הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע ט’ סיון תש"ע

 

כשנתן הקב"ה תורה לישראל הלכו כל האומות לבלעם ושאלו אם הקב"ה מביא מבול לעולם. אמר להם שלא, אלא נותן תורה לישראל.
האומות שאלו במה זכו ישראל לקרבה כזו מכל האומות. סתם להם הקב"ה את הפה ואמר להם להביא ספר יוחסין שלכם – משפחות עמים, כשם שבני ישראל מביאים ספר יוחסין "ויתילדו על משפחותם".
לכן מנה הקב"ה את עם ישראל לפני חג השבועות. כי ישראל זכו לקבל את התורה בשביל היוחסין שלהם, שהוכיחו שהבית נשמר בקדושה ובטהרה והם ראויים לקבל את התורה.
"רגזו ואל תחטאו". אמר דוד לפני הקב"ה: עד מתי אומרים שיש בי פסול ולא יכול להיכנס בכרם ישראל. דואג האדומי אמר שלפני שבודקים אם הוא ראוי למלכות צריך לבדוק אם הוא ראוי לבוא בקהל, כי בא מרות המואביה. כלומר צריך לבדוק את טהרת המשפחה.
לכל משפחה מוסיף הקב"ה ה’ בתחילתו וי’ בסופו. רש"י: לפי שאמרו אומות העולם מה אלו מתייחסים לשבטיהם? איך יכול להיות שהם שמרו על טהרתם 210 שנים תחת הנגישה המצרית? לכן העיד הקב"ה את שמו עליהם שהם בני אבותיהם ושמרו על טהרתם.
מדרש: לאומות העולם 70 משפחות: 30 בני חם, 14 בני יפת, 26 בני שם. כמו שמס’ בני ישראל שירדו למצרים 70 נפש, כנגדם הציבו 70 אומות. בשיר השירים כתוב 60 מלכות ו-80 פילגשים כלומר 140. איך יכול להיות? המדרש: 60 משפחות באומות העולם שמכירים את האב ולא את האם, והן נקראו מלכות. 80 מכירות את האם ולא את האב ונקראות פילגשים. והשאר לא מכירים לא האב ולא האם, אלא מעולמים, ועליםה כתוב ועלמות אין מספר.
בישראל לא כן. אחת היא יונתי תמתי. גדלו במצרים, ויצאו משם גן נעול מעיין חתום. היתה אשה אחת שחטאה ופרסמה הכתוב, שלומית בת דברי ממחנה דן. בנה שנולד למצרי לא נכנס לכרם ישראל, קילל את ה’ והרגו אותו.
 
יוצא שהפרשה שמדברת בפרשת סוטה שלאחר מתן תורה, היא המשך של מעמד הר סיני, שניתן להם בגלל טהרת היחוס.
 
בפרשה 18 מצוות – 7 עשה ו-11 לא תעשה. הראשונה: שילוח טמאים.
כדי שישראל ישמרו עצמם בקדושה, והשכינה תהיה שרויה, צריך לשמור על טהרת המחנה. לכן מזהירה התורה שטמאים צריכים לצאת מהמחנה. המצורע שהוא חמור בטומאתו, שמטמא באוהל, חמור גם בשילוחו, ומשתלח מחוץ ל-3 מחנות (מחוץ לירושלים). זבים וזבות, נידות ויולדות, שטומאתן לא חמורה כל כך, משתלחים חוץ ל-2 מחנות – כהונה ולוויה, כלומר מחוץ להר הבית. טמא מת מותר לו להיכנס להר הבית, ומשתלח רק ממחנה כהונה.
מה זה הסדר הזה?
רמב"ם: צווה בשילוח הטמאים מחוץ למחנה, שיהא המחנה ראוי שתשרה בו שכינה. כלי יקר: שלושת השילוחים שמחוץ למחנה – מצורע, זב וטמא מת – הם כנגד ג’ עבירות חמורות. מצורע כנגד עבודה זרה (קיבלו צרעת לאחר שעשו העגל, המצורע נקרא ראשו יהיה פרוע). זב – טומאת העריות. טמא לנפש – לשפיכות דמים.
שלושת הטומאות באות כנגד 3 המעורבים בחטא אדם הראשון: הנחש, האשה והאדם. הם התקללו בסדר הזה – הנחש, אח"כ האשה ואח"כ האדם. הצרעת נגד הנחש (קיבל חברבורות בגבו), הזב כנגד הנידה שנגזרה על האשה. לפני החטא לא היה עניין הנידה. גם המוות לא היה לפני החטא, וזה נגזר על האדם לאחר המוות.
רמב"ן: ומה פתאום כתבה התורה את פרשת השילוח של שלושת אלו, ולאחר מכן מגיע פרשת אשם צלון וגזל הגר? כותב בפרשת יתרו: הערב רב לא היו במעמד הר סיני. כל המצטרפים לעם ישראל, הגרים, לא היה להם מה לחפש במעמד הר סיני. חנייתם של הערב רב לא היה סמוך להר סיני. ישראל קיבל את התורה. ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף, ויחנו ישראל אל מול ההר, והערב רב היה מאחריהם.
מוציאים מתוך ישראל את הטמא של המצורע, הנידה והמת, וגם הגרים היו מחוץ למחנה לגמרי.
בספר דרך חוקיך בא להסביר את הרמב"ם, שהקב"ה רוצה לעודד את הגרים בפרשת גזל הגר, שלא יחשבו שאם הורחקו מותר לגזול מהם.
גם פרשת סוטה באה להרחיק מעם ישראל את הנשים שירדו מן הדרך. אשה שסטתה ויש לה ממזרים תוצא מכרם ישראל. אבל הסוטה מביאה מנחה, ולכן שייכת לתורת כהנים. אבל זו מנחת קנאות, ולכן לא שייכת לתורת כהנים.
 
הנושא המרכזי – פרשת סוטה.
רמב"ם: נושא בדיקת הסוטה הוא פלא ונס קבוע. כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כגדר העמים, ולנקות ישראל מהממזרות, כדי שיהיו ראויים לשריית שכינה ביניהם.
בכל משפטי התורה לא תמצא נס כזה של השקאת הסוטה במים המאררים.
כדי להבין את דרך הבדיקה צריך לקרוא הפסוקים בפנים.
רש"י: איש איש – ללמדך שמועלת בשניים. מועלת בקב"ה (איש מלחמה), וגם בבעלה. מדרש: הקב"ה אומר לאשה באשך את משקרת, שמא בי את משקרת?
מעשה באדם שהיה סגור בבית כפול. שומר ליד דלת אחת ושומר ליד דלת השנייה. פתח את הפנימית ויצא בלי שירגיש השומר, אבל החיצונית תפס אותו השומר. אמר הקב"ה לאשה: באישך את משחקת, אבל בי אינך יכולה לשחק, ואני משחק בבריותי (יושב בשמים ישחק).
 
קרבן הסוטה – שעורים, מאכל בהמה, כי עשתה מעשה בהמה. לא יוצקים עליו שמן כי השמן נקרא אור, והמעשה נעשה בחושך.
הכהן לוקח כלי עשוי חרס ומוציא מהכיור חצי לוג מים. לוקח עפר מקרקע המשכן דווקא (יש מקום מסוים שם היה מונח הקרקע הזה), ונותן אל המים. קודם כל מים, לתוך זה מכניסים עפר, והשלב הבא הוא כתיבת פרשת סוטה לשם האשה (כמו שגט כותבים לשם האשה), 54 תיבות, מניין דן (רבנו בחיי), כמו שדנים אותה היא מושכת על עצמה דינים. את זה מטבילים בתוך המים הקדושים שנלקחו בכיור, ונמחקות האותיות בתוכו והיא שותה את המים.
מה מונח כאן?
 
בראש ובראשונה לוקחים כלי חרס, שהרי השקתה אותו בכלים מהודרים יין. כמו שכלי חרס אין לו תקנה, כך לאשה שסטתה אין תקנה. לכן אין נותנים לה לשתות מכלי זכוכית שאפשר לתקנם אם נשברו, אם זורקים אותם לתוך האש.
מדרש הגדול אומר שלטובתה לא משקים אותה מכלי נחושת או זכוכית, כי הם נשארים. לא משקים שתי סוטות מאותו כלי חרס, שוברים אותו. חס הקב"ה על כבודן של בנות ישראל, שלא יזכירו את שמן וחטאן כאשר מגישים לסוטה הבאה לשתות מאותו הכלי. לכן כשאדם חוטא עם בהמה הורגים גם את הבהמה, כדי שלא תזכיר את קלונו של החוטא.
הכיור נעשה מהמראות הצובאות. הכיור הוא הכלי היחיד במשכן שיודעים מאיזו תרומה הוא נעשה – רק מתרומתן של נשים. משה לא רצה לקחת את המראות הצובאות כי גורם ליצר הרע להתייפות. הקב"ה הורה לו לקבל כי במצרים העמידו לגיונו של מלך בזכות אלו, וכעת הן לא צריכות אותו ותורמות אותו למשכן.
לכן משקים מים דווקא מהכיור, כדי שתראה איך האמהות הקדושות שמרו על טהרתן, בניגוד אליה.
מדרש רבא: אמותיכן גדלו בין הטמאים ולא נחשדו, ואתם גדלתן בין הטהורים ונחשדתן. לפיכך יבדקו הטהורות שגדלו בין טמאים את הטמאות שגדלו בין טהורים.
בעל הטורים: המים מבשרים מאין באת. העפר מבשר לאן אתה הולך. והכתב – לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. עקביא בן מהללאל אומר הסתכל ב-3 דברים ואין אתה בא לידי עבירה: באת מטיפה סרוחה, ואתה עתיד לילך למקום עפר רימה ותולעה, ועתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
בספר אזנים לתורה יש רעיון נשגב סביב העניין של מים, עפר וכתב: למה ציוותה תורה לקחת מים, לאחר עפר ולאחר מכן שם? כתוב בחז"ל, שהקב"ה ברא את האדם עפר מהאדמה. אסף עפר מכל העולם כולו, אבל את ראש האדם ברא מהר המוריה, בו נעקד יצחק אבינו, אדם הראשון, קין והבל, נח, דוד ושלמה הקריבו את קרבנם. את המזבח לא מזיזים בס"מ, כי המקום שלו מכוון. מסורת ביד הכל שהמקום בו בנה דוד ושלמה בגורן ארוונה היבוסי הוא המקום בו בנה נוח כשיצא מהתיבה ובו הקריבו קין והבל ואדם הקריב קרבנו ובו נברא – ממקום כפרתו. לכן בתחילת היווצרו אסף הקב"ה עפר מכל העולם, שלא יהיה עפר בכל העולם שלא יקלוט אותו.
הקב"ה ערבב בעפר הזה מים. מדרש (בראשית רבא): וגיבל אותו במים כאשה המגבלת עיסתה במים. תבנית של בוץ. לאחר שיצר את צורת האדם בבוץ, נפח בו רוח חיים.
ספר אזניים לתורה: לוקח הקב"ה מים, מצרף לתוכו עפר, וחוזרים להווייה הראשונה של בריאת האדם הראשון. מחיקת המים בתוכו זה הכנסת רוח חיים, הנשמה לעפר ולמים. שאם יתברר שהאשה לא חטאה, אז וניקתה ונזרעה זרע. באמצעות המים היא יוצרת מחדש, אם היתה עקרה היא תתחיל ללדת ילדים. גמרא במס’ ברכות: חנה אמרה לקב"ה: רבש"ע אם אתה נותן לי בן, טוב, ואם לא אלך ואסתר מאלקנה, והוא יקנא בי, וכבר הבטחת שהאשה שניקתה תיזרע זרע. היא התפללה על ה’, שלא יצטרך למחוק את שמו על המים, כדי שתוכל לקבל ילדים גם בלי זה.
את המשך היצירה של הוולדות מסר הקב"ה בידי האשה. החל מהבריה הראשונה שנבראה, מכאן ואילך הפקיד הקב"ה בידי האשה את הבאת העוברים לעולם. כשחווה ילדה את הראשון קראה לו בשם קין. קניתי איש את ה’. אוזניים לתורה: מה זה קניתי איש? קניתי – בראתי, לא לבד, ביחד עם האיש (אדם הראשון) וביחד עם הקב"ה. 3 שותפים באדם, אביו, אמו, והקב"ה. אביו נותן הלובן (עצמות וגידים), האשה נותנת אודם (עור ובשר). לאחר מות האדם לא נשאר בשר אלא רק עצמות, לכן לא מזכירים אותו בשם האמא לאחר פטירתו, אלא רק בשם האב.
3 שותפים באדם. הקב"ה אומר: אני נכנס כשותף רק כשהאדם עושה מה שמצווה עליו. אבל אם האשה סורחת מתפקידה, שתשתה את המים, ואני מוציא את החלק שלי אם סטתה, ואז צבתה בטנה ונפלה ירכה.
 
גמרא: אם יתברר שהאשה טהורה וקדושה, והבעל סתם קינא לה, יוצא לה בן כמו אברהם אבינו, לא פחות ולא יותר. כי אברהם אבינו אמר את המשפט: אנוכי עפר ואפר, ואותה משקים בעפר של סוטה.
כל מה שזכינו למצוות השקאת מי סוטה זה בזכות אברהם אבינו שאמר: אנוכי עפר ואפר. הקב"ה הבטיח 2 מצוות לבניו: אפר פרה ועפר סוטה.
מה הקשר בין דבריו של אברהם אבינו לבין 2 המצוות? בית הלוי: עפר אין לו תכלית כשלעצמו. התכלית שלו כששותלים בו צמחים והוא מתחיל להצמיח. אפר אין לו תכלית על העתיד, רק על העבר, שהיה שולחן, ארון ונשרף. האפר מבטא את העבר והעפר מבטא את העתיד. אברהם אבינו אמר שהוא כלום: לא היה כלום ולא אהיה כלום. לא שווה לא מצד העבר ולא מצד העתיד. והקב"ה אומר שיתן לו מצווה שתברר את העבר ואת העתיד. עפר סוטה מברר את העבר, אם האשה סטתה. באמצעות האפר מבררים את העתיד, מתירים לאדם שהיה טמא מת להיכנס לתוך המחנה, מאפשרים לו להיות טהור בעתיד.
 
בפרשת וירא – אברהם אבינו בא לבקש על סדום: הנה נא הואלתי לדבר אל ה’, ואנוכי עפר ואפר. והוא מבקש על סדום, מקום הרשע של העולם. ואנשי סדום היו רעים וחטאים מאוד – בזנות וברצח ובהתאכזרות לעניים.
לוט מציע לאנשי סדום את בנותיו במקום האורחים. זה מקום הזנות של העולם. מעין יוצא משיטים – מקור הזנות – והשקה את סדום.
חז"ל: סדום מקום של זנות ורצח. מעשה באשה שנתנה אוכל לעני, ומרחו עליה דבש ושמו אותה על החומה שיעקצו אותה הדבורים. כדי ללמד שלא יתנו צדקה לעניים. היה חוק בסדום שאסור למכור לעניים אוכל, מותר לתת להם כסף. כוונתם היתה שהם מבינים שצריך לתת צדקה, אך רוצים למנוע להקות של עניים. העונש שנתנו לה המחיש לה שדבורה אחת זה לא מסוכן, אבל הרבה דבורים יכולות להרוג את האדם.
אברהם אבינו מבקש להציל אותם. הקב"ה רוצה לגמול לאברהם על שביקש שיציל, ונותן לבניו אפר פרה ועפר סוטה. בסדום היה חטא זנות, עפר סוטה יציל את בני ישראל מהזנות. אפר פרה יציל את טומאת המת שנגרם כתוצאה מרצח אדם.
 
מחלוקת – האם במדבר השקו סוטה או לא.
רב יונתן איבשיץ כותב שלא השקו במדבר סוטה, רק לאחר שנכנס עם ישראל לארץ ישראל. כתוב וידבר ה’ למשה לאמור – כלומר לדורות. במדבר לא היו צריכים את זה, כי אפשר היה לראות כל בוקר איפה המן נופל. אם אשה סטתה היא לא שייכת לבעלה אלא חוזרת לבית הוריה, והמן יירד שם וכך ידעו אם סטתה ואין צורך להשקותה.
יש חולקים עליו, כי לא פוסקים דינים כאלה עפ"י המן. כמו במחלוקת תנורו של עכנאי.
 
הקדמה זו נועדה כדי לשאול עוד שאלה:
האם יתכן שמשקים גבר מי סוטה? משקים אותו וזה בודק אותה. האם אפשרי?
בחטא העגל השקו את הגברים מי סוטה. לקחו את העגל, שרפו באש, טחנו עד דק וזרו על פני המים וישקו את בני ישראל. כלומר גברים השקו במדבר במי סוטה כדי לבדוק אם חטאו.
מאין היה מים? נחל היורד מהר סיני וציווה משה שישתו כל בני ישראל מהמים. או שצבתה בטנם או שפניהם הבריקו, וכך ידעו בני לוי את מי להרוג.
שפתי חכמים: רש"י בשיר השירים בפרק ד’: שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה הרועה בשושנים. הפסוק מדבר על 2 לוחות הברית המצומדות אחת עם השנייה. לוח של בין האדם למקום ולוח בין בן אדם לחברו. כל מי שרוצח עובר על אנוכי ה’ – כי ממעט כבודו של מקום. כל מי שעובר על לא תנאף עובר על לא יהיה לך אלוהים אחרים.
לכן בודקים במי הנואפת את מי שעבר על לא יהיה לך אלוהים אחרים.
 
איש – הקב"ה שנקרא איש מלחמה, כי תסטה אשתו – אלו ישראל שנקראים אשתו של הקב"ה ונאמר שסרו מן הדרך.
כל דיני החופה נלמדים ממעמד הר סיני – חופה, כי כפה הר כגיגית. נרות, כי במעמד הר סיני היה נרות. כל העם עומדים בחופה כי כולם נעו ועמדו מרחוק.
בשם האדמו"ר מקוצק נאמר ע"י אחד מחסידי קוצק: יש מנהג שכשחתן מדבר מפסיקים אותו. עד היום החתן מדבר בחתונות יוצאי גרמניה. למה מפסיקים אותו? אם הוא יודע ללמוד, שידבר כמה שהוא רוצה. אם הוא לא יודע אז שלא יתחיל לדבר. מה הטעם לדבר ולהפסיק אותו? גם במעמד הר סיני היה חתן וכלה. הכלה כנסת ישראל, והם אמרו למשה רבינו שיפסיק את הקב"ה – את החתן – ולא יתן לו לדבר. לכן נוהגים להפסיק את החתן מלדבר בחתונה.
כשאדם מתחתן בזיווג שני לא עושים החתונה תחת כיפת השמים, וגם זה בא מהמנהג שבלוחות שניות לא היה כפה עליהם הר כגיגית. כי כל המנהגים נלמדו ממעמד הר סיני.
 
המדרש: דע לך שכל הפרשה של סוטה מדברת על חטא העגל. כי תסטה אשתו – כנסת ישראל שנחשבת אשתו של הקב"ה. כל מעמד הר סיני נקרא יום חתונתו ויום שמחת ליבו. עם ישראל נקרא כלה "תואר כלה מאוד נתעלה ביום זה בחג השבועות". עם ישראל הלך וסטה לאחר 40 יום ואמר על העגל שהוא האלוהים שהעלנו מארץ מצרים. הוא הלך אחרי אלוהים אחרים וסטה מאחרי הקב"ה.
הקב"ה לקח את העם לכהן (למשה רבנו), והוא השקה במי הסוטה כדי לבדוק מי חטא ומי לא.
 
ישנה גמרא נזיר דף ב’ סוטה דף ב’ – הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. העיקר הברוך מתחיל מן היין. אומרים לאשה שלא כדאי לה לשתות, למחות את ה’ על המים. כדאי לה שתודה שחטאה ולא תתבזה ותתפוצץ כאן לפני כולם. תיפרד מבעלה ומהילדים ותחזור בתשובה. למה למחות את ה’?
לא כתוב הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן השכנים, אלא מהיין. מה קורה לאשה ששתתה? ואמר הכהן לאשה, יתן ה’ אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך. הירך תיפול והבטן תתנפח ותתפוצץ. למה היא צריכה להתבזות כך? למה שלא תקבל התקף לב?
 
בעל הטורים (יסוד להבין את כל נושא הסוטה):
פתחנו ברמב"ם, שאומר שהפרשה מתחילה בשילוח טמאים מהמחנה, ואח"כ בגזל גרים, סוטה ונזיר.
מצורע (3 מחנות), זבה (2 מחנות), טמא מת (מחנה אחד)
בעל הטורים אומר שהסדר מדבר בחטא אדם הראשון: נחש התקלל שיהיה לו צרעת, האשה התקללה בנידה וזבה, האדם התקלל שיצטרך לעבוד עבודת פרך וגם ימות. לכן 3 הטומאות הללו כנגד חטא אדם הראשון.
גם מה שלמדת פרשת סוטה קשור לחטא אדם הראשון. איך? בעל הטורים: האדם הראשון נברא בראה"ש, ובאותו יום נבראה האשה. אומר הקב"ה לאדם ולאשתו לא לאכול מעץ הדעת. זה הציווי היחיד. הנחש רואה את גדולת האדם ומתקנא ורוצה להחטיא. הולך ומשכנע את חוה לאכול מעץ הדעת. ביום ראשון. איך הצליח לדבר עם האשה בנוכחות בעלה, בלי שישמע? חז"ל במדרש רבא: אדם הראשון הלך לישון והנחש ניצל זאת והחל לדבר עם האשה. מהדיבור הזה יצא שהנחש בא על חווה. הנחש השיאני ואוכל – לשון נשואין. הוא התחתן עם האשה והטיל זוהמה בכל צאצאי האדם. וזאת בראש השנה, כשישן האדם הראשון. מתי פסקה הזוהמה – במעמד הר סיני. חוה היתה האשה הראשונה שהיתה סוטה. סטתה עם הנחש במקום עם בעלה.
באה תורה לומר שהכל מתחיל מחטא אדם הראשון, שהלך לישון, ובזמן זה התחתן הנחש עם חווה, וכתוצאה מזה נכנסה זוהמה בצאצאיה. הקב"ה העניש את הנחש "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. לפני שחטא היה לו רגליים. בא על חווה, ירכך נופלת ובטנך צבה. הורידו לו הרגליים והוא החל ללכת על הבטן. לכן גם האשה אם היא חוזרת על החטא, ירכה נופלת ובטנה צבה. לכן לוקחים מים מהכיור ומכניסים עפר שאותו אוכל הנחש כל ימי חייו.
הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין, כי החטא של אדם הראשון היה ביין. גפן היה, נתנה לו מן העץ – סחטה לו ענבים ונתנה לו לשתות. החטא הראשון היה ביין. לכן ירכך נופלת ובטנך צבה, כמו הנחש.
 
האוזניים לתורה: לכן מכניסים העפר לתוך המים, קודם לוקחים מים מהכיור לכלי חרס ולשם שופכים העפר.
אם כל היסוד הוא יסוד חטא אדם הראשון? האדם התחיל במצב של רוח אלוקים מרחפת על פני המים. יקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה.
אם כל התיקון של סוטה חוזר לימי בראשית, קודם העולם היה מוצף מים ואח"כ התגלה עפר. לכן לקחת מים ולהשליך לתוכו עפר וזה התקון ליום האחרון של האדם, כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
 
לכן נוכל להבין את היסוד. חז"ל מכנים את חטא העגל: עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה. לא אומרים עבדו עבודה זרה. מעשה העגל מכונה כזנות. איך בודקים כלה? בהשקאת מי סוטה.
לכן השקה אותם במי סוטה עם אפר העגל.
 
כל כוונת התורה התחיל בגלל קדושת הבית היהודי, האפשרות שניתנה לעם ישראל לשמור על קדושת הבית, והקב"ה חתם את שמו להעיד ששמרו על קדושת הבית.