שיעור חמישי

הרבנית נוישטט

 

אנו רוצים להמשיך בנושא שלנו. מחז”ל למדנו איך לכבד את עצמנו, להעריך את עצמנו, למצוא את היוקרה שבתוכנו, וכך מתמלאים, ואז כך מתקשרים עם השני, כי אין אדם רואה את השני אלא באספקלריה שלו. זה לא יאמן כמה זה נכון. לפי ניסיוני עם עצמי וגם עם אנשים אחרים, כשאני שומעת אחת מתבטאת במילים מסוימות, אני יודעת שככה היא חושבת, שככה היא מרגישה. כי איך אנחנו יודעים על השני כל כך טוב – רק דרך הראייה שלנו.
אני רוצה להמשיך במה שהתחלנו פעם. התחלנו לדבר יותר ויותר על הכבוד וערך עצמי, ולקבל את עצמנו גם כשיש חסרונות. ופה אני רוצה לקרוא כמה דברים מהספר על כבוד עצמי:
אדם שיודע שכל יצור נברא באופן מיוחד כדי לעמוד במבחן דווקא בנתונים שבהם הוא מיוחד. יש שמיוחד במעלות ויש שמיוחד בחיסרון, וכל אחד מיוחד במשהו אחר. הרמח”ל מביא במסילת ישרים שכל ענייני העולם, בין טוב ובין רע, הנה הם ניסיונות לאדם. העוני מצד אחד והעושר מצד אחד. ושלמה המלך אומר פן איעשר וכיחשתי ואמרתי מי ה’, פן איוורש וגנבתי. כלומר מי שסובל מעודף כסף יכול ליפול בחוסר אמונה, ומי שעני ואין לו יכול לגנוב וליפול בזה. ז”א השלווה מצד אחד והיצרים מצד שני – כולם במלחמה. ומי ינצח ויצא האדם השלם? רק מי שזוכה להידבק בבוראו, ואז הוא יוצא מהפרוזדור הזה לעולם הבא, לחיי נצח.
 
לא חשוב איזה כלים קיבל האדם כשנולד, או לאחר מכן. אלא חשוב כיצד ניצל אותם. זה לא בגלל שאני כל כך מלאה בחסרונות זה סימן שלא ייצא ממני כלום, ולא בגלל שאני מלאה מעלות ייצא ממני משהו. כל אחד צריך ללמוד איך להשתמש במעלות ובכשרונות ולהיות “איזהו עשיר השמח בחלקו”. לשמוח במה שיש בחלקנו, וללמוד על הרכוש הגדול שיש בתוכנו. וזה התפקיד בחיינו. כל הזמן להתמודד עם הניסיון. לא להגיד שאם היה כך וכך, זה מה שהייתי רוצה. אנו צריכים גם להתפלל, לא להגיד שמה שאין אז סימן שלא צריך שיהיה. לא, מה שאין וכואב לי אז אני צריכה לבכות ולהתפלל על זה. אבל גם אם ישתנה המצב, ב”ה, וגם אם לא, צריך לזכור שגם המציאות איך שהיא עכשיו חייבת להיות לטובתי.
אדם שיודע לקבל את עצמו כמו שהוא, קל לו יותר למלא את התפקידים שהקב”ה רוצה. כי הוא יכול להרגיש אושר במצב כך איך שהוא. אבל ברגע שמתלונים ואומרים שאני לא מסוגל כך, אז אנו לא קשורים באמת עם הרצון של הקב”ה. חז”ל אומרים שבשעה שעם ישראל אמרו מתחת להר סיני שהם מוכנים לקבל את התורה, כפה מעליהם הקב”ה הר כגיגית ואמר: אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לא – שם תהא קבורתכם. המפרשים שואלים מה זה שם? פה תהיה קבורתכם, מתחת להר.
התשובה לכך היא לימוד בשבילנו. כי יש לנו קבלת התורה כל יום וכל שעה בכל מצב, לקבל את רצון ה’, כי תורה זה רצון ה’, והקב”ה מדבר אלי בכמה וכמה דרכים, ובכל מצב בחיים יש דרך. כמו בסיפור שאדם החל ללמוד על היהדות ומצא שכתוב בשולחן ערוך איך לגזור ציפרניים, ואמר: דת שיש בה בכל דבר קטן ביותר דרך לעשות קשר עם הבורא, איזו דת זו! זה קשר עם הקב”ה במלאות. זה לא רק דת שלומדים בספר, בשיעור, אלא שכל פעם שיש מצווה אני עכשיו בצוותא עם ה’, מה ה’ רוצה ממני עכשיו.
 
יש אנשים שאומרים שהם טיפוסים מאוד רוחניים, אבל בשלום בית יש בעיות. היא לא מסתדרת עם בעלה, אבל היא טיפוס מאוד רוחני. הם לא מתחילים להבין מה זה טיפוס רוחני באמת. כי אם אני לא מסתדרת בחיי היום-יום שלי עם מה שמתרחש בבית שלי, אז איך אני עם ה’ ביחד, כשבמקום הכי קרוב אלי אני לא מסתדרת איתו? רוחני זה כשהרוח שלי קשורה עם הנשמה שלי, וזה יורד לתוך הגוף שלי. והרוח היא החוט המחבר בין הנשמה לגוף. מי שרוחני יודע איך להכניס הנשמה בכל תא ותא בגוף. ואיך? שואלים מה ה’ רוצה ממני עכשיו.
ויש אנשים שאומרים – שם אני רוצה להיות, שיהיה לי בעל כזה, וילדים כאלה ובריאות כזו, ואז בטח הייתי שומרת הכל ושמחה תמיד. אבל שם תהיה קבורתכם. אם אתם אומרים שם אני רוצה לעבוד את ה’ – זה יהיה הקבורה שלכם, זה קובר את האדם. אם אני מוכנה להגיד שאני מקבלת את רצון ה’ ואעשה מה שהוא רוצה ממני עכשיו, זה האמת. והרבה פעמים לא יודעים מה לעשות, וצריכים “צא ולמד” – לכי לשאול מישהו, תשמעו שיעורים, תשמעי ותראי, את לא יודעת הכל לבד, אי אפשר לדעת רצון ה’ לבד, אפילו שלמדנו תורה לפני שנולדנו. אנו צריכים ללמוד תמיד, ואז נהיה חכמים. ואם יש ניסיון ואני לא יודעת מה ה’ רוצה ממני עכשיו, צאי ותשאלי ותלמדי, על מידות, על אמונה, על תפילה, על קבלת יסורים באהבה. על כל מה שיש לנשמה לעשות בעולם. ואז לא תרצי להיות שם, אלא כאן, וכאן יהיה המקום של התורה.
 
כל אחד, כל אדם וחלקו בבריאה – עליו למלא את תפקידו ביכולת שנתנו לו. אמר רבי יוחנן בברכות: אחד המרבה ואחד הממעיט בלימוד התורה, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. זאת אומרת מי שמשתדל יותר יכול להיות שישיג יותר ויכול להיות שלא. כי תלוי לפי השליחות של הנשמה כמה זה יגיע אליו. העיקר שאת רוצה לעשות את רצון הקב”ה.
היה סיפור עם רבי אליעזר בגמרא, שבכה מאוד כשהיה חולה לפני שנפטר. חשב רבי יוחנן שהוא בוכה על כך שלא יספיק ללמוד הרבה בחייו. ועל זה כותב המהרש”א שהזכות שזוכה אדם לגדול בתורה תלויה במזל. כמו שכתוב: אפילו ספר תורה שבהיכל תלוי במזל. יש ספר תורה שקוראים כל שבוע, פעמיים בשבוע, ויש ספרים ששוכחים מהם. כי גם לספר תורה יש מזל.
מה זה מזל? שליחות. לכל אחד יש שליחות אחרת. אחד משתדל ומשיג, והאחר משתדל ולא משיג. בכל תפקיד רוחני מדידת ההצלחה לא הולכת לפי ההישג, אלא לפי עמל והשתדלות. בחיי העולם הזה הציונים שלי יהיו לפי הצלחה. אני לא משלמת לתופרת לפי השעות שהשקיעה בחליפה שהיא תופרת, אם זה לקח לה 20 שעות היא לא תקבל יותר מהמחיר שקבענו, כי אני משלמת על השמלה המוכנה. אחת יכולה לעשות מהר יותר והשניה פחות מהר, לא משנה. אבל בענייני הנשמה, עבודת ה’, הקב”ה מודד כל עמל, כל רצון, כל שאיפה, כל בכי, והכל לפי הכוחות שקיבלנו, וכל אחד משהו אחר.
אחת נולדה עם ענווה ושפלות, ומכבדת את בעלה כאילו הוא מלך, ויש לה חיים טובים, זה יפה מאוד, אשריה בעולם הזה, יהיה לה נחת ויהיה לה גן עדן שהיא בונה את בעלה. הכל יפה וטוב. אבל יש נשים שבאו עם אופי לא כזה, מהלידה יש להם אופי של תוקפנות, עצמאות, גאווה, יש להם בתוכן מידות כאלה שקשה להן לכבד את הבעל. וכל פעם שהיא מרכינה את הראש ואומרת לבעלה, כן, מה שאתה רוצה אני אעשה, היא מקבלת על זה מליון שכר לעומת האשה שעושה זאת בטבעה. דוגמה נוספת, יש אשה אמיתית, ובטבע היא אומרת רק אמת, ואשה אחרת היא יותר פלפלית, יודעת בדיוק מה להגיד ומה לא, לא משקרת ממש אבל גם לא אמיתית מאוד. ובזה שהיא עובדת על האמת איזה שכר יש לה בזה.
זאת אומרת הקב”ה יודע מה יש בתוכנו ומה באנו לתקן בעולם פה למטה. האדם לפי עמלו והשתדלותו, כך הוא יקבל העלייה והגדילה וההצלחה. לא לפי מה שהולך בעולם הזה, השכר לעולם הבא.
 
האדם צריך לדעת שכוחותיו שניתנו לו הם הכלים שבהם הוא צריך לעבוד את הקב”ה. ולעבור את החיים באמצעותם. יש סיפור על תלמידו של רבי ישראל סלנטר, רבי נפתלי מאמסטרדם, שאמר לרבו: אילו היה לי המוח של בעל השאגת אריה, שהיה חריף עצום, וליבו של בעל יסוד ושורש העבודה שהיה צדיק וקדוש עליון, והמידות של רבי ישראל סלנטר, אז יכולתי לעבוד את ה’ בשלמות. אמר לו רבו: נפתלי, במוח שלך, ובלב שלך ובמידות שלך, תוכל גם כן להיות עבד ה’ אמיתי. כי זו המעלה שהקב”ה רוצה. איך שאנחנו, במה שאין ולא היה ולא קיבלנו, ובמה שכן – בדיוק כך הקב”ה רוצה מאיתנו.
יש גם סיפור על רבי זישא, שאמר פעם – אם יאמרו לי בעולם האמת, זישא למה לא היית כמו הבעל שם טוב? אני לא אפחד בכלל. וכי אפשר להשוות אותי לבעש”ט הקדוש? וכי היו לי הכוחות והכשרונות והסיעתא דשמיא שלו? מה פתאום? אבל כשיאמרו לי, זישא, למה לא היית זישא? מזה אני פוחד מאד. להיות אני לפי יכולתי.
כיוון שהקב”ה ברא כל אחד בצורה שנברא, הרי הוא יודע את ההגבלות, והקב”ה שופט אותו לא לפי זה. כמו שכתוב בשערי תשובה, לרבנו יונה: כי השגת האדם קצר ודל. זאת אומרת אני בעצמי לא מסוגלת הרבה, ועם כל הטרחה והתיקון אפשר להשיג מעט מן המעלות. אבל זה לא פוטר אותנו מלהשתדל. כי מי אני ומי חיי, בלי הקב”ה לא משיגים שום דבר. ועם כל זה, חייבים כל הזמן ללמוד מחדש, להשתדל ולבקש ולשאוף, כי עדיין יש פה יהלום שאפשר ללטשו כל הזמן, ומי יודע איזו גדלות יכולה להיות.
 
ואין הבדל בין מי שמוגבל יותר או מוגבל פחות, ברוחניות או בגשמיות. כל אדם חסר שלמות. זה העולם הזה. אדם פה חסר שלמות, ועליו להשתדל להשיגה כפי יכולתו. הקב”ה יודע הכל, ולכן ישמח האדם במה שניתן לו. אם ישתדל לשנות את המצב אפילו ע”י הרבה תפילה, הוא עלול עוד להצטער על זה.
כמו שיש סיפור בגמרא תענית, על אחד החכמים שהכיר שיש לו כוח תפילה והחליט להתפלל ולשנות את הדברים כמו שהוא רוצה. היו לו קרובים עשירים שציערו אותו מאוד, שביזו אותו על שהוא פשוט והם מכובדים. יום אחד החליט שיתפלל שהם יירדו מנכסיהם ולא יהיו בעלי גאווה, והוא התפלל והם באמת הפסידו את הכסף והפכו לעניים. אבל התחילו צרות אחרות, הם התחילו לקחת ממנו, לבקש שידאג להם, כי לא היה להם, והוא היה צריך לתת להם עכשיו הרבה כסף, אז הוא החליט שהיה לו עדיף שהם היו עשירים, כי היה לו מנוחה, והתפלל שיתעשרו שוב, כי עדיף לסבול מבזיונות מאשר לעזור להם כל כך הרבה. ואז החליט שיתפלל שאשתו תהיה יותר יפה. יש יופי בעולם, והוא יתפלל על זה. ובאמת היא הפכה להיות יותר יפה. אבל היא התחילה להתגאות עליו, אז הוא חזר וביקש שהיא תחזור להיות לא יפה.
חז”ל מלמדים בסיפור זה, שמה שניתן לנו עכשיו זה יועיל לי, טוב לי כך. ויש המשל הידוע, כאשר באו בני אדם בטענות לקב”ה, כל אחד על הגורל שלו, אמר להם, ניחא, אני שומע ומבין שיש לכם טענות. נעשה משהו כזה – כל אחד ישים את החבילות שלו על השולחן, ואני מזמין את כולם שכל אחד ייקח משהו אחר. אי אפשר בלי חבילה, כי זה עולם המעשה ואדם לעמל יולד, ואתם הולכים לקבל שכר על העבודה. אז יש פה אולם, ושקיות שקופות, וכל אחד יודע מאיזה בעיות הוא רוצה להיפטר, ואח”כ ייקח משהו אחר במקום. חז”ל אומרים שאחרי ימים שלמים של התלבטות, בסוף כל אחד ייצא עם החבילה שלו. למה? כי לב יודע מרת נפשו. בתוכנו אנו יודעים שאת זה אני יכול, זה שייך אלי, על זה יש לי כוחות, זה התיקון שלי. ואדם יודע באמת שבתוכנו לא נמצא משהו אחר.
 
ויש אנשים שההצלחה שלהם היא דווקא אי ההצלחה. זאת אומרת בזה שהם לא, זה ה-כן, למרות שאינם מצליחים כמו אחרים, אבל הם לא נשברים. ובזה שהם לא מתייאשים ולא נשברים – זו המדרגה הגדולה שמובילה אותם להצלחה. וגם מי שסובל מרגש נחיתות ויודע להתגבר על כך, הרי יש לו מעלה גדולה שאלו שאינם סובלים מכך אין להם אותה. ואם כן, חסרונו זה הופך למעלה, אחר שהוא משתדל לתקן את חסרונו, ובכל זאת הוא קיים, הרי עשינו המוטל עלינו, ואז אני משלים עם מה שאי אפשר לשנות בחיסרון.
 
אספר סיפור ששמעתי השבוע. אשה באה אלי, יפה, נראית פרפקט. היא עורכת דין, עובדת על פלילים, גרה בבית שמש ועובדת באנגליה דרך האינטרנט. ורואים עליה שהיא כזו טיפוס שהכל מתקתק לה. היא אומרת לי: סליחה שאני עומדת לצער אותך, אספר לך סיפור שתצטערי איתי ביחד. מה הסיפור שהיא מזהירה אותי מפניו? היא ובעלה חזרו בתשובה ובחרו חיי תורה, ההורים באנגליה והם עלו לארץ ובנו בית. הוא מצליח מאוד ולומד והיא עובדת ונהנית מזה. והם זכו לבן, הגדול בן 6. הם תמונה של הצלחה. לפני 3.5 שנים נולד הבן השני, תינוק חולה ביותר. יש שם בעיה גנטית, משהו לא טוב בינה לבינו. הילד בן 3.5, לא הולך, לא מדבר, לא אוכל, ממש חולה מאוד. הרבה טרחה והרבה טיפול ודמעות השקיעו בילד הזה, אבל קיבלו אותו באהבה. זה הניסיון שלהם, וגם הדאגה מהגנטיקה, מה יהיה עם הילדים האחרים. אמרו לה: את יכולה לוותר עליו ולמצוא בית שידאג לו. היא אמרה: מה פתאום, קיבלתי אותו, הוא שייך אלי, אני אטפל בו. היא מנסה להמשיך עם העבודה שלה, משרה חשובה, אבל התינוק הזה בידיים שלה.
אחרי 3 שנים עשו טיפולים, בדקו דם, כי יש היום יכולת לבדוק גם בעיות גנטיקה, והפרופסור הגדול הודעי שיש לקוות שהפעם יהיה תינוק בריא, כי לפי כל העבודה שהשקיעו הכל הולך כשורה. היא שמחה שנגמר הסיוט ומהיום יהיו רק ילדים בריאים. נולד הילד ואחרי הלידה בדקו את הדם, ובאמת אין הבעיה הגנטית. הצליחו. אבל מסתבר שיש לו תסמונת דאון. לא בעיה גנטית אלא תסמונת דאון… נפלו לה השמים ביום בהיר, איך זה בא לה, אשה צעירה. עכשיו הם משפחה עם שני ילדים חולים מתוך 3. כרגע הם תינוקות, הם מתוקים, אבל היא רואה את העתיד איתם, מה ייצא מהם, איזה בית יהיה לה. היא בכתה, והלכה לרבנים ורבניות ושמעה הרבה חיזוקים. ניסיון מאוד קשה. אז היא אומרת: טוב, מחכה לה גן עדן גדול, היא זכתה להוריד כאלה נשמות, יחכה לה הרבה שכר על מה שהיא מטפלת בהם. אבל בעולם הזה לא יהיה לה אושר.
אמרתי לה: למה את מדברת כך? אנחנו יודעים? נחשוב – מה שהיה היה, מה שיש יש. הקב”ה מכיר אתכם, וידוע מה שגדולי ישראל אומרים ואמרו – שנשמות שירדו באות לתיקון, ואם יורדת נשמה שאין בה יכולת לעשות הרבה והיא מוגבלת בהגבלות כאלה, סימן שאלו נשמות שכבר השיגו כמעט הכל, ועכשיו הן במוגבלות כזו כי הם לא צריכים כבר להשיג ולתקן יותר, והם צריכים הורים שהם יוכלו לגדול בזכותם, והם מכניסים בבית הרבה אור וקודש.
אמרתי לה: תראי, נגיד שמחכות לכם בשמיים נשמות קדושות ביותר, שרוצות לרדת פה למטה כדי להפוך את העולם. נגיד נשמה של צדיק הדור, ראש הישיבה, רבי עקיבא של הדור, והם עדיין מתלבטים באיזה הורים כדאי להם להיכנס, איזה הורים מספיק צדיקים ומתדבקים בהקב”ה, שדרכם כדאי להם לרדת פה למטה. וידוע מה שהרמב”ם אומר, שהדאגה הכי גבוהה ביהדות זה לקבל ייסורים באהבה, להאמין שהקב”ה הוא טוב ומיטיב, ומה שהוא נותן זה לטובת הנשמה שלנו. ומי שמוכן לקבל באהבה ולא לבעוט ולא לבכות ולא לצרוח ולא לכעוס – זו דרגה הכי גבוהה, יותר מכל המצוות שאנו מתדבקים בה’ בהן – להסכים בבורא ולשמוח באהבה, זה דרגה גבוהה מאוד, זה הדבר הכי קדוש.
אשה צעירה כמוך, שני ילדים מתוך שלושה, זה ייסורים. ובזכות זה שאת ובעלך יכולים להמשיך לחיות ולעשות טוב ולקבל את זה – הרי וודאי יש לה עזרה שמוציאים אותם יום יום, ועושים להם טיפולים, והיא עדיין ממשיכה לעבוד ולשמור על הצרכים שלהם, אבל זה עדיין מועקה בלב – מי יודע, אולי יום אחד תקבלי ילדים בריאים, נשמות קדושות. אולי בעוד כמה שנים יהיה לך נחת גדולה, שאנשים ישאלו מי האמא של אלו, איך היא זכתה לילדים כאלה מוצלחים? ורק הקב”ה יידע לענות מה היא עשתה כדי לקבל דין שמים באהבה, ובזכות זה היא זכתה. למה את אומרת שכבר לא יהיה לך שמחה בעוה”ז? מי יודע איזו נחת עוד יכולה להגיע לך, דווקא בגלל שאת עומדת בניסיון באהבה.
קל לי להגיד את זה, לה קשה, היא חיה את זה יום יום. אבל זה המבט של יהודי.
 
נכון, שיש עוד כיוון – דוד המלך אומר, שבאים על אדם ייסורים – ראה עניי ועמלי וסלח לכל חטאתי. תראה, ה’ איך אני סובל, ותקח ממני כל החטאים. זאת אומרת דרך הסבל אנו מתקנים דברים.
ידוע הסיפור של המגיד ממזריטש הצדיק, התלמיד של הבעש”ט, שתלמידיו שאלו אותו מה זה שהולך פה בעולם, צדיק ורע לו רשע וטוב לו. הוא אמר להם לצאת ליער, ליד נהר שעובר ליד העצים, ולחזור ולספר מה ראו. הם יצאו, ועם הזמן הגיע אדם עשיר רוכב על סוס. התיישב ליד הנהר למנוחה, אכל ושתה, והמשיך בדרך. כשעלה על הסוס, נפל לו מהכיס ארנק עבה מלא כסף, והוא לא ראה זאת והמשיך. כעבור זמן קצר הגיע אדם אחר, גם מכובד על סוס, התיישב באותו מקום וראה את הארנק מלא הכסף, בלי סימן. זה שלו. הוא הכניס לכיס והמשיך הלאה. בהמשך הגיע אדם עני, בלי סוס, הולך בקושי על הרגליים. הגיע למקום, התיישב ונרדם. הראשון, שהמשיך בדרכו, שם לב פתאום שאין לו הארנק וחזר למקום. ראה אדם שישן שם ואין שום סימן של ארנק. העיר אותו ושאל איפה הארנק. העני לא מבין איזה ארנק, אבל העשיר בטוח שהוא לקח את הארנק, וצועק ומרביץ לו. והעני בוכה וסובל, וגם הוא לא אכל יום שלם. בסוף העשיר בדק וראה שאין אצלו שום ארנק, אז הוא עזב אותו והלך. והעני נשאר והמשיך לבכות. התלמידים הרגישו שזה מספיק להם, והלכו לרב שיסביר להם מה הם ראו.
אמר הרב: שאלתם שאלה, שאתם לא מבינים למה אחד סובל והשני מצליח. נתתי לכם דוגמה קטנה לראות. היהודי הראשון והשני היו בחיים הקודמים שותפים בעסק. הראשון היה חייב לשני הרבה כסף ולא רצה להחזיר לו, אז השני הזמין אותו לבית דין שיחייב אותו. הראשון שיחד את הדיין, והדיין קיבל את השוחד אפילו שאסור, ופסק שהוא לא צריך לתת כסף לשני. והוא נשאר עם כספו. אבל כשעלו לעולם האמת, הכסף שייך לשני, וכסף זה אחד הדברים שצריך לחזור לעולם התחתון, כי כסף זה דמים, זה חיים, זה קשור לנשמה, אסור לקחת פרוטה ממישהו. אז שניהם חזרו. כאן הקב”ה דאג שיקרה מה שראיתם: הראשון איבד את כל הסכום שמגיע לשני, השני קיבל בהפתעה את מה ששייך לו, והעני שסבל היה הדיין בגלגול הקודם, ועכשיו קיבל את המכות על כך שבגללו נגרם הדבר שהם היו חייבים לרדת שוב לעולם.
זאת אומרת שזה בא לספר לנו שאנו לא יודעים שום דבר על עצמנו, ואם לאחד יש עושר ולשני עוני, ולאחד בריאות ולשני אין בריאות, ולאחד ילדים ולאחד אין – כל זה חלק מהניסיון של החיים. אבל אנו שומעים כל כך הרבה על השוואות והמילה “זה לא פייר”, זאת אומרת כל אחד בדור הזה רוצה להבין את הדברים. וכבר אמר אחד מגדולי ישראל: אני לא רוצה ריבונו של עולם שאני יכול להבין אותו, אני רוצה אחד מעלי שאני לא יכול להבין אותו, שהוא גדול מעלי, ויותר יודע מה שהמושג שלי בשכל הקטן הזה יכול להספיק. זאת אומרת תולדות של נשמות אנו לא יודעים. רק מה – לקבל את עצמנו, ולהתפלל שיהיו לנו השליחים הטובים והכוחות כדי לעלות עם זה ולא לרדת מזה.
 
בעל הפלא יועץ כותב על הנושא של אהבת עצמי, איך אנו יכולים ללמוד יותר על ערך עצמי ואהבת עצמי: “ומי שיש לו מוח בקדקדו, יתן על ליבו – תכניס את זה בליבך ותאמין בזה – שראוי לאדם לאהוב את עצמו, גופו ונשמתו. עליו לעשות חיל טוב בעמלות, שתתענג בדשן נפשו ואף בשרו ישכון לבטח. ולפי השכל הישר ראוי לאהוב את גופו יותר מממונו”. אפשר להגיד על זה, בטח, מי לא אוהב את גופו יותר מממונו? אבל כמה פעמים חבל לנו על הכסף במקום לשמור על הבריאות ועל החיים? כמה אנשים יוצאים לעבודה ומפסידים בריאות בשביל להרוויח כסף? ומי שיש לו שכל ישר מבין שלא מפסידים בריאות בגלל כסף.
וגם מעניין מה שהוא אמר, לאהוב את עצמו, גופו ונשמתו. מי זה “עצמו” שנפרד מהגוף והנשמה? זה האגו שלי, האני, הרוח שבתוכנו, הגאווה שלנו, השם שלנו, הכבוד שלנו. לאהוב את עצמו – משמע שתשמרי על הכבוד שלך, אבל גם תדאגי לאהוב את הגוף הזה וגם הנשמה שהיא העיקר בכל התמונה.
“ומי שאינו נשמר מדבר המזיק לגופו, מי שלא עושה מה שהוא חייב, נמצא שהוא אויב לעצמו, ומבקש רעתו ועתיד ליתן את הדין. שאם חובל באחרים עבירה היא בידו, על אחת כמה וכמה החובל בעצמו ואכזרי לעצמו. והעיקר היא האהבה שיאהב את עצמו, גופו ונשמתו, צריך שתהיה נמשכת מאהבת הבורא”.  
זאת אומרת תאמיני שהקב”ה דואג לך ואוהב אותך מאוד, ואומר לך תשמרי על עצמך. כשם שאדם אוהב את הכלים שהוא משתמש בהם – אם זה המחשב, הרכב, הפלאפון – מקפידים עליהם שלא יתלכלכו ויישברו, מפני שאנו אוהבים את עצמנו ורוצים להשתמש במכשירים אלו, אז מקפידים עליהם. כך יקפיד על גופו ונשמתו, שלא יהיה מלוכלך ושבור, שהם כלי שרת לשרת בהם אדון הכל, הקב”ה. וזה יהיה כל הכוונה בשמירת גופו ונשמתו. לא בכדי שתהיי הכי יפה וגיבורה וצדיקה, אלא כי זה לכבוד הנשמה, לכבוד הקב”ה. ואם את עושה את זה לכבודו, הקב”ה יתן לך סיעתא דשמייא.
הדברים באו בזמן הנכון, כי בעוד 3 שבועות ערב פורים ממש, ואח”כ הופך להיות ערב פסח. אנו צריכים להתאזר בכוחות – בגוף ובנפש. וידוע שאם אדם מחוזק עם ויטמינים ומינרלים, ואוכל טוב וישן ועושה התעמלות וטוב לו בגוף, אז גם מערכת העצבים עובדת טוב, והכוח בנפש טוב. זאת אומרת, הרכב שאנו נוסעים בו זה הגוף. אם הרכב במצב טוב הנהג יכול לנסוע הרבה כי הרכב תקין. ואם הוא לא תקין, הוא נתקע באמצע הדרך. אנו צריכים עכשיו הרבה כוח ומוח, הנשמה הולכת לעשות הרבה מצוות בחודשיים הבאים. אז הפלא יועץ אומר שנשקיע בזה.
 
ובכלל, מאיפה באה אהבה? אהבה זה הדבר השורשי והיסודי, ואהבת לרעך כמוך – הכל הולך לפי האהבה של עצמי ואז כלפי השני, כמו שרבי עקיבא פירש ואהבת לרעך כמוך.
מה אוהבים? את מי אוהבים? במי שמשקיעים ומתמסרים – אוהבים. נתינה מזמינה אהבה. אם אני אתן לגופי מה שאני צריכה, אני אוהב אותו. אם אתן לנשמה מה שהיא מבקשת, אני אוהב אותה. זאת אומרת תהיי קרובה לעצמך ותשקיעי בעצמך, ואל תגידי שאין לך זמן וכסף. כי מי יותר חשובה מהאשה? אנו צריכות להעריך את עצמנו יותר. מה זה אמא אדמה? למה החקלאים משקיעים הרבה מאוד כסף, שופכים בתוך האדמה ויטמינים, מינרלים, דשן ומים, והכל מאוד יקר, והכל באדמה – למה חשובה האדמה? נראה את התוצאות, הפירות. מה ששמים בתוך האדמה, מזה יוצא הפירות והתוצאות. הבית, והילדים, והבעל וכל מי שבא בקשר איתך – כולם מקבלים מה שאת שופכת באדמה, בבחינת אמא אדמה, כלומר מה שאת משקיעה בעצמך. ואל תגידי שאין לך זמן וכסף, כי את הכי חשובה.
מישהי פעם אמרה לי: את פמיניסטית דתיה, זאת אומרת את מחזיקה מאוד מהאשה. זו לא אני בכלל, מצאתי הכל כתוב בתורה ובמצוות. אני דווקא לא באתי מחינוך כזה, ולא מאמא וסבתא כאלו.
מה שכן, אשה יש לה מצפון מתוך עצמה – שהיא חייבת להיות הכי מסורה והכי טובה, והיא באופי שלה וגם באיברים שה’ נותן לאשה – נותנת. אשה אוהבת לתת. מה שהיא צריכה ללמוד זה לקבל, לא לתת. לתת היא בד”כ יודעת, אני לא מדברת על אחת שאין לה מידות טובות ורחמנות וגמילות חסדים. אני מדברת על נשמה טובה, אשה באופן טבעי אוהבת לתת ולהעניק ולדאוג לשני. מה שהיא לא יודעת וצריכה ללמוד זה מה שדיברנו היום. ומי שיש לה שכל במוח, תדאג לעשות טוב לעצמה.
אם את דואגת מכך שתהפכי להיות אגואיסטית שלמה, אז אני לא כל כך דואגת. בסוף הדברים בפלא יועץ נאמר: אבל כל הכוונה בשמירת גופו היא שיהיה למען כבוד ה’. ואם אני דואגת שאני עוברת גבולות ומידי אגואיסטית ולא מתחשבת עם השני – אני אשאל את הקב”ה: מה אתה רוצה ממני עכשיו, שאני אלך לנוח או שאעשה מצווה או שאעשה יתר טרחה כדי להיות טובה יותר לאחרים. ואם אנו שואלים – מקבלים תשובה. לא דרך הטלפון, אבל בפנים מקשיבים.
 
אהבת עצמו שצריך שיהיה לאדם, כפי שכתוב בפלא יועץ, זה אמור גם למי שיש חסרונות גדולים. לא רק למי שצדיק. אדרבא, זהו העמל, דווקא כיוון שאני צריך להתגבר על קשיים יותר מאחרים, שאין להם החסרונות האלה. ובאמת הקב”ה נותן לאדם כוח, לכל אחד, להתעלות מעל החסרונות ולראות אותם באור יותר חיובי, כמו שכתוב בגמרא: אמר רבי חנינא – ג’ חינות יש – חן המקום על יושביו, חן אשה על בעלה וחן לקח על לוקחו. מי שקרוב אלינו במשפחה, נראה בעיניים שלנו יפה יותר מאשר אנשים אחרים. אפילו בהרגשת גועל, יש הבדל בין דברים מאוסים שיוצאים מגופם של הילדים שלנו מאשר מגופו של אדם זר. כי הקב”ה נותן לאדם תכונה שיכול לראות החסרונות באור יותר חיובי של עצמנו ושל בני הבית.
יתרה מזאת, החכם יכול להפוך את החסרונות למעלות. ויש לדעת כי ראוי לעשות כן, כדי להקטין את הניסיון. זאת אומרת אם יש לך חיסרון – במקום להגדיל ולהדגיש כל הזמן החיסרון, תעשה את זה קטן יותר. להגיד: גם אם אני כך וכך, אני מסוגל כך וכך.
 
יש לי חברה שחייבת תרופות לאזן את מצבה הנפשי. גם אמה וסבתה. ז”א זה גנטי שם במשפחה, חסר בהורמונים במוח. אחרי כמה לידות היא השתגעה לגמרי, ונתנו לה תרופות, וכבר שנים שהיא חיה איתם. היא מאוד מוגבלת. היא נראית יפה, מטופחת, יש לה בית יפה, מבחוץ נראה פרפקט. אבל היא סובלת מעצמה. היא מוגבלת ביכולת לשמוע רעש, לא יכולה להיות עם הילדים הרבה זמן, לא יכולה לקבל עול ואחריות, לא יכולה להסתדר בעבודה בערב פסח. היא לא מסוגלת. אז בעלה מבשל וקונה ועושה, וב”ה שהיום יש לו יותר פרנסה אז הוא מזמין בנות ומוציא 6000 ש”ח בחודש לכל עזרה שהוא רק יכול להשיג, העיקר שהבית מתנהל בסדר, הילדים מרוצים והאשה יושבת כמו מלכה על כסא מלכותה.
אבל לי היא בוכה, כי היא חכמה ויודעת שהיא שונה מכולם. היא אומרת לי: השכנה דופקת לי בדלת בבוקר אם אני יכולה לשמור לה על התינוק כי היא צריכה לרוץ לרופא השיניים. היא רואה אשה יושבת בבית, לא צריכה לעבוד, יש לה עובדות ועזרה ובעלה מכבד אותה (יודעים שהיא לא עובדת אבל אף אחד לא יודע למה, שזה בגלל שהיא לוקחת תרופות). ואני צריכה להגיד לה לא, אני לא יכולה. מה היא חושבת עלי? אני לא יכולה לעשות בייביסיטר שעתיים לתינוק? ואז השכנה מבקשת כשאנו יוצאים לשבת שניתן את הדירה שלנו כי יש להם אורחים. אני לא מסוגלת, אני לא מסוגלת לארגן את הבית כדי שאנשים אחרים יוכלו להיכנס. אני לא מסוגלת. מה אנשים חושבים עלי? וככה היא בוכה לי איך היא שונה מכולם.
ובאמת זה ניסיון מאוד גדול. ואנשים מבחוץ לא יודעים. וככה אנשים, בינינו, אף פעם לא יודעים אחד על השני למה היא לא יכולה ולמה היא אומרת לא ולמה היא לא מציעה עזרה. ואני שומעת את זה כל כך הרבה. אחת שהיה לה תינוק שנולד לא בריא ובסוף נפטר, והיא ישבה בבי”ח כמה חודשים. אחרי שנפטר היא סיפרה לי שיש לה בליבה כעס גדול על גיסתה, היא לא יכולה לסלוח לה, כי לא באה לשבת איתה אף פעם, לא הציעה לקחת את הבת שמעל הקטן. יש לה גיסה אחת בשכונה, כאילו לא מכירה אותה, והיא לא יכולה לסלוח לה. מה אפשר להגיד לה? מה את יודעת מה הולך לה בחיים, מה אנו יודעים על השני? אף פעם לא יודעים. חושבים שיודעים. כולנו חכמים, אבל אנחנו רואים את השני בשכל שלנו, בעיניים שלנו. ואסור לדון. חז”ל אומרים: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ואף פעם לא תהיי במקומה. אז אל תדוני.
וכמו שלמדנו פה: אדרבא – דווקא מתוך החיסרון שאת מתגברת על הקושי ואומרת: גם זו לטובה, זה מה שהקב”ה רוצה ממני, כנראה זה טוב לנשמתי, ואם אקבל זאת באהבה, ה’ יתן לי כל השפע. ולא להצטער.
 
מה זה גם זו לטובה? לאשה הזו, שבוכה הרבה על המצב שלה, סיפרתי פעם סיפור (היא חכמה, מבינה, היא לומדת, רק פשוט לא מסוגלת להסתדר עם אחריות). לפני 30 שנה, אחת מאחיותי הצעירות התחתנה במונסי. אבי שליט”א, הרב עזריאל טאובר, הקים את ישיבת אור-שמח לבעלי תשובה. הוא ראה זאת בירושלים והקים את זה שם במונסי. הוא ניהל והשקיע הרבה כסף וזה הצליח מאוד. אז עשו שבע ברכות לכבודו באולם הישיבה. הבחורים עבדו כדי לשבח את מייסד המקום, ומסרו את תודתם, וגם ראש הישיבה דיבר דברים טובים ושיבח מאוד את אבי. אחרי כן אבי קם ואמר: קודם כל, זה לא כ”כ נעים לשמוע הספד בחיים. אבל טוב, הוא מבין שאלו מילים של הכרת הטוב, אז הוא רוצה להגיב. אני לא יכולה לשכוח את דבריו, זה עשה עלי רושם כזה חזק.
הוא אמר כך: אומרים על הנשמות שנכנסות בגוף עם הגבלות, כמו תסמונת דאון, אוטיסטים, עוורים או חרשים או כל ההגבלות האחרות, שהם הנשמות הגדולות של הדור הזה. מאיפה בא הרעיון הזה? אומרים על החזו”א שפעם נכנס לבית המדרש שהוא למד ילד אוטיסט והתחיל להשתולל ולעשות בעיות, ואנשים אמרו תוציאו אותו, והרב אמר חס ושלום לא להזיק אותו, כי הוא נשמה גבוהה מאוד.
התשובה היא כך: הנשמה באה למטה כדי לתקן משהו שלא תיקנה או להשלים בעבודת ה’ משהו שלא השלימה קודם. פה זה מקום של שופינג, קניות. בשביל קניות צריך הרבה כסף. ואילו הנשמות האלה, שבקושי יש להם שכל, דעת, יכולת, כוחות, כלים – קיבלו קצת כסף, בקושי הם חיים – סימן שהם לא צריכים לרכוש הרבה, לעשות הרבה. כי אם היו צריכים לעשות יותר היו מקבלים הרבה יותר כלים לזה. מכאן מבינים שאלו שעם מוגבלויות, כמעט כבר תיקנו את עצמם, ולא צריכים הרבה עשיה. מה שלא יכולים לא צריכים, פשוט כך. אז בגלל זה אלו הנשמות הקדושות, הן נכנסות פה או כדי להרבות חסד שאנשים עושים להם, או שגם הן עצמן עוברות דברים.
והוא הוסיף ואמר: ואם יש אדם יהודי שיש לו גם שכל, וגם מעלות וכוח וכסף, ויכול לעשות מה שאמרתם עלי שעשיתי, מה זה אומר עלי? מי יודע איזה קלקול עשיתי בחיים הקודמים, או איזה תיקון מחכה לי פה, או איזה השלמות אני חייב להשלים. זאת אומרת זה בכלל לא שבח לאדם, כי זה יכול להראות על החיסרון מקודם. כך הוא אמר על עצמו.
וזה נכון. אנו צריכים לעמוד מול המראה ולומר: לא לחינם הקב”ה השקיע בי כל כך הרבה כוחות, ויש לי שכל והבנה ובחירה חופשית ואני יכולה לעשות עם זה, ואנו ב”ה מסוגלים במה שאנו עושים. יש פה טיול ארוך עם הרבה קניות לעשות, וזה מחייב אותנו. לא בחינם הקב”ה נותן חיים ובריאות ושכל וכישרון וכוחות וגם חינוך טוב וגם יכולת ללמוד. אז זה מחייב אותנו. אבל זה גם זכות. ז”א הקב”ה מזכה אותי להשיג ולהשיג, כי עוד מעט נגמרות הקניות, ומה שרכשתי רכשתי.
אז זה מה שהסברתי לאשה ההיא – אל תדאגי, אם הקב”ה לא השקיע בך יותר כוחות, את לא חייבת לעשות עם זה שום דבר. תרחמי עלי שאני צריכה לעשות כל כך הרבה, אבל אל תרחמי על עצמך שאת יכולה לשבת בנוח ולא יכולה לעשות. תיהני שזה את במקום לבכות שזה את.
 
ויותר מכך – החכם יכול להפוך את חסרונותיו למעלות. דיברנו שכדאי להקטין את הניסיון ולא לומר: כמה קשה לי. איך יודעים זאת? כשיעקב אבינו מקבל הוראה משמים שהוא צריך לעזוב את בית לבן ולהמשיך הלאה, הוא קורא לנשותיו רחל ולאה ומספר להן קודם את כל הקשיים שהוא עבר פה בבית לבן, ורק בסוף אומר להן שה’ ציווה עליו לעזוב. הוא קודם דיבר על כמה קשה פה ולא כדאי להישאר פה, וגם ה’ אמר לי ללכת. וגם הן ענו לו כך: גם אנו מרגישות בקושי פה, אנו נחשבות בבית אבא כנכריות, הוא לא מכבד אותנו כלל, ואז מה שה’ יגיד אנו נעשה. למה הם דיברו קודם על המצב הנפשי, כדאי, קשה, וגם ה’ אמר? כדי להקטין את הניסיון. לא להגיד שאני מקריבה את עצמי לקב”ה. לא – תגידי שכדאי לי כך, וזה לטובה. להמתיק את המצב כדי שנרגיש אשרינו ומה טוב חלקנו. ז”א לדון את הקב”ה לכף זכות. יש מצווה גם אותו לדון לזכות. לא להגיד: טוב, יש פה ניסיון גדול ואין ברירה, ה’ צדיק.
אחת אמרה לי שנשרף לה הבית. אנשים בגיל שישים. אפשר להגיד נעבעך, איזה מסכנים, אנשים עם הרבה נוסטלגיה על הדירה והחפצים, להתחיל בגיל כזה במקום חדש. הם נכנסו לדירה חדשה, והיא אמרה: יצא מזה הרבה טוב, אני כבר לא צריכה דירה גדולה. הילדים היו באים עם הנכדים והייתי צריכה לעבוד כל כך קשה. עכשיו יש לי דירה קטנה, וזה בדיוק טוב לי, אני כבר לא יכולה עם כל כך הרבה חסדים עם כל כך הרבה אורחים. הריהוט שלי עמד להישבר, וכעת יש לי ריהוט חדש. כל דבר להמתיק את הדינים, להמתיק את המצב, להצדיק את רבש”ע. כי בסופו של דבר יצא לטובה כל מה שהיה לה.
אשה מספרת: כשהתחילו ללמוד אנגלית בכיתה ד’, היה לי מקרה לא נעים עם המורה לאנגלית, לא ידעתי לפרש איזה משפט שהיא אמרה לי, והיא העליבה אותי לפני כל הכיתה, ומאז אנגלית זה לא אני. לקחתי את זה כל החיים, כל הסביבה שלי יודעים לדבר ואני לא יודעת אנגלית. כשחזרתי בתשובה, אמרתי תודה רבה. יש לי חברה טובה שגרה בלוס-אנג’לס, היא עזבה אחרי הצבא, ואני הייתי עלולה להצטרף אליה. איזה חסד שעשה לי הקב”ה, ברור לי שהייתי הולכת איתה, אם הייתי יודעת אנגלית ולא הייתי חוזרת בתשובה.
 
בגמרא קידושין מסופר על רבי יוחנן שהתייתם מאביו לפני שנולד ומאמו בזמן הלידה. הוא נשאר בלי הורים, ובמקום שירגיש צער על המצב ואיך הוא מסכן וחסר אונים, הוא מלמד: אשרי מי שלא ראה את הוריו. אומר רש”י שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך, ואז יכול להיות עונש שלא מכבדים מספיק את ההורים. אז הוא אומר – אשרי שאין לי הורים, אז לא יהיה לי עונש שאני לא מכבדם יותר טוב. ברור שצריך לשמוח שיש הורים ויכולים לקיים מצוות כיבוד אב ואם, גם למרות הסכנה שעלולים להיכשל שלא עושים מספיק. אלא שרבי יוחנן חיזק עצמו בדברים אלה , להשתדל לראות מה טוב בחיסרון שיש לי.
עוד סיפור – רבי יהושע היה מכוער במראה החיצוני ולא היה נעים להסתכל אליו. פעם שאלה אותו בת הקיסר: חכמה מפוארת בכלי מכוער? איך בא חכם כזה בכזה גוף מכוער? שאל רבי יהושע: באיזה כלים אתם מאכסנים את היין שלכם? ענתה: בכלי חרס. ענה לה: איך זה מתאים לכם מבחינת חשיבות? יין חשוב בכלי חרס? שימו אותו בכלי זהב וכסף. אז היא אמרה לאביה שישים בכלי זהב וכסף והיין החמיץ, כי זה לא מקום לשמור יין. שאל הקיסר: מי יעץ לך לעשות דבר כזה, תראי מה קרה. ענתה: רבי יהושע. הזמין את רבי יהושע ושאל למה יעצת עצה לא טובה? ענה רבי יהושע: היא התפעלה שאני חכם ומכוער, אז אמרתי לה שדבר יקר הקב”ה שם בגוף מכוער, כמו יין חשוב ששמים בכלי חרס ולא במקום יפה. שאל המלך: אבל יש אנשים שגם חכמים וגם יפים. ענה רבי יהושע: אם לא היו יפים, היו יותר חכמים. כי אי אפשר לנאה להשפיל דעתו, ואז הוא שוכח דברים ומאבד חכמה. ומי שהוא ענו יש בו חכמה אמיתית. ומי שמידי יפה לא מספיק ענו. אז בגלל שהקב”ה רוצה שאהיה חכם ביותר, מתוך זה שאני מכוער אני ענו, אז אני מקבל הרבה חוכמה.
 
עוד סיפור בכיוון זה: רבי אליעזר חזר מבית רבו, ושמח שמחה גדולה מפני שלמד שם הרבה תורה. כשהיה מאוד מאושר וטוב לב, הזדמן לפניו אדם מכוער ביותר (ויש פירוש שהיה זה אליהו הנביא שבא להעמידו במקומו). אמר לו: כמה מכוער אתה, שמא כל בני עירך מכוערים כמותך? ענה לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשני, כמה מכוער הכלי שעשית. הוא תפס עצמו שחטא, וירד מהחמור וביקש שימחול לו. ענה לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ותגיד לו כמה מכוער הכלי שעשה. הרמב”ם מביא על כך, שרבי אליעזר חשב שבזה שהוא לא יפה מבחוץ בא מחמת שבמעשיו מבפנים הוא מכוער ורע, וזה יוצא החוצה, כמו שאומרים שהפָנים הם הפְנים. אז שאלתו היתה: האם אתה נראה כך מפני שכל בני עירך נראים כך, או שהמעשים בפנים גורמים לך להיראות מכוער. אז הוא ענה: תשאל מדוע הקב”ה בחר אותי לעשות ממני אדם כזה שאנשים בעולם לומדים ממנו לקבל. אלו סודות הבריאה, ותדע למה עלי הוטל התפקיד הזה. תשאל את הקב”ה למה הוא בחר אותי לעשות אותי כלי מכוער כזה, ולא בגלל אנשי העיר ולא בגלל המעשים שלי, אלא בגלל שהקב”ה בחר אותי לתת לאנשים להתבונן ולא לקחת כמובן מאליו שכולם נראים טוב. זאת אומרת תשאל למה הוטל עלי התפקיד הזה. גם האיש המכוער לא חש רגש נחיתות בגלל זה, אלא חי בהרגשה שבזה שהוא מכוער הוא ממלא תפקיד מיוחד בבריאה של הקב”ה וזה איפשר לו לקבל את עצמו כמו שהוא.
 
יש לי שכנה שכולם בבית גבוהים מאוד, ויש בת אחת גמדה אמיתית, בת 20 בגובה של בת 6. ראש גדול וגוף קטן מאוד. ממש ניסיון. היא יודעת שכולם מסתכלים עליה וצוחקים עליה. זה ניסיון לא פשוט בכלל. כשהיא רוקדת בחתונה של אחותה כולם גבוהים כאלה והיא קטנה כזו. היא יותר חכמה מבני גילה, היא הולכת לסמינר כמו כולם, אבל בקושי סוחבת את הילקוט. אני כל הזמן מתפעלת איזה ניסיון יש לילדה הזו, להיות כזו חכמה ולהכיר במצבה. היא לא מכוערת, היא פשוט שונה, ולהיות כזו שונה זה ניסיון. והיא אין לה שום רגשי נחיתות. ההורים שלה, כל הכבוד על צדקותם, נתנו לה להבין שהיא מיוחדת והנשמה שלה בחרה את זה וזה לטובתה. וכולם מכבדים אותה כי היא באמת מיוחדת. ואם היו שואלים אותה היא היתה עונה אותו דבר: לך תשאל את ה’ למה הוא ברא אותי כך. זה לא בעיה שלי, זה בעיה של הבורא שהוא ברא אותי כך.
 
אלו הדברים שיכולים לעודד אותנו מאוד כדי לתת לנו להרגיש שהשמחה תלויה בי. בשמחה ומחשבה זה אותן אותיות. תעשי סוויטש במחשבות ותכניסי שם דברי אמונה ותחליטי שאני בדיוק כמו שה’ רצה אותי ובאתי לעשות שליחות לכלל ישראל. ואם יש בי מידות ודברים שעלי לשנות, הוא יגלה לי אותן, ישלח לי שליחים שיתנו להבין אלו דברים לא יכולים לשנות ואלו דברים צריך לשנות. כמו שיש ביטוי: ה’, תן לי את הכוח לשנות מה שצריכים, לקבל מה שאי אפשר לשנות ולדעת מה ההבדל בין זה וזה. מה אי אפשר לשנות ומה כן ואיך לעשות את זה. והרבה שליחים למקום.
ונראה לי שהנושא הזה שייך ממש למה שלמדנו כל השבועות עד כאן, שמשנכנס אדר מרבים בשמחה. איך שנכנס בי שאני אדר, א’ שדר בי, ה’ דר בגוף הזה, שהוא חשוב מאוד, וכל מה שיש ואין זה לזכותו. והגוף הזה הוא רק חלק. החלק השני זה בת פלוני לפלוני, שזה מחליטים בשמים 9 חודשים לפני הלידה. עם מי אעשה את הדרך ואיך ובמה. כל זה קשור במה שדיברנו, כי לקבל ולהעריך נותן לנו הזדמנות להיות חיובי כל הזמן.
 
ומי לא נותן לי להרגיש חיובי? עמלק. שהוא הספק. בא עמלק ולוחם בישראל. והוא מטיל ספק. זה נכון ונכון ונכון, אבל לא נכנס ללב. פשוט כך. כשבאתי לכאן, מולנו היה הטנדר של הנח-נח, שרוקדים על הגג וצוחקים ומשמחים, באמצע היום, באמצע הכביש, וכולם עומדים שם עם חיוך. זה פשוט מעלה חיוך. אל תהיה כזה רציני, יש על מה לצחוק, על מה לרקוד. אם יהודי היה יודע מה זה להיות יהודי, הוא היה רוקד מבוקר עד לילה כל הזמן. אנחנו לא רוקדים, אז יש אנשים שעושים את זה בשבילנו, אז בואו נחייך אליהם ועל עצמנו.
חזרתי פעם מלוויה בירושלים, של שכנה צעירה שהייתי קרובה אליה, והרגשתי שבורה ממש. כשירדתי הביתה הגיעו האנשים שרוקדים ברחוב עם מוסיקה בווליום מאוד גבוה, ושרו שיר דומה לזה: אילו יהודי היה יודע כמה ה’ רחמן, היה רוקד ושמח 120 שנה. אמרתי לעצמי – איזו השגחה פרטית, אני עכשיו שבורה מלוויה, דואגת על היתומים שבבית, ופה אנשים אומרים לי שאם הייתי יודעת ומאמינה בליבי שה’ רחמן אמיתי הייתי רוקדת עכשיו. אנו לא מבינים. אנו חייבים להבין, ודרך האמונה אפשר לשמוח בפורים וגם לפני וגם אחרי, וחודש אדר זה החודש שמקבלים משמיים כוחות לזה.
אז בסייעתא דשמיא בשבוע הבא נסיים את השיעורים. גברים יכולים לעשות סיום, נשים לא מסיימות אף פעם כי זו תורת חיים שחיים אותה. רק כעת המציאות היא שצריכים לסיים.

 

 

תגיות: , , ,