שיעור רביעי

הרבנית נוישטט

 
בסיעתא דשמיא, אנו רוצים להמשיך הערב עם הנושא שהתחלנו בשבועות הקודמים.
הנושא הכללי הוא תקשורת, תקשורת במובן שפוסק רבי עקיבא – ואהבת לרעך. איך אנחנו נותנים, מתמסרים אחד לשני – לבעל, לילדים, לחברות – כמוך. כמוך קודם – פוסק רבי עקיבא. כמה שאני וערכי וכבודי וחשיבותי – כך אסתכל על כל אחד. וגם כמה שאני יודעת יותר בבירור מה שאני רוצה, כך גם אדע יותר טוב איך לאפשר לשני להבין ולהכיר אותי.
 
היום שאלה אותי בת שאלה כל כך מובנת – למה אנו צריכים לספר לקב”ה כל מה שבליבנו? בכל לבבכם – חשוב לספר לו הכל, זה מצווה, מקבלים על זה שכר. לספר לו כל שמחה, התלהבות, דאגה, פחד. למה אני צריכה לספר, הרי הוא יודע הכל יותר טוב ממני.
זו שאלה טובה מאוד. ויש לה תשובה. הקב”ה מנהל את עולמו, כך שהוא עושה את עצמו כאילו הוא לא יודע שום דבר עלינו, ומה שאנו לא מספרים לו כאילו הוא לא יודע ולא שמע בחיים. ברור שהוא יודע הכל תמיד, ובכל הרמות ובכל הרבדים. אבל הוא רוצה שנעשה איתו קשר, הוא רוצה שאני אדע מה שאני רוצה, שאלבן את זה ואעשה את זה יותר ברור ומוחלט ומאוד מאוד אבסולוטי, שאת זה אני רוצה. ואז שאגיד לו את זה, באמונה שלמה שהוא מקשיב לי, שיש בינינו קשר.
 
אנו לא אומרים לו מה לעשות. אנו מביעים את עצמנו. מה לעשות אנו לא יודעים ומה טוב לנו אנו לא יודעים. אבל מה אנו מרגישים אנחנו יודעים. לדבר על ההרגשות. ודובר אמת בלבבו – תספרי את האמת שלך.
כמו ילדים קטנים, אם הם מרגישים שמקשיבים להם, הם רגילים לבוא ולספר הכל. ואדרבא, אנו צריכים לתת להם הרגשה שאנו מקשיבים להם. כשהם מספרים לנו הכל הם לא אומרים לנו עצות על הבעיות שלהם, אלא באים לספר מה קרה היום בכיתה, ומה הרגשתי כשנפלתי וקיבלתי מכה.
כך עם תמימות כזו אנו צריכים להישאר כמו הילדים הקטנים. להגיד לבורא עולם, אני מרגישה כך, ודואגת, ורוצה כך, או מתלהבת מזה, ותודה רבה. הלכתי ברמת גן והיתה לי שמחה לראות את השלוליות. גם זה צריך לספר לקב”ה.
דבר ראשון ליצור קשר עם המציאות של ההווה, שהמהווה של ההווה דאג לתת לי גשם. תתני לו פידבק ותודה רבה על הגשם הזה.
וגם בגלל שהקב”ה רוצה שאדע מה איתי, כדי להכניס אותו לחיים שלי יותר ויותר ויותר. ועל זה אני רוצה לדבר קצת היום.
 
מה כתוב על היהודים במצרים? ויצעקו בני ישראל וישמע ה’ את קולם, ואז התחילה הישועה. האם הקב”ה לא ידע קודם שהם במצרים במיצר הכי קשה ובדוחק? הוא ידע. אבל כל עוד אנו לא לומדים “ונצעק”, הקב”ה כאילו לא יודע. ואז “ונשמע” – אם פנית אלי עכשיו אני מקשיב לך. ואז מתחיל השינוי.
כלומר כדי לקבל שינוי בדברים שאני זקוקה, אני צריכה להיות מוכנה לשינוי, אחרת זה לא ייכנס. מתי אני מוכנה לשינוי? כאשר אני צועקת – ה’ אני צריכה, אני לא יכולה.
 
אמרתי לאשה שבאה עם הרבה תלונות על בעלה, נניח שיש מקל של הוקוס פוקוס, או להבדיל כוח של תפילה אדיר, ואני אגיד פרק תהילים אחד ואת מקבלת את כל המשאלות שלך, ומיד בעלך הופך להיות אדם אחר לגמרי. וכל התלונות שלך, שהלוואי שהיה יותר בבית ומקשיב לי ומוציא אותי לטיולים, וחביב ונותן ודואג – שאת בוכה על זה. גברת אין בעיה בכלל, מחר תקומי ותראי בעל חדש, כל המשאלות שלך תקבלי.
כמה פעמים שעשיתי שיחה כזו, והאשה עונה מיד: מה, אני לא מוכנה, מה באמת הכל יהיה כמו שאני חולמת? האם אני מוכנה לזה?
 
אנו צועקים למשיח הלוואי, כל יום או כמה פעמים ביום. כתוב שכשמשיח יגיע זה יהיה פתאומי, כמו שחז”ל אומרים בגמרא, כמו שמציאה זה דבר פתאומי. אדם הולך ברחוב ורואה ארנק בלי סימן ושם, עם מליון דולר. זה מציאה, הפתעה פתאומית. כך יהיה משיח, הפתעה פתאומית. כשהוא יגיע זה ייפול עלינו כמו הפתעה.
אומרים חז”ל: או כמו הפתעה, או כמו נשיכה של עקרב… של נחש הרסני, שגם זה פתאומי. אדם עושה טיול בטבע ופתאום מקבל כזו הפתעה, אבל בצד השני לגמרי. עכשיו הוא במצב של סכנת חיים.
מה משמעות הדבר? אנו בוכים יום יום שהוא יגיע, ופתאום תהיה המציאות שהמשיח הגיע. אחת תרקוד כמו שמצאה מציאה גדולה, ואחת תבכה כמו מי שהולכת למות מהדבר הכי מסוכן. איך זה? כי זה באמת מה שיקרה. יגיע הרגע פתאום וזה יקרה. אם אני מוכנה לזה, הכנתי עצמי יום יום לזה, אני אשמח. ואם זה יגיע ואני עדיין מתביישת כי עדיין לא זרקתי עיתונים לא מתאימים מהבית ועדיין לא עשיתי תיקונים פה ושם, אז זה יהיה כמו דבר מפחיד מאוד.
 
זה בדיוק העניין. כדי לעשות תקשורת נכונה, גם להזמין משיח וגם להזמין ישועות וגם לשנות שלום בית וגם לשנות קשרים עם ילדים שאנו לא מסתדרים איתם – הדבר הראשון זה האם אני עצמי מוכנה לשינוי. האם אני עצמי מוכנה לעשות לעצמי את השינוי, כי אחרת זה לא יגיע אלי.
 
לפעמים כשהמים לא נכנסים לצינור של הברז, הבעיה יכולה להיות משהו סתום בצינור במטבח או ברחוב או בחברת המים. כשמשהו לא מגיע אלי, כשאני צריכה ישועה כבר – אם לבריאות או לחלק רוחני שלי, ולכל הקרובים אלי – הקב”ה אומר:אני מחכה, יש לי כל הישועות. יש מים, אבל בצינור עדיין נמצא פקק. ודרך זה שאנו מדברים אליו ומתחננים ומתפללים ועושים שיחות, ומגיעים עד עומק הנפש שלנו, אז אנו שומעים בתוך עצמנו איזה פקק נמצא באיזה מקום. ובדרך כלל מה שאנו חושבים שבגללו או בגללה אני סובלת, או בגלל הקב”ה – זה לא נכון. כמו בתפילה, פותחים את כל הפקקים ואז אין בעיה.
 
אני רוצה לקרוא כמה דברים על מה שדיברנו לפני שבוע. דיברנו על אדר, ועל המתנה הגדולה שיש לנו עוד מעט, פורים קטן ביום שישי זה. כמו שעושים יום כיפור קטן בערך ר”ח, כך עושים פורים קטן בי”ד אדר ראשון. יש נוהגים לעשות מנהגים שונים, כל אחד לפי המנהגים, גדול או קטן. הילדים בטח עושים דבר גדול מזה. אבל כתוב שפורים הוא כמו כיפורים, והוא יום קדוש לא פחות מיום כיפור, אז אם עושים יום כיפור קטן כל חודש, בוודאי עושים פורים קטן כל כמה שנים.
אנו צריכים לצאת עם רווחים מהכוח האדיר שנקרא אדר. משנכנס אדר – שייכנס בתוכי ההבנה העמוקה מי אני בתור יהודיה, ואז מרבים בשמחה, כי הכל בסדר, כי אני יהודיה אז אני מולטימיליונרית.
 
לפני שבוע פגשתי אשה, ששאלה מה אני מלמדת השנה בחודש אדר. שאלתי אותה אם היא זוכרת משנה שעברה משנכנס אדר, דברי לעצמך אני יהודיה, אני יהודיה. הקב”ה דר בתוכי, אז זה צריך לגרום לי שמחה.
היא אמרה שהיא עושה הליכה כל יום, ובתוך הזמן הזה החליטה שהיא תדבר מילים כאלה, כי אמרנו שמה שאנו אומרים הלב מתחיל להאמין. כדי לקשר את הידע שלנו ל”והשבות אל לבבך”, יש גשר בין השכל ללב, וזה הפה. מה שאומרים עם המילים מחזק ומעורר ומעודד. אז הדרך לכבוש את עמלק זה הרבה מילים של עידוד, לעודד שוב ושוב, על מה שאת רוצה להרגיש חזק יותר.
בסוף ההליכה היא אמרה לעצמה: אני יהודיה, אני יהודיה, אני יהודיה, וציפתה להרגיש משהו.
 
יש דבר מעניין, שאנו אומרים דברים – ודרך אגב זה הפסיכולוגיה של הדור החדש, שהמומחים הגדולים מלמדים את זה, שכבר היום בעולם תורת הנפש לא חוזרים לעבר ומתי התחילו הבעיות ובגלל זה לא תצאי אף פעם מהסבל כי תראי מאיזה בית את באה, וכך נשארים בתוך הבוץ. היום גם חכמי הגויים הבינו שזה לא מביא לאף מקום, וכל זמן שנמצאים בבוץ נשארים שם ולא יוצאים. לכן אם נפלת ברע תעשי מיד דברים טובים ותשכחי מהרע. אחרי שתהיי במקום טוב ונקי, אז תחזרי לעשות תשובה.
אז אם נתקעתי בבוץ, ועוד מעט אני צריכה ללכת בנעליים לחתונה, אז אני מורידה את הנעל לנקות, ואז מורידה את הרגל כדי לנקות את הנעל השנייה. אבל אם אני בבוץ הרי שוב הרגל תתלכלך, אז קודם לצאת מהבוץ ואח”כ לנקות.
העולם הבינו שכל הזמן לדשדש בשלילי זה לא מביא לשום מקום. וזה הבסט-סלרים של ימינו, כולם כותבים ספרים איך לשנות את הפנים ע”י עשייה של טוב, אמירה של טוב, חשיבה חיובית. כולם הולכים לכיוון של “היום אם בקולו תשמעו” – מה שאת עושה היום הופך אותך להיות אדם חדש.
 
דבמסילת ישרים אנו לומדים שאדם נפעל לפי פעולותיו, וכל מה שאנו אומרים פועל על הנפש. אפילו רשע גמור, שבכלל לא מתכוון לרבש”ע ולמצוות – אם יתנו לו כסף לעשות מצוות והוא יעשה אותן בשביל הכסף, אחרי כמה זמן הוא הופך להיות צדיק. כי מתוך שלא לשמה, עצם זה שהוא עושה את זה, זה מחזק אותו.
 
האשה שאמרה אני יהודיה, אני יהודיה – כשאומרים דברים הפנים מגיב לזה. זה לא סתם שאני פתאום רובוט ואני אומרת. נגיד שאגיד שאני חזקה, הרבה פעמים. לא סתם כמו רובוט, אלא חושבת מה שאני אומרת. אחזור שוב ושוב, והנפש בתוך הגוף יתחיל להגיב אלי – מה פתאום את חזקה? את רועדת ופוחדת מדברים, במה את חזקה? זאת אומרת, תהיה תגובה למה שאני רוצה לדרבן עצמי להאמין, והנפש תגיד שאת לא מאמינה במה שאת אומרת. אבל בכל זאת תמשיכי להגיד. למה?
 
נניח יש לי כוס מלוכלכת ברסק עגבניות. אני מנקה עם סבון עם היד ויוצא נקי. אבל אם יש לי בקבוק קטשופ ריק, ואני רוצה לנקות את זה והוא מלוכלך בכל הצדדים ואי אפשר להכניס את היד? העצה היא להכניס מים ולשטוף עם זרימת מים בלי סוף. זה יתמלא והמים ימשיכו להיכנס והדברים בפנים יתחילו לצאת החוצה, ותמשיכי לשטוף עד שכל הלכלוך יורד מהצדדים ויוצא החוצה.
כך גם אם אנו רוצים לשטוף את הזכרונות במוח על קולות ודברים ששמענו מזמן.
 
לפני שבוע שאלה מישהי – כאשר דיברנו שהכוח של עמלק להוריד את הערך, החשיבות, הכבוד של היהודי, הביטויים הנוראים יכולים לבוא לפעמים מאבא ואמא, והילדים הקטנים מאמינים במה שאמא ואבא אומרים, והנפש שלהם הופכת להיות צרה וקטנה ועלובה – אז איך הם יגידו אני יהודיה, כאשר ההורים לא נתנו להם להאמין בזה? יש לנו זכרונות כאלו בתת מודע וזה מדי פעם יוצא החוצה, על דברים ששמענו על עצמנו איזה שלימזל ועצלנית את. והדברים הללו משפיעים. ואני רוצה לנקות את המוח שלי. אי אפשר להכניס מברשת ולנקות, ואי אפשר להפוך את זה על חבל של כביסה. שום דבר של מעשה חיצוני לא יעזור לראש שלי להתנקות מהרושם השלילי שקיבלתי שנים.
רק שיטת החלפה. כשרוצים להחליף דבר עושים כך – מתחילים להכניס מים נקיים חדשים טהורים. להכניס למודע שלך הרבה מילים חיוביים. דברים שהם אמת. ותגידי את זה, כי כדי להאמין צריך להגיד עוד פעם ועוד פעם. לא סתם אנו מתפללים שוב ושוב, כי מילה מחזקת אמונה.
 
בהתחלה יעלה הקטשופ מהצדדים. את מכניסה מילה, והלכלוך מבפנים יצוף החוצה כשאת מכניסה מים טהורים. אל תיבהלי, ותמשיכי לשטוף לשם עוד ועוד חיובי. ויהיה ריאקציה לזה, ותראי שתגידי שאין לך סבלנות לזה, ואת לא מאמינה בזה, ואת רק מתעצבנת. ברגע שאת מכניסה חיובי ומילים טובות, פתאום עולה כל השלילי. פתאום את חושבת שזה לא אמת, כי את זוכרת את כל מה ששמעת כל השנים. זה כמו הקטשופ שיוצא רק כשמכניסים מים נקיים.
אז מה תעשי? תפסיקי באמצע? חבל, כי את נשארת עם הלכלוך ועם המים. תמשיכי ותמשיכי, כמו שאנו חוזרים כל בוקר על אמירת “מודה אני”. תחזרי על תודה לה’, ותחזרי על מילים חיוביות, ותראי שכל הלכלוך יילך לך, ואת כבר לא מאמינה בזה.
 
אמרתי לאשה הזו שתעשה את התרגול של החיובי. היא סיפרה שכאשר אמרה את זה שמעה פתאום קולות שלא ידעה שהם נמצאים בתוכה. יהודי מקולל, יהודי מלוכלך, כל הדברים שאנו קוראים בספרות השואה, וכל מה שלמדנו על מה שהנאצים היו צועקים על יהודי. והיא נבהלה מעצמה ולא ידעה שיש לה שמועות כאלה. ביום הראשון היא נבהלה ולא המשיכה. היא נדהמה שהיא שונאת את היהודי. ביום אחרי זה היא המשיכה אחרי שהרגשות הללו עלו לה. ואז היא התחילה להרגיש איום ופחד.
ברור לכם שהיא היתה בת להורים ששרדו את השואה. והמודעות של האמא על המילה יהודי נכנס בילדה שלא ראתה נאצי בחיים שלה. יהודי נקשר לה עם כל הקללות האלה ופחד ואיום מהחיים. זה היה הפתעה לה, היא לא ידעה מה נמצא בתוכה.
 
הרבה פעמים כשיש לנו רגישות גם לדברים טובים וגם לדברים לא טובים, זה ירושה מההורים שספגנו בבית. האשה הזו שסגרה את עצמה מכל הסבל הזה, הילדים קיבלו והרגישו את זה. האשה הזו אמרה שהיא לא ידעה שיש לה בעיה עם היהודי. אמרתי לה שזה לא שלה, אלא היא ירשה את זה מהסבל של האמא.
אמרתי לה שלא תגיד יהודי, אלא תגידי אדר, דירה לקב”ה, תגידי אני כלה של ה’, אני בת יחידה של ה’. היא אומרת שזה התחיל למלא אותה בעוצמה כמו שמתנפח בלון.
כל זה לעודד ולחזק התרגילים והלימוד שלמדנו לפני שבוע, ולתת לנו לחשוב שזה כיוון ודרך, וזה הדרך הראשונה לתקשורת של השלום בית ביני לבין עצמי, ומכאן זה יוצא החוצה.
 
לעומת האשה שכותבת לי שבעלה נותן כל הזמן ביקורת לילדים. ביקורת הורסת. ביקורת זה אותיות קוברת. כי כך הוא גדל, עם המון ביקורת. וזה הורס את הילדים ועושה את התוצאה ההפוכה, כי מי יכול לגדול כאשר הוא הרוס? היא שואלת מה צריך לעשות, לשתוק או להגיב. זו שאלה רצינית.
יותר קורה שהאשה מתלוננת על זה. כי לאשה יש יותר הבנה על נפש. בדיוק היום סיפרה לי אשה שגדלה על הרבה ביקורת ולמדה לא לעשות את זה, אבל כשיש לה עומס היא מתחילה לצעוק על הילדים והיא מתביישת בזה, ומה תעשה? היא שאלה אם אהבה והרבה מחמאות יכולים לכסות את ההרס שהיא עושה מידי פעם. זאת אומרת שגם נשים עושות את זה.
אבל זה לא הרס כל הזמן. כי דיברנו שאפשר לנקות את המילים האלה. אצל האבות זה יותר מצוי מהנשים, כי הם לא קשורים לנפש, ואין להם העומק והבינה להבין דבר מתוך דבר כמו הנשים, ועוד סיבות למה הוא יכול להרוס את הערך העצמי של הילד בלי לשים לב, כמו שהאשה יכולה לשים לב.
 
בכל אופן זה לא הרס עד בלי די, כי אין אצל יהודי דבר כזה. התאים שלנו מתחלפים כל 40 יום. כל יום מתחלפים התאים, וכל 40 יום כל הגוף שלנו משתנה. כל פעם שאני עושה דיאטה חדשה, התאים שלי הופכים להיות בריאים יותר אחרי כמה מחזורים של 40 יום, כל הגוף התחדש.
גם נפשי אפשר להחליף את הרע ולהגביר את הטוב. אבל צריכים לעשות דיאטה חדשה, דיאטה לנפש של מילים. ואת המילים אני צריכה להאכיל את עצמי. אם אכניס 40 יום מילים של טוב, כמו שלוקחים כל יום תרופה. תגידי לעצמך בשקט, ואם את רוצה לדעת בוודאות שזה נכנס אלייך, אז למדתי פעם שצריך לכתוב את זה, להגיד את זה ולשיר את זה. כי כך זה נכנס בכל הרבדים של המוח. וכך את בטוחה שזה נכנס בך. וכך את מחליפה את התאים של הקולות, ואת הופכת להיות חיובית.
 
וודאי שאם זה הרבה שנים כך, זה ייקח יותר הרבה זמן להחליף את התאים מאשר אצל מישהי צעירה.
אותו דבר בעל ואשה – אם היינו רגילים הרבה שנים למילים לא נעימות, אפשר להפוך הכל כי הגוף מעודד את ההבראה והחידוש וגם הנפש אוהבת לחדש.
חוץ מטראומה, שאני מודעת שזה יותר רציני ממילים, כי זה כמו שנעשה לנפש קרע, וזה לא פשוט לרפא במילים. אבל חוץ מטראומה, אין סוף אף פעם לתקווה של ריפוי.
 
תלמידה: כשהילדים שלי היו קטנים שמעתי משל שמאוד עזר לי. אהבה לילדים זה כמו בנק. את מפקידה בבנק, ולפעמים יכולה גם למשוך. אם את כועסת אבל את לא במינוס, זה לא עושה נזק להרבה זמן.
 
אם הבעל בשולחן שבת מעביר ביקורת על הילדים, וזה גם מבייש לפני כולם, וגם אם לא לפני כולם אלא בינו לבינו, עדיין ביקורת מורידה את הכוח להצליח, בדיוק כמו הצד ההפוך – העידוד שנותן כוח והצלחה.
מה עושים כשהבעל עושה את זה?
דבר ראשון, מערכת החיסון של המשפחה, הרגשת הביטחון של הילדים בבית, זה לא רק כשהם שומעים מילים טובות, אלא כשאין ויכוחים בין אבא לאמא. זה שיש שפה אחת ודברים אחדים בין שניהם, זה חשוב מאוד לקטנים, וגם לגדולים. אם אמא סותמת לאבא את הפה, זה יכול להזיק לילדים שהם מרגישים שאין פה אבא, והם לוקחים צדדים לא טובים.
האמא מרגישה שהביקורת שהאבא נותן לילד כואבת לה, והיא יודעת את הנזק וכמה הילד נופל מזה – כמו שמישהי אמרה שזה כמו שבעלי לוקח סכין ותוקע בילד וחותך אותו, אני צריכה לשתוק כשהוא חותך אותו – אז כשזה עובר גבולות ממש, ואהבה לא מכסה פה ושם מינוסים, מה עושים?
התשובה היא להסביר בינה ובינו כמה זה כואב לה. לא לקחת את הצד של הילד, כי כך את לא בצד של בעלך, אלא את מאשימה אותו. לא להגיד את הצד של הילד. להגיד את זה מהצד שלך: אני רגישה לביקורת, צעקו עלי הרבה כל החיים, ואני רגישה. כל פעם שאתה צועק על הילד זה כואב לי. וכך תסבירי שוב ושוב, שהוא יבין שאם הוא לא רוצה לפגוע בה שיפסיק להעביר ביקורת.
ואם זה לא עוזר, לצאת משם. שתצא מהמקום. למה? כי הרבה ילדים שמתבגרים מוציאים החוצה הרבה דברים לא טובים שהם קיבלו מההורים. בני הנעורים בגיל 14, 15, מתחילים להגיד שהם סבלו בגללך, שלא דאגת להגן עלי מעוול כשהוא צעק עליו לפני החברים והיו לו בושות. אבל אם הם רואים שהאמא סובלת יחד איתם ביחד, והיא יוצאת משם בהפגנה שקטה, כי את זה היא לא מסוגלת לשמוע, כאילו היה פה רוח חזקה שהפריעה לה והיא יוצאת מהמקום, וכשיש שקט היא חוזרת – הילד לא יוכל להגיד שהיא לא עשתה כלום בשביל להפסיק את זה. היא עשתה, אבל בשקט. לא להוריד את כבודו, לא להחמיר את המצב יותר, אלא לצאת, להראות לו שהיא לא עם זה בכלל. לאט לאט הוא יתחיל להרגיש שיש בעיה, למה היא יוצאת מהחדר.
 
לגבי בעל שגדל הרבה עם ביקורת, חשוב לזכור מה שאנו לומדים. יש פה סדרות שלמות על נושאים שונים שהעברתי בבני ברק. יש סדרה על שלום בית, ושם אנו מדברים על מה שקובעים חז”ל – עקרת הבית היא עיקר הבית, אשתו כביתו. וכל המילים היפות הללו נותנות לנו להבין לגבי עצמנו, שהאשה היא כמו השורשים שמחזיקים את הבית. מבפנים היא המחזיקה, היא המחליטה, עם הכוח הפנימי שלה. אם היא מכניסה בתוך עצמה משהו חיובי, היא מסוגלת להעביר אותו דרכה אליו, כי היא השורשים שמחזיקים את העץ, וממנה זה נכנס בתוך הגזע, שזה הוא, וממנו זה עובר לענפים שזה המעשים של הבית, וכך זה נכנס לפירות ממעל, שאלו הילדים.
אם היא רואה שנה אחר שנה שהעץ שלה ביקורתי מידי, שלילי מידי, סימן שזה פרי שלפני שהתחתן גדל על עץ שקיבל בתזונה שלו הרבה רעל של ביקורת ושלילי. אבל אחרי שהוא מתחתן קוטפים אותו מהעץ שהוא גדל – על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו – ועכשיו הוא הולך להיות עץ חדש, בניין בית חדש, ומה עכשיו נותן לו קיום וכוח? השורשים, עיקר הבית, הפנימיות שזה האשה. מה שהאשה חושבת בפנימיות שלה, איך היא חושבת ואיך היא מתבטאת, נכנס עכשיו אליו עם השנים שהוא חי איתה. לאט לאט הקטשופ ייצא מהבקבוק למעלה. כלומר יש לאשה כוח לשנות את השלילי שהוא גדל עם זה. לאט לאט זה ייצא ממנו וייכנס בו מי שהיא – השפה שלה, הרצונות שלה, המחשבות שלה.
וזה יקרה ברוב המקרים. חז”ל אומרים שאיש הולך אחר אשה. ועם השנים, לא בהתחלה – אם אני ספוגה בחיובי על עצמי, אני אכניס את זה אליו והוא יכניס את זה לילדים. ואם זה לא קורה, סימן שאני עצמי מלאה בשלילי.
 
אשה יכולה לומר שהיא אף פעם לא צועקת על הילדים. אבל מה קורה עם בעלה? כמה היא מרגישה שלילי כלפיו? מהשורשים זה לא מגיע כל כך מהר לפירות, זה עובר דרכו. אם היא ביקורתית אליו אז הוא ביקורתי אל הילדים. ולמה היא ביקורתית אליו? כי היא ביקורתית כלפי עצמה, כי גם היא גדלה עם הרבה ביקורת.
אז צריך לשטוף גם את עצמה, וגם להכיר שהוא יהודי לא פחות ממנה, וגם לשטוף אותו בהערכה והרבה טוב. ואם יהיה אצלו הבנה שאשתו מעריכה אותו ומכירה את הטוב שבו, הוא יפסיק עם השלילי הזה.
 
ולמה אמרתי ברוב המקרים? כי עדיין יכול להיות עץ עם וירוס, עם מחלה, עם חיידק. יש מצב שהעץ נגוע בחיידק, והוא הורס את העץ גם כשהשורשים בריאים. כלומר יכול להיות מצב שהאשה מכניסה חיובי, ועדיין הוא לא משתנה, כי הוא בא עם מחלת נפש מאיזה סוג. ואז היא צריכה לעשות את הצעדים שאמרנו קודם, להסביר לו שהיא כאובה, לעשות הפגנה. וכיוון שכל בעל צריך את האשה, אם הוא יראה שהיא כאובה, הוא יחפש לעשות שינוי.
 
שואלות הנשים – ומה בינתיים, שבעלי צועק על הילדים, מה אני אעשה? אל תדאגו, כמו שאני יכולה לרפא את עצמי, כך הילדים יכולים לרפא את עצמם. חשוב לא להיות רחמן יותר מהקב”ה. כשהוא שלח את הנשמות לאבא ולאמא האלו, הנשמות בשמים ידעו לאן הן מגיעות. והן הסכימו. זה דבר שמביאים המקורות, שהנשמה בוחרת את האבא ואמא ואת הקושי בילדות. כלומר נשמה עם כוחות גבוהים מסוגלת ללמוד מהקושי ולגדול מעל זה ולצאת גדולה ביותר דווקא. דווקא. זאת אומרת מהכישלון, מהמקום של הנפילה, שם תהיה הגדולה שלך. כמו שכתוב “מאויבי תחכמנו”. מהמקום של האויב, משם תהיי חכמה.
אין אדם קונה דברי תורה אם לא נכשל בהם. מהמקום של הכישלון משם לומדים.
לפני שבונים סוכה מיישרים את האדמה. לפני שבונים בניין קומות חופרים באדמה. בשביל בניין 3 קומות חופרים בור קטן. אבל אם חופרים עמוק עמוק עמוק, זה סימן שפה הולך להיות בניין גבוה ביותר, שצריך יסודות מאוד עמוקים.
החפירה בילדות שלנו, הנזקים שקיבלנו, זה רק לתת לי להכיר שיש לי נשמה שיכולה לגדול מאוד מאוד קרוב לקב”ה, כמו הבניינים שנכנסים בעננים. הנשמה שלי יכולה להיות קרובה לה’ מאוד מאוד מאוד. בגלל זה הנשמה שלי דאגה בשמיים שהאבא והאמא יעשו בי את החור הגדול מאוד הזה, שממנו אני אגדל ואלמד, ומשם אדע לא להזיק אף פעם בחיים לאחרים כמו שעשו לי נזק, ואף פעם לא לצעוק על האחרים, כי הרגישות שלי לשני באה מהסבל שאני סבלתי.
 
ציטוטים מהרמח”ל – הרב הזה מצא בספרי הרמח”ל מסילת ישרים, דרך ה’ ועוד, כמה דברים שדיברנו עכשיו. מה זה נשמה יהודית? תגידי כלה, תגידי בת, מה שאת רוצה, העיקר תמצאי את החשיבות הפנימית שלך. מה המקור של כל זה? כל זה מדעת תבונות להרמח”ל:
“יסוד מעלת האדם זה הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ועל ידה באה התעלות לכל כוחות הגוף והנפש. עשה הקב”ה הנשמה הטהורה החצובה מתחת כסא הכבוד, ונפח אותה בתוך הגוף כדי לטהר ולקדש את הגוף. וכדי להעלות משפל מדרגתו החומרי אל המדרגה העליונה”.
כבר הבנו משהו.
כוח נשמה: הנשמה העליונה הזו, כל כוחה בא מצד הקשר שלה לעולמות העליונים. זאת אומרת היא כל הזמן מקבלת מלמעלה. ומצד הקשר הזה היא משפיעה על הנפש התחתונה מלמטה, ומעלה לדרגה רוחנית את הנפש. הנפש זה החלק שבא מהגוף, ואחרי זה הרוח, והנשמה מלמעלה נכנסת ומושכת את זה יותר למעלה.
הנשמה העליונה הזו, כאשר היא קשורה בעולם העליון מחד, ובכוחות הנפש מצד שני, כלומר יש כוחות שמעלים אותנו מלמעלה, ומלמטה כוחות שמורידים אותנו – יש כוח משיכה לאדמה. הגוף-נפש מושך למטה: שלילי, ביקורתי, ואני לא, ואני לא. ומצד שני הנשמה מושכת מלמעלה: את חשובה ואת יקרה. מתי שהנשמה הזו שמלמעלה, וזה הנשמה שבמוחי, שאני ממלאת את המוח בדברי תורה שהם אמת, אז היא משפיעה למטה ומעלה אותי שאהיה אדם שלם עם שלום בית בין הנשמה והגוף והנפש גם יחד.
 
אם אני מגיעה להיות בעלת רצון ובעלת בחירה, אני יכולה להשיג את השלמות הזו. ע”י כוח הבחירה, שאני בוחרת להיות איתה, ולא שלילית ומסכנה, מעלה הנשמה את הנפש. היכולת של האדם לקנות השלמות, אולם זה צריך להיות בבחירתו וברצונו. כלומר אי אפשר להכריח אדם לבחור את הבחירה הזו. אפשר להביא את הסוס למים אבל אי אפשר לכפות עליו לשתות. הגוף זה הסוס. אפשר להביאו לבית המדרש שילמד, אבל אם אין רצון זה לא יקרה.
אז אנו צריכים לעורר רצון, וזה בא דרך צעקה מתפילה. הקב”ה רוצה שאעורר רצון. וגם כוח בחירה. התופעה של כוח בחירה היא המאפיינת את גילויי הנשמה. זאת אומרת כוח הבחירה בא מהנשמה. הגוף לא אוהב לבחור מה שקשה לו לעשות, וגם לא אוהב שינויים. הוא רוצה שיהיה רק טוב, אבל באמת לשנות את עצמו הוא לא רוצה. הנשמה רוצה לעשות שינוי. וכוח הבחירה הוא המרכז והמהות המייחד את האדם מכל הבריאה. כלומר אם את רוצה לדעת שאת חיה כמו אדם, יהודי – תשתמשי בכוח הבחירה כל רגע. אל תיבהלי משינויים. אם חשבת עד היום כך, מהיום את יכולה להחליף. עד היום דיברת כך, ומהיום את מחליפה את השפה שלי. כל מה שאת רוצה להחליף בבית שלך, תבחרי, וזה הכוח לשנות כל הזמן.
 
נשמת האדם המייחדת אותו מכל חלקי הבריאה, ומייחדת אותו גם משאר בני האדם. זאת אומרת שיהודי יש בו נשמה שמבדיל אותו מהבהמה וגם מכל אומות העולם. ובכל נשמה יש גם חלק פרטי מיוחד שמבדיל אותו גם מכל עם ישראל. זאת אומרת אני ייחודי ביותר.
יש לכל נשמה תיקון שורשי, ומשם נמשך כל העניין של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, כי הוא לפי השורש הפרטי של כל נשמה.
הרמח”ל שואל, איך זה שכתוב שאם אתם רוצים לשמוע בקול ה’ יהיו לכם כל הברכות, ואם לא תרצו לשמוע יהיו לכם כל הצרות. משה רבנו שאל על התינוקות שלא חטאו שנכנסו בתוך הקיר במצרים, למה ה’ נותן לתינוקות לסבול, והרמח”ל שואל למה צדיק ורע לו. והוא אומר שכל זה קשור לשורש נשמה, שכל אחד בא ממקום אחר ויש לו תיקון אחר. וכל אחד משיג השגחה פרטית לפי המדרגה שהוא מוכן להשיג ולפי הזמן שבו האו מוכן לזה.
כל אחד יכול לשמוע אותו שיעור, האחד מפנים וחי כבר את הדברים, והאחד אומר עדיין לא הגעתי להפנים ההבנה הזו. לפי המדרגה ולפי הזמן כל נשמה תשיג זאת.
 
השורש הוא התורה לכל ישראל, ומתפשטת בפרטיות, נמצא בו חלק לכל אחד בפני עצמו. מה נותן לי לדעת מה מתאים לי ומה יבנה אותי ואיך להתנהג? רק התורה, כי זו התזונה לנשמה. יש תורה אחת לכל ישראל, ואני אבין את זה איך שהנשמה שלי מסוגלת להבין את זה. לכל יהודי יש חלק אחד בפני עצמו בכל התורה. וודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שמעמד הר סיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם ומגלה את חלקו בתורה.
זאת אומרת, יהודי וה’ והתורה זה אחד. הזוהר הקדוש אומר זאת: “קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא”. יש חלק בתורה ששייך לנשמה שלי, ושלמות התורה שהוריד לנו הקב”ה לא תבוא לידי ביטוי אלא רק כשאני מגלה את החלק שלי בתורה. ועל זה מתפללים ותן חלקנו. איפה החלק שלי.
ואיך אדע שהחלק שלי בא לידי ביטוי? תיקון הבריאה, יש תיקון לכל העולם, שמתחלק בין הנשמות, שניתן חלק לכל אחד ואחד. כמו שהקב”ה יודע איזה חלק מגיע לכל אחד ואחד, וזה עפ”י הטעם הנעלם. יש טעם נעלם למה היא סובלת כך.
איך אני חיה את חלק התורה שלי? לפי המצב שקיבלתי מה’. לפי ההווה שבא מהמהווה. לפי מה שיש ואין, לפי מה שמצוי או לא מצוי אצלי, לפי מה שאני מסוגלת או לא מסוגלת לשנות, לפי מה שנתון או לא נתון, לפי זה אני יודעת שאני עושה את התיקון שלי שמביא תיקון לכל העולם כולו להזמין משיח יותר קרוב. וגם איך אני חיה את המצב שלי, בשמחה וטוב לבב, לפי כוח התורה. וכל אחד מוצא את הכוח שלו לפי המצב שלו.
 
קיבלתי טלפון מחברה שעברה שנים של קושי, בעלה היה חולה נפש ברמה גבוהה, ואחרי 20 שנה נגמרו לה כל הכוחות ונשברה, והתחיל תהליך של גט, 4 שנים של מלחמות וצרות. היום היא אומרת לי מזל טוב, קיבלתי את הגט. ברוך ה’, הסתיים הכל. ומיד אחרי הגט היא נסעה לחברון, למערת המכפלה. למה, מה הקשר? היא אומרת שמה שנתן לה חיזוק כל השנים האלה, זה שהיא התחברה לפסוק שכתוב על יעקב אבינו שעשה לה כוחות כל השנים, מיד נסעה לחברון להתפלל על קבר יעקב אבינו. בדיוק מה שאומר פה הרמח”ל. מה יש לה מהפסוק הזה? שורש הנשמה שלה מחובר לחלק הזה, וזה נתן לה את הכוח לניסיון שלה. כשהסתיים הניסיון הזה, היא הולכת להודות לקב”ה על חלק התורה הזה שממנו היא קיבלה עידוד.
כל אחת מחפשת מחלק התורה שלה איך לשאוף לקבל חיזוק.
 
הנשמה שהיא חלק ממנו לא רוצה להישאר רק חלק ממנו, היא רוצה לחזור אליו ולהידבק בו, היא רוצה להיות שוב דבוקה איתו יתברך. כבר בעולם הזה, בגוף, היא שואפת כל הזמן מתי ארגיש שה’ איתי. אז תתענג על ה’ כותב דוד המלך. מתי אתענג על ה’ כבר בגוף הזה. עיקר פנימיות הנשמה זה שאיפה לעונג רוחני. כל תענוגי העולם הזה אינם משביעים ואינם ממלאים. כל הזמן מחפשים עוד ועוד, כמו שמביא מסילת ישרים – אין אדם נברא אלא להתענג על ה’, וזה התענוג האמיתי והעדן הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. על כן נבראה הנשמה על שאיפות של עונג. אין אדם נברא אלא להתענג. תענוג אנו מחפשים. מה התענוג היחיד האמיתי המצוי תמיד, ולא משנה עם מי את חיה? ה’.
 
תמיד מתחדשים אורות אל הנשמה. זאת אומרת אין נשמה שקיבלת בלידה והיא אותו דבר תמיד. תמיד יש חידוש של אורות על הנשמה, והם מזמינים את השלווה והטוב והתענוג שאת מרגישה כשאת זוכה להיות בקשר עם תורה ומצוות. כי אין תאוות הנשמות אלא להשיג קשר עם הקב”ה, וכל הזמן את יכולה למצוא חידוש בקשר הזה. עונג הנשמות הוא להבין, להשכיל, להכיר בבורא שחי איתך בתוכך, להיות בקשר איתו שזה דרך ללמוד, דרך תפילה ודיבור איתו, ודרך מצוות שהוא מבקש ממני ואני עושה בשבילו בכוונה תחילה, בבחירה, ברצון, אז אנו נותנים כל הזמן מזון לחלק שרוצה להידבק בו.
ויש כל הזמן חידושים שהנשמה מקבלת מלמעלה. יהודי בוחר לעשות להרגיש לחשוב דבר טוב, ברגע זה הוא מוסיף עוצמה מהבחירה שלו לעשות רצון ה’, אל הנשמה שבתוכו. הנשמה הזו לוקחת את הכוח הזה וממשיכה איתו למעלה, נותנת לכל החלקים למעלה להתעצם, ואז מורידה משם אורות חדשים שנכנסים בו בתוך הגוף, והרוח והנפש הכל מתחיל להתחדש מחדש בכוחות חדשים, דרך הכוח מלמעלה. זאת אומרת אנו כל הזמן מושפעים מהכוח מלמעלה. נשמה זה גם נשימה. הנשימות שאנו חושבים מי מנשים אותי, ה’ שומר על הנשמה שלי שהוא מנשים אותי בכל רגע, דרך נשימות והתבוננות אנו מורידים את הכוח מלמעלה לנשמה.
 
עכשיו יותר קל לעשות את התרגיל, כי יש לך כוח לשמוח כי את קשורה למעלה. מי שקשור למעלה לא נופל למטה. מי שנופל למטה, סימן שהוא לא קשור.

תגיות: , , ,