הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע י"ג אדר ב’ תשע"א – שבת זכור

 

פרשת צו – בשנה פשוטה, פרשה זו מקדימה את חג הפסח. הטור כותב את הסימנים פקדו ופסחו – קודם קוראים פרשת צו, ולאחר מגיע פסח. בשנה זו בע"ה שבת זו מקדימה את פורים, שבת זכור.
 
בפרשה שלנו עוסקת התורה במצוות קורבן תודה. "אם על תודה יקריבנו והקריב הזבח התודה… וסולת מרובכת חלות בלולות בשמן… על זבח תודה שלמיו". אומר רש"י: אם על תודה יקריבנו, אם על תודה על הנס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי המדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שצריכים להודות, שכתוב בהם "יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ויזבחו זבחי תודה". האנשים שצריכים להודות כפי שמופיע בהלכה זה חולה, חבוש, עוברי ימים והולכי מדבריות.
קורבן תודה בזמן שביהמ"ק היה קיים היו מביאים לאחד מהדברים האלה. הקורבן מכיל קורבן שלמים ובתוספת 40 סוגי לחמים – 30 סוגים של מצות ו-10 סוגי חמץ. הכהן לוקח אחד מכל אחד ואחד מהלחמים, ו-36 לחמים חוזרים לבעלים, מביאי הקורבן. האברבנאל שואל שאלה נפלאה: קורבן שלמים נאכל לשני ימים ולילה אחד. קורבן תודה, שגם הוא קורבן שלמים, נאכל ליום ולילה, בשונה מקורבן שלמים אחר. ז"א, שאם האדם מביא קורבן ב-3 אחה"צ עד 12 בלילה אפשר לאכול את הקורבן. כלומר ריבה את אכילתו ומיעט את זמן אכילתו. וכל קורבן שלמים זה 2 ימים ולילה אחד רק לקורבן עצמו, ופה צריך להוסיף גם 36 לחמים. איך מסוגל אדם לאכול כל כך הרבה? תשובת האברבנאל: המטרה שבגללה הרבו את האכילה והמעיטו את זמנה, שהאדם המביא קורבן תודה יביא עימו הרבה רעים וחברים, וכולם אוכלים איתו יחד את הקורבנות, ובדרך הוא מספר להם על הניסים שקרו לו. ומתרבה כבוד שמים וזה מטרת קורבן תודה.
וזה כתוב במפורש בפסוק במזמור ק"ז בתהילים: יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. המטרה היא להרבות כבוד שמיים. ע"י שמספרים על הניסים נוצר ריבוי כבוד שמיים, וזה המטרה של קורבן תודה. בהגדת האברבנאל הוא מסביר כך את שאלת הבן ב"מה נשתנה". אמנם אנו רק חודש לפני פסח, אבל כבר מיום פורים צריך להתחיל ללמוד מהלכות הפסח, כי 30 יום קודם החג דורשים בהלכות החג, אז כתוב בהלכה שצריך ללמוד הלכה על שולחן הסעודה של חג הפורים.
כך מסביר האברבנאל: מה נשתנה הלילה הזה? שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה – הוא שאל שאלה פשוטה, הרי שברגע שאדם מביא קורבן פסח יש בזה משהו מקורבן תודה על כל ה-4 דברים שאדם צריך להודות ביציאת מצרים – זה חבוש שיצא מבית האסורים, עוברי ימים, הולכי מדבריות וחולה שנתרפא, כי במעמד הר סיני כל מי שהיה בעל מום נתרפא. שואל הילד את אביו, שבכל הלילות אוכלים חמץ ומצה – קורבן תודה מכיל 30 סוגי מצה ו-10 חמץ, והלילה הזה מביאים רק מצה, איפה החמץ לקורבן התודה? כמובן אסור לאכול חמץ וזו התשובה.
 
בכל אופן, זה מה שאנו רוצים זה לקשור עניין זה לפורים. כל עניין קורבן תודה זה גם פורים. כל מה שמתכנסים בבתי כנסיות לקרוא את המגילה, זה ההלל, וכולנו מתאספים להודות לקב"ה על הנס שהיה בפורים. ולכן לעתיד לבוא בטלים כל הקורבנות חוץ מקורבן תודה (מדרש תנחומא). זה הדבר היחיד שיישאר, ואותו דבר גם פורים, שכל המועדות בטלים חוץ מפורים ויום הכיפורים, כי כל העניין של פורים זה תודה רבה לקב"ה, וזה מה שנאמר במגילה "וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". זה היסוד של הכרת התודה שהקב"ה פדה אותנו ממוות לחיים, מהגזירה בפורים של להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים.
עד כאן הנקודה שקשורה לפרשת השבוע והחיבור שלה לפורים. כעת נעסוק בענייני הפורים.
 
כולנו מכירים את הזוהר בתיקוני זוהר: פורים נתקרייא ע"ש פורים. הפשט – יום פורים מעלתו גדולה יותר מיום הכיפורים. כל המפרשים מחפשים את הקשר בין פורים ליום הכיפורים, ולמה יום הפורים נעלה יותר מיום הכיפורים. זה פלא כי יום הכיפורים הוא מדאורייתא ופורים הוא מדרבנן, אז איך אפשר לומר שמעלתו גדולה מיום הכיפורים?
כדי להגיע לסודם של דברים, לקראת הסוף, נגיע לתירוץ המקורי הקשור לעניין זה. קודם נאמר מדברי רבותינו. ילקוט שמעוני, ספר משלי פרק ט’ אות תתקמ"ד: כל המועדים עתידים להיבטל, ויום הפורים אינו בטל לעולם. אמר רבי אליעזר: אף יום הכיפורים לא יבטל לעולם. שני מועדים לא יבטלו לעולם. מקור המדרש מהפסוק "והיתה זאת לכם לחוקת עולם". מה זאת אומרת? לעתיד לבוא לא יהיה פסח, סוכות? זו שאלת הרשב"א, ואומר שזה לא יכול להיות שדבר מן התורה יבטל לעתיד לבוא. הרשב"א מאריך מאוד ואומר שאם המדרש מביא ראיה ממה שכתוב בפורים "לחוקת עולם", הרי גם בפסח נאמר לחוקת עולם: "והיה היום הזה לכם לזיכרון וחגותם אותו חג לה’ לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו". אז גם כאן נאמר חוקת עולם. הרשב"א מביא בתשובתו שזה בכלל לא רבי אליעזר אלא רבי, שעיצומו של יום מכפר (רשב"א ח"א תשובות צ"ג).
 
מצאתי בספר שער בת רבים, תשובה מאוד יפה עפ"י מסכת ברכות דף י"ד. הגמרא מביאה שם פסוק: "הנה ימים באים, לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים". לעתיד לבוא, אומר הנביא, לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את עם ישראל ממצרים, אלא הדגש יהיה על הגאולה שהקב"ה מחזיר אותנו חזרה מכל הארצות ברחבי העולם. כלומר, לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהיה שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפלה. לעומת הניסים שיהיו בגאולה העתידה, ניסי יציאת מצרים יתקטנו. אז זה לא יהיה הנושא המרכזי. לא פירוש הדבר שיתבטל. פסח, סוכות ושבועות לא יתבטל. אבל אם כתוב בנביא שצום הרביעי וצום החמישי ייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, אלו יהיו מועדים על הגאולה העתידה, אז המועדים החדשים שיעסקו בגאולה שהקב"ה גאל בבואו של משיח, שהניסים שם יהיו כאלה גדולים שניסי מצרים יהיו קטנים לעומתם. אז מה שאמרו שהמועדים יהיו בטלים, הכוונה שהם יהיו קטנים יותר יחסית למועדים שיהיו אז.
אז למה פורים לא יהיה בטל? מה המיוחד בו? כי מצרים לא רצו להשמיד אותנו, אבל בפורים רצו להשמיד ולאבד את כל היהודים, ואז לא היה את מי לגאול. אז זה שניצלנו מפורים איפשר לעשות את הגאולה העתידה, אז פורים לא יהיה בטל לעולם, כי הוא הבסיס לגאולה העתידה.
אם כך מצאנו חיבור מעניין במדרש בספר משלי, שיום הכיפורים ופורים אלה המועדים שלא יבטלו מן העולם.
 
חיבור נוסף בין יום הכיפורים לפורים כותב הגאון מוילנא. יום הפורים הוא השלמה של יום הכיפורים. היות ובגמרא כתוב שבכל מועד צריך חציו לכם וחציו לה’, ביום הכיפורים אין חציו לאדם – הכל לשמים, נמצאים כל הזמן בבית הכנסת ומתענים ולא אוכלים ולא שותים, אז כולו לה, וחסר החצי לכם. אז רבנו יונה כותב שזה האכילה של יום תשיעי בתשרי, כל האוכל בתשיעי מעלים עליו כאילו צם בתשיעי ובעשירי, ואילו הגאון מוילנא אומר ש"החציו לכם" של יום כיפורים הוא פורים. זה ההשלמה שלו. הוא מביא ראיה ממסכת פסחים דף ס"ח ע"ב: כל השנה ישב מר ברידא רבינא בתענית, חוץ מעצרת וערב יום הכיפורים ויום הפורים. אלו שלושה ימים בהם לא התענה. מה יש בימים אלו? כולם עוסקים בקבלת התורה. חג העצרת – יום קבלת התורה, ערב יום הכיפורים בו ניתנו לוחות שניות, ויום הפורים בו קיבלו וקיימו היהודים עליהם ועל זרעם, שזה היה השלמת קבלת התורה.
אז לא סתם כך כותב הזוהר שיום הפורים מהווה השלמה ליום הכיפורים. כי יום הכיפורים היה קבלת הלוחות השניות, ופורים הוא השלמה לקבלת התורה. לכן יום הפורים נחשב החציו לכם, ויום הכיפורים הוא חציו לה’, וזה החיבור בין פורים ליום הכיפורים.
 
היהודי הקדוש מפשיסחא מביא רעיון נשגב ביותר סביב העניין של פורים, ואומר כלל: יום כיפור יכול לחול רק ב-4 ימים בשבוע, וגם פורים יכול לחול רק ב-4 ימים בשבוע. יש להם מכנה משותף אחד – יום חמישי, גם פורים וגם יום הכיפורים יכולים לחול ביום חמישי, וחוץ ממנו הם בימים שונים – יום כיפור יכול לחול רק בשני, רביעי, חמישי ושבת, ופורים (של י"ד, לא במוקפים) חל בראשון, שלישי, חמישי ושישי. היום המשותף היחיד הוא יום חמישי.
משנה במסכת כלים פרק י"ז: יש במה שנברא ביום הראשון טומאה – מה שנברא ביום הראשון בבריאה מקבל טומאה. נבראה הארץ, אם עושים כלי חרס מהאדמה, מקבלים טומאה. מה שנברא ביום השני (שמים) – לא מקבל טומאה. מה שנברא ביום השלישי מעצים מקבל טומאה. מה שנברא ביום הרביעי, מאורות – אינו מקבל טומאה. מה שנברא ביום החמישי, דגים ועופות, אם עשו מהם כלי, אינו מקבל טומאה מדאורייתא. הם מקבלים טומאה מדרבנן מ-2 סוגי עופות: ביצת בת היענה וכנף האוזניה (אלו 2 עופות שמקבלים טומאה מדרבנן, זה סוגיה במסכת כלים, לא ניכנס אליה). מה שנברא ביום השישי, חיות, בהמות, בני אדם – אם עושים מהם כלים הם מקבלים טומאה. שבת לא מקבל טומאה כי לא נברא בו שום דבר.
אז ראשון (הארץ), שלישי (עצים), חמישי (מדרבנן, כנף העוזניה וביצת היענה), שישי (חיות ובני אדם) – מקבלים טומאה. ביום שני (שמים, רביעי (מאורות), חמישי (עופות ודגים), שבת – אין טומאה. יום כיפורים חל רק בימים שאין בהם קבלת טומאה: שני, רביעי, שבת וחמישי – שאין בהם טומאה מדאורייתא. יום כיפורים מדאורייתא. פורים חל רק בימים שיש בהם טומאה: ראשון, שלישי, שישי וחמישי – שיש בו טומאה מדרבנן, והרי פורים מדרבנן. כי מעלת יום הפורים גדולה יותר מיום הכיפורים. יום הכיפורים יכול לחול רק ביום שאין בו טומאה, ואילו הפורים יכול לחול בימים שיש בהם טומאה, כי קדושת הפורים מכסה את הטומאה שיש בימים שהוא חל בהם. זה רעיונו של היהודי הקדוש מפשיסחא, והוא מרחיב את הדברים מאוד.
 
חיבור נוסף, נושא הגורלות. פורים נקרא גורלות, וגם ביום הכיפורים יש גורלות – השעיר לה’ והשעיר לעזאזל. פורים נקרא על שם הפור, היו בו 2 גורלות – אחד על היום ואחד על החודש, ועל שמם נקרא יום הפורים.
 
כעת אנו רוצים לעבור לנושא אחר, ובהמשך להתחבר.
ברמ"א בסימן תרצ"ו כתוב שמתחפשים בפורים. נוהגים להלביש פרצופים בפורים ומותר לגבר ללבוש שמלת אשה ולאשה כלי גבר, ואין איסור בדבר, כיוון שמכוון לשמחה (זה הפריבילגיה היחידה של האשכנזים. כך פוסק הרמ"א, והמחבר לא פוסק כך). גם האשכנזים לא נוהגים כך, רק ילדים.
מה זה? זה לא סתם ההלכה הזו, היא טומנת בחובה עומק רב. צריך להיכנס לעומק כדי להבין. במלקטים, שמלקטים את ענייני הפורים, בספר לב העברי – אחד מגדולי חכמי אשכנז, נקרא רבי עקיבא יוסף שלזינגר – מביא מעשה נורא מהרמ"א. הרמ"א נפטר בגיל 33, ונפטר בל"ג בעומר, בשנת של"ג, וחיבר ל"ג ספרים. והספידו הספדן בלוויה בל"ב שבחים. ונגמרו לו השבחים (בדורנו היה יכול להגיד 332 ולא היו נגמרים, בדורנו הסופרלטיבים לא נגמרים. לפני כמה שבועות הייתי בלוויה בבית עלמין ירקון, אחד שיושב איתי בשיעור נפטר בגיל 91. הגעתי והתחילה כבר הלוויה, זה כמו תחנה מרכזית, כל 5 דקות יוצאת לוויה. שמעתי אחד מספיד אותו, מדבר הרבה, וממה שהכרתי את הנפטר הדברים לא קשורים אליו, אז חשבתי שאני בלוויה אחרת, אבל אמרו לי שזה פה. ואין שום קשר בין מה שהיהודי אומר לבין הנפטר. אחרי שגמר להספיד שאלתי אותו אם הכיר את הנפטר או שהוא פה בתשלום… הוא אמר שלא הכיר אותו. אמרתי לו שאני מכיר אותו 12 שנה ומעולם לא שמעתי את הסיפורים שהוא סיפר עליו, וכתוב בשו"ע שתובעים את האדם אם אומרים עליו שבחים שלא היה ולא נברא. אז הוא ענה – זה נכון, אבל בפוטנציאל היה לו את זה. אם הוא היה חי עוד 9 שנים היה מספיק, הוא רק לא הספיק. אבל אצל הרמ"א, אחרי שנגמרו השבחים הוא לא אמר יותר).
ניגש אליו זקן אחד ואמר: יש שבח שלא אמרת – הרמ"א היה מתחפש בפורים. אם הוא כותב שיש מצווה להתחפש אז הוא מתחפש. הוא התחפש לעני, כנראה שגם כיסה את פרצופו שלא יכירוהו, והיה עובר מבית לבית לפנות ערב, לשאול מים לנטילת ידיים. זה לא כמו היום שלכל אחד יש ברז, בזמנו היו מביאים דליים עם שואב מים. היו שואלים אותו למה הוא צריך מים, והוא ענה שהוא רוצה להתפלל מעריב. האנשים שהיו בסעודה היו שומעים שהוא רוצה להתפלל מעריב, ונזכרים שלא התפללו מעריב, וכך היה גורר את כולם לבתי הכנסת להתפלל מעריב. זה היה עניין התחפושת שלו.
 
אז אנו מחפשים את הטעם מה מונח מאחורי עניין התחפושת, של להלביש פרצופים ולהחליף בגדים.
באליהו רבא כתוב שהסיבה היא שוושתי לא יכלה לבוא למשתה כי השתנו לה הפרצופים. היא קיבלה צרעת, זנב. והיות והנס היה ע"י שינוי הפרצופים, לכן מתחפשים.
הבני יששכר מדינוב מביא בשם המהר"ם חגיז, שבמסכת מגילה כתוב: שאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי מפני מה נגזרה הגזירה להשמיד להרוג ולאבד, אם משום שנהנו מסעודת אחשוורוש, אז רק בשושן הבירה ייענשו, ולמה 127 מדינות? כי השתחוו לצלם בימי נבוכדנצאר. אז למה בוטלה הגזירה? כי הם עשו את זה רק מפחד ולא מאמונה, אז גם הגזירה היתה רק מלפנים, רק כלפי חוץ. אז זה היסוד של התחפושת – להראות שחיצונית היה כך ופנימית היה משהו אחר.
יש מי שמפרש יותר עמוק – היות שהשתחוו לצלם בגלל שפחדו מנבוכדנצאר, זה עניין של התחפושת שנועדה להפחיד. המטרה להראות שיש דבר מפחיד, אבל בתוכו יש רק ילד, והתחפושת אינה אלא חיצונית.
שיבלי הלקט כותב שהסיבה היא לאפשר לאנשים שאין להם כסף לאסוף מבית לבית קמחא דפסחא, והם מתביישים (אז לא היה קופת העיר) ללכת לאסוף בשביל עצמם ולהודיע בכך לכולם שהם עניים, אז הדרך היא להתחפש לאנשים שלא מזהים אותם, וכל הפושט יד נותנים לו – וכך אספו כסף.
בספר עיני יצחק כתוב, שהסיבה שמתחפשים כי כתוב בחז"ל שבתו של המן שפכה עליו מי שופכין, ושואלים רבותינו איך יתכן? אז יש שאומרים שרצתה לשפוך עליו כי עדיף בושה אחת מאשר להסתובב כל הזמן ולצעוק ככה ייעשה לאיש שהמלך חפץ ביקרו, ולנחול בזיונות כל רגע ורגע. אם ישפכו עליו טינופת אמנם יתבייש רגע אחד, אבל יסלקו אותו מהתפקיד ולא יתבייש 10 שעות. ואילו ספר עיני יצחק אומר שבשעה שהלביש המן את מרדכי עם בגדי אחשוורוש הוא לבש את בגדי מרדכי על עצמו, כי אמר שכך לא יזהו אותו, יחשבו שהוא מרדכי ואילו המן יושב על הסוס. אז בתו של המן חשבה שהוא מרדכי ושפכה עליו מי שופכין. זה הקשר לתחפושות.
דבר נוסף – בשעה שאחשוורוש היה בשיא כעסו, בא חרבונא וסיפר על העץ שעשה המן, וידוע שחרבונא היה אליהו הנביא שבא בתחפושת. אז היות והנס היה בתחפושת לכן מתחפשים.
 
אנו רוצים ללכת לרעיון יותר עמוק, שכתוב בספרים קדושים. ידוע לכולם שעניין הפורים מחובר לנושא הבגדים. מצד אחד, אחשוורוש לובשי בגדי כהן גדול 180 יום. כמו שכתוב "את עיקר תפארת גדולתו", וכתוב "לכבוד ולתפארת" – מכאן שלבש אחשוורוש 180 יום בגדי כהן גדול.
חוץ מזה ושתי נדרשה לבוא ביום השביעי, כטוב לב המלך ביין, בלי בגדים, רק עם כתר לראשה. עונש על מה שהציקה את בנות ישראל בשבת בלי בגדים.
מרדכי שמע את הגזירה וקרע את בגדיו ולבש שק ואפר. אסתר שמעה שמרדכי קרע את הבגדים, ושלחה בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו, ולא קיבל. מרדכי שלח לאסתר לספר לה מה קרה ולהתחנן על העם – וכתוב "ותלבש אסתר מלכות". כשהמן נשאל מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, הוא אומר: יקחו סוס אשר רכב עליו המלך והבגדים של המלך, וילבישו אותו וילכו איתו ברחובות העיר. אז שוב הנושא הוא להלביש אותו בבגדים.
השיא של המגילה, אחד הפסוקים שאנו אומרים בקול: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה". העניין של יציאת מרדכי הוא הנושא המרכזי של המגילה, שיא המגילה. מה קרה? מה השמחה הגדולה? למה לא יצא עם הבגדים הרגילים שלו? מה העניין שיצא בבגדי מלכות? עד כדי כך זה חשוב, שיוסף הצדיק אומר את זה לבנימין עוד במצרים – בשעה שנותן לבנימין 5 חליפות שמלות ו-300 כסף, ולכל האחים נתן רק חליפות שמלות ולו 5 – אומרת הגמרא במסכת מגילה: אפשר שדבר שנכשל בו אותו צדיק ייכשל בו זרעו? יעקב אבינו נתן ליוסף קצת יותר משאר האחים ונתגלגל על ידו למצרים, אז אפשר שיוסף נותן לבנימין 5 חליפות לעורר קנאת אחים? אלא רמז רמז לו, שעתיד להיוולד לו נכד שייקרא מרדכי שעתיד לצאת מלפני המלך ב-5 מלבושים.
 
עד כדי כך הנושא של בגד חשוב – מסכת בבא קמא דף צ"ז ע"ב: צריך לדעת שעד אברהם אבינו לא היה מטבעות בעולם. כל הסחר נעשה באמצעות חליפין. בתקופת אברהם אבינו עשו המטבע הראשון. היה לו זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובחורה מן הצד השני. תוספות: לא היה על זה דמות פרצופים כי אסור, היה כתוב זקן וזקנה, בחור ובחורה. היה עוד מטבע של שלמה ודוד. מדרש בבראשית רבא ל"ט: ארבעה אנשים שיצא להם מוניטין – כלומר התפרסמו בעולם, ובזכות זה נעשה להם מטבע. זה נושא בפני עצמו מאוד מעניין, אבל אנו צריכים רק אחד מהמטבעות. הראשון זה אברהם אבינו – זקן וזקנה, בחור ובחורה. אומרים חז"ל: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, והמהפך שעשו. מצד אחד זקן וזקנה שלא יכולים ללדת, ובסוף נולד להם יצחק אבינו. המטבע השני יהושע. השלישי דוד המלך. הרביעי מרדכי – שק ואפר מצד אחד, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות בצד השני. כלומר מצד אחד היה בבירא עמיקתא, ומצד שני הגיע לאגרא רמה. אז בשני המטבעות יש הפכים משני הצדדים.
מי ששם לב, הדגש כאן מושם על שמצד אחד הוא היה בשק ואפר, ומצד שני בלבוש מלכות. היסוד של המגילה בשני הצדדים – לבוש ולבוש. שני הפכים של לבוש. מה מונח ביסוד של הלבוש?
 
נסיים בשאלה אחרונה בנושא זה. אנו יודעים שאדם מוערך בענווה שלו. הקב"ה אומר שהסיבה שהוא חושק בנו זה לא בגלל גדולתנו, אלא אנו המעט מכל העמים. אלא שנתן גדולה לאברהם והוא אומר: ואנוכי עפר ואפר. ואילו נתן גדולה לנבוכדנצאר אז הוא אומר אעלה על במתי ארץ – הוא רוצה כבר לטפס בשמים. הגדולה של עם ישראל שכמה שהקב"ה מגדיל אותם הם מקטינים את עצמם.
במגילת אסתר 3 פעמים כתוב שמרדכי גדול. כי גדול מרדכי בבית המלך, ושמעו הולך בכל המדינות. כי האיש מרדכי הולך וגדול. ובסוף: כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש וגדול ליהודים. לשם מה צריך להגיד כל כך הרבה שהוא גדול? מה הגדולה הזו? הרי השבח הוא שהאדם אומר שהוא קטן. שמואל הקטן, יעקב הקטן. האם התורה מציינת שמשה רבנו היה גדול? ויקרא – א’ זעירא, כי משה הקטין את עצמו. מצרים החשיבו אותו גדול, זה בעיני הגויים. וכאן במגילה כתוב שמרדכי גדול ליהודים. ממתי מתייחסים לגדול וקטן? המושג של גדול לא נמצא ביהדות. יש שבת הגדול. על אברהם כתוב האדם הגדול בענקים. כשיש אחד גדול ואחד קטן, כתוב רבי אליעזר הגדול, רבי חיא רבא – כדי להבדיל בין אחד לשני. אבל לציין 3 פעמים גדול, זה אומר משהו.
 
לאחר היסוד הזה, היינו רוצים להיכנס לנושא נוסף. תסלחו לי שבערב פורים אני מכניס אתכם לאווירת יום הכיפורים. לאשכנזים בתפילת מוסף יש פיוט בשם "אלה אזכרה" על 10 הרוגי מלכות (בני עדות המזרח אומרים את זה רק בתשעה באב). יש מדרש שלם "אלה אזכרה" באוצר המדרשים, מי שקוראו מהתחלה ועד הסוף לא יתכן שלא יזיל דמעה. הדברים מצמררים שם איך הוציאו להורג את עשרת הרוגי מלכות. התנאים לימדו את הקיסר שמצד אחד הם מכרו את יוסף ומצד שני לא קיבלו עונש על זה, והוא אסף אותם ושאל מה דין גונב איש ומכרו, והם ענו: ומת הגנב ההוא, לכן הוא אמר שהם הולכים לשלם את עוון אבותיהם.
הם נתנו את עיניהם על רבי ישמעאל כהן גדול, שהגמרא מספרת עליו שפעם נכנס להקטיר קטורת וראה את הקב"ה יושב על כסא רם ונישא ומבקש ברכה מרבי ישמעאל כהן גדול. הגורל נפל עליו ועל רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל, שייצאו להורג תחילה. רבי ישמעאל כהן גדול ביקש לצאת להורג קודם, כדי לא לראות את נשיא ישראל מוצא להורג, ורבן שמעון בן גמליאל ביקש לצאת להורג קודם. המוציא להורג הפיל גורל, ונפל הגורל על רבן שמעון בן גמליאל. הוא ערף את ראשו, ואז נטלו רבי ישמעאל ובכה בדמעות שליש על נשיא ישראל. בת הקיסר שהיתה בארמון שמעה את צעקותיו, ראתה את יופיו וביקשה מהמוציא להורג שלא יהרוג את רבי ישמעאל כהן גדול. היא ביקשה מאביה הקיסר, אבל אביה אמר שלא תבקש שום בקשה בקשר לעשרת הרוגי מלכות. היא הבינה שכלתה ונחרצה. (רבי ישמעאל כהן גדול שמע מאחורי הפרגוד שזו גזירה שצריך לקבלה. הוא אמר לחבריו מאמר א-ל, והם התאבלו ושמחו כאחת, שמימות השבטים הקדושים לא נמצאו אנשים ששווים לשבטים הקדושים כמותם).
אז היא ביקשה שיפשיט את עורו והוא ציווה על הקוסטינר להפשיט את עורו, כי לא היה דמותו ביופי. המדרש מונה 7 אנשים שלא היה כיופים בעולם: אדם הראשון, יעקב אבינו, יוסף, שאול, אבשלום, רבי אבהו ורבי ישמעאל כהן גדול. ה-7 האלה כל אחד יונק את יופיו מאדם הראשון. שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון. יוסף – דמות איקונין שלו כיעקב אבינו. כל אחד יונק מהדמות שלפניו. רבי ישמעאל כהן גדול הוא סוף הדמות של אדם הראשון. אני מסביר זאת כי נזדקק לזה בהמשך. אלו האנשים שיופים הוא היפה ביותר שישנו. ובת הקיסר רוצה את עור פניו.
כשהפשיטו את עורו, וכשהגיע למקום התפילין צעק בקול מר ליוצר נשמתו. אמר לו הקוסטינר – מה אתה צועק רק בסוף? ענה לו שאינו בוכה שהוא מפשיט לו את העור, אלא על המקום שהיה מונח עליו שם ה’, איך אפשר לגעת במקום הזה. גמר להפשיט את עורו והרגו.
 
אני רוצה קצת לעסוק בעור הזה, כי זו גמרא במסכת עבודה זרה (דף י"א ע"ב).
ימח שמם וזכרם, הרומאים, עושים שימוש בעור הקדוש של התנא האלוקי רבי ישמעאל כהן גדול. אחת לשבעים שנה הם עושים הצגה ברחובות רומא, עושים תחפושת, לובשים פרצופים ומחליפים בגדים. לוקחים אדם שלם, בריא בכל רמ"ח אבריו, ומרכיבים אותו על אדם חיגר, צולע על רגל אחת. מלבישים את הצולע בבגדי אדם הראשון ומניחים על פניו את העור של רבי ישמעאל כהן גדול. העור נשמר ע"י שמן אפרסמון (רש"י), ואחת ל-70 שנה שולפים את העור ומכסים את פרצופו של גוי מנוול, אדומי אחד, במסגרת ההצגה.
שמים עליו אבן פז ששווה 4 זוזים, ומכסים את השווקים באבנים יקרות, ומכריזים לפניו: שחקי לי פלסתר, האח הזייפן של אבינו עשו. מי שראה את ההצגה ראה, ומי שלא ראה לא יראה יותר. מה עזר לאחיו של אבינו הרמאות? ומה הועיל הזייפן בזייפנותו? כשיקום הצולע על האדם השלם, אוי ואבוי מה שיהיה לו.
מה הולך כאן?
רש"י: הצולע הוא יעקב אבינו, שרו של עשו היכהו בכף הירך והפכו לצולע על ירכו. לוקחים את הצולע ומלבישים אותו בבגדי אדם הראשון עם עור קרקפתו של רבי ישמעאל כהן גדול. למה? נחזור למה שאמרנו קודם: רבי ישמעאל כהן גדול יופיו כרב אבהו, רב אבהו כאבשלום, אבשלום כשאול, שאול כיוסף, יוסף כיעקב, יעקב כאדם הראשון. מי הכי דומה ליעקב אבינו? רבי ישמעאל כהן גדול. לכן מלבישים את עור קרקפתו על אדם צולע עם בגדי אדם הראשון. הרי הדרך שקיבל יעקב את ברכת אביו היא ע"י שאמו הלבישה אותו בגדי אדם הראשון. וכך מוליכים אותו ברחובות העיר ומכריזים: הנה, תראו את הגנב הזייפן. הרמאי אמר לאביו אנוכי עשו בכורך. הגיע עם בגדים של עשו ואביו מיששו וחשב שהוא עשו. אבל מה הועיל לו לזייפן הזה? הנה אנחנו שולטים עליו, יושבים עליו, עם ישראל למטה ואנו מעליהם.
כך הם עושים 70 שנה, ומי שראה פעם אחת לא יראה פעם נוספת, כי ימי שנותינו בהן 70 שנה (אז לא היה אריכות ימים כמו שיש היום), או בגלל שזיכרון של אדם מחזיק רק 70 שנה (גמרא בעריות). ובסיום ההצגה הם מסכמים: כשיתהפך הגלגל ויעקב ישלוט עלינו, אוי ואבוי מה שיחכה לנו.
 
זה פורים. אני רוצה לעמוד על יסוד הפורים כמו שהגמרא מדברת עלי ובעומק הדברים.
אם דיברנו קודם על הבגדים, אנו מסיימים את המגילה בפיוט "שושנת יעקב צהלה ושמחה". איזו שושנה ואיך נכנס לכאן יעקב, ומה זה שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. הם שמכו כשראו את תכלת מרדכי. שוב רואים שהבגדים הם העיקר, ויש עניין עם שושנה ועם יעקב. על איזה שושנה ויעקב מדברים?
 
כדי להבין את יסוד הדברים, נתחיל את הנושא המרכזי ונחבר את הקצוות.
פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ג: בליל הסדר קרא יצחק אבינו לעשו ואמר לו – הלילה הזה כל העולם כולו אומר בו הלל, ואוצרות וטללים נפתחים בזה הלילה. עשה לי מטעמים עד שאני בעודי, ואברכך. ורוח הקודש צווחת ואומרת – אל תילחם את לחם רע עין. רע עין מספרו 400, זה המספר של עשו (ו-400 איש איתו). רבקה קוראת ליעקב מהישיבה של שם ועבר, ומסבירה לו שהלילה הזה אוצרות וטללים בו נפתחים, ועתידים בניך להיגאל מהשעבוד ולומר שירה, עשה מטעמים לאביך עד שהוא בעודו, ויברכך.
יעקב פחד, איך יבקש מיצחק ברכה, הרי שכאשר יגלה שהוא יעקב, הוא יקלל אותו. אמרה רבקה: עלי קללתך בני. אם יקלל – הקללה תחול עלי. בתרגום כתוב שרבקה אמרה ליעקב שנאמר לה בנבואה שהוא צריך לקבל את הברכה. יעקב מוכן ללכת, אבל הוא לא עושה כלום, אמו לוקחת את הבגדים ומלבישה אותו. הוא רק מביא לה 2 גדיים טובים מן הצאן. נכתב לה בכתובה 2 גדיי עיזים טובים ביום, צריך לדעת למה יצחק כתב לה בכתובה 2 גדיים ליום, זה עוד סיפור. רש"י: 2 גדיי עיזים – אחד לקורבן פסח ואחד לקורבן חגיגה, ליל הסדר היה. בדרך שהוא הולך לקבל את הברכה, ורגליו רועדות ו-2 מלאכים מחזיקים אותו, מגיע המלאך מיכאל ושם לו בקבוק יין – "ויבא לו יין וישת". זה ליל הסדר, שיהיה לו גם 4 כוסות.
"ותיקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן". הגדול והקטן בני 63. ואמו מלבישה אותו את הבגדים. כשהיא אומרת את המילה בנה הגדול ובנה הקטן, אומר הקב"ה (מדרש): את קוראת לו גדול? אני קורא לו קטן. פסוק בספר עובדיה: "הנה קטון נתתיך בגויים, בזוי אתה מאוד". אל תקראי לו גדול. את קוראת ליעקב קטן? הוא גדול. שנאמר "ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה’ אלוקינו בכל קוראנו עליו". זה פורים, דרך אגב, זה אחת הפתיחות של מסכת מגילה.
יעקב מגיע ליצחק אבינו לקבל את הברכות, והוא שואל מה מיהרת למצוא כל כך? והוא עונה: האלוקים הקרה לפני. יצחק רואה דבר מוזר, מצד אחד שומע קול יעקב ומצד שני ממשש הידיים כידי עשו. הולך לו מהר, שם אלוקים שגור על פיו – הוא לא יודע מה לעשות, אז הוא מברך אותו. למה הוא מברך? אם יש לו ספק שישאיר את זה בצד, וישאל את רבקה, יברר.
 
נשאלת השאלה, אם נאמר לרבקה בנבואה שיעקב צריך לקבל את הברכות, למה הברכות צריכות להגיע בשקר? למה רבקה לא אומרת ליצחק שקיבלה נבואה שהברכות לא מגיעות לעשו? למה היא הולכת ליעקב ואומרת לו שהברכות מגיעות לו, והדרך היא ללבוש את בגדי עשו, אבל להשאיר את הקול של יעקב.
למה יצחק מחליט לברך? בגלל שהריח את ריח בגדיו. "ראה ריח בני כריח השדה אשר בירכו ה’". הוא הריח ריח של גן עדן. הוא היה בגן עדן, אחרי העקידה. איך חזר מגן עדן? ונהפוך הוא – הוא חזר עם הראש למטה. סוד הפורים, שבנחיתה מגן עדן הוא עשה ונהפוך הוא. כשרבקה נפלה מהגמל זה היה מפחד יצחק, שירד עם הראש למטה כדרך הבאים מן השמים. (הדברים קשורים לבעלת האוב שהורידה את שמואל – לא ניכנס לזה).
 
מדרש: וירח את ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. 2 בוגדים מביאים חז"ל, שנראים כמו עשו והקול קול יעקב – יוסף משיטה ויקום איש צרורות. שני יהודים שהגיעו עד שאול תחתית, ר"ל. יוסף משיטה היה מוכן בימי הרומאים להיכנס לבית המקדש ולהוציא כליו החוצה. אמרו לו שמה שיוציא ראשון זה שלו. הוא הוציא את המנורה, 180 ס"מ גובה מקשה זהב. רצה לקחת את זה הביתה, לפי ההסכם. אבל אמרו לו שזה לא בשבילו, שייכנס וייקח כלי אחר מ-5399 הכלים הנותרים. הוא לא רצה. אמרו לו שיעשו אותו נציב מס הכנסה 3 שנים, כל המיסים של ארץ ישראל שייכות לו. לא רצה. רק את המנורה, ואם לא – הוא לא מוכן להמשיך להיכנס. אמרו לו שיהרגו אותו. אמר יוסף משיטא: די לי שהכעסתי לבוראי פעם אחת, אכעיסנו פעם נוספת? השכיבו אותו על שולחן נגרים והתחילו לפרוס אותו לפרוסות, ועל כל פרוסה הוא אמר: אוי לי שהכעסתי לבוראי פעם אחת, אכעיסנו פעם נוספת? יצאה נשמתו בטהרה. זה אדם שלבוש כמו עשו, והקול קול יעקב. כשמגיעים לפנימיות שלו שומעים מה הוא צועק: די שהכעסתי לבוראי פעם אחת.
הבא בתור זה יקום איש צרורות, אחיינו של רבי יוסי בן יועזר איש צרדה, נשיא הסנהדרין. היה אחד משרי היוונים, מתייוון שעלה לגדולה במלכות יוון. 180 שנה שלטה מלכות יוון. הדוד שלו, אחי אמו, נשיא ישראל, מובא להריגה, רוכב על סוס ביחד עם המקל שהולכים לתלות אותו, והאחיין מגיע על סוסו הדוהר, מסתכל על דודו, רבי יוסי בן יועזר, ואומר: ראה את הסוס שהרכיב אותך האלוקים שלך, ואת הסוס שהרכיב אותי האלוקים שלי. ענה לו: אם למכעיסיו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! אם כך הקב"ה נותן שכר בעולם הזה למי שמרגיז אותו, על כמה שנים שקיים את המצוות, מה הוא ייתן לעושי רצונו?
אמר לו יקום איש צרורות: מי עשה רצונו יותר ממך, נשיא ישראל? ענה לו רבי יוסי בן יועזר איש צרדה: אם לעושי רצונו כך, לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה! אם על כמה עבירות שעשיתי הקב"ה מעניש אותי עכשיו, מה יחכה לך? נכנסו בו הדברים כארס של עכנאי, והלך לקיים בעצמו 4 מיתות בית דין, עוד לפני שהרגו את דודו. אמר רבי יוסי בן יועזר: בשעה קלה הקדימני זה לחיי עולם הבא.
 
יצחק אבינו כשמברך את יעקב הוא רואה אדם שנראה כמו עשו, אבל הפנים שלו יעקב. מפרשים: אמרה רבקה ליעקב אבינו – אני לא רוצה שתזדהה בתוך יעקב אבינו ולא אגיד לו שמגיעה לך ברכה בתור יעקב אבינו. כי אם הוא יברך אותך כיעקב אבינו, הברכה תחול רק על צדיקי הדור, אנשי אמת כיעקב אבינו (תתן אמת ליעקב). ואילו אנשים שחיצונית נראים כמו עשו ובפנימיות הם כיעקב אבינו, לא יקבלו ברכה. ואני רוצה שישפיע ברכה גם על אנשים כמו יוסף משיטה וכמו יקום איש צרורות, והרבה אנשים שחיצונית נראים כעשו, אבל ברגע אחד הם חוזרים בחזרה לקב"ה. עליהם אני רוצה להשפיע ברכה. לכן תקבל את הברכה בצורה זו.
 
עשו חוזר בחזרה, ומתברר שלקחו לו את הברכות. ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאוד. הוא צועק: לקחו לי את הברכה. "הברכה אחת היא לך אבי, ברכני גם אני אבי". הוא מבקש ברכה מאביו. הוא מאמין בברכה מצדיק.
וישטום עשו את יעקב, ואומר: יעברו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. עשו טוען שיעקב גנב לו את הברכות. אדום טוענים שיעקב קיבל את הברכות ברמאות ובזייפנות. אבל הקב"ה אומר: אני אגיד לכם מי הזייפן האמיתי. ירמיהו: כי אני חשפתי את עשו, גיליתי את מסתריו. הקב"ה אומר שהוא הנוכל, הוא הרמאי, לא יעקב אבינו. למה? כי היה בא לאביו ושואל אותו איך מעשרים את התבן, את המלח. אביו עוור ולא יודע איך נראה עשו, שומע את שאלותיו וחושב שהוא מחמיר. דווקא במעשרות הוא שואל, כי יצחק אבינו הוא סמל המעשרות.
חז"ל בפרשת שמיני ממשילים את אדום לחזיר, מה החזיר פושט את טלפיו ואומר ראו טהור אני, כך עשו אומר ראו כי טהור אני. ירושלמי נדרים: עשו מתעטף בטלית ויושב בין הצדיקים בגן עדן, והקב"ה בוררו משם ואומר לו: שקרן, אתה מתחפש, אתה נוכל.
מדרש רבא: בשעה שאמר עשו יעברו ימי אבל אבי, כולם חושבים שהוא חיכה שיצחק ימות ואחרי זה יהרוג את יעקב, אבל במדרש כתוב שהקב"ה אמר לו: אני יודע מה שבלב שלך. אמר עשו – קין הרג את הבל, והקב"ה לא עשה לו כלום. הוא הרג אותו כדי להישאר לבד בעולם. אבל זה לא עזר לו. אחרי 130 שנה נולד לו אח, שת, וכל התוכנית שלו התבדתה. עשו לא רוצה ליפול באותה טעות. אם הוא יהרוג את יעקב, יצחק יכול להתחתן עם עוד אשה. אז הוא יהרוג את אביו, ואח"כ יהרוג את יעקב, ואז יישאר לבד בעולם.
אומר הקב"ה שקרן ונוכל, מתחזה שכמותך. מצד אחד אתה מכבד את אבא, ואין כמו עשו בכיבוד הורים, הוא סמל כיבוד ההורים (קשור לפרשת פרה אדומה תמימה. אדומה שייכת לאדום. המושג של אדום וכיבוד אב ואם שייך לדמא בן נתינא). אתה מתחזה.
 
רש"י בפרשת חוקת כותב על הפסוק "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב" – זה עמלקי, שנאמר עמלק יושב ארץ הנגב, ושינה לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים לקב"ה לתת את הכנעני בידם. ראו ישראל שלבושם עמלקי ולשונם כנען, התפללו בלי להתבסס על שם העם, אלא סתם: "נתון תתן את העם הזה". המתחפשים האחרונים זה עמלק, עשו, זה המושג של תחפושת.
 
אם אלה פני הדברים, נוכל כעת לקשור את הקצוות, ולהבין היסוד:
מה המחלוקת בין יעקב לעשו? המחלוקת הפנימית יותר היא מיהו הבכור. לפני שעשו יוצא יעקב מחזיק לו בעקב, כי הוא מוחה על כך שהוא לא הבכור. הויכוח ביניהם אם הבכור הוא בכור ליצירה או ליציאה. עשו יצא ראשון, יעקב נוצר ראשון. רש"י: משל לשפופרת שמכניסים בה 2 אבנים, זו שנכנסה ראשונה יוצאת שנייה. עשו טוען שיצא ראשון, ולכן הוא הבכור.
אחרי מתן תורה, מי שיצא ראשון הוא הבכור, אבל לפני מתן תורה מי שנוצר ראשון הוא הבכור. חז"ל מביאים זאת על הפסוק כשפרעה מקבל את פני משה, המשפט הראשון שהוא אומר: שלח את עמי ויעבדוני, בני בכורי ישראל. איך אתה אומר בני בכורי ישראל? ישמעאל לפניך, עשו לפניך, כמה מלכים יש לפני כן. התורה עצמה כותבת שמלכות ראשונה זה עמלק – ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד. המפרשים מסבירים שלפני מתן תורה הבכורה לא היתה למי שנולד ראשון, אלא לפי החשיבות – מי שהוא חשוב בבית קיבל את הבכורה. הראיה, גם יעקב אבינו עושה זאת לנכדיו, שם את אפרים לפני מנשה, למרות שמנשה הוא הבכור. הבכורה למי שחשוב יותר. אמנם ראשית גויים עמלק, אבל רש"י כותב בתחילת ספר בראשית, בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראה ראשית. אז ראשון במחשבה וראשון ליצירה זה ישראל. וראשון ליציאה זה עמלק, 70 אומות קודם. אבל במהות, במחשבה ישראל קודם.
לכן אומר יעקב שהברכות מגיעות לו, כי הוא הגדול, הראשון ליצירה. ועשו אומר שהברכות מגיעות לו כי הוא ראשון ליציאה. אומר יעקב, גם לשיטתך שמי שיוצא ראשון, אני קונה את החלק הזה. המחלוקת נשארה בעינה, לי מגיעות הברכות. אז לא לקחתי את הבגדים בגניבה כי אני בכור. אתה טוען שאני זייפן ורמאי כי אתה טוען שאני בכור.
 
הכרעת הויכוח הזה באה בפורים. דיברנו לפני כמה שנים בפרשת וישלח, יעקב אבינו השתחווה בפני עשו 7 פעמים. כתוב בזוהר הקדוש שהוא ראה שכינה עוברת והשתחווה 7 פעמים בפני השכינה. עשו לא ידע שיש שכינה, 400 איש לא ידעו שיש שכינה, 4 נשים ו-11 ילדים לא ידעו שיש שכינה. הם רואים שהשתחווה בפני עשו 7 פעמים, אז תגיד להם שלא השתחווית בפניו. הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ואצל יעקב אבינו זה דק שבדק. החיד"א: החזיר הקב"ה את יעקב ועשו לתקן עניין זה. יעקב אבינו הוא מרדכי, ועשו הוא המן. אומר מרדכי להמן: אני לא מתכוון להשתחוות לפניך, שנאמר "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".
מנין אתה יודע שזה עשו? יש פירושים רבים. הצילני נא מיד – ר"ת המן. הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אני אותו פן הכני אם על בנים. המן רצה להשמיד להרוג ולאבד. בעל הטורים: בשעה שקנה את הבכורה מיד עשו, באותו זמן קנה גם את החלק של מרדכי, שקנה גם את המן לעבד. יוצא, שכשאומר המן "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו", זה אותו גלגול, גם הוא "ויבז את הבכורה", בזוי בן בזוי קורא לו המדרש. אותו אדם, אותה מהות, הכל אותו יסוד.
אומר מרדכי: לא אכרע ולא אשתחווה. באתי לכאן לתקן את היסוד הזה. הויכוח בין מרדכי להמן הוכרע כאן. מנין לנו לדעת? כי גדול מרדכי בבית אחשוורוש וגדול אצל העמים. כי גדול מרדכי. 3 פעמים גדול. אבל אתם המעט מכל העמים, כלומר אתם ממעיטים את עצמכם, ואילו המגילה חוזרת 3 פעמים שמרדכי גדול. כי עשו טען כל הזמן שהוא הגדול ויעקב הוא הקטן, עכשיו כל האומות מכירים שיעקב הוא הגדול.
אם כך מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, כי הבגדים שייכים לו. הם טוענים שהוא זייפן ורמאי, בפורים באו להכרה "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות".
אומר יוסף לבניימין עוד במצרים, דע לך שהוויכוח בין יעקב לעשו יוכרע ע"י נכד שלך, מרדכי. גם כאן מתווכחים מיהו הבכור, יוסף הבכור, יהודה הבכור, ראובן הבכור. עכשיו אני אומר לך שהבכורה בין יעקב לעשו תוכרע בימי הנכד שלך מרדכי. ונתן לאחיו 300 כסף, ו-5 חליפות שמלות. רמז רמז לו שעתיד להיות לו נכד ושם תוכרע ההכרעה.
 
אם הורדנו את הפרצופים מדמויות המגילה, נוכל להבין למה הרמ"א כותב שצריך ללבוש פרצופים. כדי שתבין שכל המגילה עצמה היא מגילת הסתר. יש פה דמויות, אבל מאחורי כל הדמויות הללו יש פרצופים אחרים ממה שאתה מכיר. הם לובשים בגדים אחרים ממה שאתה מכיר. ונוהגים ללבוש פרצופים ולהחליף את הבגדים, כדי שתבין שכל העניין שיש בפורים, הכל מהשורש של הפרצופים והבגדים שבאמצעותם קיבל יעקב את הברכה. מה שטוענים בני אדום, אחיו של אבינו רמאי וזייפן – זה בא לתיקונו.
 
אם כך נוכל להבין מה זה שושנת יעקב צהלה ושמחה.
הרוקח: כשושנה בין החוחים, סופי תיבות המן. יעקב זה יעקב. שניהם הלכו בחזרה למגילה. בראותם יחד – שניהם יחד הגיעו להכרה בהכרעה מיהו הבכור, בתכלת מרדכי. כשהוא רכב על הסוס והמן סחב אותו, כאן בא לידי ביטוי מי הגדול ומי הקטן, ולמי הבגדים. זה הפורים, זה המהות של אחד מענייני הפורים.
 
הגענו לנקודה שקשורה לעבודת ה’ בפורים. מצאתי בספר נתיבות שלום של האדמו"ר מסלונים, רעיון שצריך למכור בתפוצה של מיליארדים. הדברים בפנים מרגשים. אמרנו שהזוהר כותב שיום הכיפורים יונק את מהותו מפורים, עד כדי כך שבמפרשים כתוב (האדמו"ר מרוז’ין), שהקטן נתלה בגדול. יום הכיפורים הוא כפורים.
האדמו"ר מסלונים אומר שפורים זה היום שגילו לנו חז"ל שניתן לייצר דברים שנקראים ונהפוך הוא. אם אתה רואה מטבע של אברהם אבינו שהפך מזקן וזקנה לבחור ובחורה, אם אתה רואה מטבע של מרדכי שק ואפר מצד אחד ולבוש מלכות מצד שני – היום הזה, פורים, הוא יום שאפשר ליצור בו הפיכה. דע לך, כתוב במגילה, כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב. אין אפשרות להחזיר דבר שנכתב ונחתם בשם המלך. והנה אנו רואים שכן השיבו. אסתר ביקשה להשיב את המכתבים, והשיבום בחזרה. איך?
אומר הנתיבות שלום מסלונים: כשמתענים י"ג י"ד ט"ו בניסן, ובוכים ומתפללים לקב"ה אתה רואה מה כוח תפילה לעשות. הזוהר הקדוש: יום הפורים גדול יותר מיום הכיפורים, כי גם כתב שנכתב ונחתם בשם המלך בנעילה, שאמרנו וחותמנו בספר החיים, בספר זכויות, והקב"ה חתם – בפורים ניתן לשנות מה שנכתב ונחתם בטבעת המלך. יום הפורים יש לו כוח גדול יותר מאשר יום הכיפורים. כי לכאורה יום הכיפורים זה עד היום הכיפורים הבא, עד ראש השנה, לא ניתן לשנות את הדין. המגילה מלמדת אותנו שגם מה שנכתב ונחתם בטבעת המלך אפשר להשיב ע"י כוח התפילה של פורים.
והימים האלה נזכרים ונעשים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה משפחה ומשפחה, אין מקום שפורים לא קשור אליו. אינו דומה הסתר פנים שיש ליהודי בבני ברק להסתר פנים שיש ליהודי מחוץ לב"ב, אינו דומה הסתר פנים ליהודי בארה"ב כהסתר פנים ליהודי בא"י. כל אחד עם ההסתר פנים שלו והצרות שלו. אין יהודי שאין לו הסתר פנים. כל אחד והצרות שלו. אחד בוכה שלא התחתן, מעוכב שידוך. אחד בוכה למה הוא כן התחתן. אחד בוכה למה אין לו ילדים, ואחד בוכה איך הילדים שלו נראים. אחד בוכה למה אין לו פרנסה, והשני בוכה שהיתה לו פרנסה ולקחו לו. אחד בוכה על בריאות. כל אחד והצרות שלו. לכל יהודי יש מגילת הסתר פנים שלו. לא כל אחד זוכה כי הכל גלוי לפניו.
יום הפורים הוא יום של ונהפוך הוא, אפשר להפוך גזירות ביום הפורים, ע"י מה? להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך. אדם שמתפלל בפורים יכול להפוך גזרות.
הבעיה היא, שיום הפורים, כגודל הקדושה ושגב היום, כך כ"כ קשה להתפלל בו. מי שמתפלל ב-7 בבוקר, גומר את התפילה ב-9, ב-10 מתחילים משלוחי מנות, הוא חוזר הביתה ב-14.00. כל הרחוב סגור, חוזר הביתה מיוזע. אח"כ מנחה, סעודת פורים, ועבר היום. איבד כוח התפילה של היום הזה. היום הזה כגודל קדושתו, כמה הוא נשגב – כך קשה להתפלל בו.
הדרך היחידה – למנצח על איילת השחר. לקום בעלות השחר, בזמן שהכל ישן עוד, השערים פתוחים, כל הפושט יד נותנים לו. אם זו ההלכה למטה, גם למעלה. כל הפושט יד לקב"ה, גם הקב"ה נותן לו. כל הפושט יד זה העבודה של פורים. א-לי א-לי למה עזבתני? כל אחד מרגיש שהקב"ה נטש אותו. בפורים אפשר להתחבר, זה המהות של פורים, להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך.
 
נקדיש יום זה לתפילה ולהתעוררות לקב"ה, ונזכה כולנו להיוושע בתשועת עולמים בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
 

תגיות: , , ,