הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע כ"ה אלול תש"ע

  

הפרשות המסיימות את השנה.
אתם ניצבים היום – היום זה ראש השנה (הזוהר הקדוש). כולם ניצבים לדין בראש השנה.
נעמוד היום על עבודת השופר בראש השנה.
 
קודם כל נקודה בפרשת השבוע –
מדרש אגדה רש"י: למה נסמכה פרשת ניצבים לפרשת הקללות בסיום פרשת כי תבוא?
לפי שנבהלו מהקללות ואמרו מי יעמוד בזה? ואז משה מפייס אותם: הכעסתם את הקב"ה אבל הוא לא הביא עליכם את כל הקללות והנה הם ניצבים לפניו היום.
מדוע אמר להם קודם צ"ח קללות ועוד 49 קללות בפרשת כי תבוא, ואחרי שנבהלו, הוא אומר להם הקב"ה לא עשה עמכם כליה, אז תהיו רגועים. אז למה הוא מפחיד אותם?
המגיד מדובנא המשיל משל: בן המלך חולה ואף רופא לא מוצא למחלתו מזור. מביאים רופא מומחה גדול מוינה. הוא בודק ומוצא אבצס בקיבה, וצריך לנקז אותו. אם לא תהיה ברירה – ע"י ניתוח. אבל אם יקיא כמה פעמים, ההקאה תגרום להוצאת האבצס. כשיקיא מוגלה עם דם יתרפא. אז הרופא רושם לו כדורים לגרימת הקאות.
המלך טוען שהבן שלו לא לוקח שום תרופות – לא סירופ ולא כדורים. אז הרופא רושם מרשם לעשרות תרופות, שולח מישהו שמביא 2 סלים גדושים תרופות, וכותש אותן לפרורים. אבל המלך טוען שהוא לא יסכים לבלוע תרופות גם בדייסה. הוא איסטניסט ולא יסכים לבלוע שום גרגיר. הרופא מפזר את האבקה סביב ראש החולה, והוא נושם אותם ומתחיל להקיא. ואז הוא מסביר למלך, שאם הילד היה בולע תרופות, היה צריך רק קופסה קטנה. אבל כיוון שהוא לא מסכים, צריך המון תרופות כדי להפוך אותם לאבקה לנשימה.
כיוון שעם ישראל לא פחד, צריך הרבה קללות כדי להפחיד אותו.
הדבר הכי גרוע זה שאדם יתברך בלבבו ויאמר: שלום יהיה לי. הקב"ה לא יאבה לסלוח לו. אדם צריך לפחד מיום הדין. עצם העובדה שיפחד, זה יציל אותו. הוא יבין שיש פה מלך שבוחן את ליבו. הקב"ה יודע אם ההבטחה שלך היא הבטחה ואם היא כנה. עצם המורא והפחד ביום הדין זה מבטא את הכנתו ליום הדין.
 
השופר רמוז בפרשה במילים שורש פורה ראש ולענה – ר"ת שופר. יש לו כוח לעקור גם שורש פורה ראש ולענה.
פשוטה של המצווה הוא לשמוע קול שופר ולהמליך את הקב"ה בשופר.
רבותינו מגלים לנו דברים נפלאים מה מונח בעניין השופר.
 
כל זמן שלא תוקעים בשופר בראה"ש, הקב"ה מנהל את הדין בדין ולא ברחמים. עלה אלוקים בתרועה, ה’ בקול שופר. אלוקים – דין. הנהגת הרחמים מתחילה ברגע שמתחילה תקיעת שופר.
עלה אלוקים בתרועה, ה’ בקול שופר. הקב"ה עולה על כסא דין בדין. ובשעה שתוקעים ישראל בשופרות הוא עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים.
 
אשרי העם יודעי תרועה – וכי רק ישראל יודעים לתקוע? אומות העולם לא יודעים לתקוע בשופר? אלא שמכירים לפתות את בוראם בתרועה. עם ישראל יודע לפתות את הקב"ה בתרועת השופר, והאומות לא יודעים לעשות זאת.
מה הפיתוי בתרועת שופר?
 
למה תוקעים בשופר של איל? כדי שיזכור הקב"ה עקידת יצחק, ויעלה כאילו העם נמצא בעקידה. כאילו העם התוקע בשופר עקד את עצמו. איפה עקד את עצמו? סתם עמד ותקע בשופר. למה זה עקידה?
 
במדרש תנחומא בפרשת וירא: אומר אברהם לקב"ה, רבש"ע כשם שהיה בליבי להשיבך שאתמול אמרת ביצחק יקרא לך זרע והיום אתה אומר לי העלהו לי לעולה. כשם שכבשתי רצוני כך תכבוש רחמיך כשיהיו בניו של יצחק חוטאים. והקב"ה עונה: עתידים בניו של יצחק לחטוא, ואני דן אותם בראה"ש. ואם הם רוצים זכות, יתקעו בפני בשופר. מה זה שופר? הקב"ה אומר לאברהם שיסתכל אחורה, והוא רואה איל מסובך בקרניים. זו הפעם הראשונה שרואה אברהם אבינו שופר.
במדרש רבא בראשית רבא פרשה נ"ו אות י"ג: וישא אברהם עיניו וירא איל אחר. כל ימות השנה נאחזים ישראל בעבירות ומסתבכים בצרות, ובראה"ש תוקעים בשופר וה’ מוחל להם, וסופם להיגאל בקרניו של איל.
השופר יוצר פעולות המוציאות מסתבכים בעבירות. מה יש בשופר הזה, שיש בו ישועות כאלו?
 
גמרא: ב-4 פעמים העולם נידון – בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראה"ש כל העולם נידונים כבני מרון, ובחג על המים. רבי עקיבא: מדוע מביאים עומר בפסח? כי זה זמן תבואה, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. עצרת הוא זמן פירות האילן, הביאו לפני 2 הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ותנסכו מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי השנה.
כמו שבחגים מביאים את הפרי כדי שיתברכו הפירות, כך בראה"ש כשאומרים מלכויות זכרונות ושופרות, הקב"ה מולך עלינו, וזו הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות.
אז מספיק להגיד מלכויות. אבל הגמרא אומרת: מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, וזכרונות כדי שיעלה זכרונכם. ובמה? בשופר. אז צריך להגיד: תקעו לפני מלכויות זכרונות ושופרות. למה הגמרא אומרת "אמרו"? למה היא ממשיכה "ובמה? בשופר"?
 
יש ספרי בפרשת העלותך, המסיים את סדר השופרות: וביום שמחתכם… ותקעתם בחצוצרות… והיו לכם לזיכרון לפני ה’ אלוקיכם – זה המקור בתורה למלכויות זכרונות ושופרות.
חצוצרות – שופרות. זיכרון – זכרונות. לפני ה’ אלוקיכם – מלכויות.
אז הסדר בתורה הוא שופרות, זכרונות, מלכויות. ואנו אומרים קודם מלכויות, אח"כ זכרונות ואח"כ שופרות. למה אנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר קודם מלכויות? קודם תמליך את הקב"ה ואח"כ תבקש ממנו רחמים.
כדי שיזכור לך, ובמה ממליכים – בשופר של חירות. ואין שופר אלא של חירות. שואל הספרי: אבל מי תוקע בשופר? תלמוד לומר וה’ אלקים בשופר יתקע. ומאין התקיעה יוצאת? תלמוד לומר מבית המקדש.
הספרי אומר שהקב"ה תוקע בשופר והקול יוצא מבית המקדש.
פה בביה"כ הגדול יש תוקע בשם משה, שהקהל מינה  אותו לתקוע בשופר. אבל זה לא משה שתוקע בשופר, אלא האלוקים הוא התוקע בשופר. מה מתכוון הספרי?
 
ספר העיקרים של רב יוסף אלבוים (אחד מן הראשונים) – אנו לאחר התפילה אומרים חוץ מ"עלינו לשבח" גם 6 זכירות (אשכנזים) או 10 זכירות (עדות המזרח), ואח"כ י"ג עיקרים כנגד 13 מידות של רחמים. הרמב"ם חילק את העיקרים ל-13. רב יוסף אלבוים חולק על הרמב"ם וסובר שיש רק 3 עיקרים, והשאר ענפים שיוצאים מהם.
הדרך הנכון שיראה לי בספירת העיקרים שהם שורשים ויסודות התורה, הוא – 1. מציאות ה’, 2. השגחה מן השמים לשכר ולעונש, 3. תורה מן השמים. ואלו 3 אבות העיקרים.
הראיה שאלו היסודות – מראש השנה. בראה"ש באו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו סדר עבודה בתפילת המוסף: מלכויות, זכרונות ושופרות.
מלכויות זה יסוד ראשון, כנגד מציאות ה’. זכרונות – כנגד שכר ועונש. זכרת גם את נוח. ואילו הרשעים טבעו במבול. שכר ועונש. שופרות כנגד תורה מן השמים – מתן תורה היה באמצעות קול שופר חזק מאוד.
וזה שאמר הנביא ישעיהו: אתה רוצה ישועה – תאחוז ב-3 היסודות הללו: כי ה’ שופטנו, ה’ מחוקקנו, ה’ מלכנו, הוא יושיענו (ישעיהו ל"ג כ"ב). שופטנו – שכר ועונש. מחוקקנו – תורה משמים. מלכנו – יסוד מציאות ה’. לכן הוא יושיענו. כי אחר ש-3 העיקרים הללו עיקר הצלחת האדם תלוי בהאמנתם. יש לנו יתרון גדול בהם על כל אומות העולם וראוי שיושיענו.
אנשי כנסת הגדולה ידעו מה נעשה בשמים ביום הדין, ולכן קבעו לנו את הסדר הזה: מלכויות, זכרונות ושופרות.
 
נזכיר כמה עקרונות שדיברנו בשיעור הקודם. הר"ן שכתב את תפילת ראה"ש כתב שנדע שיום הדין נקבע כבר לפני 5771 שנה. הקב"ה אמר אותו לאדם הראשון באותו יום, א’ בתשרי: מראשית כזאת הודעת, ומלפנים אותה גילית, זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון. כל מה שעושים בראה"ש זה לחזור לנקודת ההתחלה של היום הראשון. לכן אנו משתחווים. עלינו לשבח – זה ההשתחוויה כנגד שהנחש פיתה את אדם וחווה לא להשתחוות.
 
הר"ן כותב את הסדר של היום הראשון: בשעה ראשונה עלה במחשבה (לברוא האדם), בשעה שניה נתייעץ עם מלאכי השרת. בשלישית כינס אבריו מכל העולם, ברביעית… בשביעית נפח בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעת הצטווה, בעשירית סרח ב-11 נידון וב-12 יצא בדימוס. זה סימן לבניו של אדם – כשם שעמד בפני הקב"ה ביום זה ויצא בדימוס, כך עתידים בניו לעמוד ביום זה ולצאת בדימוס.
זה מראשית כזאת הודעת, ומלפנמים אותה גילית, זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון.
 
בשעה השביעית של יום שישי הקב"ה נפח באדם נשמה. היו בנשמת אדם כל הנשמות שבעולם.
חשבתי שהנשמה נקראת ע"ש הנשימה. על כל נשימה שאדם נושם הוא צריך להלל לבורא. כל הנשימה תהלל י-ה.
אם יש לאדם מעט נשימה, מפקחים עליו את הגל ביום השבת. כל עוד הוא חי הוא נושם אויר.
אבל אם זו נשימה – גם בהמות וציפורים נושמים. אז זה לא נשמה בגלל שהם נושמים, אלא בגלל שהקב"ה נפח באפו של האדם נשמת חיים. כל מאן דנפח, מדיליה נפח. הקב"ה נפח משלו, אז חלק אלוקה ממעל שנקרא נשמה נמצא בנו מהשעה השביעית של יום השישי, היום הראשון בבריאה.
 
אם אלו הדברים, אני רוצה לעמוד על משפט אחד שכותב השם משמואל: הגיד לי כבוד קדושת אבי, עניין השופר הוא מעין מה דכתיב באדם הראשון – ויפח באפיו נשמת חיים. וזה מה שכתב הספרי בפרשת בהעלותך, שהקב"ה הוא התוקע. בראה"ש חוזרים לנקודת ההתחלה, וביום הראשון נפח הקב"ה באפיו של אדם נשמת חיים. אז כשאנו לוקחים את השופר ונופחים בו, אנו חוזרים לנתינת הנשמה שבאדם הראשון בראש השנה.
 
כל בוקר אומרים אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. הקב"ה מלך לפני אדם הראשון. מה קרה אחרי בריאת אדם הראשון? לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא. מה ההבדל בין קודם לאח"כ? לפני בריאת האדם הקב"ה היה מושל, ואחרי שנברא האדם הקב"ה נהיה מלך. לפני כן הוא מלך בכוח, כביכול. לאחר בריאת האדם יש מישהו שיכול לקרוא לו מלך, וזו המהות של מלך, כי מלך לא יכול להיות בכפיה. ומלכותו ברצון קיבלו עליהם. כי לה’ המלוכה ומושל בגויים – על הגויים הוא מושל בכוח, ועל עם ישראל מולך ברצון.
 
הנשר מלך העופות. האריה מלך החיות. השור מלך הבהמות. רב יצחק קוטנר: למה שהנשר לא יהיה מלך החיות? הוא יכול לשלוט מלמעלה על האריה, כמו מטוס מלמעלה. למה האריה עם הרעמה לא יכול למלוך על העופות? כי מלך יכול להיות רק במינו: נשר על עופות. נשר לא יכול למלוך על האריות, כי הם לא במינו. מלך שייך למינו.
שואל רב יצחק קוטנר שאלה מפחידה: מה אתם ממליכים את הקב"ה בראש השנה? הוא במין שלכם? מה יש לכם איתו? אתה בן אדם, בהמה קטנה, מה יש לך עם הקב"ה שאתה ממליך אותו? זה שאלה שמפחידה אותך – 50 שנה אתה צועק אין לנו מלך אלא אתה, ובעצם אין מה לצעוק, אין לך כלום איתו…
אם תבין מה יש בראה"ש תבין מה יש לך איתו. בשעה השביעית אדם הראשון שכב על הרצפה והיה גולם, והקב"ה בא ונפח בו נשמה, ונתן יחידה משלו בתוך האדם. הוא ברא את האדם בצלם אלוקים. הכניס לו יחידה ממנו. כל מה שפועל אצלך בגוף פועלת מהכוח שהקב"ה נפח בך נשמה.
אם כך במה אתה ממליך את הקב"ה? בגוף הבהמי? בגולם? החלק ששייך אליו הוא ממליך אותו. החלק ששייך אליו הוא הנשמה. אתה תוקע בשופר משם יוצאת הנשמה. זה לא שייך לגוף, זה שייך לנשמה.
אימרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות. ובמה? בשופר – לא בפה. כי השופר בא ישירות מהנשמה. זו הנפיחה שבשופר והוא יכול להמליך את הקב"ה. השופר הוא זה שמחבר אותך להמליך את הקב"ה, אחרת אתה לא במינו ואין לך שום קשר איתו. היכולת שלך להמליך אותו הוא ע"י השופר שהוא כוח הנשמה שנמצאת בנו.
 
נחזור לפני 5771 שנה.
פרקי דרבי אליעזר: לאחר שזרק הקב"ה באדם נשמה נעמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלוקים. כל הבריות באו להשתחוות לו, והאדם אמר להם בואו נלך ונמליך את מי שמולך עלינו. המלך מולך רק אם העם ממליך אותו. הנברא יכול להמליך. למה הבע"ח לא המליכו? כי הם לא במינו. רק האדם שיש בו נשמה חלק אלוקה ממעל, הוא יכול להמליך. לכן אמר אדם הראשון ביום השישי: ה’ מלך גאות לבש. זה הפרק שאומרים כל יום שישי בשבוע.
 
לאחר מלכויות תוקעים בשופר, כי ממליכים את הקב"ה בשופר שמוציא את הנשמה שיכולה להמליך את הקב"ה.
 
נעבור לסדר הזכרונות: שיעלה לפני זכרונכם לטובה, במה – בשופר. להמליך שייך בשופר, כי הנשמה ממליכה את המלך. אבל למה הזכרונות צריכים להעלות זכרונכם לטובה, ובמה – בשופר?
שופר הוא סוד תחיית המתים. ביום השישי לבריאה בראש השנה, בשעה השביעית הקב"ה נפח נשמה בגולם, במת, והפכה אותו לחי והוא קם על רגליו. תחיית המתים. גם עקדת יצחק זה תחיית המתים.
יצחק אמר לאביו שיקשור אותו חזק, כי הוא בן אדם עם רגשות, ועלול להתנגד, ואז הקורבן ייפסל וגם יעבור על כיבוד אב. אז אברהם קשר אותו. והקב"ה רואה שהם עוקדים ונעקדים בכל לב, ומלאכי השרת צועקים לפני הקב"ה: נקראת חנון ורחום שרחמיך על כל מעשיך, רחם על יצחק שהוא אדם, ונעקד לפניך כבהמה. כיוון שהגיעה החרב על צווארו, פרחה נשמתו של יצחק. הוא מת. כיוון שהשמיע הקב"ה קולו מבין הכרובים ואמר: אל תשלח ידך אל הנער, חזרה הנפש לגופו. היה כאן נס וחזר חי. באור החיים הקדוש תראה כתוב שהנשמה של יצחק אבינו עברה מהפך – מנשמת נקבה היא הפכה לזכר. לכן לא היה לו זיווג לפני כן.
אז לא רק שהוא מת, באה נשמה חדשה. בעקדת יצחק היה מוות, וממוות חזר לחיים.
זכרונות זה להזכיר את עקדת יצחק. תתקע בשופר, כי זה תחיית המתים, כי בשופר יש נשמת חיים.
שיעלה זכרונכם לפני לטובה – ובמה, בשופר שהוא תחיית המתים.
במדרש כתוב שיצחק אמר: ברוך אתה ה’ מחיה המתים. לכן בוייפח באפיו נשמת חיים של מלכויות – תוקעים בשופר. ובוייפח באפיו נשמת חיים של עקדת יצחק – תוקעים בשופר.
 
מעמד הר סיני תורה מן השמים. מדרש רבא שמות רבא: פרחה נשמתם במעמד הר סיני על שנגלה הקב"ה בפניהם ודיבר אליהם. אבל התורה ביקשה רחמים. יוצא שיצאה הנשמה גם במתן תורה.
השופר זה יסוד של וייפח באפיו נשמת חיים – זה ביטוי לתחיית המתים. אז מלכויות של היום הראשון זה תחית המתים של אדם הראשון, עקדה זה תחיית המתים של יצחק, ומתן תורה זה תחית המתים של עם ישראל.
 
בפסוק שאנו לומדים שהקב"ה תוקע בשופר: כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה וקול שופר ואין דומה לך.
למה? אם אתה תוקע בשופר באוזן של אובמה הוא לא ישמע את זה? אף אחד לא שומע שופר חוץ מהקב"ה?
ראיתי פעם שכתוב שראה"ש הוא יום ההולדת של העולם. כל תכלית הבריאה עבור האדם. כל מה שקרה קודם זה לצורך התכלית – בריאת האדם. הקב"ה ברא את כל העולם כדי שהכל יהיה מוכן כשייברא האדם.
כל מלך ביום השנה להמלכתו אוהב שישירו לו. כל הצבא עובר לידו ומצדיעים, למעלה עוברים מטוסים, שרים לו שירי הלל ומשבחים. ואילו הקב"ה אומר: יום ההמלכה הוא ראה"ש – יום תרועה יהיה לכם. וחז"ל שואלים: יבבה או יללה? זה מה שרוצה הקב"ה ביום שהוא נהיה מלך? שייללו לפניו? הוא רוצה שיבקשו חיים, פרנסה, בריאות, ילדים, חינוך – כי אם מבקשים זה סימן שהוא המלך. מלך רוצה כבוד, לא יללות. אבל הקב"ה אין דומה לו – הוא רוצה שייללו ויבכו לו.
כי אתה שומר קול שופר ואין דומה לך. 3 פעמים ביום אומרים: מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה. מי דומה לך – כולם יכולים להרוג, אבל תחיית המתים רק הקב"ה יכול לעשות. הכינוי "מי דומה לך" הוא תמיד על תחיית המתים. קול שופר זה תחיית המתים, כל מאן דנפח מדיליה נפח, הקב"ה תוקע בשופר. אין דומה לקב"ה בתחיית המתים של שופר. אין מלך שיכול לעשות זאת.
 
זכינו להבין מה זה שופר. היסוד הראשון, יסוד המלכות, מחזירים אותנו אחורה לויפח באפו נשמת חיים. היסוד השני עקדת יצחק – מחזירים את יצחק לחיים, והיסוד השלישי של תורה מהשמים מחזירים את כל עם ישראל לחיים ע"י השופר. זה היסוד.
 
מה אנו מבקשים מהקב"ה, כל שוכני תבל ויושביה, שהקב"ה יחיה את מתי ישראל (רבנו בחיי). שידאג שתהיה הגאולה, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים, והשתחוו לפניך. מתי זה יהיה? בתחיית המתים. תחיית המתים העתידית תהיה באמצעות שופר.
מדרש: כיצד מחיה הקב"ה המתים לעתיד לבוא? נוטל שופר גדול בידו, שהוא אלף אמה באמה של הקב"ה (יום של הקב"ה הוא 1000 שנים. תארו לעצמכם מה זה אמה) ותוקע בו, והקול הולך מסוף העולם ועד סופו. בתקיעה ראשונה העולם רועש, בשניה העפר מתכווץ, אח"כ עצמותיהם, עורותיהם, בשישית נשמות מתכנסות, בשביעית חיים ועומדים על רגליהם. שבע תקיעות, כי חוזרים ליום השביעי של תחיית המתים של האדם הראשון.
 
הספרי: הקב"ה תוקע בשופר. השם משמואל: חוזרים לוייפח באפיו נשמת חיים. זה המשמעות שה’ תוקע בשופר.
 
מצאתי זוהר שגרם לי לרקוד.
הבאנו פה שהשופר זה מדיליה נפח. השופר בא מהנשמה. אבל למה בשופר? מה יש לשופר שהוא המבטא את העניין של תחיית המתים? למה הכל נעשה בשופר?
הזוהר הקדוש: גדול כוחו של השופר לעורר רחמים למעלה ולסתום פי המשטין והמקטרג. כי יוצא ממנו קול שמעורבים בו אש, רוח ומים. בחללו רוח המעורב בלחות מים, ובחמימות הבל פיו רוח אש. אדם נופח בשופר יש רוח, והיא חמה וזה גם יסוד של אש וגם יסוד של רוח. וגם יש לחות, אז יש בזה מים. רוח, מים ואש.
מהר"ל בתפארת ישראל: הקב"ה הוריד את התורה במעמד הר סיני, והיו קולות וברקים וענן כבד וקול שופר. ע"י שנתן תורה לישראל נעשו עליונים ותחתונים אחד. הוא חיבר בין העליונים לבין התחתונים. עד אז היה השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם. אחרי מתן התורה התורה מחברת בין העליונים והתחתונים.
מהר"ל: למה בקולות וברקים וענן כבד על ההר? קול זה רוח, ברק זה אש וענן זה מים. 3 הכוחות הללו מלמעלה.
לאחר שהקב"ה נתן התורה בקולות וברקים וענן כבד ובני אדם והר סיני שהם יסוד העפר קיבלו את התורה – חזרו לבריאת האדם שנברא מ-4 יסודות: אש, מים, רוח ועפר.
יסוד מעמד הר סיני הוא של רוח מים ואש, ובני אדם שקיבלו הם יסוד העפר, אז 4 היסודות הם בריאה מחודשת. היתה תחית המתים והאנשים נבראו מחדש.
בקול שופר יש רוח, וחום שזה יסוד האש, ולחות שהיא יסוד המים, והאדם שהוא יסוד העפר. אלו 4 היסודות של בריאת האדם – אש, מים, רוח ועפר. לכן הקב"ה אומר לך לקחת שופר ולתקוע ולעשות תחיית המתים.
 
למדנו שבכל שנה ושנה בראה"ש מתחילים חיים חדשים, וזה "ויפח באפיו נשמת חיים". בבקשה הראשונה מבקשים זכרנו לחיים. למה מבקשים דבר ראשון חיים? כי זה היסוד של ראש השנה בשעה השביעית – נפח בו חיים. בכל ראש השנה מתחילים את היצירה מחדש, נותנים חיים דבר ראשון.
בא אדם ואומר לקב"ה: מה שיש לי זה שלי. יש לי דירה, דירות לילדים. זה כבר נתת לי וזה שלי, אל תיגע בזה. עכשיו אגיש לך רשימה חדשה מה אני צריך עוד, אז תרשום.
חיים – תקבל. איזה סוג של חיים? יש אנשים עם בלון חמצן על הגב וצינור מחובר לאף עם שנורקל, והם חיים. כל כמה ימים ממלאים את הבלון בחמצן. אבל זה חיים עם בלון? לכן מבקשים לחיים ברחמים – לא עם בלון.
בבילינסון יש אנשים חיים בלי בלון, אבל לא יכולים לזוז מהכסא. זה חיים? מבקשים חיים ברחמים.
בסוף התפילה מקבלים אומץ: וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך. נגמרו הבקשות על חיים ברחמים, אני מבקש חיים טובים. הקב"ה יודע מה זה חיים טובים. בפרשת בחוקותי כתוב מה זה חיים טובים – אם תשמע בקול ה’.
גמרנו תפילת 18 ומבקשים בספר חיים ברכה ושלום וישועות ונחמות ניזכר וניכתב כולנו – כל המשפחה וכל עם ישראל – לחיים טובים ולשלום. ואחרי "עושה שלום" יש 44 בקשות: מלא אסמינו שובע, מלא ידינו מברכותיך.
לפני 20 דקות ביקשת רק אוויר, עכשיו אתה מבקש הכל? מאיפה הביטחון הזה? על סמך מה אתה מבקש?
 
יש מדרש בתהילים שאומר בערך כך: מעשה באדם שנוקש בדלת ומבקש מבעה"ב קצת מלח. מי לא יתן מלח? אפילו אשתו של לוט נתנה מלח. מוציא לו מלח מהמלחיה ומביא לו בדלת. אז האדם מבקש עגבניה שיהיה איפה לפזר את המלח. מביאים לו עגבניה. והוא מחזיק עגבניה עם מלח. ואומר: אני לא צמחוני, אני רוצה באגט. מביאים לו לחמניה. אז האדם אומר – זה לא סעודה מפסקת לפני 9 באב, תשים חביתה, סלט, צ’יפס מלמעלה.
התחיל עם מלח ויצא עם סעודה.
דוד המלך מבקש: אחת שאלתי אותה אבקש, שבתי בבית ה’ כל ימי חיי. אחרי שסיים לבקש שבתי בבית ה’, ממשיך: לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו. כי יצפנני בסוכה… זו השיטה – תבקש מלח ותוציא ממנו באגט.
 
למה על ההתחלה לא ביקשנו: מלך עוזר ומושיע ומגן, פרנסה טובה גזירות טובות, ישועות ונחמות. כי אם היית דופק בדלת מההתחלה ומבקש: באגט, צ’יפס, סלט – היו סוגרים לך את הדלת. אבל אם אתה מבקש רק מלח, נותנים לך. ואז אתה מבקש עוד: חיים עם בלון? אני רוצה חיים טובים.
 
השורש של היכולת לבקש מתחיל ב"מודים אנחנו לך". בהתחלה אין לך בסיס לבקש. בסוף התפילה התכופפת ואמרת: מודים אנחנו לך שאתה הוא ה’ אלקינו, שהחייתנו וקיימתנו, על נשמותינו המסורות לך, מודים לך על כל נשימה ונשימה.
אם אתה יודע להגיד תודה רבה, אז אתה יכול לבקש. הקב"ה אוהב לתת למי שיודע להגיד תודה.
לפני שניגשים לרשימת הבקשות, הקב"ה אומר לנו להגיד תודה על מה שקיבלת בשנה הקודמת.
עברו עליך 12 חודשים ו-25 ימים. תגיד תודה רבה. לבד, בלי סדר תפילה. זכית ללמוד, זכית לגדול בתורה.
 
אם זה היסוד לבקש, אנו עוברים ליסוד של ויפח באפיו נשמת חיים:
שנה שלמה של שיעורים לחדש בתורה, להביא דברי הראשונים והאחרונים. תודה על שזיכנו ללמוד תורה, לשבת ולהתייגע בתורה שלו.
אם אתה מודה, יש לך רשות לבקש. כמו שנתן לנו את השנה הזאת, יתן לנו גם השנים הבאות עלינו לטובה, שנזכה ללמוד בצוותא, ונזכה להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים, לשנת גאולה וישועה, ונזכה לשמוע קול שופרו של משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.
 

תגיות: , , , ,