הרב ברוך רוזנבלום
פרשת השבוע ו’ אדר ב’ תשע"א
פרשת השבוע ויקרא, מתחילים בס"ד חומש כהנים. נעסוק היום בקשר בין פרשת הקרבנות בתורת כהנים לבין פורים הבא עלינו לטובה. נתחיל בע"ה לעסוק היום בפורים, ובס"ד בשבוע הבא נרחיב שוב בקשר בין פורים ליום הכיפורים.
הרמב"ם בפתח הפרשה, כדרכו בקודש בכל חומש וחומש, מסביר מה החומש מכיל. חומש שמות הוא הגלות והגאולה ממנו. הרמב"ם שואל, אם זו הגלות והגאולה, אז החומש היה צריך לדבר על הירידה ממצרים, היציאה ממנה, מעמד הר סיני שם הגענו לגאולה – אז מהן פרשיות המשכן? איך הן מתחבר לגלות ולגאולה? הרמב"ם מסביר שהגאולה מסתיימת בבניית המשכן. כל זמן שלא בנו המשכן וחזרו למעלת האבות, עדיין לא הושלמה הגאולה. זה לשון הרמב"ם בחומש שמות.
כאן הרמב"ם ממשיך אותו רעיון מהחומש הקודם: הרי הגלות והגאולה ממנו מסתיימת בבניית המשכן, אבל המשכן נועד לצורך הקרבת הקרבנות, כמו שנאמר בהגדה של פסח שהקב"ה בנה לנו את בית הבחירה לכפר לנו על כל עוונותינו. מטרת בית המקדש להביא קורבנות ולכפר על העוונות. כותב הרמב"ם: הספר הזה תורת כהנים ולוויים יתבאר בו ענייני הקורבנות כולם ומשמרת המשכן. כי כאשר היה ספר אחד בעניין הגלות והגאולה ממנו, והשלימו בעניין אוהל מועד וכבוד ה’ אשר מילא את המשכן, ושיהיו הקורבנות כפרה ולא יגרמו העוונות לסילוק השכינה. העוונות יוצרים חיץ בין עם ישראל לבין הקב"ה, ואז אין השראת השכינה, וע"י הקורבנות חוזרים ומתקרבים חזרה לה’ יתברך.
וציווה בכהנים הניגשים אל ה’ שיתקדשו, שהזהיר על טומאת המקדש וקודשיו, וגם שלא יהרסו לעלות אל ה’, כמו שנאמר: דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש. זה כמו שהגביל הקב"ה במעמד הר סיני את ההר כדי שלא יהרסו אל ה’ לראות וימותו.
והנה רוב הספר הזה עוסק בקורבנות, בתורת הקורבן והמקריבים, ובמקום שיוקרב בו. ויבואו בו מקצת מצוות הנגררות עם אלו – מצוות שהן שלוחות של אותו הרעיון הקשור בקורבנות. אם התורה מדברת על מצורע ויולדת וזב וזבה, כל אלה קשורים לקורבנות שצריכים להביא – מי מותר לו לבוא למקדש. וכן התורה מזהירה גם בעניין העריות כי גורמות לטומאה ולסילוק השכינה.
אז ממילא החומש הזה, אף שיש בו מצוות שנוגעות לכל ישראל, רוב המצוות עוסקות בכהונה, השראת השכינה, קורבנות, וברוב הפרשיות ידבר הקב"ה עם הכהנים, ובפרשת קדושים קצת מצוות לבני ישראל שרובן נגררות עם ענייני הקורבנות או דומים להם. עד כאן דברי הרמב"ם בפתח החומש. רוב החומש הזה מדבר בענייני הקורבנות.
בפרשה שלנו התורה פותחת בסדר הקורבנות בשונה ממה שנראה בשבוע הבא. מתחילים בעולה, שלמים, חטאת ואשם. בפרשת צו הסדר שונה: קודם עולה, חטאת, אשם, והשלמים אחרון. רבותינו שואלים למה שינו את הסדר, והרמב"ם עונה שכאן הסדר הוא מצד מביאי הקורבן, ובפרשת צו הסדר הוא לפי מקריבי הקורבן. זאת אומרת לפי חשיבות מצוותם של הכוהנים זה בפרשת צו, כי זה צו את אהרון ואת בניו, ובפרשת ויקרא זה לפי חשיבות המקריב.
בפרשת שבוע הבא הוקדמו עולה, חטאת והאשם לפני השלמים, כי קדושתם קודש קודשים, והשלמים הם קודשים קלים. אז לפי סדר הקדושה. בפרשת השבוע שלנו הסדר הוא לפי חשיבות מביאי הקורבנות. יש על זה ביאור בהרחבה, אבל זה לא הנושא שלנו היום.
אנו רוצים לעסוק בנושא אחד, שקשור לפרשה. היום התחילו מסכת מנחות בסדר הדף היומי וגמרו השבוע את מסכת זבחים, אז אני רוצה לחבר את שניהם ביחד, ויהיה לזה תועלת גדולה ללומדי הדף היומי. מסכת מנחות דף ק"י: אמר רבי יצחק, זאת תורת החטאת זאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, כל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. הגמרא מביאה זאת לגבי הקורבנות חטאת ואשם ולא לגבי שאר הקורבנות. פרשת השבוע הבא, פרק ז’ פס’ ל"ז: זאת התורה לעולה, למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. התורה מונה את כל הקורבנות כולם. רבנו בחיי: זאת התורה – כל העוסק בתורת עולה ובתורת מנחה ומילואים ושלמים כאילו הקריב עולה ומנחה ומילואים ושלמים. כלומר כל מי שעוסק בתורת הקורבנות, בכל סוג של קורבן, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קורבן.
במסכת מגילה דף ל"א כתוב שהקב"ה כבר הבטיח זאת לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שכל העוסק בתורה כאילו הקריב: אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך, ואתה עושה להם כדור המבול ודור הפלגה. אמר לו: לאו. אמר לו: מנין אדע? אמר לו: קחה לי עגלה משולשת ואיל משולש ותור וגוזל. אמר לו: רבש"ע אתה אומר לי לקחת קורבנות ומבטיח לי שבזכותם אתה מכפר לישראל. מילא, בזמן שבית המקדש קיים, אבל אם אין בית המקדש קיים מה יכפה עליהם? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קורבנות, וכל זמן שקוראים בהם מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפניו קורבן ומוחל על כל עוונותיהם. זאת אומרת הקב"ה מבטיח שכשעם ישראל יעסוק בתורת הקורבנות, מעלה עליהם כאילו הקריבו קורבן והוא מוחל על כל עוונותיהם.
הדברים מפורשים יותר בתנחומא פרשת צו אות י"ד: אמר רבי שמואל בר אבא, אמר הקב"ה לישראל, אף על פי שבית המקדש עתיד להיחרב, והקורבנות בטלים, לא תשכחו עצמכם מלסדר הקורבנות. היום אין לנו בית המקדש, אומר הקב"ה אל תזניחו עניין הקורבנות, אלא היזהרו לקרות ולשנן בהם, ואם תעסקו בהם אני מעלה עליכם כאילו בקורבנות אתם עוסקים. אם לומדים את ההלכות של הקורבנות, ומשננים בשחרית בסדר התפילה – יחזקאל הנביא היה בבבל והקב"ה אומר ליחזקאל לצוות את בני ישראל על בניית המקדש. "הגד את בית ישראל את הבית, ויכלמו מעוונותיהם". הקב"ה נותן לו תוכנית לבניית ביהמ"ק כשישראל נמצאים בבבל. אמר יחזקאל: רבש"ע, עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו, ואתה אומר לילך ולהודיע לישראל צורת הבית? ולכתוב אותו לעיניהם וישמרו את צורותיו ואת כל חוקותיו – וכי הם יכולים לעשות? הם יכולים לבנות את בית המקדש בגולה? הנח להם עד שיעלו מן הגולה, ואח"כ אגיד להם שיבנו את בית המקדש. מה הטעם לדבר איתם על בית המקדש עכשיו בגלות בבל. אמר הקב"ה ליחזקאל: ובשביל שבני נתונים בגולה, יהיה בניין ביתי בטל? אמר לו הקב"ה: גדול קריאתה בתורה כבניינה. ברגע שאתם עוסקים ולומדים את הלכות בית המקדש, רמב"ם, משניות, מסכת מידות, פרשיות המשכן – גדול קריאתה בתורה כבנייניה. לך אמור להם ויתעסקו לקרוא צורת הבית בתורה, ובשכר שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליכם כאילו התעסקו בבניין הבית.
זאת אומרת שכשלומדים את ההלכות האלה, כשקוראים את הקורבנות – זאת תורת העולה, זאת תורת חטאת – אז זו לא סתם קריאה בתורה. אם נעסוק בתורת הקורבנות מעלה עלינו הכתוב כאילו הקרבנו קורבנות. אם נעסוק בענייני הבית, מעלה עלינו כאילו בנינו את הבית. אמר הקב"ה לישראל: אעפ"י שחרב בית המקדש ובטלו הקורבנות, אם אתם עוסקים וקוראים בפרשת הקורבנות, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים קורבן עולה לפני.
אלה הדברים שכתובים במדרש, ולאחר הקדמה זו, אנו רוצים בע"ה להתחבר לפורים.
אם היו שואלים אותנו מה הקשר בין קורבנות לבין פורים, היינו אומרים שאין קשר. אין קורבנות בפורים.
חז"ל מגלים לנו, מה היה במשתה אחרוורוש, ונראה איך כולו קשור לקורבנות. חידוש נפלא שאומר החת"ם סופר בדרשותיו לבאר יסוד נפלא בדברי הגמרא. יש פסוק במגילת אסתר: והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן. אלו היו 7 השרים הקרובים ביותר לאחשוורוש. שמותיהם כולם על שם קורבנות נקראו. מסכת מגילה דף י"ב: כל פסוק זה על שם קורבנות נאמר. הרוקח: בכל הפסוק הזה אין ו’ החיבור. המהרש"א: היה צריך לומר והקרובים אליו, למה כתוב "והקרוב אליו"? יש פה 7 שרים.
אמר רב לוי: כרשנא, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה? אותם אחשוורוש והמן שרוצים להשמיד את עם ישראל, אי פעם הקריבו לפניך כרים בני שנה? שתר – כלום הקריבו לפניך שני תורים? אדמתא – כלום הקריבו לפניך על מזבח אדמה? תרשיש – כלום לבשו בגדי כהן גדול עליו נאמר תרשיש שהם וישפה? מרס – כלום מרסו לפניך בדם? מרסנא – כלום מרסו לפניך במנחות? ממוכן – כלום הכינו שולחן לפניך? זאת אומרת המלאכים קטרגו באמצעות שמות השרים הללו, הם השתמשו בהם לשמות של קורבנות וקיטרגו על אחשוורוש והמן, איך אפשר לשמוע לקטרוגם בשעה שהם מעולם לא הקריבו קורבן.
אותו יסוד במדרש אסתר רבא פרשה ד’, בהיפך לשון: אמרו מלאכי השרת בפני הקב"ה, אם מתקיימת עצתו של אותו רשע (שרוצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים), מי יקריב לפניך כרשנא – פרים בני שנה? מי יקריב לפניך שתר – שני תורים, מי יקריב לפניך אדמתא על מזבח אדמה? מי יקריב לפניך תרשיש, מי ילבש בגדי כהונה בשעה שיקריבו קורבנות, מרס – מי ימרס לפניך את העופות? מרסנא – מי ימרס לפניך את הסלתות? ממוכן – מי מכין לפניך את המזבח (הכוונה ללחם הפנים). לא שהמלאכים באו בטענות על אחשוורוש והמן, כי הם לא חייבים להקריב. אלא הם אמרו חס וחלילה, אם תתקיים הגזירה להשמיד את כל היהודים, אז אין מי שיקריב לפניך.
המהר"ל שואל: אם לא יהיה אף אחד מישראל, לא יהיה גם שבת, פסח, מילה, אז למה שואלים מי יקריב את הקורבנות? והרי גם עכשיו אין קורבנות כי בית המקדש נחרב לפני 70 שנה ע"י נבוכדנצאר.
מכאן לומדים ראיה, שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, למרות שאין קורבנות.
המהר"ל באור חדש: הקורבנות מסמלים את הקירבה הכי גדולה של עם ישראל לקב"ה. בפרשת השבוע שלנו נאמר "ונפש כי תקריב קורבן מנחה". אומרים חז"ל, בשעה שהעני מקריב את קורבן המנחה, את נפשו הוא נותן לקב"ה. מהר"ל: אם לעם הזה יקרה משהו, מי יתן את נפשו למען הקב"ה? אם נאמר על הקורבנות "ונפש כי תקריב", אם כך שאלו המלאכים, אם חס וחלילה יקרה להם משהו, מי יתן את נפשו לקב"ה?
בספר היללא דמרדכי ראיתי פירוש נפלא נוסף. יש מדרש המופיע בויקרא רבא: אמר הקב"ה הביאו לפני מן הנרדפים ולא מן הרודפים, שנאמר והאלוקים יבקש את הנרדף. האריה רודף אחרי השור, הנמר רודף אחר העז, הזאב רודף אחר הכבש – הביאו לפני מן הנרדפים ולא מן הרודפים. האלוקים מבקש את הנרדף, לכן הוא רוצה את האנשים הנרדפים. זה בדיוק מה שאמרו המלאכים – כמו שהקב"ה יוצא להגנת הנרדפים, כי אלוקים יבקש את המרדף, כך הם מבקשים רחמים על עם ישראל הנרדף ע"י אחשוורוש והמן.
רעיון נפלא שמצאתי בחת"ם סופר, שהוא הנושא המרכזי שאנו רוצים לעסוק בו. הוא פותח בדברי הרוקח (מבעלי התוספות) בהלכות פורים: בפרשת אמור, הנקראת בפי חז"ל פרשת המועדות, סוף פרשת המועדות מסתיימת במצוות הסוכה. סדר המועדים הוא פסח, שבועות סוכות – אין לעם ישראל חגים בימות החורף, כל החגים בזמן הקיץ, מפסח ועד תשרי. אין חגים מדאורייתא בימות החורף. קיבלנו 2 חגים מדרבנן: חנוכה בכסלו ופורים באדר. למה, זה כבר נושא בפני עצמו, הקב"ה קבע שמועדי ישראל יהיו בקיץ. בפרשת פנחס יש מדרש שאומר שהקב"ה רצה שבכל חודש מימי הקיץ יהיה מועד – ראה"ש בתמוז, יוה"כ באב, סוכות באלול, ושמיני עצרת בתשרי. ובגלל חטא העגל נדחו כל המועדים מ-17 בתמוז לתשרי, והתקבצו כולם בחודש אחד, בירח האיתנים.
איך שנגמרת פרשת המועדים, אומרת התורה: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. מיד אחרי הציווי על הנר: ולקחת סולת ואפית אותה 12 חלות, 2 עשרונים יהיה החלה האחת, ושמת אותן 2 מערכות 6 המערכת על השולחן הטהור לפני ה’. יש ציווי על הדלקת המנורה וציווי על לחם הפנים.
למה זה קשור לפרשת אמור? זה קשור לפרשת הקורבנות – או לחומש ויקרא או בחומש שמות בסוף הפרשיות העוסקות במשכן. אז מה זה נכנס לפרשת המועדים?
עונה הרוקח: באה התורה לרמז על 2 מועדים – חנוכה (שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד). נר תמיד שייך רק לחנוכה, כי אין לנו הדלקת המנורה מאז שנחרב בית המקדש. כנגד זה יש ההדלקה שמדליקים בחנוכה. היסוד של הדלקת המנורה תמיד זה ימי החנוכה. הקב"ה הבטיח לאהרון הכהן – שלך גדולה משלהם, שגם אם ייחרב ביהמ"ק, יהיה לך חנוכה לתמיד. והעניין של לחם הפנים רומז לפורים. נאמר כאן שולחן, והשולחן הוא רמז לסעודה של פורים, זה החג הנוסף שיש לנו מדרבנן.
אומר החת"ם סופר: אם כתוב בגמרא שאותם 7 השמות של שרי אחשוורוש היו כנגד קורבנות, ויש לך השמות מרס מרסנא ממוכן, האחרון הוא ממוכן הוא המן, בזכותו היה כל הנס, הוא אמר את הרעיון להרוג את ושתי, יוצא שכל הנס בא דרכו, וממוכן כנגד המן – מי יערוך לפניך שולחן. השולחן זה לחם הפנים. אם השולחן זה לחם הפנים והוא רומז לממוכן, אז הפרשה העוסקת בלחם הפנים היא הרומזת להמן שבזכותו כל הנס.
הייתי רוצה להקדים הקדמה לפני שנאמר את היסוד של החת"ם סופר.
דיברנו לפני כמה שנים על מה שחז"ל אומרים, שאם כתובה בתורה ספרה ואתה לא צריך את הספרה – התורה מגלה כאן כלל. אסביר למה הכוונה: ישנן 2 מגילות מתוך 5 המגילות, שהן על שמות נשים – אסתר ורות. שתי המגילות על שם אותן נשים, כי שתיהן מסרו נפשן על קידוש ה’. רות אמרה לנעמי: באשר תמותי אמות, ואסתר אמרה: כאשר אבדתי אבדתי. מי שמוסר נפשו למען כלל ישראל זוכה לכך שמגילה נקראת על שמו.
ישנו פסוק בסוף מגילת רות, בו הנשים מברכות את בועז: יתן ה’ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל. והשאלה – בשביל מה צריך את הספרה 2 בפסוק? לשם מה לכתוב שתיהן?
שאלה זו חוזרת על עצמה בכמה מקומות בש"ס. במקום הראשון זה פסוק בפרשת בהעלותך: צריך לעשות שתי חצוצרות כסף. בשביל מה כתוב שתי חצוצרות? מספיק לכתוב חצוצרות כסף, כי רבים זה שניים.
המקום המרכזי שנשאלת שוב שאלה זו, היא גמרא במס כת יומא דף ס"ב: הגמרא שואלת לגבי שני השעירים, אחד לה’ ואחד לעזאזל, שזה עיקר עבודת יום הכיפורים וזה הקשר בין יוה"כ לפורים – על השעירים היו צריכים להפיל גורל, ואותו הדבר יום הפורים נקרא על שם הפור, הוא הגורל. אז יש מכנה משותף בעניין הגורלות. היסוד הוא יסוד הגורלות. אומרת התורה שלוש פעמים את הספרה 2 לגבי השעירים, ללא צורך.
למה צריך לומר את הספרה 2 ללא צורך? יקח את השעירים, העמיד את השעירים ונתן על השעירים – זה אותה משמעות כמו להגיד שני השעירים בכל מקרה.
אומרת הגמרא כלל: בכל מקום שכותבים ספרה שלא צריך, זה בא ללמד שהתורה דורשת שוויון או אומרת שוויון. אם כתוב 3 פעמים הספרה 2 לגבי השעירים, אז השעירים צריכים להיות שווים. כתוב 3 פעמים את הספרה 2 ללא צורך, אז הם צריכים להיות שווים ב-3 דברים – במראה, בקומה ובדמים. אם כך מובן היטב – אם כתוב שתי חצוצרות כסף, צריך לעשות את שתיהן במשקל שווה. לכן כתוב הספרה 2.
נשליך את זה לכל אורך התורה כולה. אז אם כתוב שמשה רבנו ירד מההר ושני לוחות העדות בידו – אפשר לכתוב רק לוחות, ויודעים שהם שניים – אבל אלו לוחות שוות אחד לשנייה ואין אחת בלי השנייה. הלוחות מצומדות – אי אפשר בין אדם לחברו בלי בין אדם למקום. וכך זה בכל הש"ס כולו, שחז"ל דנים אם יש ספרה למה צריך אותה.
על פי זה צריך להבין מה כתוב במגילת רות: אשר בנו שתיהן את בית ישראל, פירוש הדבר שרחל ולאה צריכות להיות שוות. נשאלת השאלה, במה הן שוות?
כדי להבין מה הכוונה בדברים, ראיתי בספר חקרי לב, בפרשת בראשית, יסוד נפלא. בפרשת מטות כותבת התורה את הספרה 5 ללא צורך. עם ישראל יוצא למלחמה נגד מדין, וכתוב חמשת מלכי מדין, בצד שמותיהם. אם כתוב שמותיהם, לשם מה הספרה 5? רש"י אומר: ללמדך שכולם שווים בעצה ובפורענות.
במה שוות רחל ולאה? שתיהן התחתנו עם יעקב אבינו. אבל ספר חקרי לב אומר, שכתוב בחז"ל שאין דבר שקיבלה לאה ולא קיבלה רחל. בכל חלק בבניין עם ישראל, כשאחת קיבלה, קיבלה גם השנייה. רק בשבוע שעבר סיימנו חומש שמות, ובבניית המשכן ללאה יש חלק ולרחל יש חלק. מצד לאה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, מצד רחל יש אהליאב בן אחיסמך למטה דן. אין דבר שעושים אחת בלי השנייה.
אם מדברים על פרשת השבוע שלנו, יש שני מועדים מדרבנן – אחד חנוכה, שזה רמוז בפרשת אמור, והמועד השני פורים שרמוז בשולחן. חנוכה נעשה ע"י חשמונאי כהן גדול ובניו שבט לוי, פורים נעשה ע"י מרדכי איש ימיני. שני מועדים שכל אחד הוא נציגות. מצד אחד יש יהודית שחוללה את הנס בחנוכה, והיא שייכת לשבט לוי, ומצד שני יש אסתר שחוללה את הנס בפורים, והיא שייכת לשבט בנימין. זאת אומרת שאין לך אחד שאין לשני קשר איתו. כל אחד שעושה נס, יש כנגדו אחד.
אומרת המשנה, שלושה כתרים הם: כתר כהונה, כתר מלכות, כתר תורה. משה רבנו קיבל תורה, הוא שייך ללאה כי בא משבט לוי. אבל המשנה בתחילת אבות אומרת שמשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. הוא חייב להעביר מלאה לרחל, ולכן משה לא יכול להעביר לבניו, אלא מעביר ליהושע.
משה רבנו התחיל את קבלת התורה (מסכת שבת), וסיים את קבלת התורה מרדכי היהודי – קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם. סיום מעמד קבלת התורה היה אצל מרדכי. משה מתחיל, ומרדכי מסיים. לאה מתחילה ורחל מסיימת. אם כך יש כאן דבר אשר בנו שתיהן את בית ישראל.
גם בעניין המלוכה אין מלך לרחל בלי מלך ללאה. המלך הראשון והמלך השני, אם מדברים על "הנה המלכים נועדו", בפרשת ויגש, יהודה מדבר אל יוסף, ומדרש רבא מתחיל: הנה המלכים נועדו, יהודה ללאה ויוסף לרחל. זה ממשיך גם במלוכה העתידה – המלך הראשון הוא שאול (נקרא עליו בהפטרת פרשת זכור), השייך ליהודה, והמלך השני הוא דוד, השייך לבנימין. בע"ה בקרוב יגיע משיח – קודם כל משיח בן יוסף, ואח"כ משיח בן דוד. אם כך יוצא שכל דבר התלוי בבניין עם ישראל מחובר לשני שלבים. קשר אחד שקשור ללאה וקשר אחד שקשור לרחל.
כעת נוכל להתחיל את הרעיון של החת"ם סופר. אך קודם כדאי להקדים לדבריו, כדי להבינם: המן רצה לתת מתנה לאחשוורוש כדי להשמיד את עם ישראל. משל לבעל התל ובעל החריץ – שניהם שנאו אותם באותה מידה, ויתכן שאחשוורוש שנא אותם יותר. המן מבקש לרכוש את אמונו של אחשוורוש, בכך שרוצה לקנות את אובדן ישראל בעשרת אלפים כיכר כסף. למה עשרת אלפים, התוספות מדבר על זה וגם רבנו בחיי – כנגד מחצית השקל, רבותנו דנים בזה שכל הפורים קשור למכירת יוסף. הפלא הוא שבשעה שהוא מציע לאחשוורוש את הכסף הוא גם אומר לו לאיפה הוא נותן את הכסף. לא מצאנו שמי שנותן מעטפה לראה"מ אומר לו מה לעשות עם זה. ואילו המן אומר איפה לתת את המעטפה – ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך. זה נקרא לתת לאחשוורוש? זה נקרא להעביר דרך הרשומות, למשרד האוצר.
היערות דבש אומר דבר נפלא (ואותו רעיון מופיע בחת"ם סופר): המן לא רצה לתת סתם כך עשרת אלפים כיכר כסף. אחשוורוש לא צריך את הכסף, תראו איזה משתה הוא עשה, איזה דברים היו שם. אלא שהמן הרשע רצה לתת עשרת אלפים כיכר כסף עבור עניי ישראל בדווקא. הוא רצה לתת לגנזי המלך ולמשרד הרווחה, להעביר לעניי ישראל. מה השיגעון הזה, שהמן רוצה לתת צדקה לעניי ישראל? מילא אם הוא רוצה לתת שוחד לאחשוורוש, אבל מה זה להכניס 10,000 כיכר כסף לאוצר המלך?
מדרש בפרשת משפטים: נבוכדנצאר חלם חלום בלהות, שהוא עומד לחיות כמו בהמה ולאכול עשב כמו פרות. דניאל ד’ פס’ כ"ט: אנשים יגרשו אותך, המקום שלך יהיה כמו בהמות המדבר, תאכל עשב כמו פרות ויחלפו עליך 7 שנים שתהיה כמו בהמה. נבוכדנצאר מאוד נבהל מהחלום הזה. חלומות של מלך אינם סתם חלומות, כמו שכתוב בתורה שפרעה חלם חלום. הוא הבין שהחלום עומד להתגשם וקרא לדניאל שיגיד לו מה פשרו של החלום. דניאל אמר לו שהוא מפחד להגיד לו את פשרו של החלום. אחרי שאמר לו את פשר החלום שאל נבוכדנצאר מה עושים כדי שלא יתקיים החלום הזה. אומר לו דניאל – וחטאיך בצדקה פרוק. תן צדקה לעניים ואז תינצל מהחלום. וכך היה. אמר דניאל לנבוכדנצאר – עשה צדקה ופתח אוצרך. למה אמר כך? כיוון שראה את ישראל שיצאו ערומים מירושלים, ולא היה בידם שווה פרוטה, לכך אמר לו שיעשה צדקה. ופתח את אוצרותיו והיה מפרנס לישראל 12 חודש.
כעבור שנה שומע נבוכדנצאר קולות מהחצר שלו, הבין שאנשים מסתובבים בחצר ויצא החוצה לראות מה הרעש הזה. אמרו לו: אותם עניים שאמרת לחלק להם צדקה באו ליום החלוקה שלהם. אמר להם: מה? כזה תור של אנשים בא לקחת מהאוצר? תסגרו מיד. סגרו את האוצר ונבוכדנצאר השתגע. אמר הקב"ה לדניאל: אני מסרתי את הצדקה, לאברהם, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה’ על אברהם את אשר דיבר עליו – את הדרך של הצדקה מסרתי לאברהם אבינו, אני רוצה שנבוכדנצאר יילך לרעות כמו שור ויתנהג כמו בהמה, ואתה מגלה לו שבאמצעות כוח הצדקה אפשר לדחות את העונש? הקב"ה כעס על דניאל. למה עשה את זה דניאל, כי ראה את העניים מסתובבים עירומים ברחובות בלי אוכל.
בבא בתרא דף ד’: דניאל הוא התך שמופיע במגילה, שעובר בין אסתר למרדכי הלוך וחזור, שאסתר שולחת איתו ומחזירה איתו. תוספות במקום – מי שהרג את דניאל היה המן, כיוון שראה אותו מעביר מסרים בין אסתר לבין מרדכי. כך הגיע דניאל לעונשו, כי נתן לנבוכדנצאר את העצה של "חטאיך בצדקה פרוק", וכאן בא אל עונשו.
ספר אמונת עתיך: למה המתינו עם העונש יותר מ-70 שנה? העצה שהוא נתן לנבוכדנצאר היתה בסוף ימי נבוכדנצאר. מאז עד משתה אחשוורוש חלפו יותר מ-70 שנה. המשתה היה בשנת 3 למלכו, עד בחירת אסתר היתה בשנת 7 למלכו. למה הקב"ה ממתין יותר מ-70 שנה כדי להעניש את דניאל בידיו של המן? כי לדניאל היה הסבר למה נתן את העצה לנבוכדנאצר, כי ראה את עם ישראל עניים מרודים ורצה להושיעם. אבל כשהמן הציע עשרת אלפים כיכר כסף לאוצר המלך, כדי לתת לעניי ישראל, זה הוא למד מדניאל. כי אמר המן, כל מה שניצל נבוכדנצאר מחלומו הנורא, זה בגלל העצה של דניאל לתת צדקה ולהיוושע, אז עכשיו המן ייתן צדקה לעניי ישראל, ובזכות הצדקה שייתן, יצליח להשמיד את עם ישראל.
זה מה שאומר מרדכי להתך – כתוב במגילה: ויצא התך אל מרדכי אל רחוב העיר אשר לפני שער המלך, ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, ואת פרשת הכסף אשר אמר המן. מה זה פרשת הכסף? רש"י: פירוש הכסף. אומרים המפרשים במגילה: אמר מרדכי להתך, שהוא דניאל – דע לך שכל מה שעובר עלינו עכשיו, אתה אשם, בגלל פרשת הכסף שאמרת לנבוכדנצאר לתת ולהיוושע. עכשיו בגללך המן רוצה לתת את הכסף לעניי ישראל כדי להשמיד את עם ישראל.
לכן אנו נותנים מתנות לאביונים בפורים. מה הקשר לפורים? כי המן אמר לשקול כדי לתת לאביונים ובסוף לא נתן כלום. הוא רק אמר שהוא עומד לתת עשרת אלפים כיכר כסף. גמרא במסכת מגילה: אמר הקב"ה הקדימו שקליכם לשקליו. תקדימו את מחצית השקל לשקליו של המן. זה אותו הקשר – המן רצה לתת שקלים לצדקה, ועם ישראל יביא שקלים של מחצית השקל שיגן מפני השקלים שרצה לתת המן לצדקה ליהודים.
בספר אמונת עתיך: ספר דניאל מסתיים בפסוק "ואתה עמוד לגורלך לקץ הימים". בפסוק זה רמוז הגאולה, שם נמצא סוד הגאולה, בספר דניאל. דניאל זכה ליהרג ע"י גוי ולקדש את ה’ ע"י כך. ובנוסף, נאמר לו "אתה תעמוד לגורלך", הוא הפור של המן שהפיל את הפור של חודש אדר, ובסוף היתה הישועה, ודניאל לא זכה להיות בישועה הזו. אז נאמר לו: אתה תעמוד לגורלך לקץ הימים – עוד תבוא גאולה מאחד משבט בנימין, ואתה תזכה לראות זאת.
אתמול אמר לי ת"ח שכתוב בחת"ם סופר (שמע את זה מהרב זילברשטיין) שדניאל נהרג בי"ג באדר. לכן כתוב לא להרבות בסעודה בליל פורים, כי זה היה זמן הלוויה של דניאל (עפ"י מה שכתוב בחז"ל זה לא מסתדר בחשבון).
את כל ההקדמה הזו הבאתי כדי להסביר את דברי החת"ם סופר:
המן עומד לשקול על גנזי המלך עשרת אלפים כיכר כסף, כדי לתת לעניים, כי הוא שמע מדניאל שנבוכדנצאר ניצל בגלל שנתן צדקה. מסכת ברכות דף נ"ה: בזמן שבית המקדש קיים הוא מכפר על עוונות עם ישראל – ע"י הקרבת הקרבנות. ובזמן שאין ביהמ"ק קיים, שולחנו של אדם מכפר עליו. רבנו חננאל: שולחנו של אדם הכוונה לארח עניים על שולחנו. אדם שמארח עניים על שולחנו, דהיינו נותן צדקה לעניים, זה נותן לו היכולת לכפר על עוונותיו.
המן ידע שכרגע אין קורבנות. זכויות של קורבנות מגינות על עם ישראל. תוספות במס’ מגילה דף ג’: בשעה שהמלאך בא ליהושע ואומר "עתה באתי", שהקורבנות מגינים על עם ישראל בפני האויבים, זאת אומרת שאם היה לעם ישראל קורבנות שום אויב לא יכול לגעת בהם, ועכשיו שאין להם קורבנות מגן עליהם שולחנם, זה שהם נותנים צדקה לעניים. הגאון מוילנא: בפרשת הקטורת, כי תשא, מופיעים 4 סממנים במפורש: קח לך סמים, נטף, שחלת וחלבנא ולבונה דקה, בד בבד יהיה. שחלת, חבלנא, לבונה, נטף – ר"ת שולחן. כשאין ביהמ"ק אז השולחן מהווה מעין קטורת, הוא הקורבן שמכפר על עם ישראל.
מסכת מגילה דף ט"ז: הלילה ההוא נדדה שנת המלך. אותו לילה היה ליל הסדר. הביאו לו הספרים והתברר שלא שילמו למרדכי על זה שגילה על בגתן ותרש. רוצה אחשוורוש להכיר לו טובה, ואומרים לו שהמן בחצר. שואל אותו מה לעשות באיש שהמלך חפץ ביקרו, והמן חושב שהמלך חפץ לעשות לו יקר, ומציע לקחת לבוש וסוס, ואחשוורוש אומר לו לעשות זאת למרדכי היהודי. באותו לילה מפורסם, ליל הסדר, אחד הניסים שקרו לעם ישראל, שהמן ירד מאגרא רמה לבירה עמיקתא.
ביום ט"ז בניסן הולך המן לחפש את מרדכי, ומוצא אותו בבית המדרש. עומד מרדכי בט"ז לחודש ניסן, יום טוב שני של פסח, ומלמד הלכות קמיצה – אם ביהמ"ק היה קיים היו מקריבים ביום זה את העומר, ומרדכי מסביר איך קומצים את העומר. המן נכנס בפתח בית המדרש ומרדכי אומר לכולם לברוח מהר, כי הוא בא להרוג אותם, ואף אחד לא בורח, כולם נשארים בבית המדרש, ומרדכי מפסיק את השיעור ומסתובב לקיר ומתחיל להתפלל. עומד מרדכי בתפילה, לפני שיסתלק מן העולם, ואילו המן נכנס לבית המדרש וממתין, כי הוא צריך לקחת את מרדכי לסיבוב בעיר. בינתיים שואל את תלמידי הישיבה במה הם עוסקים. אמרו לו שבזמן שבית המקדש היה קיים, העניים היו מביאים מנחה, היה מתכפר להם. אמר להם המן: באה המנחה שלכם, ודחתה את עשרת אלפי כיכר הכסף שלי.
חת"ם סופר שואל: מה זאת אומרת בא הקומץ שלך ומכריע את הכסף שלי? מאיפה המן הגיע לכזו אמונה? אומר הרב שטיינמן – מה שבן אדם לא רואה כלום, זה בגלל שיש לו גאווה, אבל כשמפילים אותו מאגרא רמה לבירא עמיקתא, ואין לו גאווה, הוא יכול לראות את כל האמת.
ברגע שלאדם יש בית מקדש, הקורבנות מכפרים עליו. אבל אם אין בית מקדש, שולחנו של אדם מכפר. שולחנו של אדם משמע שהוא מארח עניים על שולחנו. אמר המן – היום אין להם בית מקדש, אז כוח של צדקה מגן עליהם, לכן אתן צדקה כדי להתגבר על עם ישראל. אבל אם יש להם קורבנות ברור שהם יותר חשובים, כי הצדקה מכפרת כשאין קורבנות, אבל כשיש קורבנות וודאי שהם מכפרים.
מגיע המן לישיבה של מרדכי ורואה שהם לומדים הלכות קמיצה, והם אומרים שהיום מרדכי לימד את הלכות העומר – כשאדם מביא מנחה, קומצים ממנו ומתכפר לו. אומר המן: הקומץ שלכם הכניע את עשרת אלפי כיכר הכסף שלי. המן ידע הכל, מי שיפתח מדרשי חז"ל יראה שהמן היה בקי בכל מנהגי ישראל. ידוע שהוא היה עבד בביתו של מרדכי, ולכן ידע הכל. גם יארצייטים הוא ידע, הוא ידע שיש יארצייט של משה רבנו בז’ באדר. הוא גם ידע שכשיש קורבנות יש לעם ישראל כוח להתגבר, ואם אין קורבנות מועילה הצדקה.
רק דבר אחד הוא לא ידע – שכל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת, כל העוסק בתורת מנחה כאילו הקריב מנחה. הוא הגיע לבית המדרש ושאל מה פתאום לומדים הלכות קמיצה, אז הסבירו לו שאם בית המקדש היה קיים היו נושעים, אז בזה שאנו לומדים הלכות קמיצה, מעלה עלינו הכתוב כאילו קמצנו מנחה. ואז מבין המן שגם כשאין קורבנות ובית המקדש, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, כל העוסק בתורת מנחה כאילו הקריב מנחה. אז קורבנות עדיפים על צדקה, ומתברר לו שכל התוכנית שלו לא רלוונטית. הוא חשב ע"י הצדקה להתגבר על עם ישראל כמו נבוכדנצאר, אבל ברגע שעוסקים בתורת הקורבן, אז כאילו יש להם קורבן, וזכות הקורבן מגינה עליהם.
אלו דבריו הנפלאים של החת"ם סופר, המלמדים אותנו עד כמה עיסוק בתורת הקורבנות מעלה עלינו כאילו הקרבנו קורבנות.
שואל הכלי יקר בפרשת תצווה: על מה ולמה לבש אחשוורוש את בגדי הכהן הגדול 180 יום? איזה שיגעון זה? ומה היתה הסיבה שקרא לכל שריו ע"ש הקורבנות? כרשנא, שתר, אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן – זה לא השמות האורגינאליים שלהם, אלא אלו השמות שנקראו ב-180 ימי המשתנה. וכן הוא שואל – והשתיה כדת, אין אונס – כדת של תורה. כלומר כמו קורבנות, האוכל יותר מהשתיה, כך במשתה של אחשוורוש כך היה. בקורבנות כתוב פר אחד, שלושה עשרונים וחצי ההין יין. וכך עשה אחשוורוש את סעודתו, כדת של תורה. התשובה – שהמשתה שהיה 180 יום היה לצורך 180 יום. כי חז"ל אומרים שכל יום הציג 6 אוצרות (מסכת מגילה), וכל אוצר זה 5 כלים, 30 כלים כל יום. כל כלי המקדש היו 5400, כך כתוב בנביא. אז כדי להציג כל יום 30 כלים צריך 180 יום.
נשאלת השאלה מה רצה אחשוורוש במשתה זה – בגדי כהן גדול, שרים ע"ש קורבנות, האוכל כדת הקורבן. (הכלי יקר מדבר שם גם על גר שרצה להתגייר ע"מ שילבש בגדי כהן גדול, ומאריך בדברים נפלאים). מדרש בפרשת וארא: חז"ל משווים את המשתה של אחשוורוש למשתה של אברהם אבינו. כתוב: "אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם" – אל תקרי הדברים האלה, אלא הדיבורים האלה. בשעה שאברהם אבינו עשה משתה ביום היגמל את יצחק – יש אומרים שזה היה בחודש אדר – בסיום המשתה בא השטן לקב"ה ואמר: עשה משתה לכולם, גמר את המשתה, נתת לו בן לגיל 100, כלום הקריב לפניך פר אחד, איל אחד, תור אחד? אמר הקב"ה לשטן: אתה תראה שגם אם אגיד לו להקריב את בנו לעולה, הוא יקריב. כלומר אחר הדברים האלה – של השטן – והאלוקים ניסה את אברהם.
אז אחשוורוש ידע שאם הוא עושה משתה בשנת 3 למלכו, ולא יקריב לקב"ה קורבן, הוא יקבל עונש. הוא לא יכול לבנות את בית המקדש, כי וושתי אמרה לו: מה שאבותי הרסו, אתה תבנה? אז הוא לא יכול להקריב קורבנות, אבל לא יכול שלא לעשות שום דבר לשם הקב"ה. לכן עשה משתה שכל המשתה הוא כמו קורבן. האכילה במשתה כמו קורבן, כדת של תורה. כמו שבבית המקדש היה כהן גדול, כך הוא כהן גדול. כל שבעת הסריסים על שם הקורבנות. זה בא ללמד אותנו עד כמה העריכו גם אומות העולם את הקורבנות.
אותו רעיון מופיע בספר מדרש תלפיות של רבי אליהו הכהן מאיזמיר, בערך בגדי כהונה: מה פתאום אחשוורוש לבש בגדי כהן גדול? הוא ממשיך ברעיון נפלא – למשכן ציווה הקב"ה להביא 13 פריטים – זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן ותולעת שני. כנגד 13 דברים שנתן הקב"ה (פסוק בספר יחזקאל – ואלבישך רקמה ואנעילך תחש – כל מיני דברים שנתן הקב"ה במדבר). יש מדרש שמופיע בשוחר טוב בתהלים, שעם ישראל עשה 13 עגלים – אחד לכל שבט ועוד עגל מרכזי. אמר הקב"ה: תביאו 13 פריטים למלאכת המשכן, כדי לכפר על 13 עגלים שעשיתם במדבר.
בא אחשוורוש ורצה לעורר מחדש את חטא העגל, וכנגד זה ציווה לעשות את המשתה שלו ב-13 פריטים – חור, כרפס, תכלת, בוץ, ארגמן, גלילי כסף, עמודי שש מיטות זהב וכסף, בהט, שש, דר, סוחרת וכלים מכלים שונים. כדי לעורר מחדש את הקטרוג על חטא העגל. כל עניין המשכן בא להראות שהקב"ה משרה שכינתו על עם ישראל, משכן העדות – עדות שהקב"ה משרה שכינתו. אבל אם נחרב הבית ע"י נבוכדנצאר, אין עוד השראת השכינה. כדי שלא ייבנה בית המקדש ותחזור השראת השכינה, הוא רצה לעורר מחדש את חטא העגל, ע"י 13 פריטים כנגד 13 עגלים.
נמצאנו למדים יסוד: אחשוורוש יודע שהקב"ה שמר את דברי השטן, שאמר לו – עשית כל כך הרבה טובה לאברהם אבינו ונתת לו בן לגיל מאה, והוא לא הביא לך קורבן. מיד ניסה הקב"ה את אברהם. למד אחשוורוש והמן מה זה כוח של קורבנות. כשהמן בא לקחת את מרדכי הוא למד כוח של קמיצה. באה קמיצה שלכם ודחתה עשרת אלפים כיכר כסף שלי. ללמד אתכם תורת הקורבנות מהי.
אנו מתחילים עכשיו חומש ויקרא, חומש הקורבנות. אני רוצה לעמוד על הלכה שהמשנה ברורה מביא בסימן מ"ח: נוהגים לעמוד בשעת אמירת הקורבנות. אם אומרים את הקורבנות, פירוש הדבר שכרגע מביאים קורבן, ומי שמביא קורבן צריך לסמוך על הקורבנות, אז הוא צריך לעמוד. (המחבר מרן לא מביא את זה, אבל המגן אברהם מביא את זה).
בספר ערוך השולחן, בהלכות השכמת הבוקר, סימן א’ אות כ"ח, הוא מביא את המחלוקות של המגן אברהם מול אחרים, אם צריך או לא צריך לעמוד. בסוף הוא מוצא פשרה – ישראלים ולוויים אולי לא צריכים לעמוד, אבל כהנים וודאי צריכים לעמוד, כי הם מקריבים קורבנות.
אם נוהגים עפ"י הלכה זו או לא – יעשה כל אחד כמנהגו. אבל חז"ל מלמדים אותנו שכאשר אומרים קורבנות כאילו מביאים כרגע קורבן. אמירת פרשת חטאת יכולה להציל מהקרבת קורבן חטאת. משיגים מה שקורבן משיג בזמן שבית המקדש קיים.
חפץ חיים בפרשת צו מדבר על עשרת אלפים כיכר הכסף, ושואל: איך מרדכי יכול לעסוק בהלכות קמיצה, בשעה שהמן עומד להרוג אותו. מילא תלמד הלכות קידוש ה’, איך מוסרים את הנפש עם כל הכוונה. אבל למה לעסוק בתורת קמיצה כשייבנה בית המקדש? האם בעת הזאת, שמלשין רודף אחר נפשו להמיתו, מסוגל האדם ללמוד ענייני קורבנות? למדנו מכאן שזכות לימוד הקורבנות מועילה על כך שאפילו הקטגור אינו יכול להרע לו, והוא נאלץ ללמד עליו זכות, כאמרם ז"ל – שלימוד מעשה הקמיצה עולה במקום קורבן, להורות בה שאפילו בעת שצר לו לאדם מאוד, אל יפטור עצמו האדם ללמוד מעשה קורבנות דבר יום ביומו, ויינצל מכל צרה. הוא מביא ראיה מהזוהר: אחד שלומד ועוסק בתורת הקורבנות בבתי הכנסיות ובתי המדרשות, ויכוון בה – אותם מלאכים שרוצים להבאיש ולהסריח את שמו לא יכולים לעשות לו שום דבר, רק טובות. ללמד אותנו מה זה כוח של קורבנות.
לפני יומיים היה ראש חודש. בתפילת ר"ח אומרים במוסף: "ראשי חודשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם, בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ומוסרי חטאת לכפר בעדם, זכרון לכולם יהיו ותשועת נפשם מיד שונא". היום איננו מקריבים קורבנות אלא אומרים תורת הקורבנות, כלומר מזכירים את הקורבנות שהקריבו כשבית המקדש היה קיים. הזכרת הקורבנות זה לעורר את הזכויות שלהם. זיכרון לכולם יהיו – להם ולנו, ותשועת נפשם מיד שונא – אם אתה רוצה להינצל משונאיך, הדרך היחידה היא לעסוק בתורת קורבנות.
אומר לנו המן, שהקורבן שלכם הצילה אתכם מהאויב הגדול ביותר שלכם, עמלק. השיעור שאתם עוסקים בתורת קורבנות הוא כמו הקרבת קורבן. ללמד אותנו עד כמה כוח של קורבנות.
אם אנו נצא מהשיעור הזה מחוזקים מהעניין של קורבנות, וכל אחד יתחיל את התפילה שלו ב"ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם" – מזה מתחיל ניסיון העקדה, ממה שאמר השטן לקב"ה: כלום הקריב לפניך קורבן? כל הפרשה הזו מתחברת לנו לעבודת הקרבנות, להסביר לנו עד כמה העיסוק בתורת קורבנות מעלה עלינו כאילו הקרבנו קורבן.
אני רוצה לעשות דבר שבד"כ אנו לא נוהגים לעשות פה. למדנו כמה כוח של צדקה יכול לחולל מהפך, שאחשוורוש למד מדניאל שנתן את העצה לנבוכדנצאר: "וחטאיך בצדקה פרוק".
היה לי חבר בצפת, שהיה סופר סתם, מיקירי קרתא דקרית הקודש צפת. לפני שנה חלה במחלה איומה והשיב נשמתו ליוצרה תוך כמה חודשים. השאיר אלמנה ו-6 יתומים ללא משענת ומשענה. אחיו שנמצא כאן קיבל על עצמו לגייס את הכסף כדי להציל את המשפחה, למחייה יומיומית, חוץ מהחובות מהתקופה שלא יכול היה לעבוד כי היה חולה.
הקומץ של הכסף שתתנו לעניין זה יציל אתכם מכל הגזירות הנוראות, ונזכה בחודש הזה ל"ונהפוך הוא", שכל אותן הפיכות הנעשות בעולם יביאו לישועת הכלל במהרה בימינו אמן ואמן.
