הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע י’ אייר תשע"א

 

פרשת השבוע בהר, יש בה אמנם מיעוט פסוקים – 57, אבל 24 מצוות יש בה. 7 עשה ו-17 לא תעשה, רובן עוסקות בשמיטה ויובל.
"ושבתה הארץ שבת לה’. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה’… שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה… תהיה כל תבואתה לאכול".
רש"י מביא שהקב"ה דורש מאיתנו שלא ננהג כבעלי בתים על השדה. אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ובהנאה אסרתים, אלא שלא תנהג בהם מנהג בעל הבית, אלא הכל שווים בה, אתה ושכירך ותושבך. החידוש הגדול הוא שגם לגויים מותר לקחת מפירות השביעית. הכניסה לשדה היא לכולם, כולל לגויים. למרות שהפירות קדושים בקדושת שביעית, מותר גם לגויים לאכול, ואסור למנוע מגוי להיכנס לשדה. כי אם אדם יכול למנוע ממישהו להיכנס לשדה הוא נוהג מנהג בעל בית.
 
כידוע לכולם, רש"י שואל בפתח הפרשה, מתורת כהנים, מה עניין שמיטה אצל הר סיני. והרי כל המצוות נאמרו בסיני. אלא מה שמיטה נאמרו קללותיה פרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו מסיני. למה דווקא בשמיטה נאמר הר סיני, והתשובה שזה הבניין אב לכל התורה כולה. שהקב"ה ציווה את כל המצוות והפרטים בהר סיני.
שואל אור החיים – למה נבחרה דווקא מצווה זו להיות בניין אב לכל התורה? למה לא המצווה הראשונה בפרשת משפטים, מיד לאחר מעמד הר סיני, המצווה של עבד עברי? למה משכו את כל העניין של בהר סיני עד לשמיטה, ושם מגלים שכל הכללים והפרטים נאמרו מסיני? אנו רוצים ללכת בקו אחר מתשובתו של האור החיים, ולהבין למה דווקא בפרשה זו כתבה התורה שהפרשה מסיני.
 
הפרשה הולכת בסדר מעניין. התורה עוסקת במצוות הקשורות לענייני מסחר. חוץ מענייני שמיטה ויובל, מיד לאחר מכן עוסקת התורה באיסור הונאה. וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו. רש"י: אל תונו זאת הונאת ממון. חינוך במצוה של"ז: אסור להונות אחד מישראל במקח וממכר. שורשי מצוה זו ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב דין הוא שייכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית. אלא כל אחד יזכה בעמלו באמת וביושר. זו מצווה הגיונית ושכלית.
מיד לאחר הונאת ממון מצווה התורה על הונאת דברים. איסור להקניט בני אדם ולצער אותם, להזכיר לגרים את גרותם, לבעלי תשובה את עבירותיהם, ואסור לתת עצה שאינה הוגנת. לאחר מכן חוזרת התורה לשמיטה. תוך כדי עניין השמיטה התורה עברה להונאת ממון ולהונאת דברים, וחוזרת לעניין השמיטה.
ואכלתם לשובע – רש"י: שלא תדאגו משנת הבצורת, ואכלתם לשובע, גם בתוך המעיים תהיה בו ברכה, אוכל קמעא ומתברך במעיו (ספורנו). שלא תחשוש שלא יהיה לך מספיק אוכל. ואכלתם לשובע – שיהיו הפירות רבי המזון, שבמזון של השנה השישית יהיה כזה ברכה, כעניין שהיה בעומר, כמו המן שהספיק עומר אחד לגולגולת, כי אוכל קמעא ומתברך במעיו. אם תהיה ברכה אוכל, לא יצטרכו לצבור הרבה מזון.
מיד לאחר מכן שואלת התורה מה יהיה אם אדם רוצה לראות בעיניים את הברכה שיש באוכל. הקב"ה אומר שיהיה לך בשנה השישית כמה שאתה צריך לשנה השביעית, במעט הכמות רב האיכות. אבל אם האדם שואל שאלות ורוצה לראות כמות, הקב"ה יתן כמות של 3 שנים בשנה השישית. יהיה ברכה בכמות ולא באיכות, באופן שתשבע העין מראות ותראו שיספיק הכמות (ספורנו). אם אתם רוצים לראות את הכמות, תראו.
אדם רוצה שהעין שלו תראה. ראינו את זה בפרשת בהעלותך בפסוק זכרנו את הדגה והקישואים והאבטיחים אשר אכלנו במצרים חינם. יש מן בטעם אבטיח, אבל הוא רוצה לראות את האורגינל ולא בטעם. אדם לא רוצה אנשור, למרות שיש בו כל אבות המזון, הוא רוצה סלט אורגינל. אם אדם רוצה דווקא לראות, הקב"ה יתן לו כמות, אבל בשביל זה הוא יצטרך לעבוד – יקבל תבואה ל-3 שנים, יצטרך לשכור ממגורות לאחסן את התבואה ולארוז ולשמר אותה.
למה הקב"ה מתחילה לא נותן כמות של 3 שנים אלא רק אם ישאלו? יש תשובה נפלאה של רבי זישע, שקשורה לצינורות השפע בנועם אלימלך. זה לא קשור לענייננו.
 
אחרי נושא השמיטה, אומרת התורה לאנשים שנאלצו למכור את השדה שלהם, כי נכנסו לקשיים כלכליים. יש כאן דין לכמה זמן נמכר, איך, איך יחזור חזרה לבעלים. לאחר מכן מדברת התורה על אדם הנאלץ למכור את ביתו. יש הבדל בין בית בעיר מוקפת חומה לבין בית בעיר שאינה מוקפת חומה. אחרי כן עוברת התורה לאיסור ריבית. איסור לקחת ריבית שמופיע כמה וכמה פעמים בתורה. בספר דברים כתוב שהאיסור של ריבית הוא רק לאחיך, לנוכרי אפשר לקחת ריבית. רש"י: המצווה של ריבית קשה מאוד, כי דעתו של אדם נמשכת אחר הריבית וקשה לו מאוד לפרוש ממנה. לאדם קשה מאוד לא לקבל ריבית. אם אדם מלווה רכב ששווה 100,000 ש"ח, הוא מקבל 300 ש"ח ליום על השימוש, אז למה אם הוא נותן 100,000 ש"ח הוא לא יכול לקבל 300 ש"ח ליום? כי כך ציווה המחוקק, אסר לקחת ריבית על כסף מיהודי. מגוי אפשר לקחת כמה שיותר. לכן כתוב ויראת מאלוקיך, כי יש בני אדם שתולים את הכסף שהם מלווים בריבית כאילו הוא של מישהו אחר, אבל הקב"ה יודע בדיוק למי שייך הכסף.
 
אחרי מצוות ריבית כתוב: אני ה’ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים. רש"י: לתת לכם את ארץ כנען בתנאי שתקיימו מצוותי. להיות לכם לאלוקים, שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלוקים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה. כתובות דף ק"י: ברגע שאדם עוזב את א"י דומה כמי שאין לו אלוק. מה פירוש הדבר? איך מבינים את תלמוד הבבלי שנוסד בבבל? את גדולי העולם שגרו בחו"ל – רש"י, בעלי התוספות?
אחרי מצוות ריבית עוסקת התורה באדם שנאלץ למכור עצמו לעבד. בתחילה נמכר לעבד ליהודי, והתורה עוסקת איך לנהוג בו. אח"כ עוסקת התורה במי שנאלץ למכור עצמו לגויים, ומסייע בעבודות בית עבודה זרה, מביא מים ועצים, התדרדר לשפלות. ולאחר מכן מזהירה התורה לא תעשו לכם אלילים, את שבתותי תשמורו כי אני ה’. רש"י: שלא תראה את האדם שנמכרת לו, שהוא מחלל שבת, עובד עבודה זרה, ותידבק במעשיו.
 
מה פירוש סדר השתלשלות הפרשה – שמיטה, יובל, איסור אונאת ממון, אונאת דברים, חזרה לשמיטה, מכירת שדה, ריבית, מכירה לעבד, ליהודי ואח"כ לגוי? שואלת הגמרא בקידושין דף כ’.
התורה מזהירה את האדם שלא ירגיש בעלים על הקרקע, כי הארץ של הקב"ה. הקב"ה מצווה את האדם לעבוד 6 שנים על הקרקע, ובשנה השביעית לעזוב אותה. אם האדם מרגיש בעלים על הקרקע, הקב"ה ידאג שלא יהיה לו בעלות לא על הקרקע, לא על הבית, לא על המטלטלין ואפילו לא על עצמו.
אם אדם לא יציית לקב"ה ולא יעזוב את הקרקע, כדי שלא ירגיש בעלות, הקב"ה ייקח ממנו בהדרגה כל סוג של בעלות, בית, שדות, ממון, ואפילו על עצמו. ובלשון הגמרא: בתחילה התיר השביעית, אם חמד ממון ונחשד על השביעית סוף מכר מטלטליו, לכך סמכו אם תמכור ממכר, לא חזר בו סוף מוכר אחוזתו, לא חזר בו סוף מוכר את ביתו, לא חזר בו סוף לווה בריבית, לא חזר בו סוף מוכר את עצמו, לא חזר בו לא דיו לישראל אפילו לגוי.
ברבנו בחיי יש הרחבה גדולה של סדר ההתדרדרות. הוא מחבר כמה מדרשים.
 
אני רוצה להתעכב על שאלה נוספת. ידוע לכולם שהרמב"ן כדרכו בקודש בכל חומש וחומש, עומד על ייחודיותו של כל חומש. בפתח ספר בראשית הוא אומר שזה ספר היצירה, יצירת העולם, האבות הקדושים, זו המעלה של תחילת ההוויה.
בחומש שמות הוא אומר שזה ספר הגלות והגאולה. אם כך היה צריך להסתיים בסוף פרשת בשלח, כי שם יצאנו ממצרים, או ביתרו ומשפטים, כי מטרת יצירת מצרים היתה לעבוד את האלוקים על ההר. אז למה מגיעים למשכן, 5 פרשיות – תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל, פקודי – שעוסקות במשכן, למה זה קשור לחומש הגלות והגאולה? כי הגאולה לא נחשבת גאולה עד שעם ישראל לא חזר למעלת האבות. באוהל האבות היה משכן. השראת השכינה שהיתה באוהלם של אבות היתה מעין משכן. לכן כתוב שהיה ענן שקשור על האוהל, היתה ברכה בעיסה (כנגד לחם הפנים), ונר דולק מערב שבת כנגד שבת (כנגד המנורה). הענן כנגד השראת השכינה. עם ישראל לא נחשבו גאולים כשיצאו ממצרים, אלא כאשר חזרו למעלת האבות הקדושים. כשהשרה הקב"ה שכינתו במשכן והיתה המנורה ולחם הפנים, חזרנו למעלת האבות, והסתיים החומש.
בחומש ויקרא אומר הרמב"ן שרובו ככולו עוסק בנושא הכהנים. לכן נקרא תורת כהנים. לרמב"ן היה קשה למה לא מחברים את המשכן לתורת כהנים. אבל המשכן היה במטרה להחזיר את עם ישראל למעלת האבות. ואילו חומש ויקרא עוסק בתורת כהנים ולוויים, ובו יתבאר ענייני הקורבנות כולם ומשמרת המשכן. עניין הגאולה נסתיים בהשראת השכינה במשכן. הקורבנות נועדו לכפר על עוונות ישראל, שלא תסתלק השכינה. רוב הספר עוסק בתורת הקורבנות ובמקריבים ובמקום שיתקרב בו. ויש מצוות שנגררות לנושא הכהנים. למשל, איסור החלב והדם, או מאכלות האסורים שנאסרו בספר זה, כי גם הם מטמאים את האדם.
 
אם כותב רש"י בתורת כהנים מה עניין שמיטה בהר סיני, השאלה שלי מה עניין שמיטה ויובל בתורת כהנים. לא תיקום ולא תיטור שייך בכהנים, ואהבת לרעך כמוך שייך. אבל שמיטה ויובל לא שייך כי אין להם חלק ונחלה בארץ. החזקוני כותב, שהיות והתורה כותבת שבשנת היובל, ביום הכיפורים תוקעים בשופר, ומקדשים את שנת היובל – אז התוקעים בשופר היו הכהנים. פסוק בפרשת בהעלותך – ובני אהרון יתקעו. אם יש קשר ליובל, יש גם קשר לשמיטה.
 
כדי להבין מה עניין שמיטה ויובל אצל תורת כהנים, נפתח נושא שבסיומו נגיע לפשט חדש במושג של הר סיני אצל שמיטה ומה עניין שמיטה אצל כהנים.
מצוות השמיטה תופסת מקום גדול במפרשי טעמי המצוות, למה ציווה הקב"ה על מצוות השמיטה. הרמב"ם במורה נבוכים כותב שהמטרה לאפשר לאדמה לנוח. כולם יוצאים נגד הרמב"ם, שהרי התורה כותבת במפורש שהמטרה היא שבת לה’, ולא בשביל שהאדמה תנוח, והחזקוני כותב שלא יהיה מצב שתפקיר את האדמה במטרה שתנוח, אלא במטרה לקיים מצוות ה’.
כלי יקר: אם הרמב"ם אומר שהאדמה צריכה לנוח, אז בשנה השישית הסמוכה לשביעית, היא עייפה יותר. אז איך ייתכן שדווקא כשהיא עייפה ביותר היא נותנת יבול פי שלושה? אברבנאל אומר רעיון בדרך הדרוש (שקשור יותר ליובל ופחות לשמיטה): כמו שהקב"ה בששה ימים עבד ובשביעי שבת, אותו הדבר בשמיטה. אבל אם אדם לא מתעורר מכך שהוא עובד 6 ימים ושובת בשביעי, איך הוא יתעורר מהשמיטה? אז יש כאן עוד עניין – שנת היובל באה לרמוז לאדם שהגיע לגיל 70 שיצא לפנסיה. מה הקשר בין יובל לפנסיה? היות ועד גיל 20 שנה אדם לא בר עונשין, כי עונשי שמים מגיל 20, אז זה לא נספר בחשבון. יש לו 50 שנה מגיל 20 עד 70. מגיע היובל הוא צריך לחזור לכולל ללמוד. בשנת היובל, בגיל 70, תחזור ללמוד.
החיד"א: בניסן היהודי עסוק בקציר ובתשרי בבציר. אז חודשיים בשנה עובדים קשה. במהלך 6 שנים הם עובדים 12 חודשים, אז הם לא לומדים בהם. לכן בשנה השביעית לא עובדים, ולומדים 12 חודשים להשלמה מה שלא למדו בשש השנים.
מטה משה (וגם המלבי"ם) אומר סיבה אחרת – התורה רצתה שבשבת כל העולם ינוח. כמו שנצטוו על מנוחת בעלי החיים. אבל האדמה ממשיכה להצמיח בשבת, הפירות ממשיכים לגדול. הטבע לא עוצר מלכת. כיוון שהקב"ה רוצה שהאדמה תנוח, כדי לכפר מה שהאדמה מצמיחה פירות בשבת בשש השנים, באה השמיטה. נ"ב שבתות בשנה, 6 שנים זה 312 ימים, + נ"ב = 364.
 
כלי יקר: נצטווינו במצוות השמיטה להשריש בבני אדם את הביטחון בקב"ה. בעיקר בנושא פרנסה. כי חשש הקב"ה פן בבואם בארץ יתעסקו בעבודת האדמה, וישכחו את ה’ ויסור בטחונם ממנו ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה. ישכחו שהקב"ה נותן כוח לעשות חיל. יחשבו שהארץ שלהם והם בעלים עליה. על כן הוציאם הקב"ה ממנהג העולם, כי אומות העולם עובדים שנתיים ושנה אחת נותנים לה חופש, והקב"ה אומר שיעבדו 6 שנים, ולא רק שהאדמה לא תיחלש, אלא יוסיף לה כח ותעשה תבואה ל-3 שנים. יוצא שפרשה זו מטרתה לחזק את עם ישראל במידת הביטחון.
 
ספורנו: אם בני אדם לא ישאלו שאלות הם יקבלו בברכה באוכל של השנה השישית, שמתברך במעיו, כמו המן. אם ישאלו שאלות – וציוויתי ברכתי ועשתה התבואה ל-3 השנים.
ביום א’ דראש השנה נברא האדם הראשון. הקב"ה רצה שילמד תורה וישמור מצוות ולא תהיה לו שום דאגת פרנסה. 3 שעות היה כך. בשעה שמינית הכניסו לגן העדן, בשעה תשיעית ציווה לא לאכול מעץ הדעת, בעשירית סרח. שעתיים היה האדם בגן עדן. ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה. פרקי דרבי אליעזר: איזה עבודה היה בגן עדן? היה צריך לחרוש, לזמור, לקצור? מה הוא עשה שם? אולי להשקות? אבל היה נהר מושך ויוצא, כל הנהרות יוצאים מעדן. אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את דרך עץ החיים, ואין דרך עץ החיים אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה.
אותה שאלה בספרי בפרשת עקב: מה זה לעובדה ושומרה? לעובדה זה תלמוד, לשומרה זה מצוות. גם בתרגום יונתן בן עוזיאל: אדם הראשון היה בגן עדן במטרה ללמוד תורה ולשמור מצוות. לשון הזוהר – לעובדה במצוות עשה ולשומרה במצוות לא תעשה.
מה הוא אכל? דאגו לו לאוכל. סנהדרין דף נ"ט: מלאכי השרת צולים לו בשר ומוזגים לו יין. שום דבר הוא לא עושה, רק דבק בשכינה. החיות והעופות משתחווים לפניו, והוא אומר להם נשתחווה למלכו של עולם. בשעה עשירית חטא, בשעה 11 נידון, בשעה 12 נתן לו פסק הדין – בזעת אפיך תאכל לחם וקוץ ודרדר תצמיח לך. מעכשיו הוא מתחיל לעבוד.
קידושין פ"ב ע"ב: רבי שמעון בן אלעזר אומר – מימי לא ראיתי צבי שעושה עיגולי דבלה, אריה סבל, ושועל חנווני – כולם מתפרנסים שלא בצער. אין להם בעיות של פרנסה. כל בעה"ח נבראו כדי לשמש את האדם, והאדם נברא כדי לשמש את קונו. למה האדם צריך לעבוד לפרנסתו אם לבעה"ח אין דאגות פרנסה? משום שהרע את מעשיו וקיפח את פרנסתו.
 
הרב דסלר במכתב מאליהו ח"א עמ’ 195, מאמר הביטחון וההשתדלות, עומד על חטא אדם הראשון. הקב"ה לא נוקם בחוטאים, אדם שחטא לא מקבל עונש כנקמה, אלא כתיקון לחטא. בזעת אפך תאכל לחם זה תיקון לחטא. צריך להבין מה החטא כדי להבין את התיקון.
אדם הראשון נצטווה לא לאכול מעץ הדעת, כי הוא מכיל טוב ורע במעורב. ברגע שהוא אכל מעץ הדעת, אין יותר מעשה שהוא רק טוב ורק רע, בכל טוב מעורב רע, ובכל רע מעורב טוב. אין טוב אבסולוטי או רע אבסולוטי. רמב"ם: כדי להיכנס לגן עדן צריך מצווה אחת נקייה שאין בה שום מחשבה אחרת. הקב"ה הרבה לעם ישראל מצוות, כדי שאולי תהיה לאדם מצווה אחת נקייה, בלי מחשבה זרה, כבוד. גם אין רע בלי טוב. משה רבנו פחד מעוג מלך הבשן, כי יש לו זכות, שבא להגיד לאברהם שלוט נשבה. למעשה הוא רצה שאברהם ילך להציל את לוט וימות במלחמה, והוא יתחתן עם שרה. אבל כיוון שניצל מזה לוט, פוחד משה רבנו מזכותו של עוג.
היות שהאדם עירב טוב ורע, עכשיו תפקידו בכל מעשה להוציא את הרע ולקחת את הטוב. הוא יזרע חיטים ואיתם יצמח קוץ ודרדר, ותפקידו להפריד את התבואה ולקחת אותה. כך זה בכל עבודה. אבל מה קורה בבניין, בהייטק? עלי שור: כשאדם עובד הוא מרוויח 20,000 ש"ח ויכול לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, ותפקידו בתיקון החטא הוא לעבוד ולהגיע למסקנה שלא העבודה שלו הביאה פרנסה אלא הקב"ה מביא את הפרנסה.
כל עבודה מצמיחה קוצים ודרדרים. שלא תחשוב שפתחת חנות וזה הביא את הקליינטים, אלא את הקליינטים הביא הקב"ה, אתה רק עשית השתדלות שפתחת חנות. אם אתה חושב שהפרסום מביא קליינטים זה מצמיח קוץ ודרדר. תפקידך להצמיח את החיטה, ולקחת את הידיעה שהקב"ה הוא הנותן לך כוח לעשות חיל.
 
בשעה שהקב"ה החליט לתת את התורה אחרי יציאת מצרים הוא רצה למחול לעם ישראל על חטא אדם הראשון. במעמד הר סיני פסקה זוהמתם של ישראל. הזוהמה שגרמה לאדם לקוץ ודרדר תצמיח לך ולמצב של בזעת אפך תאכל לחם, נפסקה. כדי להפסיקה מכניסים את עם ישראל למצב של אדם הראשון לפני החטא, שלא עושה כלום מלבד לעובדה ולשומרה. ירד להם מן, אוכל שאוכלים מלאכי השרת. המן יורד ליד האוהל ולא צריך לעבוד ולעמול. מעין מה שהיה לאדם הראשון. בארה של מרים נותנת מים. אין לאדם מה לעשות, רק לקיים מצוות.
מט"ו באייר ועד ו’ בסיון, עם ישראל מתנקה מחטא אדם הראשון ומגיע למצב שדומה יותר למלאכי השרת מאשר לבני אדם. במעמד הר סיני הולכים לראות את הקב"ה שיורד עם פמליה של עשרות אלפי מלאכים. עם ישראל יצא מדרגת אדם.
זה החזיק מעמד 40 יום, עד חטא העגל. אבל הקב"ה ברחמיו המשיך לתת את המן 40 שנה.
 
רבנו בחיי בפרשת בשלח: הסיבה שעם ישראל היה 40 שנה במדבר וכל מה שקרה איתם היא לשם ניסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגת הביטחון שהוא שורש האמונה, כדי שיהיו ראויים לקבל התורה. היסוד לקבלת התורה הוא ביטחון בקב"ה. למטרה זו באו הניסיונות במדבר. אין מים במרה, זורקים עץ מר למים והם נהיו מתוקים.
ביאר לנו כי מידת הביטחון עיקר גדול ויסוד התורה. הגאון מוילנא באדרת אליהו, כותב שבגלל זה פותחת התורה באות ב’, כי היסוד של התורה זה הביטחון. תהלים: אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו. תינוק גומר לינוק מאמו, אין לו דאגה מנין יבוא האוכל בפעם הבאה. הוא מבסוט ושמח. ברגע שהוא צריך אוכל, הוא צועק, ומי שמביא אוכל מגיע. הוא יודע רק דבר אחד – אם אין אוכל הוא צועק. אתה צריך להרגיש ביטחון בקב"ה כמו שתינוק בטוח באמו. אם הוא צועק היא באה. הפרנסה זה לא הדאגה שלך. התפקיד שלך לצעוק כשאין לך פרנסה.
 
עם ישראל הולך במדבר, יוצאים עם בצק שמספיק להם ל-61 סעודות. ומה יאכלו אח"כ? כגמול עלי אמו, מי שהוציא אותם ידאג לאוכל. פוסק החררה שהוציאו ממצרים, ומגיע המן. אומר הקב"ה כשתגיעו לארץ ותטעו אילנות ותעבדו את האדמה, תחשבו שאתם מייצרים. לכן בשנת השמיטה תזרקו את כל העבודה, ותלכו ללמוד.
וכי תאמר מה נאכל? כשהיית בהר סיני לא שאלת מה נאכל, אלא ידעת שהקב"ה מוריד מן. למה עכשיו אינך חושב שהוא יוריד מן? זה עניין שמיטה להר סיני – הבסיס של האמונה בהשמטת האדמה הוא מהר סיני.
אדם לקח 5 עומרים במן, אף שהיה זקוק רק לאחד, כל ה-4 הבאישו והתליעו. מי שלקח פחות לא הפסיד, כי התברך במעיו. גם בשמיטה – אם אתה בוטח בי, מה שנתתי לך בשישית יספיק לך ויתברך במעיך. אם אתה רוצה יותר, תיקח יותר, תצטרך לעבוד קשה לשם כך. אבל אם אתה סומך עלי, וזוכר מה שהיה בהר סיני, שכל מי שבטח בי לא חסר לו אוכל, ומי שלקח יותר מידי – וירום תולעים ויבאש.
 
הנושא של אמונה בפרנסה זה אחד הנושאים שתופסים מקום נכבד בדברי רבותינו. בשער הביטחון בחובת הלבבות, במסילת ישרים בפרק כ"א, לרב דסלר יש מאמר על השתדלות וביטחון, לסבא מקלם יש מאמרים על אמונה וביטחון. אני רוצה לעמוד על נקודה אחת ולחבר את כל הפרשה לחטיבה אחת של ביטחון.
 
כל יום בתפילה, באהבה רבה, אנו מבקשים מהקב"ה שישא איתנו חן וחסד בזכות דבר אחד, בעבור אבותינו שבטחו בו, ובזכות בטחונם לימד אותם חוקי חיים לעשות רצונו בלבב שלם. ספר שירת דוד של הרב דוד האקשר, שואל למה דווקא בחרו מתקני התפילה את מידת הביטחון של האבות הקדושים? אנו מבקשים שלא נבוש לעולם ועד כי אנו בוטחים בו.
כל הבקשות שאנו מבקשים הן רוחניות, לא בגלל שכל מי שמבקש נענה, אלא בזכות אבותינו שבטחו בך. כי בשם קדשך הגדול והקדוש בטחנו. הביטחון מקנה לנו את מה שאתה צריך לתת לנו. ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת. יש הרבה אנשים שבוטחים, אבל בין ביטחון לבין באמת המרחק גדול.
קרוב ה’ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. אומר הפסוק, יש הרבה בוטחים, אבל לא בוטחים בשמך באמת.
אם הרף של מקסימום ביטחון הוא 1000 ומינימום הוא 1, אין יהודי בקצוות תבל שאין לו אמונה. אבל לא בהכרח בקב"ה. יש אחד שמאמין במפעל שלו, אחד מאמין בכוח שלו, אחד בקבוצה שהוא תומך בה. יש אחד שממלא לוטו, כי יש לו ביטחון שהוא זוכה. ברמת המינימום כל אדם מאמין. אחד שם חמסה, שן של שום. הוא בוטח שזה נגד עין הרע.
התורה כותבת שאנשים בוטחים עד נקודת הניסיון. התורה מעידה על עם ישראל שהם מאמינים. הקב"ה נגלה למשה בסנה ואומר לו לגאול את ישראל, ומשה אומר שהם לא יאמינו לו, והקב"ה אומר שהם מאמינים, ואתה סופך לא להאמין. תגיד להם פקוד פקדתי והם יאמינו. אם לא יאמינו יש אותות. משה מגיע לעם ישראל, ואומר להם את הקוד "פקוד פקדתי", וסרח בת אשר, הכי זקנה, מאשרת שזה הקוד. משה עושה את האותות והעם מאמינים לבשורת הגאולה, ויקדו וישתחוו. ויאמן העם, מעידה התורה.
אחרי כן הלכו משה ואהרון לפרעה. ואיפה כל הזקנים? הרי כולם האמינו. הגיעו לפרעה ונשמטו אחד אחד, כולם ברחו. והקב"ה הענישם במעמד הר סיני. אז הם האמינו או לא? הם מאמינים, אבל בארמון יש דובים ואריות שטורפים כל מי שנכנס. אם משה חוזר בשלום הם הולכים איתו מחר. העם מאמין עד רגע המבחן של האמונה. אהרון האמין והלך עם משה.
בפרשת בשלח הקב"ה אומר למשה רבנו שיוצאים ממצרים בסיבוב פרסה, ופרעה חושב שנבוכים הם במדבר, רודף אחריהם והקב"ה מכניס אותו למים. כולם האמינו למשה ועשו פרסה בלי שאלות. הם לא התפלאו מה פתאום חוזרים לפרעה במקום לברוח. כולם אמרו פה אחד: אין לנו אלא דברי בן עמרם. מה שמשה אומר אנחנו איתו. אבל 3 פסוקים אח"כ הם מגיעים לעם ורואים את פרעה וצועקים למשה – המבלי אין קברים במצרים הוצאתנו למות במדבר? הם מאמינים, אבל עכשיו המצרים הגיעו.
נקודת הביטחון של האדם היא עד נקודת המבחן. שם בודקים את האדם איפה הוא נמצא. אדם יכול להיות בשיא הביטחון, אבל ברגע הניסיון מסתבר שאין לו כלום עם ביטחון. הוא בוטח כשהכל בסדר אצלו.
 
בספר אמונה וביטחון של החזון איש, הוא מדבר על נושא הביטחון. בפרק ב’ באות ב’ הוא כותב שיש אדם שהוא זמר הביטחון, כל מי שנחלש קצת בביטחון הוא נוסך בו ביטחון, הוא חזק בנושא. נקל להיות בוטח בשעה שהכל הולך לו בחיים. קשה להיות בוטח כאשר האדם מתמודד עם ניסיון. ובזאת יבחן אם פיו וליבו שווים, אם בוטח הוא באמת, או למד לשונו לצפצף ביטחון.
נניח יש לאדם הזה סופרמרקט עם 12 קופות, כל היום לקוחות. יום אחד הוא רואה שממול יש שלט, שאחרי ל"ג בעומר פותחים פה סניף של רמי לוי. חשכו עיניו, הוא חוור. מברר מי קיבל את הזיכיון. כל אלו שהוא נתן להם עצות מחזירים לו עצה. הוא מתחיל לפעול נגד החנות, בתחילה בהסתר כי לא נעים לו, שהרי כל הזמן הוא דיבר בזכות הביטחון. ברגע שמישהו נגע לו בעבודה והביטחון לא זורם כמו שהוא רצה, הוא נלחם. איפה הביטחון?
אומר החזו"א: הוא זמר הביטחון כל זמן שהביטחון מאיר לו פנים. ברגע של משבר מתברר שכל הביטחון שלו לא שווה כלום.
 
ממילא נבין את כל הפרשה. אם הפרשה מדברת על פרנסה, אדם צריך לדעת שכל נושא הפרנסה בידי הקב"ה. אדם לא יכול להוציא שקל על מה שנגזר עליו. החפץ חיים: אם הוא חושב שעוד עבודה תביא לו כסף, הפרנסה דומה לסמובר עם ברז, אם יעשה עוד ברז לא יהיו לו יותר מים, אלא הוא רק יגמור את המים בסמובר יותר מהר. או שהקב"ה יוציא ממנו את הכסף שהרוויח יותר בעבודה נוספת, או שייקח אותו מהכסף. כשאדם יורד לעולם הוא יורד עם הכסף שלו. לפני שנברא שואל המלאך: נשמה זו של חכם או טיפש, עשיר או עני? אדם יורד עם תקציב לכל חייו ולא יכול להוסיף שום דבר.
פרשת בהר היא פרשת הביטחון, האומרת לאדם שהקב"ה הוא זן, כמו בהר סיני. אל תלווה בריבית, אל תרמה במסחר, אל תעשה פעולות ללא צורך, כי את הפרנסה הקב"ה קובע. לא צריך לגנוב, לרמות, להונות ולשקר כדי לקבל. אם אתה עושה השתדלות מינימלית, הפרנסה שלך תזרום. אפילו אינך צריך ללכת לדור בחו"ל, שכל הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוק, כי הקב"ה יכול לעזור גם בארץ.
אדם שאל את רבי אבוחצירא אם לקבל משרה שהציעו לו בגברלטר, כי שם ירוויח 2000 דולר יותר מאשר פה. שאל אותו אם יש לו פה פרנסה, וענה שכן. הוא מורה בחינוך העצמאי. ענה לו שאינו צריך לנסוע בשביל להרוויח יותר. מחג הסוכות יש ראיה נגד זה. כשאדם צריך ישועה הוא נוסע לחו"ל. אנא ה’ הושיעה נא, לוקחים את הלולב ומניעים לכל הכיוונים. אם צריך ישועה נוסעים לכל הכיוונים. אנא ה’ הצליחה נא – עומדים. כי אם אתה צריך הצלחה, היא תגיע אליך הביתה. אם לא היתה לו פרנסה היה נוסע לחו"ל, אבל אם יש לשם מה שייסע?
אתה חושב שאם תיסע לשם יהיה לך יותר? בארץ ישראל יש השגחה פרטית על כל אחד ואחד.
 
יש מדרש, שמלאכי השרת שואלים את הקב"ה למה דחה את שאול מהמלכות. זה ענק עולם. אין לנו מושג מי זה שאול, חז"ל אומרים בן שנה בלא חטא כך שאול בלא חטא. שאול התמנה למלך והפלישתים באים להילחם בישראל, מיליוני חיילים, 30,000 רכב ו-6000 פרשים. עם ישראל ברחו כולם והתחבאו. עם שאול התייצבו 6000 איש. שמואל אומר לו לצאת לקרב, בתנאי שיחכה עד שהוא יבוא ויקריב עולה. עובר היום הראשון, ושאול רואה את הפלישתים מתקרבים, עובר היום השני, החיילים שלו בורחים. ככל שמתקרבים יותר פלשתים בורחים יותר מעם ישראל. ביום האחרון הוא נשאר עם 600 חיילים. הפלישתים מתחילים לנוע, אבל שמואל אמר לו שלא יוצאים לקרב בלי קורבן עולה. אז הוא מבקש שיגישו אליו את העולה והשלמים ומעלה אותם, והנה שמואל בא, ומוכיח אותו למה הקריב את העולה טרם שהגיע. ענה לו שאול שכולם ברחו והפלישתים מתקרבים, ולא רצה להתחיל מלחמה בלי להקריב קרבנות. ענה לו שמואל, שממלכתו לא תקום, כי לא שמר מה שה’ ציווה.
למה חז"ל מגלים לנו זאת? כי המלאכים שאלו את הקב"ה למה בחר בדוד. התשובה – ראו את ההבדל. בשוחר טוב בתהלים מזמור כ"ז, כתוב: שאול שאל באורים ותומים, אבל ראה את הפלשתים ואמר לכהן להקריב את הקורבנות. ואילו דוד המלך, בשעה שהפלשתים הגיעו אליו בעמק רפאים, החל לשאול באורים ותומים, ואמר לו הקב"ה שיילחם רק אחרי שיראה את ראשי האילנות זזים. הפלשתים התקרבו למרחק 8 אמות, 4 מטר, והחיילים במארב לא מבינים למה מחכים, אבל דוד המלך מסרב לזוז עד שיראה את ראשי האילנות זזים. מוטב שימותו כל החיילים ולא יעברו על דבר ה’.
שאול לא הצליח לעמוד במידת הביטחון. דוד המלך לא זז עד שהאילנות לא זזים, כמו שאמר ה’. זה ביטחון.
 
אנו מבקשים בעבור אבותינו שבטחו בך. האבות הקדושים הגיעו למעלה זו. 10 ניסיונות התנסה אברהם אבינו עד שזכה לתואר של להיות בעבור אבותינו שבטחו בך.
הגאון מוילנא: זה מה שאמר חבקוק הנביא, בא חבקוק הנביא והעמידם על אחת – צדיק באמונתו יחיה. ההתמודדות של האדם כמה הוא בוטח ומאמין בקב"ה.
רבנו בחיי בכד הקמח, בסוף מידת הביטחון: אליך זעקו ונמלטו, למה – בך בטחו ולא בושו. אדם נושע במידת הביטחון. הביטחון עיקר גדול בתורה, התורה מיוסדת עליו ונקראת בשם ביטחון. הגאון מוילנא באדרת אליהו: בראשית – ב’ ביטחון, ר’ רצון הבורא, א’ אהבה, ש’ שתיקה, י’ יראה, ת’ תורה. אלו המידות של בראשית.
רבנו בחיי – משלי כ"א: עיר גיבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה. עיר גיבורים אלו השמים, עלה חכם זה משה, ויורד עוז מבטחה – זה התורה הקדושה.
 
בפרשה שעוסקת במידת הביטחון, עלינו לדעת שככל שהאדם בוטח יותר בקב"ה, כמו שהתינוק בוטח באמו, כך הקב"ה דואג לו יותר. יהי חסדך עלינו כאשר ייחלנו לך – כמה שאנו בוטחים בך, כך תדאג לנו.
ובזכות אבותינו שבטחו בך נזכה כולנו לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן. 

להאזנה בקובץ אודיו

תגיות: , , ,