במעמד הר סיני, כשבני ישראל קיבלו את התורה, הם הודיעו שהם מוכנים לקבל את התורה גם מעבר למה שניתן במעמד הר סיני – דברים העתידים להתחדש, וגם מה שהיה קיים כבר קודם.
כבר בתקופת האבות אנו שומעים על תורות, מצוות וחוקים שקיימו האבות. הם לא כתובים בתורה, ובוודאי לא בספר בראשית, אבל היו כבר קיימים.
ואכן, אין שום חברה אנושית היכולה להתקיים בלי איזו מערכת של חוקים, בלי משפט. וזה מתחייב מעצם קיומה של חברה כלשהי, ומאפשר את קיומה. לכן גם בתקופת האבות היו חוקים, משפטים ומצוות שהם שמרו עליהם ודאגו שגם בניהם אחריהם יקבלו אותם עליהם. הכוונה למצוות השכליות, שההיגיון הטבעי מחייב אותם (כמו כיבוד הורים, איסור גניבה, תקיפה, רצח).
הרשב”ם אומר שבמעמד הר סיני נתחדשו ונתפרשו החוקים לישראל, וכרתו ברית לקיימם.
תורה שבע”פ – מדוע ניתנה:
בהר סיני ניתנו למשה 2 תורות – תורה שבכתב ותורה שבע”פ. התורה שבע”פ הועברה במסורת מדור לדור.
הכלל הוא ש”דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע”פ, ודברים שבע”פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב”.
הבחנה זו בין דברים שאתה רשאי לכתוב לבין דברים שאי אפשר, באה כדי להבדיל בין התורה שבכתב לבין התורה שבע”פ, ולהדגיש את המעמד העליון של התורה שבכתב לעומת התושבע”פ. אבל התושבע”פ מחייבת כמו התורה שבכתב, ונקראת כמותה – תורה.
התורה שבע”פ מלווה את התורה שבכתב, והיא ביאורים, הסברים והרחבה, שלא ניתן להבין את התורה שבכתב בלעדיהם. יש פסוקים שאי אפשר להבין בלי הסבר שקיים בתושבע”פ. יש בה הוראות שהתקבלו מסיני, ושאינן כתובות במפורש בפסוקי התורה (אלא נלמדות מתוכם).
יש חלק של התושב”ע שהוא פרשנות או דרש על התורה שבכתב, ויש חלק שהוא תקנות שהחכמים התקינו, עפ”י סמכותם מהתורה. התורה נתנה במצבים מסוימים אפילו סמכות לבטל תקנות של התורה.
הקראים, הדוגלים רק בתורה שבכתב ללא המסורת של התושבע”פ, מגיעים למסקנות שנראות לנו משונות. למשל, כתוב בתורה שבשבת לא ייצא איש ממקומו, ולפיהם יש לשבת בבית כל השבת. לא תבערו אש – אנו מפרשים שאסור להדליק, הם מפרשים שאסור שתהיה אש בוערת כלל.
מדוע הועלתה על הכתב התורה שבע”פ:
מכיוון שנאסר להעלות את התושבע”פ על הכתב, היה צורך לשנן ולזכור חומר רב ביותר. כיוון שזה לא קל, התפתח מעמד של אנשים בעלי זיכרון יוצא מהכלל, שלא תמיד היתה להם גם ההבנה המלאה לטעמים ולמשמעות של כל דבר ודבר, אבל הם זכרו וידעו להגיד בע”פ. הרבה פעמים החכם שמלמד את השיעור נעזר בתנא (המשנן) שידע להגיד בע”פ את המשניות המסורות מדור לדור, ללא כתב.
במשך הזמן התושבע”פ התרחבה יותר ויותר, והיה קשה לסמוך על הזיכרון האנושי ולתלות יתר באנשים המסוגלים לשנן, והיה קשה ללמוד את כולה בע”פ. לאחר חורבן ביהמ”ק השני יצא העם לגלות, והתפזר ברחבי העולם. היה כורח לשמר את התושבע”פ כדי שהעם הגולה והמפוזר לא יאבד אותה.
לכן העלה רבי יהודה הנשיא (בשנת 220 למניינם) על הכתב את המשניות וערך אותם עריכה סופית בקובץ שנקרא “משנה”, לפי סדר מופתי – 6 סדרים, בכל סדר מסכתות, בכל מסכת פרקים, בכל פרק משניות.
ההצדקה המשפטית לכך היתה: “עת לעשות לה’ הפרו תורתך” (זה פסוק מתהילים, שהפשט שלו שצריך לעשות בשביל הקב”ה, כי העם מפר את התורה, אבל הדרש הוא שכאשר יש צורך לעשות לה’, מותר גם להפר את התורה ולעבור על דבריה, כדי לקיימה – להמשיך קיומה ולימודה באופן הנכון). לצורך שמירת התושבע”פ מותר להפר את הצו שאסור להעלות על הכתב את התושבע”פ.
מבנה התורה שבע”פ:
המשנה:
המשנה כוללת 6 סדרים: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים, טהרות (ר”ת זמ”ן נק”ט).
כל אחד מסדרי המשנה מחולק למסכתות. למשל זרעים מחולק לברכות, פאה, דמאי, כלאיים, שביעית. בסדר מועד יש שבת, סוכה, פסחים וכך הלאה.
המסכתות לא מסודרות לפי סדר כרונולוגי. מסתבר שהן מסודרות לפי עיקרון כמותי – קודם הגדולה ביותר, ועד הקטנה ביותר. מסכת גיטין קודמת לקידושין, כי היא יותר גדולה מקידושין.
משניות שלא נכללו בסדר המשנה ונותרו בחוץ, נקראות ברייתות. הן לא נכללו ע”י רבי יהודה הנשיא במשנה, מסיבות שהוא לא מצא לנכון. מתוך הברייתות יש קובץ מיוחד שנקרא תוספתא – משניות המסודרות לפי סדר המשנה, אבל לא נכללו במשנה. התוספתות יצאו בספרים נפרדים, והברייתא כלולה בד”כ בתלמוד.
כשהגמרא מצטטת משנה מששה סדרי משנה, היא מקדימה לה את המילה “תנן” – שנינו (למדנו). כאשר היא מצטטת ברייתא (או תוספתא) שלא נכתבה בסדר המשניות היא כותבת “תניא” – למדו, נלמד.
הגמרא:
תקופת התנאים – חכמי המשנה – מסתיימת עם עריכת המשנה ע”י רבי יהודה הנשיא. הוא חי בטבריה, שם ערך את המשנה (ירושלים היתה אז חרבה, ולא נתנו ליהודים להיכנס אליה).
אח”כ באה תקופת האמוראים – חכמי התלמוד. (מה ההבדל בין גמרא לתלמוד? גמרא זה לגמור. בארמית לגמור זה ללמוד. כלומר גמרא ותלמוד זה אותו דבר – זה בארמית וזה בעברית).
הלימוד נעשה בישיבות ע”י האמוראים, חכמי התלמוד. הם לא ראו עצמם מוסמכים לחלוק על התנאים. במשניות אנו מוצאים מחלוקות – יש דעה אחת ויש שנייה, וההלכה נקבעת עפ”י כל מיני כללים. האמוראים לא ראו עצמם מוסמכים לחלוק על התנאים, אפילו אם חשבו שהפירוש שלהם לא נכון ולא מתקבל על הדעת. הם ראו עצמם רק כמפרשים של דברי התנאים, ולא כמחדשים.
לפעמים רואים בגמרא מחלוקת בין רב ושמואל, איך רב יכול לחלוק על המשנה? התשובה: “רב תנא הוא, ופליג”. כלומר, רב הוא תנא, הוא היה אחרון התנאים וראשון האמוראים. רק לרב מותר לחלוק, לא לאמוראים אחרים. רב היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא. הוא ירד לבבל.
לאחר מותו של רבי, התפתח הלימוד בבל, והמרכז בישראל הלך וירד (רוב העם היהודי היה בגולת בבל, ובא”י הלך והצטמצם היישוב היהודי בגלל רדיפות הרומאים והמצב הכלכלי הירוד). לכן יש לנו תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי. התלמוד הבבלי הוא שהתפתח והתרחב יותר, והוא שנלמד במשך כל הדורות מכאן ואילך. עליו נכתבו פירושים רבים. התלמוד הירושלמי הצטמצם יותר, ורוב הלומדים לא עסקו בו.
ירושלים היתה חרבה ולא למדו בה. התלמוד הירושלמי נקרא כך מפני שבפי העם ארץ ישראל נקראה ירושלים (כשבאו העולים מאתיופיה הם אמרו שהם עלו לירושלים, למרות שהתכוונו לכל ארץ ישראל). התלמוד ירושלמי נערך בארץ ישראל שהיתה קטנה וענייה, ועיקר החכמים והתלמידים היו בגולת בבל.
למרות זאת, נהגו חכמי בבל כבוד בחכמי ארץ ישראל. רב אשי אמר: אחד מהם (מחכמי ארץ ישראל) כשניים מאיתנו (חכמי בבל)!
ישנו סדר הירארכי: התורה, המשנה והגמרא. האמוראים, חכמי התלמוד בישיבות שבבל ובארץ ישראל, הרחיבו את האמור במשנה כשם שהמשנה מרחיבה את האמור בתורה. הגמרא מעמיקה, מפרשת ומרחיבה את האמור במשנה. הגמרא היא לימוד המשנה.
לדוגמא: מצוות קריאת שמע – כל יהודי חייב לקרוא קריאת שמע בערב ובבוקר (היום מתחיל בערב). כתוב בתורה: “ודיברת בם בשכבך ובקומך”. זה כל מה שכתוב בתורה. לא כתוב שצריך להגיד את פרשת שמע פעמיים וביום. מה פירוש “בשכבך”? מתי מתחיל ומתי מסתיים? מה פירוש “בקומך”? מה זה בכלל קריאת שמע – מה צריך להגיד? כל זה מבואר במשנה.
המשנה פותחת בשאלה (סדר זרעים, מסכת ברכות): מאימתי קורין את שמע בערבית? (המשנה לא מודיעה שצריך לקרוא שמע בערבית, כי היא נסמכת על המצווה שכתובה בתורה, שידועה לכולם). המשנה יורדת לפרטים – ממתי עד מתי. ואח”כ – ממתי ועד מתי בשחרית. המשנה מסבירה ש”בשכבך” זה הזמן בו אנשים שוכבים לישון, לאו דווקא כשאתה שוכב במיטה, ו”בקומך” זה הזמן בו אנשים קמים. המשנה לא המציאה את הדברים, הם עברו במסורת מדור לדור.
דוגמה שנייה, שאף היא לקוחה מפרשת שמע, היא המצווה להתקין מזוזה. בתורה שבכתב: “וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך”. לא כתוב פרטים. האם בצד ימין, שמאל, מה זה בית, מה זה שער – הנושא הזה נידון בגמרא, בפרק ג’ במסכת מנחות – שם נכנסים להגדרה מה זה בית, מה דינו של מעבר לחדר וכו’. דיון מדוקדק בכל פרטי הפרטים.
לשון התושבע”פ:
הלשון של המשנה, שנכתבה בארץ ישראל, היא עברית צחה, קלאסית, מנוסחת בצורה מושכת את הלב.
הלשון של התלמוד היא בעיקר ארמית, כי זו היתה השפה המקובלת הן בבבל והן בא”י, והאנשים הפשוטים דיברו וכתבו בארמית, לא בעברית, רק המלומדים כתבו בעברית (במשך הזמן הפכה העברית לשפת הספר, שפת האינטליגנציה). היה צורך לתרגם את התורה לארמית, כדי שהאנשים הפשוטים יוכלו להבין מה כתוב.
התרגום של אונקלוס הוא מין פירוש, כי כל תרגום הוא בעצם פירוש (למשל, כשמתרגמים ספר תהילים לאנגלית, יש פסוקים שבעברית לא מבינים אותם, אבל באנגלית כן, כי זה כבר מפרש).
גם פרקי תפילה חשובים נכתבו בארמית (קדיש וכו’), כי רוב העם לא הבין עברית. היום צריך להיפך, לתרגם לנו. רבים לא ידעו לקרוא. הכתובה כתובה בארמית, כדי שהחתן והכלה יבינו מה מדובר בה. גם ספר הזוהר כתוב בארמית. במשך השנים השימוש בשפה הארמית כשפת דיבור הלך ופחת, והיום אין היא שפה חיה.
פירוש רש”י לתורה כתוב בעברית צחה, ובפירוש רש”י לתלמוד כבר יש המון ארמית, כי התלמוד עצמו כתוב ארמית. קשה להבין את פירוש רש”י לתלמוד בלי ידע בארמית.
סמיכה:
חכמי המשנה קרויים תנאים, וחכמי התלמוד קרויים אמוראים. מקור המילה אמורא הוא מהנוהג המקובל שנותן השיעור היה זקן וחלש ודיבר בעברית, והיה לידו אמורא בעל קול חזק שיודע לתרגם את הדברים לארמית. חכמי המשנה קרויים רבי, ואילו חכמי התלמוד קרויים רב. התואר רבי ניתן רק למי שהוסמך כדין.
הסמכות לפסוק (להיות רב פוסק) נתונה למי שהוסמך לכך. הסמיכה עברה דור אחר דור ממשה רבינו. סמכו את התלמידים שנמצאו ראויים להיות רבנים. הסמיכה נעשתה תוך כדי הנחת הידיים על ראש התלמיד שנמצא ראוי, ומעתה והלאה הוא נקרא רבי.
הסמיכה היתה מותרת רק בישראל, ולא בבבל. כתוצאה מכך, החכמים שקיבלו את סמיכתם בישראל קרויים רבי, והחכמים שקיבלו את סמיכתם בבבל קרויים רב (למעשה זו לא סמיכה, רק הסמכה).
כל מי שנסמך כדין בארץ ישראל רשאי גם לסמוך אחרים. כך נמשכה השלשלת עד שנפסקה, כשרוב העם היהודי גלה מן הארץ. כיוון שסמיכה אפשר לעשות רק בארץ ישראל, לכן במאה ה-16 בתקופת ר’ יוסף קארו רצו לחדש את הסמיכה. הרמב”ם אמר שאם כל חכמי ארץ ישראל יתאספו ויסכימו אפשר יהיה לסמוך מישהו, והוא ימשיך את הסמיכה. היה על זה ויכוח גדול שנמשך עד היום.
יש סמכויות מיוחדות שנתונות רק למי שהוא מוסמך (רבי), למשל לדון דיני קנסות היה מותר רק למי שהוא מוסמך. בגמרא כתוב באיזה מקום שהיה רב חיסדא, אחד מגדולי האמוראים, שדן דיני קנסות בבבל, ושאלו איך יתכן (יש הסבר לכך). ההסמכה הניתנת היום היא לרבנות, לפסיקת הלכה. זה נעשה ע”י בחינה, ורואים שהוא יודע. משמעות ההסמכה היא שמכירים בו שהוא יודע ולמד את התורה. אבל מעמדו של המוסמך הוא ע”י הכרת הציבור, ע”י מעשיו ויכולותיו בפועל. לא כל מי שאומרים עליו “פוסק הדור” הוא אכן פוסק הדור, אבל יש כאלו שאין עליהם מחלוקת.
הגאונים
התלמוד נחתם בסוף המאה ה-5 לספירה. אחרי תקופת האמוראים (התלמוד) – מתחילה תקופת הגאונים. המילה גאון היא תואר שניתן לראשי הישיבה בבבל. בבבל היו ישיבות בערים סורא ופומבדיתא. תקופת הגאונים נמשכה כמעט 500 שנה (מסוף המאה ה-6 עד 1140 בערך). הגאונים צמחו מכל הישיבות ועלו בכל הדרגות, עד שהתקבלו בכל הציבור כחכמים. פסיקתם התקבלה על כל העולם היהודי. הגאונים נשאלו שאלות בנושאים הלכתיים שונים, ונתנו את תשובתם לפעמים בקיצור נמרץ, לפעמים ביתר אריכות. תשובות הגאונים הן מקור הלכתי מחייב.
ראשונים ואחרונים
אח”כ מתחילה התקופה הרבנית – הראשונים והאחרונים. הראשונים הם אותם גדולי ההלכה שעמדו לישראל במקומות פזוריהם, החל מסוף תקופת הגאונים, המאה ה-11, ועד תקופת השולחן הערוך, המאה
ה-16. מתקופת השולחן ערוך ואילך, אלו נקראים אחרונים. יש ראשוני האחרונים ויש אחרוני האחרונים (כגון: הרב עובדיה יוסף).
ה-16. מתקופת השולחן ערוך ואילך, אלו נקראים אחרונים. יש ראשוני האחרונים ויש אחרוני האחרונים (כגון: הרב עובדיה יוסף).
ספרות הפוסקים
מאחר שהתורה שבע”פ התרחבה כ”כ, ומאחר שבדיון בגמרא מובאות דעות שונות, לא תמיד ברור ללומד מה ההלכה למעשה (יש מחלוקת בין החכמים, ולא ידוע מה מחייב. על המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל נאמר: אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והלכה כבית הלל. זה לא אומר שבית שמאי טעו ולא הבינו, אלא יש להם הצדקה אבל צריך לפסוק לפי בית הלל. ואומרים שלעתיד לבוא, כשהעולם יעלה לרמה גבוהה יותר, תהיה הלכה כבית שמאי).
וכן מאחר שהתלמוד הוא ים של חומר, וכדי לדעת את כל התלמוד צריך להיות גאון אמיתי (והיום צריך לדעת גם מה שאחרי התלמוד), נכתבו הספרים הפוסקים הלכה.
הרי”ף:
הפוסק הראשון הגדול הוא הרי”ף (רבי יצחק אלפסי – 1013-1103) – הוא תמצת את המו”מ התלמודים בעניינים הנוהגים בזמן הזה, סיכם ופסק הלכה.
הרמב”ם:
הרמב”ם עשה את העבודה הגדולה והמקיפה ביותר. הוא כתב את ספר הפסקים הידוע הי”ד החזקה (כולל י”ד חלקים) ואת ספר משנה תורה. הרמב”ם הצליח לנסח את ההלכות לפי סדר בתחומים שונים, בלשון עברית נפלאה, בצורה בהירה, עד שנדמה לכל אחד שהוא יכול להבין הכל (אבל האמת שצריך להתמצא יותר).
הרמב”ם לא חידש דברים משלו, הוא סיכם את ההלכות לפי נושאים שלפעמים מפוזרים במקומות שונים בתלמוד, ניסח אותם בצורה בהירה ופסק הלכה.
מדוע היה פולמוס והתנגדות לרמב”ם? ההתנגדות היתה בעיקר לכתבים הפילוסופיים שלו (מורה נבוכים), אליהם היו כאלו שהתנגדו. גם לפסיקת ההלכה שלו ב”י”ד החזקה” היו מתנגדים בנימוק שכעת אנשים לא ילמדו את התורה. הרמב”ם עצמו אומר בהקדמה שראה כמה קשה ללמוד, על כן חיבר את הפסקים לידיעה מיידית של הקורא (הרמב”ם לא הביא מקורות לפסיקתו, רק סיכם את ההלכה התלמודית, כך שהקורא שלא למד תלמוד קודם לכן לא יודע עפ”י מה פסק הרמב”ם). אבל גדלותו בתורה של הרמב”ם עשתה את שלו, ואין חולק על הרמב”ם ועל סמכותו.
הרמב”ם מהווה מקור מופלא עד היום הזה כדי להבין מה גרם לכך שבעניין זה פסק אחרת מאשר בעניין אחר שדומה לו מאד.
את הי”ד החזקה כתב הרמב”ם בעברית נפלאה שדומה ללשון המשנה. את הספר “מורה נבוכים” כתב בערבית (תורגם לעברית עוד בחייו, ושוב תורגם גם בתקופתנו. סמוך למותו תורגם גם ללטינית, וע”י כך חדר לעולם התרבותי הגויי).
בעל הטורים:
רבי יעקב בן אשר בעל הטורים (בנו של הרא”ש). נולד באשכנז וברח לספרד עם אביו. כתב את חיבורו “הטורים” – ספר פסיקה של מצוות שנוהגות בזמן הזה, ב-4 חלקים. בעוד שהרמב”ם במשנה תורה הקיף את כל ההלכות, לא רק אלו שנוהגות בזמן הזה, גם הלכות קורבנות וכו’.
הטור האחד – אורח חיים (הנהגות היום יום, תפילה, תלמוד תורה, שבת, ברכות, מועדים). טור שני – חושן משפט (ממונות, בית דין, ראיות), טור שלישי – אבן העזר (הלכות משפחה, קידושין, גירושין). טור רביעי – יורה דעה (הלכות איסור והיתר, מאכלות אסורות, וכל ההלכות שלא נמצא להן מקום בטורים האחרים, כגון הלכות ריבית).
לרבי יעקב בעל הטורים היה מוח מתמטי נפלא מעולה, הוא שלט במספרים ובגימטריות.
לפעמים יש חילוקי דעות בין הרי”ף, הרמב”ם והרא”ש – ואז מתקבלת דעת הרוב בין השלושה.
רבי יוסף קארו:
על הספר הזה, שנכתב ב-1300 בערך – כעבור 200 שנה, במאה ה-16, כתב רבי יוסף קארו פירוש והערות שלו, וקרא לחיבורו “בית יוסף”. על פי הביאור “בית יוסף”, כתב רבי יוסף קארו את ספר השולחן הערוך, שהוא ניסוח תמציתי של ההלכות שרבי יעקב בן הראש כתב בארבעת הטורים שלו, ושהורחבו והסברו בחיבור “בית יוסף”. השולחן הערוך הוא כתיבה תמציתית של כל ההלכות. בהקדמה לשולחן ערוך, הוא אומר שכל אדם שילמד את השולחן הערוך יוכל תוך חודש לדעת את כולו (כמובן שזה מאד קשה).
כמובן שרבי יוסף קארו ידע את הרמב”ם. הוא גם כתב הערות למשנה תורה לרמב”ם, שמודפסות ב”בית יוסף”, אבל יותר הרחיב בו על הטור. לכן כשאומרים שולחן ערוך אורח חיים, הכוונה לספרו של רבי יוסף קארו, וכשאומרים טור אורח חיים, הכוונה לספרו של רבי יעקב בעל הטורים.
השולחן ערוך נכתב ע”י רבי יוסף קארו, בצפת. שמו התפרסם כ”כ, עד שקראו לו “מרן” (מורנו). (סתם “מרן” הוא רבי יוסף קארו).
הרמ”א:
באותו הזמן שרבי יוסף קארו כתב את השולחן הערוך, כתב בפולין, בקראקוב, רבי משה איסרליש (הרמ”א) ספר פסקים מקביל, בלי לדעת שבארץ ישראל יושב חכם אחר וכותב אותו ספר. לשניהם היתה אותה הכוונה – לסכם את ההלכה כפי שהתפתחה בינתיים, מאז כתב הרמב”ם את ספרו במאה ה-12, ועד זמנם. עברו 300 שנה ומאז נכתבו הרבה שאלות ותשובות, הערות ודיונים, שהיה צריך לסכם ולכתוב שוב.
לפני שרבי משה איסרליש גמר את ספרו, הספיק רבי יוסף קארו להוציא את השולחן הערוך, שפשט בעולם היהודי, והגיע גם לרמ”א. הוא הסיק את המסקנה הנכונה, שאין טעם שידפיס את ספרו במקביל לרבי יוסף קארו, ולכן הסתפק בכתיבת הערות במקום שההלכה באשכנז שונה ממה שנפסק בספרד. הספר נקרא “הגהות הרמ”א” (המפה שעל השולחן הערוך).
למשל כשיש בשולחן הערוך סעיף מסוים בהלכות תפילה, מוסיף הרמ”א: “ובמדינותינו אין נוהגים כך, אלא אחרת…”. למשל באבל של בין המצרים אצל האשכנזים הלכות האבל מתחילות מ-י”ז בתמוז, ואצל הספרדים רק מר”ח אב. הגהות הרמ”א מעדכנות את השולחן הערוך עפ”י מה שמקובל במדינות אשכנז.
יש כמובן ספרי פסקים נוספים, כי במאות שחלפו מאז השולחן הערוך, שוב יש עדכונים. במאה הקודמת נכתב ספר “ערוך השולחן” (ע”י רבי ברוך אפשטיין) – השלמה בעקבות השולחן הערוך. לפי סדר השולחן הערוך הוא מסכם את ההלכה לזמנו. בנו של המחבר כתב את הפירוש “תורה תמימה”. ספר “ערוך השולחן” הוא ספר פסקים מעודכן, ההולך בעקבות השולחן ערוך ומוסיף דברים שהתבררו בשנים האחרונות.
ספר “משנה ברורה” שנכתב ע”י החפץ חיים גם התקבל כספר פסקי הלכה מעודכן.
ספרות השו”ת
נוסף לקודקסים (קובץ חוקים) המסודרים הללו, יש ספרות שאלות ותשובות.
רבנים גדולים שסמכותם הוכרה כבלתי מעורערת, השיבו תשובות לשאלות שנשאלו ע”י רבנים או אנשים פשוטים – שאלות בנושאים שונים בהלכה. מהם שהשיבו תשובות קצרות ומהם ארוכות ומרחיבות.
כדי שהתשובות יובנו, הקדימו להם בסיכום קצר את השאלה.
הרמב”ם כתב תשובות קצרות מאד. לא היה לו זמן, הוא היה גם רופא וגם מחבר ספרים חשובים. גם הרא”ש (רבנו אשר) כתב תשובות.
ספרות השאלות והתשובות נפרשת על פני מאות שנים, עד ימינו אלה. כל אחד מהרבנים שהשיב תשובות, השאיר לעצמו העתק מהתשובה שנתן. כך נשארו תשובות של גדולי החכמים – הרא”ש, הרשב”א, הרמב”ם – ועד ימינו אלה, כולל רבי משה פיינשטיין זצ”ל בארה”ב, שנחשב לראש פוסקי ההלכה בארה”ב והשאיר מגוון תשובות על שאלות שנשאלו, לא שאלות פשוטות שאפשר למצוא להן את התשובה בשולחן ערוך, אלא שאלות מסובכות יותר. וכן אחרון הפוסקים, הרב עובדיה יוסף, שהספרים שנכתבו מפסקיו מכילים מגוון רב של תשובות.
במשך הדורות הצטברות מאות ספרי שו”ת ורבבות תשובות, המהוות מקור חשוב לפוסקי הלכה ולמשפטנים.
רוב ספרי השו”ת נדפסו באותיות רש”י. צריך הכשרה תלמודית מספקת כדי להבין בשו”ת.
נספח א’ – “דאורייתא” ו”דרבנן”
“דאורייתא” ו”דרבנן” – תורה שבכתב ותורה שבע”פ.
התורה – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים.
התורה שבע”פ – משנה, תלמוד, הלכות. התורה שבע”פ כוללת את כל ההסברים והביאורים לתורה שבכתב, שכן הנוסח של התורה שבכתב תמציתי מאד, ועל-פיו בלבד אי אפשר לדעת למה הכוונה ואיך לפסוק בעניין זה או אחר. ההרחבה של התורה שבכתב ניתנה באופן מוסמך מדור לדור. להרחבה זו קוראים תורה שבע”פ, שבסופו של דבר הועלתה על הכתב במשנה ובגמרא.
הרמב”ם, במשנה תורה, הלכות ממרים (מי שממרה את פי החכמים, בית הדין), פרק א’ הלכה ב’, מדבר על התורה שבע”פ, ואומר שהם כוללים “דברים שלמדום החכמים מפי השמועה, והם תורה שבע”פ” (זה ניסוחו של הרמב”ם) – כלומר דברים שעברו מדור לדור. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים… (משנה מסכת אבות). התורה שעברה מדור לדור כוללת בעיקר את התורה שבע”פ, לא רק התורה שבכתב.
“ואחד דברים שלמדום מדעתם באחת המידות שהתורה נדרשת בהן” (ע”י 13 המידות שהתורה נדרשת בהם – קל וחומר, גזירה שווה, היקש) – כאן הכוונה ללימוד של חכמי התלמוד.
“דברים שעשאום סייג לתורה” – חכמים הוסיפו איסורים שונים, כדי להרחיק את האדם מהעבירה.
“ולפי מה שהשעה צריכה, גזירות ומנהגות” – מקור נוסף הוא גזירות שונות שחכמים הוסיפו לפי צורך השעה. אלו לא תקנות שכתובות בתורה ועברו מדור לדור, ולא תקנות שלמדו חז”ל מהטקסט של התורה, אלא חידושים, תקנות חדשות שחידשו על בעיות חדשות שהתחדשו בכל דור ודור. זו הסמכות של החכמים שבכל דור ודור, להתקין גם תקנות.
דבר ראשון – מה שעבר מדור לדור עפ”י השמועה, ודבר שני – מה שחז”ל חידשו מדעתם מתוך דברי התורה, באחת המידות שהתורה נדרשת בהן. ודבר שלישי – סייג לתורה, ורביעי – גזירות ומנהגות.
המקור המחייב הוא התורה שבכתב. אבל התורה שבכתב בעצמה מקנה סמכות לחכמי כל דור ודור להתקין ולהורות את העם (“עפ”י התורה אשר יורוך, אשר יאמרו לך תעשה”). ולכן יש סמכות לחכמים בכל דור ודור להתקין תקנות נוספות.
אעפ”י שאמרתי שהתורה שבכתב היא המקור העליון, בכל אופן, באופן לכאורה פרדוכסלי, נקבע שחכמים רשאים לעקור דבר מן התורה ב”שב ואל תעשה” (לא לקבוע שמותר לעשות דבר שאסור לעשות אותו, אלא להימנע מלעשות).
דוגמא מאד מפורסמת שחכמים עקרו דבר מהתורה, בניגוד למה שכתוב – תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. לפי התורה צריך לתקוע בשופר בראה”ש, גם אם חל בשבת (לפי הכלל של “עשה דוחה לא תעשה”). כשהתורה עצמה אומרת שצריך לעשות דבר שלפי כלל קודם אסור לעשות אותו, אז “עשה” דוחה “לא תעשה”. אבל אין “עשה” דוחה “לא תעשה ועשה” – אם יש מצווה שהיא חיבור של לא תעשה ועשה ביחד, אז “עשה” לא דוחה אותה.
ובכן, דאורייתא צריך לתקוע בשופר. אבל חכמים קבעו שאם ראש השנה חל בשבת, אסור לתקוע (חוץ מבית המקדש) כדי שלא יבוא לטלטל את השופר מרשות לרשות בשבת. איך יכולים החכמים לבטל? הכלל הוא שיש כוח בידי חכמים לעקור דבר מן התורה ב”שב ואל תעשה”. וכמובן שהם עושים זאת מנימוקים של כבוד התורה, ולא כדי לבטל את התורה.
דוגמא נוספת – נטילת לולב. לפי התורה צריך ליטול לולב, לפחות ביום הראשון. וחכמים אסרו ליטול לולב בשבת, שמא יטלטל ברשות הרבים.
עוד דוגמא – האמרה הידועה שהחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. כלומר, חכמים התקינו תקנות שונות שמחמירות עוד יותר מהתקנות שעשו לדברי תורה עצמה, כדי שאדם לא יבוא לעבור על מצוות דרבנן. כי טבע האדם שהוא מייחס פחות חשיבות למצוות דרבנן, ובמצוות דאורייתא ודאי יקפיד ולא יבוא לזלזל. יש פחות צורך לחזק דברי תורה, ויותר צורך לחזק מצוות דרבנן.
נספח ב’ – עונשי בית דין
לבית הדין יש הסמכות להטיל עונשים שאינם לפי דין תורה. יש כוח ביד בית דין לענוש שלא מן התורה, כאשר השעה צריכה לכך. התורה נתנה את הסמכות לחכמים.
העונשים עפ”י דין התורה: מיתה (סקילה, שריפה, הרג וחנק), מלקות, עונשי ממון – קנסות (הגנב צריך לשלם פי 2. מכירתו לעבד אינה עונש בפני עצמו, אלא תוצאה של העובדה שאינו יכול לשלם את מה שגנב, או מה שלווה). עין תחת עין זה ממון, ולכן נופל תחת כותרת עונשי ממון. חרם אינו עונש המוזכר בתורה.
יש להבחין בין עונש ממון לבין קנס. עונש ממון הכוונה לשלם את הנזק שנגרם. זה תיקון המעוות, החזרת הגניבה. קנס הוא כאשר העונש הקבוע בתורה אינו לפי גובה הנזק, אלא סכום קצוב שיכול להיות יותר מהנזק או פחות ממנו. למשל, מי שפגע בעבד עברי צריך לשלם לו סכום קצוב, או מי שגנב צריך לשלם פי 2 – פעם אחת בשביל להחזיר את הגניבה, ופעם נוספת כעונש.
אלו העונשים לפי התורה. אבל נוסף לכך יש סמכות לבית דין להטיל עונשים שאינם כתובים בתורה. העונשים הכתובים בתורה (עונש מיתה) נוהגים רק בזמן שבית המקדש קיים. הם אינם נוהגים “בזמן הזה” – אחרי חורבן בית המקדש ועד היום. עונש מיתה בטל עם ביטול הסנהדרין. עונשי קנס – הסמכות להטילם היא רק למוסמכים, חכמים שקיבלו סמיכה איש מידי איש עד משה רבינו (הסמיכה היתה ניתנת רק בארץ ישראל).
למרות מגבלות אלה, נקבע שבית דין רשאי להטיל עונשים שאינם לפי דין תורה, אם השעה צריכה לכך. עפ”י סמכות זו, בתי דין בעם ישראל הטילו עונשים שונים, כולל עונש מוות, בתנאי שהשלטון הרשה להם זאת.
הטילו עונש מוות, לא רק כשלפי דין התורה צריך להטיל עונש מוות, אלא גם על עבירות חמורות שראו באותו הזמן שזה צודק. וכן עונשים שלא כתובים כלל בתורה, כולל חרם.
כשמדברים על עונשים לפי דין תורה, צריך לעשות את ההבחנה הגדולה בין עונש בידי שמים לבין עונש בידי בית דין. עונשי שמים זה עונש שניתן מן השמים, שהאדם – אפילו ביה”ד הגבוה ביותר – לא עושה בו שום דבר. עונשי בית דין הם עונשים שביה”ד מוסמך להטיל אותם.
רוב העבירות עליהן כתוב בתורה “מות יומת”, הן מיתה בידי שמים, לא מיתת בית דין. מיתה בידי שמים היא עונש כרת. כרת – הכוונה היא שאדם ימות לפני זמנו, לפי הסבר אחר – שנשמתו לא תזכה לעולם הבא. יהיה אשר יהיה – כרת זה בידי שמים, ואינו סמכות של בית דין.
העונשים עפ”י התורה (מיתה וגם עונשים אחרים), מוגבלים ע”י סייגים פרוצדורליים חמורים, עד כדי כך שכמעט לא ניתן ליישמם. כי כדי שבית דין יוכל עפ”י דין תורה לדון רוצח למוות, צריך 2 עדים כשרים, וצריך שהם התרו ברוצח קודם לכן והזהירו אותו שאם יעשה זאת, הוא צפוי לעונש סקילה/שריפה וכו’, וזה יגיד – ואף על פי כן. רק אז יכול ביה”ד לדון למוות. יוצא שהאפשרות שיתמלאו התנאים הללו היא כה רחוקה, עד שבפועל העונש כמעט לא הוטל. כתוב במשנה שסנהדרין שדנה אחת לשבעים שנה אדם למוות, היא סנהדרין קטלנית. אחד התנאים אמר שאם הוא היה בסנהדרין, לא היה אדם נהרג מעולם, כי היה מוצא סתירות בעדויות על עניינים צדדיים, כך שאי אפשר היה להשתמש בעדויות ואי אפשר היה להרשיע. ואחרים אמרו שאם אין עונשים, לא מרתיעים אנשים מלעבור על החוק (מרבין רוצחים בישראל).
כתוצאה מהסייגים הפרוצדוראליים הקשים הללו, לא היה ניתן להטיל עונש מוות גם כשהיתה סמכות, בזמן בית המקדש. אבל כתוב שבית דין מכין ועונשין גם כאשר התנאים לא מתקיימים – גם כשאין התראה ועדים כשרים, ביה”ד מוסמך להטיל עונש מוות אם הוא רואה שהשעה צריכה לכך.
אנו רואים סמכות של הטלת עונשים, אפילו חמורים, גם כשלפי דין תורה אי אפשר להטיל עונשים אלו. אם השעה צריכה לכך, ורואים שהפשיעה מתגברת כך שאם לא יוטלו עונשים הפשיעה תלך ותתגבר, מותר לביה”ד להטיל עונש מוות.
נוסף לעונש המלקות, קיים עונש הנקרא “מכת מרדות” – עונש מלקות שלא מהתורה, אלא כהוראת חכמים. אם מנהיגי הדור או ביה”ד רואים צורך להשתמש בעונש מלקות – לא העונש המקורי לפי התורה של 39 מלקות – אלא שלא לפי התורה, לעונש מלקות מדרבנן קוראים “מכת מרדות”. מכת מרדות – עונש מלקות לא על איסורים מהתורה אלא על איסורים מדרבנן, ולא מדובר ב-39 מלקות אלא על 13 מלקות (לפי דעה אחת), או על מספר המלקות שרואה ביה”ד צורך (לפי דעה אחרת).
שנה לבריאת העולם מאורע
1-930 אדם הראשון
1948-2123 אברהם אבינו
2448 יציאת מצרים, מעמד הר סיני
2488 כניסה לא”י
2928-3338 בית המקדש הראשון
3338-3408 גלות בבל
3408-3828 בית המקדש השני
3408-3560 עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה
3560-3810 תקופת הזוגות
3778-3948 תנאים
3828 חורבן בית שני
3948 חתימת המשנה
3948-4260 אמוראים
4261 חתימת תלמוד בבלי
4236-4349 סבוראים
4349-4800 גאונים
4800-5252 ראשונים
5770-5252 + אחרונים עד ימינו
