הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע י”ד תמוז תשע”א

 

פרשת השבוע פנחס עוסקת בתחילתה בשכר ששילם הקב”ה לפנחס על הריגת זמרי בן סלוא, כפי שקראנו בסוף הפרשה הקודמת, בלק. פותחת הפרשה: “פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל”.

יש כאן שני סוגי שכר – האחד, הנני נותן לו את בריתי שלום, והשני, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.

נעמוד על שני סוגי שכר אלו ולהבין מאמר חז”ל בעניין זה.

 

רש”י: אף על פי שכבר ניתנה כהונה לזרעו של אהרון, לא ניתנה אלא לאהרון ולבניו שנמשחו איתו, ולתולדותיהם שיולידו אחרי שנמשחו. הבנים שנולדו לפני שנמשחו לא קיבלו כהונה. פנחס נולד קודם לכן ולא נמשח, ולא בא לכלל כהונה, ולא נתכהן עד שהרג את זמרי. פנחס היה קטן ולא נמשח בזמן שאהרון ובניו נמשחו, וכשגדל לא נמשח כי אהרון ובניו נמשחו רק כשנמשח המשכן, ולא ייתכן למשוח אח”כ (שפתי חכמים).

אבל יותר נראה, כיוון שידע הקב”ה שפנחס יזכה בכהונה בזכות עצמו בגלל המעשה הגדול שעשה בהריגת זמרי בן סלוא, לא רצה למשחו כדי שלא ייראה שזכה בכהונה בגלל שהיה זרעו של אהרון, אלא שיידעו שזו זכייה פרטית.

אז הוא קיבל שני סוגי שכר. אבן עזרא: ברית כהונת עולם – כל הכהנים הגדולים בבית המקדש הראשון, השני ובמשכן שילה, כולם צאצאי פנחס. תוספות: בספרי למדנו זאת מהמילה שלום. ש’ = 300, בבית שני היו 300 כהנים גדולים, והספרי סובר שבבית ראשון היו 80 כהנים. שלום יש ו’ קטועה, שנראה כמו שלים = גימטריה 380. כלומר 380 כהנים גדולים היו כולם מצאצאי פנחס.

 

ספר דרשות בן ישי: בפרשת אמור עוסקת התורה בכהן שאסור לו להיטמא לאף אחד, פרט ל-7 הקרובים שלו. בעצם היה אסור לו להיטמא גם ל-7 הקרובים, אבל הקב”ה נותן לו היתר מיוחד.

ספר החינוך במצווה רס”ג: ראוי למשרתי ה’ להתרחק מענייני הטומאה, זולתי הקרובים שהותר להם. כהן נמצא במעמד שאסור לו להיטמא, והקב”ה התיר לו להיטמא, כי התורה דרכיה דרכי נועם, ולא רצתה לצערם כי ייחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב אליו ולשפוך ליבם בבכי עליו. איך אפשר למנוע ממנו להיכנס לאוהל עם הנפטר? זה מונע את דרכי השלום שיש בתורה. אז הקב”ה התיר לכהנים להיטמא לשבעת הקרובים כדי שיוכל להיפרד מהם.

מצווה ר”ע עוסקת באיסור הכהן הגדול להיטמא לאף אחד מהקרובים. אז מה עם דרכי נועם ונתיבותיה שלום בכהן גדול? רק לכהן ההדיוט מותר להיפרד מאויביו. כי ראוי שכהן שיתרחק מהטומאה, והיתר מיוחד ניתן לכהן ההדיוט להיטמא לשבעת קרוביו. אבל הכהן הגדול הוא קודש קודשים, הוא במעמד כזה שהוא דבוק בעליונים, מעין מלאך, מה לו ולטומאה? אין לו שום קשר לטומאה. אם כך, אף על פי שעל כהנים הדיוטים חס רחמנא, ומאפשר להם להיפרד מקרוביהם, אבל כהן גדול מרוב דבקות למעלה יתפשט מהנהגת בני אדם, ואין לו מה לבכות על קרוביו, כי נפרד מהם בעודו בחיים. ברגע שנהיה כהן גדול אין לו קשר עם קרוביו, עם הוריו. הוא הופך להיות בדרגת מלאך ואין לו שום דבר עם האנשים, הוא התנתק מהמשפחה.

 

אבני נזר: כהן הדיוט נטמא לשבעת הקרובים כי את הכהונה קיבל ממשפחתו. אביו, סבו היו כהנים, לכן הוא כהן. כהן גדול לא יורש מאביו. פנחס לא קיבל כהונה גדולה בירושה, אלא זכה בה בגלל מעשהו עם זמרי. הוא זכה שכל צאצאיו יהיו כהנים גדולים, ולא בגלל שהאב קיבל זכות זו. לכן כהן גדול לא נטמא לאביו, כי ייחוסו לא הגיע מאביו בירושה.

 

עפ”י זה נבאר יסוד נוסף. רבנו בחיי עומד על סוגי השכר שקיבל פנחס. הראשון – שכל הצאצאים כהנים גדולים. השני – שכל מתנות הכהונה, זרוע, לחיים וקיבה, הוא קיבל בעקבות מעשה זה. זרוע כנגד וייקח רומח בידו, לחיים כנגד ויעמוד פנחס ויפלל, והקיבה כנגד ולאשה אל קבתה. לכן קיבל 3 המתנות האלה.

שואל המהרש”א על פסוק בדברים: “וזה משפט הכהנים מאת זובחי הזבח, אם שור אם שה, ונתן לכהן הזרוע, הלחיים והקיבה”.  למה מופיע הביטוי משפט הכהנים? זה לא נאמר בכל 24 מתנות הכהונה אלא רק בזרוע לחיים וקיבה. כי זכה בהם עפ”י משפט, כפי המעשה שעשה פנחס אביו.

רבנו בחיי: המצווה הועילה לפנחס בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה קיבל פנחס המתנות וקיום הכהונה לזרעו. ולא עוד, אלא שהאריך ימים 400 שנה. שופטים י”א: ושבט ישראל בערער ובבנותיה ובחשבון ובבנותיה 300 שנה. בפרק כ’ היה הסיפור של פנחס עם יפתח הגלעדי, והוא חי עוד 100 שנה, מכאן ראיה שחי 400 שנה. ולאחר שנסתלק זכה לחיי נצח, כי פנחס הוא אליהו, ולכן לא מת, אלא המשיך התפקיד ברצף, רק התחיל כפנחס וסיים כאליהו.

למה זכה פנחס לחיי נצח? כי אם הקב”ה לא כילה את בני ישראל בקנאתו (התכוון לכלות את עם ישראל), אז פנחס הציל 600,000 איש במעשהו. לכן זכה לחיי נצח כנגד שנות חייהם של 600,000 איש.

 

ספורנו: שלום, עשה הקב”ה שלום בינו לבין מלאך המוות, ומלאך המוות לא פוגע בפנחס. הנשמה יוצאת מהגוף כי הם לא משלימים ביניהם, הנשמה רוצה לעלות לקב”ה, והגוף רוצה לרדת למטה. זה התקיים בפנחס שהאריך מכל אנשי דורו עד שהיה משמש במשכן שילה, כי הקב”ה עשה שלום בין הגוף לנשמה שלו.

 

שכר נוסף מופיע בפרקי דרבי אליעזר כ”ט: הקב”ה אמר לפנחס שהוא קנאי נצחי. בשיטים קינא על גילוי עריות של זמרי בן סלוא, ובהר הכרמל קינא גם כן. אליהו הרג 400 נביאי הבעל שעבדו עבודה זרה. והשכר הנוסף הוא – “מכאן שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך”. בכל ברית מילה נמצא אליהו. מכאן התקינו חכמים שעושים מושב כבוד למלאך הברית, כסא של אליהו.

אז פנחס זכה לעוד שכר, הוא אליהו, וצריך לבוא לכל ברית.

 

הטור מביא להלכה בהלכות ברית מילה, שנוהגים לשים כסא של אליהו. יש דעה שאומרת שזה שכר שניתן לפנחס, ויש דעה שאומרת שזה ניתן לעונש לאליהו, וזה גנאי לו שהוא צריך להשתתף בכל ברית מילה. על השכר והגנאי נדבר בשבוע הבא, כי השיעור של היום הוא על הנושא הראשון. הנושא השני הוא ההפטרה של הפרשה. היא הפטרה נדירה, אחת לשלוש שנים בשנה מעוברת קוראים אותה, ובד”כ לא בפרשת פנחס, כי בשנה פשוטה זה נופל ב-3 השבועות ואז קוראים דברי ירמיהו. היום נסביר רק פסוק ראשון בהפטרה וההמשך בשבוע הבא.

יש הרבה פירושים למה אומרים אליהו הנביא במוצאי שבת.

 

רבנו בחיי שם לב שבכל מקום שמדברים על קנאת פנחס, מופיע קנאה פעמיים. בקנאו את קנאתי, קנוא קנאתי לה’ צבקות. התשובה פשוטה – לפנחס יש שני סוגי קנאה, בתור פנחס במעשה השיטים, וקנאה בתור אליהו בהר הכרמל. בתור פנחס היה קנאי בענייני עריות, ובתור אליהו בענייני עבודה זרה.

סנהדרין פ”ב: ויעמוד פנחס ויפלל – למה לא נאמר ויתפלל? כי באמת לא התפלל, אלא עשה פלילות עם קונו. רש”י: עשה ריב עם קונו. הריב היה שפנחס שאל אם על זה ימותו 24,000 איש מישראל. בעגל 3,000 ובמעשה שיטים 24,000? עבודה זרה 3,000, זנות 24,000?

אבל אנו אוחזים שפנחס כן התפלל. בסליחות בעשרת ימי תשובה, בתעניות, אומרים: מי שענה לפנחס בקומו מתוך העדה (לבני עדות המזרח – בשיטים) הוא יעננו. אם הקב”ה ענה סימן שהוא כן התפלל. אם קיבל שכר לחיים כמתנות כהונה זה בגלל שהתפלל. כתוב שמלאכי השרת ביקשו לפגוע בו, והקב”ה אמר שיעזבו אותו כי קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה. התחילו השבטים מבזים אותו – ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים והרג שבט מישראל. בא הכתוב וייחסו לאהרון הכהן (פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן).

קנאי בן קנאי הוא, משבט לוי שקינא במעשה דינה. הקנאות שלו במעשה שיטים יונקת עוד מלוי, שקינא במעשה דינה, דכתיב “הכזונה יעשה את אחותינו”. משיב חימה בן משיב חימה זה אהרון במעשה קורח.

 

בספר זרע ברך של רבי ברכיה שפירא תלמיד המגלה עמוקות, כתוב ביאור נפלא. היתה מחלוקת בין משה רבנו לפנחס בשאלה השקפתית, על מה צריך להרוג אנשים. האם על עבודה זרה או על גילוי עריות. אע”פ שכאן מדובר בגילוי עריות, שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו, אבל משה רבנו טען שעיקר המחאה צריך להיות על מעשה העבודה זרה. כפי שאמר לבני ישראל הרגו איש אחיו הנצמדים לבעל פעור. כי בעל פעור זה עבודה זרה.

אמר לו פנחס, לא זה עיקר המלחמה. עם ישראל לא עובד לפעור כי מאמין לעבודה זרה, אף אחד לא מאמין שאם יעשה צרכיו על פעור יקבל את רצונו. אין להם בכלל צרכים, כי הם אוכלים מן. כדי לעבוד לבעל פעור המואבים האכילו אותם, נתנו להם תרדים, חומר משלשל כדי שיוכלו לעשות צרכים. אף אחד לא מדמיין שלפעור יש איזה כוח. הם רוצים דבר אחד – בנות מואב. אם תתקוף את בעל פעור לא תתקוף את בעיית הזנות. הם לא מאמינים בעבודה זרה, אלא רוצים זנות והיות שצריך לעבוד עבודה זרה כדי לקבל הזנות, הם עובדים עבודה זרה.

 

כעת נוכל להבין. פנחס אומר שעיקר הקנאות הוא עניין הזנות. משה רבנו אומר שעיקר הקנאות צריך להיות על עבודה זרה. הורג פנחס את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, והמגפה נעצרת, כי פנחס צדק בטענתו. באו כל עם ישראל וטען שסבו פיטם עגלים לעבודה זרה. כלומר הוא אינו מקנא לעבודה זרה כי סבו עבד עבודה זרה, אז אין לו רגישות לעוון עבודה זרה. נושא זנות גורם לך לקנאות כי סבו לוי קינא במעשה דינה.

קנאה מושלמת צריכה להפיק שני עניינים – עבודה זרה וגילוי עריות. אדם שעשה רק חצי עבודה, עשה קנאות רק במעשה שיטים, עדיין לא הוכיח שהוא קנאי אמיתי. צריך להוכיח שני דברים – קנאות בעבודה זרה ובנושא עריות. כי בשני מקומות אלה כתוב א-ל קנא. מנחת קנאות בעריות, המונח של קנאה בעבודה זרה.

 

הפסוק הראשון בהפטרה הוא לכאורה לא מובן לגמרי. מספר שהקב”ה נתן כוח לאליהו הנביא, והוא רץ לפני אחאב מלך ישראל. הוא חזר מהר הכרמל בכרכרה, ובגלל שלא היו אנשים שליוו אותו אליהו רץ לפניו עד שבא לישראל. למה רץ לפני כרכרת אחאב? למה אין חיילים שירוצו לפניו?

הפטרת פרשת פנחס היא המשך ההפטרה בפרשת כי תישא. הפרשה מדברת על חטא העגל וההפטרה על אליהו ונביאי הבעל בהר הכרמל. בסנהדרין קי”ג עוסקת הגמרא במה שמופיע במלכים א’, שהקב”ה מצווה את אליהו לנחם את חיאל בית האלי.

אחרי שיהושע כבש את יריחו הוא הקדיש את יריחו קודש לה’, ואמר: ארור האיש אשר יבנה את העיר את יריחו. בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה. למה כתוב את העיר את יריחו? כי יהושע אמר שארור מי שיבנה את יריחו עצמה או את עיר אחרת בשם יריחו. חיאל בית האלי בנה את יריחו ושינה את שמה ליריחה עם ה’.

יהושע הקדיש את יריחו קודש לה’ מעין הפרשת חלה, שאת ראשית הבצק מפרישים לקב”ה. דיברנו על כך.

בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב שאבירם בכורו של חיאל התחנן בפני אביו שלא יבנה את יריחו כדי שלא ימות, כי יהושע אמר שבבכורו ייסדנה. אבירם ניסה למנוע מאביו לבנות את יריחו וחיאל בית האלי הרג אותו. אח”כ מתו הבנים אחד אחרי השני (היו לו בוודאי 3, כי חייב להיות אחד באמצע בין הבכור לצעיר. אומרים שיש לו 7 בנים, אבל אני לא מצאתי את זה במפרשים). הילד האחרון נקרא סגות, גם הוא התחנן לאביו שלא יציב דלתות כדי שלא ימות, והיות שניסה למנעו, הרג אותו.

הוא יושב שבעה על הילד האחרון. אתמול שאל אותי יהודי שאלה, איך זה שהוא יושב שבעה ולא יושב בכלא, אם הרג את בניו? התשובה פשוטה מאוד – חיאל בית האלי היה גיסו של אחאב מלך ישראל. אשתו היתה אחות אחאב. אז ברור למה לא ישב בכלא.

 

הקב”ה נגלה לאליהו הנביא ואמר לו שאחאב הגיע לניחום אבלים, ושהוא גם יילך עכשיו לנחם אבלים אצל חיאל בית האלי. כשהגיע לנחם, שאל אחאב, האם יתכן שכל הבנים מתו כי עבר על קללת יהושע? ענה לו בוודאי. שאל אחאב איך יכול להיות שדברי התלמיד מתקיימים ודברי הרב אינם מתקיימים. יהושע בן נון אמר ארור מי שיבנה את יריחו, כל בניו ימותו, ואילו משה רבנו אומר בדבר ה’, שמי שיעבוד אלוהים אחרים התוצאה ועצר את השמים ולא יירד גשם. אחאב הקים עבודה זרה על כל תלם בארץ ישראל, והכל מלא שלוליות של מי גשם, אז איך יכול להיות שדברי משה לא מתקיימים? אליהו הנביא שאל מהקב”ה את מפתח הגשמים, ואמר שמעתה לא יהיה גשם.

כיוון שאחאב רצה להרגו, התחבא אליהו בנחל כרית, ויש לו מים והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב במשך 3 שנים. נשאלת השאלה למה דווקא עורבים? מי שמכיר את מדרשי חז”ל, לפני כמה שנים בפרשת נוח נתנו שיעור על העורב. בשעה שנוח שלח את העורב החוצה לראות הקלו המים, הוא לא רצה ללכת. אמר לנוח – יש לך כל כך הרבה עופות, למה בחרת דווקא אותי? מה תעשה אם אמות בשמש, בקור? אומר לו נוח – לשם מה אתה נמצא בעולם, אינך טהור, אינך ראוי לקורבן. ענה הקב”ה לנוח שהוא יצטרך את העורב בעוד 1400 שנה, שיביא בשר ולחם לאליהו הנביא. למה צריך דווקא שעורב יביא אוכל? נשר או נץ לא יכולים להביא בשר?

המהר”ל מתרץ תירוץ נפלא. עירובין כ”ד: לבני עורב אשר יקראו – אין אכזרי בבעלי החיים יותר מהעורב. ברגע שבוקעים גוזלים מביצת הנקבה, הוא רואה שהם לבנים, חושב שזה לא שלו ועוזב את המקום בלי להשאיר לגוזלים אוכל. הגוזלים קוראים לקב”ה, והוא מזמן להם אוכל מתוך צואתם שהופכת לתולעים אותם הם אוכלים. כל בעל חיים שומר על ילדיו מכל משמר. הנשר שם את גוזליו על גבו, ואומר שאם ייכנס בו חץ, ייכנס בו ולא בילדיו. אין אכזרי מהעורב שמשאיר את ילדיו שימותו. עוף שמרחם על העולם לא ייתן לאליהו בשר ולחם, כי כל עוד קיבל אליהו אוכל, לא התפלל על גשם בנחל כרית. הנשר שמרחם על ילדיו לא היה נותן לו אוכל כדי שיתפלל לקב”ה שיביא גשם לעולם. העורב אכזרי ורק הוא יכול לספק לאליהו אוכל כדי שלא יבקש גשם.

 

העורב הביא לו בשר ולחם ממטבחו של אחאב, לא פחות ולא יותר (חולין ה’). אחרי 3 שנים אליהו אפילו לא מעלה בדעתו לבקש גשם, והקב”ה שולחו לצידון לאשה הצרפית, כדי שיראה איך נראה רעב. הוא מבקש ממנה לתת לו משהו לאכול. היא אומרת לו שהיא אלמנה ולה ולבנה נשאר קצת קמח וקצת שמן. היא הולכת לאפות אותם יחד, ואחרי כן אין יותר לאכול. זו פת הלחם האחרונה. אומר לה אליהו שתתן לו ראשון ולה ולבן אחרונים, כי הוא כהן שצריך להפריש לו חלה. אבל אין לה כמות קמח להפרשת חלה. אליהו רואה את המצב, שאין מה לאכול.

הקב”ה סיבב שבן האלמנה מת, ואליהו החיה אותו. לשם כך הוא צריך את מפתח החיים. הקב”ה אינו מאפשר לו להחזיק גם מפתח תחיית המתים וגם מפתח גשמים, לכן החזיר לו את מפתח הגשם. עכשיו אומר לו הקב”ה שיגיד לאחאב שהוא הולך להוריד גשם, אחרי 3 וחצי שנים ללא גשם. אליהו רוצה לעשות קידוש ה’ גדול בהורדת הגשם. הוא נגלה לאחאב ומציע לו לעשות ניסיון בהר הכרמל, שני הצדדים יביאו שני פרים שגדלו מאם אחת ועל מרעה אחד, הם ישחטו בראשונה ויקראו לאלוהי הבעל. הפר לא רצה ללכת להיות מוקרב לשם הבעל. ענה לו אליהו שיתקדש על ידו שם שמיים כשם שיתקדש ע”י אחיו. הפר סירב ללכת, ואליהו הרים אותו ומסר אותו. שחטו אותו והתחילו לצעוק לאלוהי הבעל. ילקוט שמעוני: שמו מתחת למזבח את חיאל בית האלי שידליק את האש כאשר יצעקו אלוהי הבעל. חיאל בית האלי לא ענה. אליהו הציע שאולי האלוהים שלהם ישן בין 2 ל-4. אחה”צ קראו לו, ולא ענה. עכשיו קרא אליהו להקב”ה, ענני ה’ ענני. ענני שתרד אש מן השמיים, וענני שלא יאמרו מעשה כשפים. ירדה אש ושרפה הכל, וכולם צעקו ה’ הוא האלוקים. אומרים חז”ל, לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שלא נענה אליהו אלא בתפילת המנחה.

 

אליהו ציווה את אנשיו לתפוס את נביאי הבעל ולהורידם לנחל קישון ואליהו שחט אותם שם, 450 איש אחד אחרי השני. איזה דין זה שחיטה? זה לא מ-4 מיתות בית דין. לא ניכנס לזה.

המפרשים אומרים שהוא שחט אותם, כי בגלגול הקודם היה פנחס שהרג את זמרי לבד, ולכן הוא הורג לבד את נביאי האשרה והבעל. אחאב ראה שהוא שוחט את נביאי הבעל ולא אמר מילה. בדרך הלוך הם ליוו את אחאב והלכו לפניו, ובדרך חזור אחאב חוזר לבד, ואין מי שיילך לפניו. כיוון שצעק ה’ הוא האלוקים ואיפשר לאליהו לשחוט את נביאי הבעל, אליהו שינס מותניו ורץ לפני אחאב עד בואו ישראלה. אין זה מכבודו של מלך לחזור הביתה לבד, לכן רץ לפניו.

 

“פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי, בקנאו את קנאתי”. פנחס עשה שני סוגי קנאה. קינא בגילוי עריות במעשה זמרי בן סלוא ובהר הכרמל קינא בעבודה זרה. לכן אומר אליהו במערה קנוא קנאתי – שתי קנאות.

 

חז”ל מלמדים שקנאה אמיתית היא גם לעבודה זרה וגם לגילוי עריות. קנאה רק לדבר אחד אינה מוכחת שהיא קנאה אמיתית. פנחס, בשעה שמלאכי השרת ביקשו לדוחפו, אמר הקב”ה הניחו לו כי הוא קנאי בן קנאי, בן לוי שקינא במעשה דינה (רש”י). זאת אומרת שתחילת הקנאה של לוי התחילה במעשה זנות, במעשה דינה – “הכזונה יעשה את אחותנו?”.

אבל לוי המשיך את מעשה הקנאות בחטא העגל, כשקרא משה מי לה’ אלי, ובא אליו שבט לוי. למה שבט שמעון לא בא למשה כששאל מי לה’ אלי? זה אומר ששמעון לא הוכיח שהוא קנאי אמיתי, כי צריך להוכיח קנאה אמיתית גם בעבודה זרה וגם בגילוי עריות. שמעון לא עשה כלום במצב של עבודה זרה. ספרי: לוי לקח הלוואה ופרע, ואילו שמעון לקח הלוואה ולא פרע ועוד לקח הלוואה נוספת. הוא קינא בשיטים, וכשהגיע זמן הפרעון בעגל לא פרע, ועוד זמרי בן סלוא עשה עוד פעם מעשה.

 

עכשיו נבין דבר נפלא שכותב הרמ”ע מפאנו: מה עשו שמעון ולוי אחרי שנודע להם שלקחו את דינה. מופיעים בני שמעון ולוי בפני חמור אבי שכם, ואומרים לו שלא יהיו יחסי מסחר ביניהם בלי ברית מילה. חמור ושכם משכנעים את כל בני העיר לעשות ברית מילה, כי יעשו איתם עסקים גדולים. ובנוסף, את בנותיהם ניקח לנו. זו דמגוגיה, כי יש רק אחת ולקחו אותה כבר. כולם נימולו, וביום השלישי שוחטים שמעון ולוי עיר שלמה. מעשה קנאות, “הכזונה יעשה את אחותנו?”

דינה מסרבת לצאת מבית שכם, כי חוששת שאף אחד לא יתחתן עם אחת שנבעלה לכנעני והיא מעוברת. שמעון מתחתן איתה ונולד שאול בן הכנענית, הוא זמרי בן סלוא. הוא נולד מנישואי שמעון עם דינה שיצאה משכם. איך קרה דבר כזה, שמעון הרי לשם שמיים התכוון, להוציאה מהידיים של שכם. אם רואים שיצא זמרי בן סלוא, נוכל להבין יסוד נפלא.

קנאי נבחן בשני דברים – גילוי עריות ועבודה זרה. אדם שעומד במבחן בדבר אחד, ולא בשניהם, זה עדיין לא מוכח שהוא קנאי אמיתי. שמעון עמד במבחן בשכם אבל לא עמד במבחן בחטא העגל. לוי עמד במבחן בחטא דינה וגם בעגל. אם כך, פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן הוא קנאי בן קנאי, שכבר עמד במבחן בשתי הקנאות, הוא בנו של לוי שקינא במעשה דינה ובמבחן חטא העגל. קנאה של עריות וקנאה של זנות.

כי בשני המקומות שמופיעה המילה קנאה, מופיע בעריות ובעבודה זרה.

 

עבודה זרה נ”ה: שאל אגריפס את רבן גמליאל, כתוב בתורתכם כי ה’ אלוקיך קנא. איך יכול להיות שהקב”ה מקנא בעבודה זרה? עשיר מקנא בעשיר, לא בעני. איך יכול להיות שהקב”ה מקנא בעץ ואבן? ענה לו: משל לאדם שנשא אשה על אשתו. אם חשובה מהראשונה אז הראשונה לא מתקנאת, אבל אם הביא פחותה ממנה, מתקנאת. מה היא שווה? קנאה שייך בעבודה זרה ובנישואין (גילוי עריות). בעל שמקנא לאשתו מביא מנחת קנאות.

שמעון שלא עמד במבחן בניסיון הנוסף בחטא העגל, כשמשה רבנו שאל מי לה’ אלי, רק לוי בא. הוא קנאי בן קנאי, הוא מושלם בקנאות, יש לו 2 קנאויות. שמעון קינא רק בגילוי עריות, במעשה דינה. במעשה העגל לא עמד בזה. הוא לא קנאי אמיתי, חסר לו בקנאה האמיתית.

 

באים השבטים לפנחס ואומרים לו, ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה. אז הוא מקנא במעשה של שיטים, כי עבודה זרה לא מפריעה לו. אומר הקב”ה שהאיש הזה קנאי בן קנאי, הוא שייך לשבט לוי, שקינא במעשה דינה וקינא בחטא העגל. לוי הוא קנאי אמיתי. גם פנחס קנאי אמיתי, אבל קנאותו עוד לא יכולה לבוא לידי ביטוי, כי בחטא העגל לא יכול היה לעשות כלום. אבל בעתיד כשיבוא לידי ניסיון, קנאותו תבוא לידי ביטוי, הוא ימשיך את קנאותו גם על עבודה זרה.

אומר הקב”ה: פנחס בן אלעזר בן אהרון השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי.

הוא התחיל את הקנאה בשיטים, בגילוי עריות, וימשיך אותה על הר הכרמל, בקנאה על בעבודה זרה. כשהקב”ה פוגש את אליהו הנביא במערה ושואל אותו מה לך פה, הוא עונה: קנוא קנאתי. אני קנאי מושלם, גם בגילוי עריות וגם בעבודה זרה.

 

כעת נוכל להבין יסוד נפלא. בכל מוצאי שבת, מי שנוהג לאכול סעודה רביעית, יש זמירות. מזכירים שם את אליהו הנביא 130 פעם, כך כתוב. מה יש באליהו הנביא? התשובה פשוטה וידועה: היות שכתוב בחז”ל שאליהו הנביא לא בא לבשר על הגאולה בערב שבת, ביום שישי, כי כולם טרודים בהכנות לשבת והוא לא רוצה להטריח. לכן במוצ”ש אומרים אליהו הנביא יבוא לבשרנו, כי עכשיו הוא כבר יכול לבוא.

הגמרא הזו היא פלא עצום. אפשר לחשוב שיהודים לא יוותרו על הקוגל כי אליהו הנביא בא לבשר את הגאולה. אפשר לקנות אוכל מוכן, אם משיח יבוא, אין בעיה, כי כל הכניסה לירושלים תהיה באבני אקדח – יהלומים – אז כל אחד יכול לקחת יהלום, ולכן לקנות באשראי לפני כן. אבל כך כתוב.

 

אומר רבי צדוק יסוד נפלא: אליהו הוא פנחס. פנחס עצר את ההתבוללות הראשונה בעם ישראל. עם ישראל יצא ממצרים אחרי 210 שנים. גן נעול אחותי כלה, גן נעול מעיין חתום – 210 שנים אחד לא חטא בעריות. הקב”ה הוסיף להם ה’ וי’ לשמותיהם, כעין חותמת ועדות על כשרותם. האחת שחטאה היא שלומית בת דברי. עם ישראל יצא ממצרים גדור בעריות.

יוצאים ממצרים ועושים עגל, ורק 3000 הרוגים. הולכים לזנות בבנות מואב, נהרגים 24,000. למה? חטא העגל גדול הרבה יותר. התשובה פשוטה: חטא העגל היה חטא פנימי, סגור, בעם ישראל. החטא בשיטים היתה הפעם הראשונה שעם ישראל יצא לחטוא עם אומות העולם. היציאה לאומות העולם, הדבקות באומות העולם, זה החטא החמור ביותר שיכול להיות. להתדבק באומות העולם!

פנחס הרג את זמרי בן סלוא ועצר את ההתבוללות. לכן אחרי שאומרים המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים – שרים את השיר לאליהו הנביא, כי הוא הראשון שעשה הבדלה בין ישראל לעמים, הוא זה שעצר את ההתבוללות בעם ישראל עם בנות מדיין.

 

כעת נסגור הקצוות. ילקוט הראובני בפסוק האחרון בפרשת בלק: והיו המתים במגיפה 24,000. איזה 24,000?

הרמ”ע מפאנו ב-10 מאמרות: הם 24,000 תושבי שכם שהרג שמעון. למה בשבט לוי לא מת אף אחד? כי לוי היה קנאי אמיתי שקינא קנאות מושלמת גם במעשה דינה וגם בחטא העגל. שמעון לא היה מושלם בקנאות, כי לא היה מושלם בחטא העגל. משמעות הדבר שלא הרג את ה-24,000 כדין, כי הקנאות שלו לא אמיתית. לכן ימותו משבט שמעון 24,000 כנגדם. רש”י: כל ה-24,000 שמתו, כולם משבט שמעון.

 

בכל תפילה שמתפללים בערב יום כיפור, מבקשים מהקב”ה שיחוס עלינו וירחם בזכות פנחס הקנאי. אבל פנחס ממשיך להיות אליהו הנביא, שתפקידו גם לבשר את הגאולה. “הנני נותן לו את בריתי שלום”, החיים והשלום איתו, והוא גם יזכה להיות מבשר הגאולה. פרקי דרבי אליעזר: הנני שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא.

ביום שלישי נתחיל את 3 השבועות. כולנו תפילה להקב”ה, שישלח לנו בקרוב ממש את משיח צדקנו, ואליהו יבוא לבשר לנו על הגאולה במהרה בימינו אמן.

להאזנה בקובץ אודיו 

 

תגיות: , , ,