הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע כ"ו ניסן תשע"א

 

פרשת השבוע קדושים היא הפרשה שהתורה פותחת ואומרת: "דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלקיכם". רש"י מביא דברי חז"ל בתורת כהנים ובמדרש רבא: מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויים בה. פרשה זו התייחדה, אחת מ-3 הפרשיות שנאמרו בהקהל. גם פרשת בוא וגם פרשת משפטים, שהיא המשך של פרשת יתרו שנאמרה במעמד הר סיני בהקהל.
כל עדת בני ישראל היו שם בשעה שציווה עליהם משה את 51 המצוות שבפרשה זו. השוני הוא שכל פרשה בתורה נאמרה לעם ישראל בצורה מאוד מיוחדת. עירובין דף נ"ד ע"ב: סדר משנה כיצד? איך משה רבנו היה מלמד את עם ישראל את התורה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרון ושנה לו משה פרקו (לימד את התורה לאהרון אחיו). נסתלק אהרון וישב לשמאלו של משה, נכנסו בניו ושנה להם משה פרקם, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואילו איתמר ישב לשמאל אהרון. נכנסו הזקנים ושנה להם משה פרקם. נסתלקו הזקנים, נכנס כל העם ושנה להם משה פרקם. נמצא ביד אהרון 4, ביד בניו 3 וביד הזקנים 2, וביד כל העם 1. לאחר מכן, אהרון מתחיל ללמדם, וכך יצא שכל אחד ואחד שמע אותם דברים שאמר הקב"ה למשה, 4 פעמים. השוני הוא שפרשת ויקהל נאמרה לכולם בבת אחת, וזה העניין של פרשת קדושים שנאמרה בהקהל, כולם קיבלו אותה פרשה בבת אחת.
 
מה מיוחד בפרשה זו ששינו בה מהסדר הרגיל? כי יש בה גופי תורה. למה הכוונה בגופי תורה? יש כמה דעות מהם גופי התורה. יש אומרים שהכוונה לעניינים שבקדושה – ענייני ערווה. רש"י: קדושים תהיו, פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה. היות שבפרשה זו נאמרו ענייני הקדושה, היא נאמרה בהקהל.
למה הם נקראים גופי תורה? משנה במס’ חגיגה: הדינים – הכוונה לדיני ממונות, העבודות – עבודת הקורבנות, דיני הטהרות והטומאות והעריות יש להן על מה שיסמוכו, והן הם גופי תורה. פרשה זו עמוסה בדינים שקשורים לדיני ממונות, עבודות ועריות. לכן הם נקראו גופי תורה, שנאמרו בהקהל.
מדרש רבה מביא ביאור נוסף למה נאמרה הפרשה בהקהל. כי בפרשה זו נאמרו שוב עשרת הדיברות. אמנם לא במילים שנאמרו בפרשת יתרו, אלא בנוסח שונה. בעשרת הדברות כתוב "אנוכי ה’ אלקיך" וכאן כתוב "אני ה’ אלקיכם". בעשרת הדברות כתוב "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" וכאן כתוב "אלהי מסכה לא תעשו לכם". בעשרת הדברות כתוב "לא תישא את שם ה’ אלוקיך לשוא" וכאן "ולא תישבעו לשמי לשקר". הדברה הרביעית "זכור את יום השבת לקדשו" וכאן נאמר "ואת שבתותי תשמורו". החמישית – "כבד את אביך ואת אמך" וכאן כתוב "איש אמו ואביו תיראו".
מכאן מגיעים ל-5 הדברות האחרונות, למרות שהן לא מקבילות לעשרת הדברות בפרשת יתרו. כי שם כתוב "לא תרצח" וכאן כתוב "לא תעמוד על דם רעך". שם מדובר על רציחה בידיים וכאן על מניעת ההצלה. "לא תנאף" זה הדברה השביעית, וכתיב הכא "מות יומת הנואף והנואפת". "לא תגנוב", כתוב בעשרת הדברות, ושם מדובר בגונב נפשות, וכאן כתוב "לא תגנובו" והכוונה לגונב ממון. "לא תענה", וכתיב הכא "לא תלך רכיל". "לא תחמוד" וכתיב הכא "ואהבת לרעך כמוך". אז חז"ל במדרש עושים הקבלה בין עשרת הדברות בפרשת יתרו לבין הדברות שכתובות כאן בפרשת קדושים.
 
למי ששם לב, יש שוני מאוד מעניין בין עשרת הדברות בפרשת יתרו לבין הדברות כאן. בפרשת יתרו הדברות נאמרו בלשון יחיד – לא תרצח, לא תנאף, כבד את אביך ואת אמך. כאן התורה מדברת בלשון רבים. לא כתוב אנוכי ה’ אלוקיך אלא אלוקיכם. לא כתוב כבד אביך ואמך אלא איש אמו ואביו תיראו. אחד השינויים שהכל נאמר בלשון רבים, והשאלה למה. דבר ראשון למה התורה חוזרת על זה, ולמה בלשון רבים.
כמה מפרשים מביאים שהסיבה היא שבמעמד הר סיני עם ישראל היה כאיש אחד בלב אחד מאוחדים ומלוכדים, לכם שם זה נאמר בלשון יחיד. כאן כבר היה לאחר מתן תורה וכבר היה פירוד בעם ישראל, אז לא נאמר בלשון יחיד. אבל ראיתי רעיון נפלא שמביא הספר "אמרי שמאי" של הגאון רבי שמאי גינצבורג, והוא אומר יסוד נפלא והדברים כתובים בשמות רבא פרשת מ"ג אות ו’: "ויחל משה את פני ה’ אלוקיו".
לאחר שחטא עם ישראל בעגל ואמר "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", עמד משה רבנו בתפילה ובתחנונים שימחל לעם ישראל על חטא העגל. בין דברי הפיוס שמשמיע משה רבנו, הוא אומר כך: אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בר יוחאי, פתח של תשובה פתח הקב"ה למשה בסיני. בשעה שעשו בני ישראל את העגל היה משה מפייס את האלוקים ולא היה שומע לו. אמר לו הקב"ה: אפשר שלא נעשה בהם מידת הדין על שביטלו את הדיבור? עברו על הדיברה של "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" וזה יעבור בלי עונש? אמר לו משה: ריבון העולם, כך אמרת בסיני, אנוכי ה’ אלוקיך, אלוקיכם לא נאמר. היות ואמרת אלוקיך, יש אפשרות לבוא ולטעות שדיברת אלי. הרי דיברת בלשון יחיד. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. זאת אומרת שכביכול הדיברות נאמרו אלי. למה לא דיברת בלשון רבים? כך שואל משה רבנו את הקב"ה בנסותו למצוא דברי פיוס.
אמר רבי שמעון דסכנין בשם רב לוי – לפיכך חזר וכתבה בלשון רבים. היות שאחד הטיעונים שהשמיע משה זה הטיעון הזה, חזר שוב הקב"ה על עשרת הדברות, ועכשיו הכל בלשון רבים. אם משה רבנו יכול לטעון כזו טענה, אז עכשיו ייכתבו עשרת הדברות מחדש והפעם בלשון רבים.
 
יסוד נפלא נוסף מה יש בעניין זה של גופי תורה התלויים בה, זה המצווה הכתובה כאן בפרשת קדושים "ואהבת לרעך כמוך". ידוע לכולם דברי רבי עקיבא בירושלמי – אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. הדברים קשורים גם לתלמידי רבי עקיבא שנענשו משום שלא נהגו כבוד זה בזה, והתביעה היתה דווקא עליהם כי הרב שלהם הטביע את החותם ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ולכן העונש כלפיהם היה ביתר חומרה.
כלי יקר עומד על הדברים הנפלאים של "ואהבת לרעך כמוך אני ה’", והייתי רוצה להקריא דבריו לפני שנעסוק בנושא המרכזי ונבין מה המיוחד בדברה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא כנגד הדברה האחרונה בעשרת הדברות "לא תחמוד". הכלי יקר פותח בדברי הגמרא המפורסמת במסכת שבת דף ל"א, על מעשה בגר אחד שבא לפני שמאי ואמר לו גיירני. הוא רוצה להתגייר בתנאי שרוצה ללמוד כל התורה על רגל אחת. שמאי דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל וגייר אותו ונתן לו כלל אחד: כל מאן דשניא לך לחברך לא תעביד, ואידך פירושא זיל גמור. זו המימרה הידועה של הלל הזקן.
ואהבת לרעך כמוך אני ה’ זה כלל גדול בתורה. ובמסכת שבת איתא, מעשה בההוא גר שאמר למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת. ולימדו הלל את הפסוק ואהבת לרעך כמוך, כל דעלך שניא לחברך לא תעביד. כפי הנראה הגר היה גר צדק, גר אמיתי, ולא היה מהתל היתולים לומר בדרך צחוק שילמדוהו את התורה כשהוא עומד על רגל אחת. לא לזה התכוון. אלא וודאי ביקש מהלל הזקן שיעמיד לו את כל מצוות התורה על יסוד אחד, דהיינו רגל אחת, כדי שלא יבוא לידי שכחה המצויה בגר שלא למד מעולם מצוות התורה. הוא רוצה כלל ברזל שממנו יוכל ללמוד את כל הרעיונות שנמצאים בתורה. ביקש ממנו שימסור לו כלל אחד הכולל את כל התורה כולה, ועל דרך המליצה אמר לו כשאני עומד על רגל אחת. וכוונתו למסור לו דבר הנאמר במהרה, בלשון קצר, וע"י שיזכור כלל זה יזכור כל המצוות כולן. ולימדו הלל את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה’".
 
שואל הכלי יקר: ידוע מה שהגמרא אומרת במסכת מכות דף כ"ד – בא חבקוק והעמידן על אחת. חבקוק העמיד כל התורה על יסוד אחד צדיק באמונתו יחיה, וכשהגר בא לפני הלל הוא מלמד אותו כלל חדש. איך יכול הלל לעקור מה שאמר חבקוק? הכלי יקר אומר שאין סתירה בין צדיק באמונתו יחיה, שזה אמר חבקוק שהוא היסוד, לבין מה שאומר הלל. כי כל מצוות התורה הן על שני סוגים – האחד המצוות שבין אדם למקום ברוך הוא, ויסוד לכולן הוא האמונה בה’, והשני המצוות שבין אדם לחברו, ויסוד לכולן הפסוק ואהבת לרעך כמוך.
והנה, כשהקב"ה מצווה להניח הלוחות בתוך הארון בבית המקדש, והוא מונח בקודש הקודשים ומעל הארון נמצאים הכרובים פרושי כנפיים למעלה ופניהם איש אל אחיו – מדוע צוותה התורה שיהיו דווקא פרושי כנפיים למעלה ופניהם איש אל אחיו? הכנפיים למעלה הן כנגד מצוות שבין אדם למקום, הן מראות למעלה, לכיוון הקב"ה. ופניהם איש אל אחיו – הכרובים צריכים להסתכל אחד על השני לרמוז על מצוות שבין אדם לחברו. לומר שהתורה שנמצאת בתוך הארון בנויה על שני יסודות אלה. מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו.
וכשאמר כאן על רגל אחת, היינו יסוד אחד לכל סוג, אמר לו את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה’". ואהבת לרעך כמוך – זה מצוות שבין אדם לחברו. אני ה’ זה מצוות שבין אדם למקום. ז"א כשנתן הלל לאותו גר את היסוד הוא נתן לו גם את היסוד של בין אדם למקום וגם היסוד של בין אדם לחברו.
ומאמר אני ה’ דוגמת דיבור אנוכי, הכוללת כל דברות הראשונות שבין אדם למקום, וחותם בכיבוד אב ואם, ולאחר מכן מסיים בדיברה האחרונה של ואהבת לרעך כמוך, כנגד הדברה של לא תחמוד. אז הוא אמר לו בפסוק אחד את ההתחלה והסוף של עשרת הדברות. לכן זה יסוד כל הדברות כולם ומסכם הכל. ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה כי זה הכלל העיקרי של הדברה הראשונה והאחרונה של עשרת הדברות.
 
בין 51 המצוות הנמצאות כאן בפרשה – למרות שהמדרש מונה בפרשה הזו 60 מצוות: אמר רבי יהודה בשם רבי שמעון בר יוחאי, ג’ פרשיות הכתיב לנו משה בתורה, וכל אחת מהן 60 מצוות (ובאף אחת מהן אין 60 מצוות, וכל פרשני המדרש מנסים לפענח מה הכוונה) – אחת המצוות היא איסור עורלה. התורה אוסרת לאכול את הפירות 3 שנים. מיד נראה איך מצוות עורלה קשורה ל"ואהבת לרעך כמוך, אני ה’". זה אותו נושא.
פרק י"ט פס’ כ"ג: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם עורלתו את פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל". התורה אוסרת לאכול פירות של העץ 3 שנים ראשונות. יש להם דין של עורלה. "בשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה’". הפירות האלה קדושים, מותר לאכלם כמעשר שני. מהשנה החמישית אפשר לאכול הכל. הקב"ה מבטיח להוסיף לכם תבואתו על ה-3 שנים שלא נגעתם בפירות. גם בפרשת בהר יש הבטחה שלא יחסר למי שישמור עורלה. מסיימת התורה את הפסוק "אני ה’ אלוקיכם".
מצווה חדשה, שלכאורה לא קשורה לעניין. הדגש כאן בפסוק הזה – כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. למרות שהלכה למשה מסיני עורלה נוהגת גם בחו"ל. מדרש תנחומא אות ז’ פרשת קדושים: וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, זה שאמר הכתוב לא קיימים הראשונים עני. זה פסוק בספר זכריה: "כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ יבולה והשמים יתנו טלם". מהו "ועתה לא קיימים הראשונים עני"? כיוון שיצאו ישראל ממצרים והיו מהלכים במדבר, הוריד להם הקב"ה את המן, והגיז להם את השלו, והעלה להם את הבאר. וכל שבט ושבט עושה לו אמת מים ומכניס אצלו והיה נוטע בו תאנים ורימונים ועושים פירות בני יומם, כשם שהיה מתחילת בריאתו של עולם, עץ פרי עושה פרי למינו. ומשנסתלקה הבאר, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון.
יוצא שעם ישראל היה במדבר, היה עובר נחל שיצא מהבאר, היו זורקים גרעין של רימון ובבוקר היה עץ רימונים. איך אכלו את הרימונים אותו יום אם צריך לחכות לעץ חדש 3 שנים? מדגישה התורה: כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. אל תגידו הנה במדבר היינו זורקים רימון ואוכלים אותו באותו יום, אע"פ שעורלה נוהגת גם בחו"ל, הדגש הוא כי תבואו אל הארץ.
אותה שאלה תמצאו במהרי"ל דיסקין פרשת נוח: איך יכול להיות שנוח נטע כרם באותו יום שיצא מהתיבה, באותו יום גדלו ענבים ובאותו יום עשה יין. והרי יש איסור עורלה. התירוץ המקובל, שכל הדינים של עורלה נאמרו כשהפירות גדלים כדרכם. כשהם גדלים בדרך נס אין דין עורלה. אבל המהרי"ל דיסקין עונה שנוח נטע את הכרם לתועלת הרבים, והשיטה של רבי יהודה שהנוטע לרבים פטור מן העורלה.
 
מה זה האיסור לאכול עורלה? וודאי שהדבר הוא גזירת הכתוב, ולא שואלים שאלות. אבל מבארי הפרשה מנסים להבין מה מונח כאן. אבן עזרא אומר דבר מעניין וחוזר על זה כמה פעמים בתורה – וערלתם עורלתו את פריו, וידוע כי הפרי הבא עד 3 שנים אין בו תועלת ומזיק. הפירות שבני אדם אוכלים ב-3 השנים הראשונות של העץ מזיקים. כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת. ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף טורף והבהמות הטמאות. הכלל הוא שהפירות הללו מזיקים לגוף.
רמב"ם שואל מה זה, למה נצטווינו בשנה הרביעית להביא את הפירות לקב"ה? וטעם המצווה הזו, לכבד את ה’ מראשית תבואתו, מפרי העץ ותבואת הכרם. לא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הילולים לה’. הקב"ה כבר ציווה שכל דבר שהוא ראשית שייך אליו. הפרשת חלה. בראשית ברא אלוקים את השמים והארץ – בשביל ישראל שנקראו ראשית, בשביל התורה שנקראה ראשית, בשביל חלה שנקראה ראשית, בשביל ביכורים שנקראו ראשית, בשביל מעשרות שנקראו ראשית. כל דבר שהוא ראשית מוקדש לקב"ה. דיברנו על כך פעם בעבר שזו היתה הסיבה שיהושע הקדיש את יריחו קודש לה’, חרם לה’, כי זו העיר הראשונה שנכבשה. אם כמו שבביכורים נותנים לה’ את התאנה הראשונה, אז העיר הראשונה אני מקדיש לקב"ה.
אומר הרמב"ם גם במצווה של עורלה, הראשון הולך לקב"ה, אז למה לא הפירות של שנה ראשונה או שנייה? לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב עד 3 שנים. עד 3 שנים הפירות בכלל לא טובים. רוב העצים בכלל לא יוציאו פירות עד השנה הרביעית. לכן נמתין לכולם ולא נטעם מהם עד שנביא מן הנטע שנתנו כל פריו הראשון הטוב קודש לפני ה’ ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה’, והמצווה הזו דומה למצוות ביכורים. כמו התאנה הראשונה שאתה קושר בה גמי ומביא אותה לקב"ה, מעשר שני אותו דבר. בשנים הראשונות הפירות לא טובים, בשנה הרביעית שהם טובים, זה קודש הילולים לה’.
ואמת הדבר, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאוד, מזיק לגוף ואינו טוב לאכילה. ב-3 השנים הראשונות הפירות לא טובים לאכילה, כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה רעים גם לגוף. אותם מילים שכותב האבן עזרא. סיבה שלישית של הרמב"ם, במורה נבוכים – כי היו לחרטומים ולמכשפים בזמן ההוא מיני כישוף, יעשו אותם בעת נטיעת האילנות, ויחשבו כי בהם ימהר האילן להוציא פריו קודם זמנו הידוע במנהגו של עולם. המכשפים היו באים למגדלי פירות ואומרים להם שיש להם כישוף שיכול לגרום לצמיחת פירות במהירות. במקום 3 שנים, בשנתיים יהיו פירות. אבל התנאי שכל הפירות שייצאו במהירות יוקדשו לעבודה זרה. לכן ציוותה התורה איסור הפרי הבא קודם 3 שנים, שלא יבואו לעשות המעשים הרעים ההם, כי רובי האילנות יביאו פירות בשנה הרביעית, ושנאכלהו לפני ה’, היפך אוכלם אותו בפני עבודה זרה.
 
כולנו יודעים שהפסוק הבא לאחר מצוות העורלה, יש איסור לא תאכלו על הדם. המצווה הבאה באותו פסוק – לא תנחשו ולא תעוננו. רש"י: לא תאכלו על הדם, להרבה פנים נדרש בסנהדרין. אזהרה שלא יאכל מבשר הקודשים לפני זריקת דמים. ואזהרה לאוכלי בהמת חולין עד שתצא נפשה. אסור לסנהדרין שדנים אדם למוות לאכול באותו יום – לא תאכלו על הדם. דרשות נוספות שדרשו חז"ל: אין סעודת הבראה לאדם שהרגו אותו, הרוגי בית דין. אסור לאכול לפני התפילה.
דבר נוסף – לא תנחשו, אלו המנחשים בחולדה ובעופות. יש כל מיני אמונות טפלות כאלה. אתמול אמר לי מישהו שאם חתולה שחורה עוברת לפניו בדרך לעבודה, הוא חוזר הביתה… ולא תעוננו – לשון עונות ושעות. שאומר יום פלוני יפה להתחיל במלאכה, שעה פלונית קשה לצאת. ישנם אנשים שלא מקבלים ממך צ’ק בתחילת היום. פעם רציתי לתת לחנות ויזה, אמר לי 10 שקלים במזומן והשאר בויזה. שיהיה סיפתח…
כל אחד שואל עצמו מה הקשר בין עורלה לבין לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו. לא חייב להיות קשר, אבל לכאורה יש קשר. הרמב"ן מקשר את הדברים: לא תאכלו על הדם, על דרך הפשט, הוא מין ממיני הכישוף והקסמים. כמו שלמדת קודם לגבי עורלה, אותו דבר לגבי אכילת הדם. היו שופכים הדם ומאספים בגומה, והשדים מתקבצים שם כפי דעתם, ואוכלים על שולחנם להגיד להם את העתידות. והעם היו שואלים בשדים ובכשפים לדעת דרכם ומעשיהם ואוכלים מהדם לעשות המעשה ההוא. לכן נסמכה פרשת לא תאכלו על הדם לפרשת עורלה, כי עורלה היו המכשפים עושים פעולות באילנות כדי להרבות היבולים להביא הפירות לעבודה זרה, לכן הסמיכה התורה לא תאכלו על הדם, שזה היה מביא שדים, לא תנחשו ולא תעוננו, כי כל זה קשור לנושא של כישוף.
 
אנו רוצים ללכת שלב נוסף. כלי יקר אומר שהאיסור של עורלה הוא זכר למעשה בראשית. ביום הראשון של הבריאה לא היה כלום, והארץ היתה תוהו ובוהו. זה היה ביום הראשון. ביום השני הפריד הקב"ה מים עליונים שנשארו למעלה, ממים תחתונים שירדו למטה. ביום השלישי נראתה היבשה, והקב"ה ציווה על האילנות להתחיל להוציא פירות. יוצא ש-3 ימים לא היו אילנות, כנגד זה 3 שנים לא נוגעים בפרי.
ביום הרביעי יש שמש וירח, הם המצמיחים את הפירות. פרשת וזאת הברכה: "וממגד תבואות שמש, וממגד גרש ירחים". אז מתי יש פירות? ביום הרביעי מתחילים להיות פירות, וזה קודש הילולים לה’, כי אף אחד לא נהנה מהפירות הללו ביום הרביעי כי לא היו נבראים, הפירות היו רק למטרת הלל והודאה לקב"ה. אז כעין מה שהיה ביום הרביעי לבריאה, כעין זה זה קודש הילולים לה’. ביום החמישי נבראו בעלי חיים והיה מי שאכל את הפירות, אז אומרת התורה שבשנה החמישית אתה יכול לאכול את הפירות.
הרוקח אומר להיפך – למה אסור לאכול 3 שנים? כי האילנות נבראו ביום שלישי, אבל שום דבר לא צמח עד יום שישי, כי עד שלא נברא האדם והתפלל שיירדו גשמים לא ירדו גשמים ולא התחיל לצמוח (חולין דף ס’) . יוצא ש-3 ימים לא היה כלום לכן אסור לאכול את הפירות 3 שנים.
 
מדרש רבא: מצוות העורלה באילנות באה לתקן חטאו של אדם הראשון. דרש רבי יהודה בן פזי, מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על ציוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינים לעורלה 3 שנים. הקב"ה ציווה את אדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת, זה היה בשעה העשירית. שעה ראשונה עלה במחשבה, שעה שנייה נתייעץ עם מלאכי השרת, שעה שלישית כינס עפרו, רביעית גיבלו, חמישית רקמו, שישית עשאו גולם, בשביעית נפח בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית ציווה עליו לא לאכול מעץ הדעת, בעשירית סרח. שעה אחת החזיק לא לאכול מעץ הדעת. 3 שנים שלא אוכלים מעץ הדעת זה תיקון לחטא אדם הראשון.
ביצה דף כ"ה: האנשים השומרים על האילנות במצוות העורלה מהווים תוכחה לאותם אנשים שלוקחים הבהמה לפני שנבדקה, והולכים ומוכרים אותה, למרות שעלולה להיות טריפה. תמתינו שהבדיקה תסתיים ותוכלו לתת את הבהמה למי שאתם רוצים. וכן תוכחה לבועלי נידות. מה אתם ממהרים? תמתינו עד שהאשה תיטהר מנידתה. לכן נסמכה לא תאכלו על הדם למצוות עורלה, שלא תבואו על האשה כשהיא נידה. למה בלשון אכילה? כי מצאנו גם ביוסף באשת פוטיפר "כי אם את הלחם אשר הוא אוכל". אז ממילא המצווה של עורלה באה לתקן את חטא אדם הראשון. אור החיים הקדוש בפרשת שמיני מדבר על מצוות עורלה באדם ונידה באשה שבאים לתקן חטא אדם הראשון.
בא השפתי כהן על התורה, תלמידו של האר"י הקדוש, ושואל שאלה עצומה: אם המדרש אומר לאדם הראשון מי יגלה עפר מעיניך, שאתה לא היית מסוגל להמתין שעה אחת, ובני אדם ממתינים 3 שנים, אז למה 3 שנים? היינו צריכים להמתין שנה אחת כנגד שעה אחת שלא המתין אדם הראשון. התשובה: אם אדם הראשון לא היה אוכל מעץ הדעת, היה יכול לאכול ממנו בשבת. בסנהדרין וברכות הדעה שעץ הדעת היה גפן, יש דעה שהיה חיטה, תאנה, אתרוג. למאן דאמר שזה היה ענבים, הקב"ה היה נותן לו לשתות מהיין בשבת. כמה זמן היה צריך להמתין כדי לאכול מעץ הדעת בהיתר? 3 שעות. אם בתשיעית נצטווה לא לאכול ובעשירית חטא, נשאר שעה 11 ו-12. השעה ה-13 זה כבר שבת. היות ולא המתין 3 שעות עד שבת, שהיה נאכל בהיתר, לכן 3 שנים לא אוכלים את העורלה, ובשנה הרביעית אוכלים אותה קודש הילולים לה’.
 
אנו רוצים ללכת עוד נקודה אחת, לבאר מדרש שוחר טוב בתהילים מזמור קי"ט: "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה’". עם ישראל קיים המצווה של עורלה בתמימות. אמר להם כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם עורלתו את פריו – ולא אמר להם למה לא אוכלים. וקיבלו עליהם בשמחה, ולא שאלו מה שכרנו משנעשה אותה. לכן נאמר אשרי תמימי דרך. עפ"י המדרש האומר שמצוות העורלה באה לתקן חטא אדם הראשון, זה שמקיימים המצווה בתמימות, זה חלק מהתיקון.
כידוע, שלמה המלך מגדיר את חטא אדם הראשון חטא בחשבון, ה’ ברא את האדם ישר והמה ביקשו להם חשבונות רבים. אז מה התיקון? אשרי תמימי דרך, אנשים המקיימים את המצוות בתמימות.
 
נקודה נוספת – מדרש רבא פרשה כ"ה י"ג תמוה ביותר, לא מובן מה המדרש משווה בין מצוות עורלה לבין מצוות ובו תדבקון: רבי יהודה בשם רבי שמעון פתח, אחרי ה’ אלוקיכם תלכו. וכי אפשר לבשר ודם להלך אחרי הקב"ה?
אותו שכתוב בו בים דרכך ושביליך במים רבים ועקבותיך לא נודעו. וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמיים ולהידבק בשכינה? איך אפשר להידבק בו? כתוב בדניאל ז’ – הכסא שלו עשוי משביבי אש, ואופני המרכבה שלו אש בוערת, מלפניו יוצא נהר אש, ואתה אומר בו תדבקון? איך אפשר? אלא, מתחילת בריאתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה. ביום שאדם הראשון נברא נטע ה’ גן בעדן. אף אתם שנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה. אתם רוצים לקיים את המצווה של בו תדבקון, תעסקו בענייני מטע אילנות.
ספר המאור שבתורה: כולנו מכירים גמרא במס’ סוטה דף י"ד – וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה? איך אפשר ללכת? והרי כתוב שהקב"ה אש אוכלה. אלא מה הוא מלביש ערומים (דכתיב ויעש ה’ אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם), אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים (שנאמר וירא אליו ה’ באלוני ממרא), אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים (דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק בנו), אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים (דכתיב ויקבור אותו בגיא), אף אתה קבור מתים.
יוצא שכל מה שאנו רוצים לדבוק בקב"ה, להלך אחר הקב"ה, הדרך היא להלביש ערומים, לבקר חולים, לקבור מתים. אז מה פרוש הדבר לטעת אילנות זה לדבוק בקב"ה? להיות גנן זה לדבוק בקב"ה?
 
כדי להבין הפשט בזה, נקריא דברי מדרש, גם רבא וגם תנחומא (פרשת קדושים אות ח’) מביא אותו סיפור, כשאחד משלים את השני: וכי תבואו אל הארץ ונטעתם. אמר הקב"ה לישראל, אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא הוו זהירים בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שמצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם.
מעשה באדריאנוס המלך, שהיה עובר למלחמה והולך עם גייסותיו להילחם על מדינה שמרדה בו. בדרך מצא זקן אחד עומד ונוטע נטיעות תאנים, חופר בורות במעדר. שאל אותו בן כמה אתה, ענה לו בן 100 שנים אני. אמר לו: אתה זקן, עומד וטורח ומתייגע לאחרים? עד שייצאו פירות יעברו כמה שנים, הסיכוי שלך לשרוד עד אז קלוש. למה אתה נוטע? ענה לו: אדוני המלך, הריני נוטע, אם אזכה אוכל מפירות נטיעותי, ואם לא יאכלו בני. ואם בני ימכרו את המקום, ייהנו מזה אחרים.
עשה 3 שנים במלחמה וחזר. מצא לאותו זקן באותו מקום. נטל הזקן הסלסלה ומילא ביכורי תאנים יפות ונתן לאדריאנוס, ואמר לו: אדוני המלך, קבל נא מעבדך, אני הוא אותו זקן שמצאת אותי בהליכתך, שרדתי ב"ה, כבר זיכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הסלסלה הן מנתך. אמר אדריאנוס לעבדיו, הושיבוהו על כסא מזהב. טלו ממנו התאנים ושימו במקומן דינרים של זהב. אמרו לו עבדיו, מה העניין הגדול בתאנים שהביא לך? בשביל 30 תאנים נותנים מאות דינרי זהב? אמר להם: אם האלוקים שלו מכבד אותו, נתן לו זקנה כזו מופלגת, אני לא אכבד אותו?
הזקן חוזר הביתה עם הדינרים, ומחליף לאשתו מטבח חדש כמו שהיא רוצה כבר 30 שנה. יש כסף. היתה להם שכנה טפשה ורעה, וראתה שעושים מטבח, ושאלה את אשת הזקן, איך זה, וסיפרה לה שבעלה נטע תאנים ואחרי 3 שנים מלא סלסלה לאדריאנוס, שהתרגש ומילא לו הסלסלה בדינרי זהב. הטפשה באה לבעלה ואמרה לו בטלן, יש מבצע, גילינו שאדריאנוס אוהב פירות, ונותן דינרים למי שמביאים לו סלסלה של פירות. קח קיווי, לימונענע, גויאבות, אתרוגים, שים בסלסלה יפה עם ניילון גדול וקש, ותחזור עם הרבה דינרים.
הלך לאדריאנוס ואמר לו, שמעתי שאתה אוהב פירות מהשכן שלי שהביא לך תאנים וקיבל דינרים, אז הבאתי לך מכל פירות העונה. אמר המלך לסרדיוטיו, שיזרקו לו את כל הפירות על הפנים שלו. הפשיטו אותו וזרקו בפניו את הפירות עד שניפחו לו את הצורה. הלך לביתו בפחי נפש בצורה משונה, ואשתו היתה סבורה שהביא סל זהובים, ורואה שהוא בא בצורה משונה, עיניו נפוחות וגופו שבור ומוכה. שאלה מה זה, אמר לה בגלל ששמעתי בקולך. נס שלא הבאתי גם אתרוגים, ולא רגמו אותי בהם. ללמדך שהנשים הרעות מפילות את בעליהן ברעה.
לפיכך לא ייבטל אדם מן הנטיעות. שכל אחד יטע נטיעות, אלא כשם שמצא, עוד יוסיף ויטע עוד, אפילו יהיה זקן. אמר הקב"ה לישראל, לימדו ממני, אני צריך אילנות? אלא נטעתי גן בעדן מקדם, וכמו שאני עושה גם אתם תעשו.
 
אני רוצה לעמוד על מדרש זה ולהבין מה מונח כאן. אדריאנוס שואל את הזקן הנוטע נטיעות לשם מה הוא עושה זאת, והוא עונה לו שאם יזכה יאכל, ואם לא יאכלו ילדיו או יאכלו אחרים. כעבור 3 שנים מביא הזקן סלסלה לאדריאנוס והוא מושיבו על כסא זהב וממלא סלו בדינרים. עבדיו שואלים מה החשיבות של הפלאח הזה ותאניו? על מה כל כך הרבה דינרים של זהב? הזקן חוזר הביתה, השכנה רואה שיש כסף, ושומעת שהביא סלסלה למלך. השכן הולך למלך עם סלסלה, וזורקים לו את הפירות בפרצופו. למה היכו אותו? אם הביא לו סלסלה שיגיד לא רוצה, לא מחבב פירות. אלא השכן אמר למלך ששכנו סיפר שהביא תאנים וקיבל דינרים, אז חשבתי שאביא לך הרבה פירות ואקבל הרבה כסף. אמר המלך לסרדיוטים לזרוק הפירות בפניו. למה לזרוק לו על הפנים? תן לו 2 שקל, תגיד לו תודה רבה, היתה לך סימפטיה מיוחדת לזקן הקודם, כי הוא בן 103, והוא עוד צעיר ולא יקבל.
 
אני רוצה להגיד יסוד מהמאור שבתורה ובספר זכרון משה: האדם בטבעו כל דבר שהוא עושה הוא בודק מה יש לו מזה. איפה אני בתמונה, בכל פעולה שהוא עושה. נותן למישהו משהו, איפה אני מקבל את הדיבידנד. פעם ראש הישיבה שלי אמר שכאשר אליעזר עבד אברהם בא לחפש את השידוך ליצחק, הוא אמר: והיה הנערה אשר אומר אליה השקיני נא מעט מים מכדך ותאמר שתה וגם גמליך אשקה, היא האשה אשר הוכחת. למה היא צריכה להגיד שגם את הגמלים תשקה, ואם היא תגיד רק שתה – זה לא מספיק? מגיע בריון כזה, שבא עם העבדים שלו והיו צריכים לעבור את הנהר, שהיה גבוה מהגמלים. אז אליעזר תפס את הגמלים על שתי ידיו והעביר את הגמלים על ידיו. הוא מגיע עם כאלה שרירים, ומגיעה לבאר ילדה בת 3, והוא מבקש ממנה לשתות. למה הוא לא יכול לשאוב לבד? והיא לא אומרת דבר, אלא שתה וגם גמליך אשקה. למה אליעזר אמר שרק אם תאמר וגם גמליך אשקה – היא האשה אשר הוכחת?
כי חסד של אמת זה רק חברה קדישא, מי שאתה קובר לא יחזיר לך שום דבר בחזרה. אבל בכל פעולה של חסד שאתה עושה, בתת מודע אתה אומר בסוף יהיה לי מזה משהו. אני מלווה לו כסף, מחרתיים הוא ילווה לי בחזרה, אני הולך לבקר חולים והוא יחזיר לי, אני עוזר לו לחתן את הבן והוא יעזור לי. כל פעולה הוא חושב, במודע או בתת מודע, מה יהיה לו בחזרה.
רבקה שואבת לו מים, יכולה לחשוב מה יצא לה מזה, אולי אם תשאב לו מים הוא יעשה לה סיבוב על הגמל… אולי היא רוצה טובת הנאה. אבל אם היא אומרת גם גמליך אשקה, מזה אין טובת הנאה. גמל אין לו סימפטיה לאף אחד. לתת לבעל חיים לאכול זה לא על מנת לקבל תמורה, זה חסד של אמת.
 
המדרש בא לומר לנו יסוד נפלא – חסד של הקב"ה הוא חסד מבלי לקבל תמורה. הקב"ה מיטיב לך ללא גבול וללא שיעור. בסליחות בתפילת המוסף ביום כיפור, עדות אשכנז אומרים שהקב"ה גומל איתנו טובות ואנו מחזירים לו רעות. הקב"ה הוא היחיד שמיטיב מבלי לקבל תמורה על שום דבר. אין לו שום עניין לקבל על מה שהוא מיטיב. הוא מיטיב כי מדרך הטוב להיטיב. הטוב הוא מיטיב ונותן לאחרים. אדם שנוטע אילנות נוטע בשבילו, ימכור הפירות, יקבל כסף, ייטע עוד, יפרנס את משפחתו. הטוב של הקב"ה הוא לתת מבלי לקבל תמורה.
ובו תדבקון – איך תידבק בקב"ה? אם תבוא לארץ ותיטע כל עץ מאכל לא בשבילך, אם תיטע את זה במקום שאין לך טובת הנאה מזה, לוקח אילן של זיתים ונוטע בלי שיש לך מזה כלום. אם אני נוטע בלי שיש לי מזה שום טובת הנאה – זה נקרא ובו תדבקון.
אומר אדריאנוס לזקן – בשביל מה אתה נוטע, מה יש לך מזה? עונה לו הזקן שהוא נוטע גם אם לא יהיה לו מזה כלום, אלא יהיה לאחרים. לימד הזקן את אדריאנוס כלל בעבודת ה’. מלכות יש לה רק דבר אחד – לקחת מאחרים. מלכות לוקחת ונותנת לאחרים כדי לקחת עוד. אין מושג במלכות לתת בלי לקבל חזרה, והזקן מלמד את המלך לתת בלי לקבל תמורה, כי הוא דבק בקב"ה. הוא מקיים "ובו תדבקון". ואילו הזקנה שומעת שהוא מקבל סלסלה עם דינרים, אז בעלה הולך להביא למלך פירות על מנת לקבל דינרים בחזרה. אבל זו לא החוכמה שהמלך למד מהיהודי. הלימוד של לתת בלי לקבל תמורה – זה שווה דינרים.
הקב"ה אומר: תלמד ממני, יכולתי לשים את אדם הראשון במדבר, ושמתי אותו בגן עדן, כדי שיהיה טוב לשני, כי מדרך הטוב להיטיב.
 
הסבא מקלם יש לו מאמר שמדבר על דרך ההטבה שחייבים להיטיב אחד לשני. אין לך בעל חיים בעולם שנזקק לחסדי אחרים חוץ מהאדם. כל הג’ונגל מתנהל בלי שאף אחד צריך את זולתו. ראיתם פעם בחיים שחתול צריך מיילדת? לא צריכים בתי חולים ולא מיילדת. אחרי שממליטה החתול 5 בבת אחת, כולם בריאים ושלמים ולא צריכים טיפול נמרץ. אחרי שבוע שהם יונקים, הולכים על הרגליים, ולאף אחד אין רגליים עקומות ולא צריך גבס. לא קונים להם נעליים צעד ראשון. חתול לא מחזיק את הגור על הידיים כדי שיעכל את מזונו. אם הגור נדרס בכביש היא לא יושבת איתו בשניידר בשיקום, אלא הולכת לשלום, ובשנה הבאה יהיו לה עוד 6 גורים. חתול לא צריך מרפאה בדיבור. בעלי חיים לא צריכים את ההורים, מרגע שהם עומדים על הרגליים.
האדם הוא היצור היחיד שלא יכול להסתדר בלי עזרת ההורים. צריך להחזיק אותו על הידיים, לעזור לו לעכל את האוכל, להוציא שיניים, ללכת עם רגליים ישרות. התינוק מתחיל ללכת, ועכשיו צריך לרוץ אחריו. הוא מתחיל לדבר. ב"ה גמר כיתה א’ וצריך לחתן אותו. צריך עזרה בשביל להתחתן. שום בעל חיים אין לו בעיה איפה לגור, הוא יכול לבחור את הפח המרכזי באיזור הכי מבוקש בבני ברק. היחיד שנזקק כל הזמן לחסדי אחרים הוא האדם, הוא היצור היחיד שלא מסוגל לזוז ס"מ בלי להזדקק לחסדי אחרים. הלא דבר הוא – למה אדם לא יכול להיוולד עם שיניים כמו חתול? למה צריך להוציא פעמיים שיניים? למה אדם צריך עזרה בהפרעות בדיבור? הקב"ה עשה זאת כדי שנלמד מכך. מה הלימוד שלומדים מכך?
רבי חיים מוולז’ין בהקדמה לנפש החיים: לא נברא האדם אלא להועיל לאחרים. לאדם יש תפקיד לעזור לאחרים. הקב"ה מראה לנו מה זה לעזור לאחרים, אדם לא יכול לזוז ס"מ בלי עזרת אחרים. אתה לא יכול ללכת בלי עזרת אחרים. לא יכול לזוז בלי עזרת הזולת. כדי ללמד את האדם שכל מה שהוא נברא זה כדי להועיל לאחרים.
 
אסיים ברעיון נפלא של המאור ושמש, על מצות עורלה: הקב"ה ציווה לאדם 3 שנים לא לאכול מהפירות, ובשנה הרביעית קודש הילולים לה’, ובשנה החמישית מתחיל לאכול. מדרש על הפסוק "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" – עץ חיים היא למחזיקים בה. מה הקשר בין ונטעתם כל עץ מאכל לבין עץ חיים היא למחזיקים בה? עץ חיים זו תורה. יש סכנה גדולה לאדם ברגע שנכנס לעבודת האדמה, שהוא שקוע באדמה, בעמל שלו, והוא שוכח מעמלי תורה. כי תבואו אל הארץ, המטרה ונטעתם כל עץ מאכל, אתם החקלאים תעבדו כדי להחזיק לומדי תורה. המטרה שאתם עובדים היא כדי שיהיו לומדי תורה. אתה לא עושה לעצמך אלא עובד בשביל אחרים. אני אטע אילנות בשביל אחרים? כן, כי גם הקב"ה עשה כך, נטע אילנות בגן עדן בשביל אדם הראשון בלי שום תועלת לעצמו. הקב"ה טוב על מנת להיטיב, והאדם צריך ללמוד ממנו. כשאדם נוטע עולמות הוא דבק בקב"ה. זה פירוש הדבר ובו תדבקון.
 
תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת, משום שלא נהגו כבוד זה בזה. על אי נהיגת כבוד לא מצאנו עונש מוות. אבל במדרש קהלת רבא פרשה י"א, על הפסוק "ולבוקר זרע את זרעך", אומרים חז"ל – אלו תלמידי רבי עקיבא, שמתו בין פסח לעצרת, משום שעיניהם היתה צרה אלו לאלו. מה פירוש עיניהם היתה צרה? מדרשי חז"ל: עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה’. משל לעני בתורה ולעשיר בתורה – בא העני בתורה לעשיר בתורה, שיודע כל הש"ס כולו, ספרי, זוהר וכל המדרשים כולם, וזה שלא יודע שום דבר רוצה ללמוד איתו פרקי אבות. הוא ילמד איתו פרקי אבות? בגיל 4 הוא נבחן על פרקי אבות בע"פ. בשנה אחרי זה הוא למד פרקי אבות עם ברטנורא, רמב"ם, רבנו יונה ורש"י. בגיל 80 הוא ילמד איתו פרקי אבות? שילמד פרקי אבות עם ילד בן עשר, לא איתו.
מי שעשאו לזה עשיר בתורה יעשה אותו עני בתורה, ומי שעשאו לזה רש בתורה יעשה לזה עשירבתורה. תלמידי רבי עקיבא מתו כי עיניהם היתה צרה אלו לאלו. לא נברא האדם אלא להועיל לאחרים, זה תפקידו של האדם.
אומר הקב"ה תלמדו ממני שכל מה שאני עושה זה לתת לשני, כל המהות שלי זה לתת לשני. אני לא צריך את האילנות, נטעתי אילנות בגן עדן בשביל אדם הראשון, שיהיה לו איפה לחיות.
כי תבואו אל הארץ, אף על פי שתמצאו את הארץ נטועה, תטעו לא בשבילכם אלא בשביל אחרים. היהודי בן 105 לימד את אדריאנוס לעשות למען השני. אדם שעושה לשני מבלי תמורה, מקבל מהמלך סלסלה של דינרים, כי זה החסד האמיתי, לדעת לתת בלי לקבל תמורה.
 
מתחילים את הימים שבין פסח ועצרת, אלו ימי חיזוק במידות שבין אדם לחברו. יהי רצון שנתחזק בנתינה לזולת, ובזכות זה נזכה בקרוב ממש לביאת משיח צדק במהרה בימינו אמן.

להאזנה בקובץ אודיו

 

תגיות: , , ,