.
 
מדרש כי תבוא: ואולך אתכם במדבר 40 שנה. האבא לוקח את בנו על הכתפיים וצועדים ביחד. אם הילד דופק על הראש של אבא, למרות שהאב מתרה בו שוב ושוב ללא הועיל, האב מוריד אותו. האב, אם מצער אותו, משליכו מעל כתפיו. אבל הקב"ה אינו כן. 40 שנה מכעיסים אותו והוא נושא אותם כאשר ישא איש את בנו.
איך יכול להיות דבר כזה?
 
רבנו יונה בסוף שערי תשובה (אות רל"א), עומד על דמות של אדם, שנקרא נרגן. היום זה נקרא קוטר.
משלי: דברי נרגן כמתלהמים והמה ירדו חדרי בטן. הנרגן דרכו להתרעם ולהתלונן ותמיד ימצא תלונות על חברו ועל מעשיו. ואעפ"י שחברו מתעלם ממנו ולא משיב לו, ידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון.
בכל בי"כ רואים אחד כזה, שום דבר לא טוב לו. למה החזן חולם? למה החזן עוד לא התחיל? יש אנשים שכל הזמן יש להם תלונות – למה לא נקי, למה לא מלוכלך. בכל מקום יש איזה 5 קוטרים. גם בוועד בית אותו דבר. נקי לא טוב, מלוכלך לא טוב. פתח ממטרה לא טוב, סגר ממטרה לא טוב.
רב אחד נשאל שאלה הלכתית: יש שכן שעושה כל לילה ב-10 כביסה. כנראה כי הוא מוריד את כל הבגדים מכל הילדים ומכניס למכונה, אחרי שעתיים נגמר, תולים, ובבוקר זה יבש. כאשר השכן תולה את הכביסה הגלגליות זזות וזה מרעיש ומפריע. אז מה השאלה לרב? שיגיד לו לקנות ריסוס ולשמן את הצירים. אבל הוא שואל את הרב אם מותר להעיר לו, שלא ייפגע. בנוסף הבגדים מטפטפים על הגגון, והוא לא נרדם מהרעש. מה לעשות?
ענה הרב: ומה עושים בחורף כשהקב"ה מוריד גשם? אז תתרגל לזה גם בקיץ.
זה נרגן – מה שעושים לו זה נגדו.
רבנו יונה: פעמים רבות הנרגן הוא כפוי טובה, שחושב טובה לרעה ומשיב רעה תחת טובה. ופעמים יהרהר על דרכי ה’ יתברך. על כן יש להתרחק מדרך הנרגנים, כל דורך בה לא ידע שלום.
זה דור המדבר של האומרים: "בשנאת ה’ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו".
 
כלי יקר: בליל ט’ באב נולד היסוד של שנאת חינם.
גמרא: מקדש ראשון חרב מפני ג’ דברים – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מקדש שני, שהיו עוסקים בו בתורה במצוות ובגמילות חסדים – חרב מפני שנאת חינם, ששקולה שנאת חינם כנגד ג’ עבירות של לאו של יהרג ובל יעבור. שנאת חינם זה לאו בתורה. איך לאו בתורה שקול כנגד ג’ לאוים של יהרג ובל יעבור? מקדש ראשון נבנה בשנית אחרי 70 שנה, ואילו מקדש שני לא נבנה עד היום, יוצא ששנאת חינם חמורה הרבה הרבה יותר.
הגמרא סותרת את עצמה – היא מעידה שעסקו בגמילות חסדים. איך שנאת חינם הולך עם גמילות חסדים?
רבי יוחנן ורבי אליעזר: ראשונים, שנתגלה עוונם, נתגלה קיצם. החטא היה גלוי לכולם לכן נסתיים מהר. החטא של שנאת חינם אינו גלוי. למראית עין לא רואים כלום, השנאה היא פנימית. כלפי חוץ כאילו אוהבים אחד את השני. אם לא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם. אם לא רואים את העבירה לא יודעים לתקן אותה.
 
נלך שלב אחרי שלב ונראה מה נעשה בנושא שנאת חינם:
ביהמ"ק הראשון נחרב ע"י מלכות בבל. השני נחרב ע"י מלכות אדום, רומא. חז"ל שמות רבא ל"ה: בבל החריבה את בית המקדש אך לא קעקעה את היסודות. אדום עקרו גם היסודות, שנאמר: ערו ערו עד היסוד בה.
 
דברים נפלאים שכתובים בפרשת השבוע בנושא אחר לגמרי – בפרק ב’ בפרשה שלנו, אוסר הקב"ה על משה רבנו לקחת את הר שעיר ירושה ולהילחם עם עשו. "רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה". הקב"ה מצווה לפנות צפונה ולא לעבור שם, להישמר שלא יתגרו בבני עשו, כי הקב"ה נתן לעשו במתנה את הר שעיר.
בד"כ יש תגים על אותיות שעטנ"ז ג"ץ. כאן יש תגים על האות ס’, באופן חריג. לפי שכיבד עשו את אביו, שהיה בן ס’ בלדת בניו. לכן יש תגים על הס’. לפיכך עתיד עשו להחריב את הבית שהוא בגובה 60 אמה. הכוח שלו להחריב את ביהמ"ק היות וכיבד את אביו. מה ההיגיון?
 
ילקוט שמעוני: בשכר 3 דמעות שהוריד עשו – נשא את קולו ויבך – נתנו לו את הר שעיר שאין גשמי ברכה פוסקים בו עד עולם. ותשקנו בדמעות שליש – הוריד 3 דמעות, אחת מעין ימין, אחת מעין שמאל ואחת תלויה עד היום בעין, ובגללה הוא יאכיל את עם ישראל דמעות כמו לחם – "והאכלתם לחם דמעה".
600,000 מלאכי חבלה ירדו כדי לפגוע במי שבאים להחריב את הבית (הכוונה לרומא), ראו שהשכינה לא עושה כלום, אז נסוגו ונתנו להם מקום. זאת כיוון עדיין לא שולם לעשו על מה שהוריד 3 דמעות. היות שכיבד עשו את אביו, הוא קיבל אחיזה בבית המקדש.
 
בבל קיבלה אפשרות להחריב את הבית, אך לא לקעקע את היסודות. עשו קיבל רשות גם להכרית את היסודות, בגלל הכיבוד אב של עשו.
 
הרב דסלר: כשהקב"ה ברא את העולם, הוא נתן לו ציון טוב מאוד. ממה הוא היה מרוצה? ממלאך המוות, מיצר הרע ועוד דברים. אחד מהם – מידה כנגד מידה. שהקב"ה מעניש אדם באותו דבר כדי שיידע מה החטא שלו. אם מפסיד כסף, הוא יודע שיש לו בעיה בממון. או שגרם נזק בממון, או שלא נותן מספיק מעשר כספים. לפי העונש יודעים איפה החטא.
רב הונא החמיצו לו 400 חביות יין, ופשפש במעשיו ולא מצא מה הבעיה. ביקרו אותו חכמים, ואמרו לו ששמעו שהחמיצו לו 400 חביות יין, האם הקב"ה חשוד בעיניו שעושה דין בלא דין? שמענו שאינך נותן לאריס את חלקו בזמורות. רב הונא טען שהאריס הזה גנב. החכמים אמרו: על פי דין אתה צריך לתת לו את הזמורות, ומה שהוא חייב לך תתבע אותו לדין.
יש אנשים שחושבים שמותר לשרוף זמן בעבודה, לדבר בטלפון על חשבון בעל הבית בלי רשותו, בגלל שהוא מאחר בתשלום המשכורת. זה לא נכון – הוא חייב לעשות את חובתו, ועל העוול שנעשה לו הוא צריך לתבוע לדין.
מה התחדש בזה לרב הונא? רבנו יהוידע: אם היית מוכר את 400 החביות ומקבל מכה בכסף, סימן שהבעיה בכסף, אבל אם הבעיה ביין, אז לבדוק מאיפה יוצא היין – מהזמורות. כי הקב"ה מדקדק – עושה כל דבר בדקדוק מדויק, כדי שיידע האדם בדיוק מה חטאו.
אדם ביום כיפור מבטיח שלא יעבור יותר עבירות. אם מתנסה באותו ניסיון ועומד בו, סימן שהוא בעל תשובה. אם הוא מבטיח שלא ידבר לשון הרע, ואח"כ עומד בניסיון ולא מדבר לשון הרע, סימן שהוא תיקן את עצמו.
הרב דסלר: כשהקב"ה רואה שעם ישראל נגוע בדבר שאינו מתקן את עצמו, שולח אותם לאומה שנגועה באותו הדבר, ואם שם בגלות לא יידבקו במעשיהם, יתקנו עצמם.
לכל אומה יש מאפיין משלה. ילקוט שמעוני פרשת זאת הברכה: ה’ מסיני בא ודרך משעיר למו. הקב"ה שאל את כל אומות העולם אם יקבלו את התורה, וכל אומה העידה על המאפיין והמהות שלה. ישמעאל גנב, אדום רוצח.
גלות ראשונה ירד העם לבבל, כי לה יש תכונה שצריך לתקן את חטא בית ראשון. גלות שניה לאדום.
 
בית ראשון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מנשה אמר לרב אשי שאם הוא היה בדור שלו היה מרים את הגלימה ורץ לעבוד עבודה זרה. כלומר הוא אמר שהם הזמינו גלימה ארוכה, כדי שייתקלו בה כל הזמן כדי שלא ירוצו לעבוד עבודה זרה, אבל היצר הרע גרר אותם נגד רצונם. ואילו בדורו של רב אשי הוא היה מזמין מרצונו חליפה קצרה, על מנת שיוכל לרוץ.
כשעם ישראל נגוע בעבודה זרה, שולחים אותם לבבל, היסוד של עבודה זרה.
בית שני היה בו שנאת חינם, אז שולחים אותו לאדום, לעשו. אדום הוא יסוד של חרב – על חרבך תחיה. זה יסוד של שונא. אויביך זה ישמעאל, שונאיך זה עשו. הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב.
כשיש בעם ישראל שנאת חינם, הם גולים אצל מי שהוא שונא. עשו הוא השונא. אם אתה שונא את אחיך, תלך אצל מי שהלכה בידוע שהוא שונא אותך.
 
הרב דסלר: חז"ל אומרים שבית ראשון נתגלה עוונם נתגלה קיצם. ידעו את החטא, הכל היה גלוי. הכל היה חיצוני, כולם ראו הכל. בבית שני לא ראו החטא. בתי מדרש מלאים עד אפס מקום, כל בית גמ"ח ואין פינה בלי חסד. הכל חסדים, קניון חסדי דוד. מבחוץ הכל חסד, חיצונית הכל בסדר. הריקבון בפנים, שנאת חינם. ברגע שהריקבון הוא פנימי, שולחים לו את עשו, היסוד של השונא.
 
עכשיו נוכל להתקדם עוד שלב.
גמרא במס’ יומא: אמר רבי יוחנן, טובה ציפרנם של ראשונים מכרסם של אחרונים.
יותר טוב הציפורן של אנשי בית ראשון מאשר הכרס של אנשי בית שני.
מה זה כרס ומה זה ציפרניים, מה כתוב פה?
 
בפרשת בראשית דיברנו על כך, שהקב"ה ברא מערכת שנקראת 4 הגלויות, עוד לפני שברא את העולם. בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו – זה מלכות בבל, ובוהו – זו מלכות מדי, וחושך – זו מלכות יוון, על פני תהום – זו מלכות אדום, ורוח אלקים מרחפת על פני שמים – זו רוחו של משיח.
זה מופיע גם בברית בין הבתרים: אימה חשכה גדולה נופלת – זה 4 גלויות. תרומות המשכן – זה 4 גלויות. 4 סוגי צרעת זה 4 גלויות. כל התורה מסודרת לפי 4 גלויות.
נמר, עזות, חושך – זה יוון.
פסוק בפרשת שמיני: התורה מספרת שבעה"ח הטהורים הם מעלי גרה ומפריסי פרסה, והטמאות לא מעלות גרה ולא מפריסות פרסה. יש 4 חריגים שיש להם סימן טהרה אחד ואסורים באכילה – הגמל, השפן, הארנבת (כתובים בפסוק אחד) והחזיר (בפסוק נפרד, לבד). למה החזיר לבד? כי לגמל, לשפן ולארנבת יש סימן טהרה פנימי – מעלי גרה, אבל לא סימן חיצוני – לא מפריסי פרסה. החזיר להיפך, אין לו סימן פנימי, ויש לו סימן חיצוני – מפריס פרסה. הוא פושט טלפיו ואומר: כשר אני. לכן הוא נפרד.
החזיר נקרא חזיר, כי הוא עתיד להחזיר את כתר המלוכה למלך המשיח.
גמל כנגד בבל, שפן כנגד מדי, ארנבת כנגד יוון, חזיר כנגד אדום. אחרי מלכות אדום מגיע משיח.
 
טובה צפרנם של ראשונים מכרסם של אחרונים – אם תתבונן טוב במלכויות שירדת לגלות, תבין על מה ירדת לגלות. יש חטא שנקרא כרס, ויש חטא שנקרא ציפורן. ננסה להבין מה זה.
החזיר מוציא טלפיו החוצה וטוען שהוא טהור. החזיר חיצונית הוא טהור, ופנימית הוא טמא. הגמל, השפן והארנבת בפנימיות הם טהורים, וחיצונית הם טמאים.
 
מדרש בירושלמי, נדרים פ"ג הלכה ב’: עתיד עשו להתעטף בטלית ולישב עם צדיקים בגן עדן לעתיד לבוא. לא פחות ולא יותר, עשו יתעטף בטלית בגן עדן ליד הצדיקים, והקב"ה גוררו משם ומוריד אותו. לא ברור איך הוא בכלל נכנס, אבל הוא נכנס לגן עדן, יושב עם הצדיקים מעוטף בטלית, והקב"ה מוריד אותו כי הוא לא שייך לשם.
כשחז"ל רוצים לומר פסוק שמאפיין את עשו – "כסף סיגים מצופה על חרס, שפתיים דולקות ולב רע".  מבחוץ זה נראה כסף צרוף, מבפנים כולו חרס. זה רק כיסוי, ובפנים יש ריקבון. שפתיים דולקות – מדבר דיבורים יפים, ובפנים – לב רע.
מדרש תנחומא: עשו מגיע בערב ומברך את אביו, ושואל איך מעשרים את המלח. מאיפה הוא הביא את השאלה הזו? כי בבית המדרש כל היום דברו על מעשרות. עשו ידע שאביו מאוד רגיש למעשרות, הוא הפריש מאה שערים, הוא יסוד המעשרות. לכן הוא הרשים אותו בשאלות של איך מעשרים את התבן והמלח.
חז"ל קוראים לזה שפתיים דולקות ולב רע – כולו הצגה, ובפנים ריקבון.
 
מדרש בראשית רבא פרק ס"ה: רבי שמעון בן גמליאל – כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו.
במדרש רבא בפרשת דברים כתוב אחרת: רבי שמעון בן גמליאל מעיד שלא כיבד בריה את אבותיו כמו שהוא כיבד את אבותיו. אצל היהודים. ואילו אצל הגויים, עשו כיבד את אביו יותר ממנו.
עשו היה בא הביתה, מחליף בגדים לפני שנכנס לאביו, לובש בגדי עשו החמודות (הבגד שלקח מנמרוד), ובא לאביו, ושואל אותו איך החליפה. רבי שמעון בן גמליאל לא החליף בגדים.
לכן עשו מתעטף בטליתו, עושה הצגה ובא לפני אביו. רבי שמעון בן גמליאל מעריץ את התנהגותו של עשו. כי יצחק אבינו כבר היה עיוור, אז אפשר לבוא אליו עם טריקו, לא צריך להתלבש. הוא לא רואה אותו.
אלא שאדם שמחבב מצווה באמת, לא מעניין אותו אם רואים או לא רואים. אז עשו הוא שיא של כיבוד אב.
 
כיוון שבאו ישראל לעשות איתו מלחמה, הם מסובבים את שעיר, הראה הקב"ה למשה את הר חברון ואמר לו להגיד לישראל שהם לא יכולים להתקרב להר שעיר. עד עכשיו מתבקש לעשו שכר הכיבוד שכיבד את אלו שקבורים בהר הזה. עד כה לא הספיק הקב"ה לשלם לו על כיבוד האב. והוא גם יחריב את ביהמ"ק כי כיבד את אביו.
 
חז"ל קוראים לעשו: כסף סיגים מצופה על חרס, שפתיים דולקות ולב רע. זה עשו, זה מלכות אדום, הוא חזיר, הפנים שלו רקוב, החיצוניות שלו בסדר. הוא פושט את טלפיו ואומר: תראו, אני טהור. מבחוץ הוא נראה יפה, מבפנים הוא רקוב.
הגאון מוילנא: יפה ציפרנם של ראשונים מכרסם של אחרונים.
ציפרנם של ראשונים: בית ראשון נחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. הכרס היתה בסדר, הציפרניים היו פסולות, הם לא מפריסי פרסה אלא מעלי גרה. הפנימיות בסדר, החיצוניות לא בסדר.
מנשה אמר לרב אשי שהם לא רצו לעבוד עבודה זרה, בפנים הם היו טובים, היצר הרע – החיצוניות – גרר אותם.
החזיר – הכרס שלו רקובה, החיצוניות שלו יפה.
עשו מתעטף בטליתו ויושב בגן עדן. הוא אומר לקב"ה: אני יפה מבחוץ, אני יושב עם צדיקים. הקב"ה תופסו בטליתו ומעיף אותו – כי בגן עדן לא יושבים שחקנים, כאן יושב מי שפיו וליבו שווה.
פה מדבר גדולות ולב רע – אין לו מה לחפש בגן עדן. זה היסוד של עשו.
 
עכשיו נוכל להבין – בדור שהיו אנשים שמבחוץ היו נראים יפה, לומדי תורה, עושי מצוות וגמילות חסדים, חיצונית הכל היה יפה, אבל בפנים הכל היה רקוב. הדור הזה יגלה לאדום, לחזיר, שמבחוץ יפה ומבפנים רקוב.
הקב"ה אומר לעשו: אתה כיבדת את אביך, כיבוד חיצוני שרקוב מבפנים. איך יודעים שהיה רקוב מבפנים?
מדרש בראשית רבה פרשה ע"ה: יעקב אבינו מבקש מהקב"ה אל תתן לעשו מחשבות ליבו. מה מחשבות ליבו של עשו? ויאמר עשו בליבו – קין הרג את הבל, ולא עשה לו הקב"ה כלום. הוא הוליד בנים והם ירשו את העולם. אז אני אהרוג את יצחק אבי תחילה, ואח"כ אהרוג את יעקב וארש את העולם. "יקרבו ימי אבל אבי" – כלומר אני אקרב את ימי אבל אבי, ארצח אותו, ואח"כ אהרוג את יעקב.
זה כיבוד אב… הוא לובש חליפה יפה לכבוד אבא שלו, אבל אם הוא מפריע לו בתוכניות, הוא מוכן להרוג אותו.
כסף סיגים מצופה על חרס – מבחוץ הכל יפה, מבפנים הכל רקוב. לשון מדברת גדולות – איך מעשרים תבן ומלח, ולב רקוב – זה עשו.
החטא של בית שני היה – עוסקים בגמילות חסדים ובמצוות, מבחוץ הכל יפה, מבפנים הכל רקוב. איך גמילות חסדים מסתדר עם שנאת חינם?
חסידה נקראת כך כי עושה חסד עם חברותיה. למה היא עוף טמא? כי עושה חסד רק עם החברים שלה. בדן ואגד יש חברים. בחסד אין חברים, כל מי שבא נותנים לו הלוואה, לא רק לאנ"ש. אם עושים רק לאנ"ש זה נקרא שנאת חינם, חסד עם חברותיה. זה נקרא עשו שיבוא ויחריב את בית המקדש. בשכר כיבוד האב שלו ניתן לו רשות להחריב את בית המקדש, כי באותה שיטה שהיה עשו – בסדר בחיצוניות ורקוב בפנימיות – הוא קיבל רשות להחריב את בית המקדש השני, שבו החטא היה פנימי ומבחוץ היה נראה הכל טוב.
 
טובה ציפרנם של ראשונים – יותר טוב הדורות הראשונים של עבודה זרה, חיצונית היה גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל הפנים היה בסדר. מנשה לקח גלימה ארוכה, כדי לבלום את עצמו, הוא לא רצה לעבוד עבודה זרה, אבל היצר משך אותו. אבל הפנימיות היתה טובה.
 
אם 2000 שנה עוד לא נברא ביהמ"ק, עדיין אנו סובלים מחטא שנקרא חיצוניות. כמה אנשים הם באמת עובדי ה’, פנימית, פנימה, בלי שנאת חינם, לכולם?
בליל ט’ באב נולדה השנאת חינם. בלילה זה נוכל לתקן את עצמנו, לבנות את עצמנו. אם חס ושלום לא ייבנה בית המקדש עד יום שני, נשב ונקונן על החורבן.
יש מדרש בשיר השירים, שמספר על זוג שהיו נשואים בלי ילדים 10 שנים, הלכו לרבי שמעון בר יוחאי וביקשו להתגרש, אמר להם להתגרש בשמחה, עם אותו אולם ותזמורת, כמו שהתחתנו בשמחה. בשמחה השקו את החתן יין, ולפני שהלך הביתה אמר לאשתו, שהוא הביא לנישואין את כל הרכוש והיא לא הביאה כלום, אבל בגלל האווירה הטובה, שתיקח מהבית איזה חפץ שהיא הכי רוצה. הוא הולך לישון אחרי שהשתכר, והאשה מביאה 4 סבלים שיקחו אותו עם המיטה עד לבית הוריה. שמים אותו במרכז הסלון, ישן. בבוקר לא מבין לאן הוא הגיע. אשתו אומרת לו שהוא הדבר הכי טוב בית, אז היא לקחה אותו. חזרו לרבי שמעון בר יוחאי, והוא ברך אותם, והתחתנו מחדש ונפקדו.
 
כמו שאשה אומרת לבעלה שהוא הדבר הכי טוב שיש לה בעולם, כך אם אנו נבכה על החורבן ונאמר להקב"ה שאין לנו שום דבר טוב בעולם חוץ מהבית שלו, אנו יושבים על כסאות, ולקב"ה אין כסא לשבת בעולם, אנו ישנים טוב, ולקב"ה אין מקום בעולם –  
אם נבכה כך, נזכה בע"ה לשמוע בקרוב שופרו של משיח.