הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע י"ב ניסן תשע"א – שבת הגדול

  

פרשת אחרי מות עוסקת בעניין עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש, ובסיומה עוסקת הפרשה בענייני איסורי העריות שבתורה.
ידוע לכולם שלא בכל הקהילות יקראו השבת פרשת אחרי מות. דיברנו על כך בפרשת משפטים, שישנן קהילות שהחל מפרשת משפטים חילקו את הפרשה לשתיים – עד "אם כסף תלווה את עמי" פרשה אחת, ומשם פרשה אחרת, וזאת כדי להגיע לפרשת מצורע סמוכה לפסח, כדי לא לקרוא פרשת אחרי מות לפני פסח. לקיים מה שפוסק הטור בסימן תכ"ח, שבשבת הסמוכה לפסח בשנה מעוברת, קוראים בתורה פרשת מצורע. הוא מביא לזה סימן מפורסם: פקדו ופסחו, ובמעוברת סגרו ופסחו, מנו ועצרו, צומו וצלו, עמדו ותקעו.
ז"א עפ"י הטור, בשנה רגילה פקדו ופסחו – קודם פרשת צו ואח"כ פסח, ובמעוברת סגרו ופסחו – קוראים את סגירת המצורע ולאחר מכן פסח. אותן קהילות שפוסקים כמו הטור, קוראים בשבת הסמוכה לפסח פרשת מצורע, והדברים פשוטים ונפלאים, כי מצורע קשור לחג פסח. וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור – כל הירידה למצרים היתה לתיקון חטאי הלשון. יוצא שפרשת מצורע היא זו שצריכה להיות סמוכה לפסח, וכך פוסק הטור להלכה. אבל המחבר (הבית יוסף) לא מביא זאת להלכה, ולכן ברוב קהילות ישראל יקראו השבת פרשת אחרי מות.
 
הייתי רוצה לעמוד על פרשת אחרי מות.
ויאמר ה’ אל משה, דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת. אסור לו להיכנס מתי שהוא רוצה לקודש הקודשים, מותר לו לבוא לקודש הקודשים בענן הקטורת, ביום הכיפורים. זה היום שהכהן הגדול יכול להיכנס לקודש הקודשים.
בזאת יבוא אהרון אל הקודש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. והוא צריך להיכנס בבגדי לבן – כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו, ואבנט בד יחגור ומצנפת בד יצנוף, בגדי קודש הם, ורחץ במים את בשרו ולבשם.
ידוע לכולם שהכהן הגדול לא משמש לפני ולפנים בבגדי זהב, הוא נכנס אך ורק בבגדי לבן. רש"י: כי אין קטיגור נעשה סניגור, אם ייכנס בבגדי זהב, זה מזכיר את חטא העגל.
 
מה פירוש הדבר "בזאת יבוא אהרון אל הקודש"?
בתפילות הימים הנוראים אנו אומרים, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה. מעל המילה ותשובה ותפילה וצדקה כתוב "צום, קול, ממון". צום בגימטריה 136, קול 136 וגם ממון 136. ביחד זה 408, וזו הגימטריה של המילה זאת. בזאת יבוא אהרון אל הקודש – איך הוא בא אל הקודש, ע"י תשובה ותפילה וצדקה. בצום, קול וממון. כך אומרים המפרשים בביאורי התפילה של ראש השנה.
רמב"ן: כדי שהכהן גדול ייכנס לפני ולפנים לקודש הקודשים, הוא צריך הרבה זכויות. הוא נכנס פעם בשנה לקודש הקודשים לכפר על עם ישראל, וכולנו יודעים שהשכינה היתה מלווה את הכהן הגדול, כמו שסיפר רבי שמעון כהן גדול (יומא), כל פעם היה נכנס איתו ויוצא איתו זקן לבוש לבנים, ובשנה שהסתלק לבית עולמו ראה זקן לבוש שחורים, אז ידע שהשנה הוא מסתלק מן העולם. חז"ל שואלים, והרי כתוב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד, אסור לאף אחד להיות שם בשעה שהכהן הגדול נכנס, אז מי זה היה? הכוונה לשכינה הקדושה, היא ליוותה את הכהן הגדול, וזו המעלה הגדולה של הכהן הגדול, שנכנס פעם בשנה לקודש הקודשים.
 
הרמב"ן מביא מדרש על פרשת השבוע. בזאת יבוא אהרון – רבי יודן אומר פסוק לבאר את עניין הכהן הגדול. בכניסתו לקודש הקודשים היה נזקק הכהן הגדול לחבילות חבילות של מצוות בידו. מונה כאן הרמב"ן את כל המצוות הנכללות במילה זאת. ועם זה נתחבר להפטרה של פרשת השבוע, ההפטרה של שבת הגדול – וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים.
בזאת התורה – בזכות התורה נכנס הכהן הגדול. בזכות המילה, שנאמר זאת בריתי. בזכות השבת, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת. בזכות ירושלים, שנאמר זאת ירושלים. בזכות השבטים, שנאמר וזאת אשר דיבר להם אביהם. בזכות יהודה, שנאמר וזאת ליהודה. בזכות ישראל, שנאמר זאת קומתך דמתה לתמר. בזכות התרומה, שנאמר וזאת התרומה. ובזכות המעשרות, שנאמר ובחנוני נא בזאת אמר ה’ (הפטרת פרשת השבוע, שהקב"ה אומר שבעניין המעשרות אתם יכולים לבחון אותי). ובזכות הקרבנות, שנאמר בזאת יבוא אהרון אל הקודש.
אילו קורבנות? כלי יקר: פר בן בקר, איל לעולה ושני שעירים. פר בן בקר, כנגד אברהם אבינו, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם. איל כנגד יצחק שנשחט תמורתו איל, ושני שעירים כנגד יעקב, שנאמר וקח לי משם שני גדיי עיזים. כל מה שנכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, זה כנגד האבות הקודשים. אז הוא צריך את הפר כנגד אברהם, את האיל כנגד יצחק ואת שני השעירים כנגד יעקב.
 
הכלי יקר מחדש כאן חידוש גדול, שכל הדברים האלו היו ביום כיפור. המילה של אברהם אבינו – השלישי למילה של אברהם אבינו – היתה כפי שאנו יודעים בפסח, שכתוב שאפתה להם עוגות מצות, ומשם הלכו ללוט וכתוב ומצות אפה להם ויאכלו. אז יוצא שהברית של אברהם אבינו היתה בפסח. וזה גם מה שהמלאכים בישרו לו – כעת חיה ולשרה בן, והרי ידוע שיצחק אבינו נולד בחודש ניסן, אז פשוטם של הדברים, שזה היה בחודש ניסן.
מביא הכלי יקר פרקי דרבי אליעזר, שהברית של אברהם אבינו היתה ביום כיפור. איך זה מסתדר, הרי זה לא בזמנו, זה לא בשמיני, ואם זה לא בשמיני איך אפשר למול ביום כיפור. איך הוא מל ומה הוא מל זה כבר סוגיות מאוד מעניינות בדברי רבותינו.
הכלי יקר אומר שהברית של אברהם אבינו היתה ביום כיפור, איך זה מסתדר עם המדרשים שזה היה בפסח – תוספות במסכת ראש השנה בדף י"א מבאר את שתי הדעות בחז"ל. יצחק אבינו, העקידה גם היא היתה ביום הכיפורים, שנאמר בהר ה’ ייראה, והעניין של שני השעירים – אחד לה’ ואחד לעזאזל – בוודאי שהיה ביום כיפור.
 
עד כאן הדברים הקשורים לפרשת השבוע בעניין עבודת השעירים ומה שהביאו רבותינו על העניין של בזאת יבוא אהרון אל הקודש – בזכות המצוות שנכתבו בשם זאת, ובזכות שני השעירים – שיעקב אבינו הביא ליצחק אבינו שני גדיים, בזכות זה זכה הכהן הגדול להקריב שעיר אחד לה’ ולשלוח את השעיר השני לעזאזל.
 
בשבת שעברה חיפשתי קצת במפרשים מישהו שמדבר על החיבור שבין פרשת אחרי מות לבין פסח. בד"כ פרשת צו היא היוצאת לפני פסח. שם מאוד קל למצוא את החיבור לפסח, כי בפרשת צו התורה מדברת על קורבן תודה. קורבן תודה שמביאים אדם היוצא מבית האסורים, העובר מדבריות, העובר ימים וחולה שמתרפא. בפסח יש כל הארבעה דברים הללו – גם חבוש שיצא מבית האסורים, גם עברו את המדבר, גם עברו את ים סוף וגם חולה שנתרפא, שבמעמד הר סיני התרפאו מכל המומים. אז חג הפסח זה קורבן תורה.
האברבנאל אומר שזו שאלת הבן, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. הלילה הזה כולו מצה, הבן שואל על קורבן תודה. הרי קורבן תודה באים 40 לחמים – 30 מהם מצות ו-10 חמץ, אז שואל הבן – אם קורבן פסח הוא קורבן תודה לקב"ה, אז איפה החמץ? כך שואל הילד, אומר האברבנאל. אז יש קשר בין פרשת צו לבין פסח.
על הקשר בין פרשת מצורע לפסח דיברנו בשבוע שעבר. אבל מה הקשר בין פרשת אחרי מות לבין פסח? לא מצאתי בין המפרשים אחד שמחבר את פרשת אחרי מות לפסח, שזה דבר נדיר מאוד, רק בשנה מעוברת, שא’ של ראה"ש חל ביום ה’. ואז יוצא גם שפרשת נשא באה לפני חג השבועות. כנראה שבגלל הנדירות, לא רבים עוסקים בזה.
מצאתי אחד שמעיר הערה קלה, שבפרשת אחרי מות יש פרשת העריות, ואחד הדברים שבזכותם נגאלו בני ישראל ממצרים זה שהיו גדורים בעריות. אז זה הקשר.
 
מצאתי דברים הפכיים בין פסח ליום כיפור. הדבר הראשון, אכילת מצה היא המצווה היחידה בתורה – ובזמננו מקיימים מצווה מדאורייתא באכילה – המקום היחיד שכתוב לאכול ולקיים מצווה, זה בליל הסדר, זה המצווה של אכילה. אמנם הגאון אומר שגם בכל שבעת ימי הרגל, על כל כזית שאדם אוכל יש לו מצווה. אבל בתורה כתוב הכזית הראשון בליל הסדר (2 כזיתים) זה המצווה שאדם אוכל.
נכון שכתוב גם בסוכות, בלילה הראשון של סוכות, אבל שם לא כתוב בתורה לאכול. כתוב תשבו כעין תדורו, ממילא כמו שאתה אוכל בבית אתה צריך לאכול בסוכה. אבל המקום היחיד שהתורה אומרת לאכול, אכילת מצה היא האכילה היחידה מדאורייתא.
מצאתי מכנה משותף הפוך בין זה ליום כיפור. יום כיפור הוא היום היחיד בשנה שנאמר בו בתורה לא לאכול. פסח הוא היום היחיד שנאמר בו לאכול, ויום כיפור הוא היום היחיד שנאמר בו לא לאכול.
מצאתי עוד מכנה משותף הפוך – ערב יום כיפור יש מצווה לאכול. ועיניתם את נפשותיכם בתשעה, אומרים חז"ל: אלא כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה בתשיעי ובעשירי. בערב פסח הבכורים מתענים, וכדי לא להתענות הם צריכים להשתתף בסעודת מצווה. אז יש מכנה משותף הפוך.
 
מצאתי מכנה משותף אחר – השבת לפני פסח נקראת שבת הגדול, והשבת לפני יום כיפור נקראת שבת תשובה. שתי השבתות שיש להן שמות בשנה, הן שבת תשובה ושבת הגדול.
 
עלה לי רעיון, ואח"כ התברר שהוא מוגבל לאשכנזים בלבד, לכן אבקש את סליחת עדות המזרח. לתומי הייתי בטוח שמנהג זה נפוץ אצל כולם. בני עדות אשכנז נוהגים ללבוש בליל הסדר בגד שנקרא קיטל. (המרוקאים לובשים ג’לביה, אז יש כבר מכנה משותף. רק הג’לביה היא בצבעים שונים, יש אפור, יש אוף וייט, יש לבן. האשכנזים לובשים לבן מלמעלה עד למטה פעמיים בשנה – כיפור ופסח. אז יש מכנה משותף בין פרשת אחרי מות שעוסקת ביום כיפור לבין פסח – הקיטל.
תיכף נראה שהקיטל הזה הוא חגיגה שלמה, שנבין איתו שכל העבודה של ליל הסדר בנוי על העניין הזה. דבר נורא.
אתמול אמר לי יהודי שעולי לוב לובשים בגד לבן. הבוקר אמר לי יהודי שחלק מהתימנים לובשים טלית בליל הסדר (ולא רק התימנים, גם כמה חסידויות). אני חושב שמה שמונח בטלית זה משהו אחר לגמרי מקיטל, כי טלית קשורה בעניין קבלת העבדות בציצית, לכן אשה נותנת לבעלה ציצית, כדי להגיד לו שיהיה עבד של הקב"ה, לכן הולכים עם טלית מקדימה ומאחורה, זכר לקריעת ים סוף וקבלת עבדות. זה שהפכנו להיות מעבדים לפרעה לעבדים לה’, הציצית זה הביטוי להיות עבד של הקב"ה. אז עניין הציצית זה דבר בפני עצמו.
 
חשבתי מה העניין של הקיטל. ביום כיפור זה מובן – או שזה בגדי מתים ובא להכניס את האדם לחרדת הדין, או שזה דומה למלאכי השרת, וביום כיפור עם ישראל לא אוכלים ולא שותים ואסורים בחמשת העינויים, אז הם דומים למלאכי השרת. וכן, עניין הלבן בא לבטא את ליבון העוונות, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו. אז לובשים לבן.
כל זה מתאים ליום כיפור. מה זה קשור לפסח? אז אפשר לומר (וגם כתוב בהלכה) שנוהגים ללבוש בגדי לבן, כי האנשים שותים יין ויש חשש שיבואו לזחיחות הדעת, אז לובשים לבן כדי להכניס אותם למורא ופחד.
 
אנו רוצים להיכנס קצת יותר לעומק הדברים, ולמרות שבחלק מהמפרשים כתוב שעניין בגדי הלבן בפסח זה אות לשמחה. גמרא בתענית: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים. משמע שבגדי לבן הם בגדים משמחים. גם טור בהלכות ראה"ש מביא בשם מדרש, שאומות העולם בשעה שיש להם דין לובשים שחורים ומתעטפים בשחורים ומגדלים זקנם ואינם חותכים ציפרניהם, לפי שאינו יודע מה ייצא בדינו, אבל ישראל אינו כן, לובש לבנים ומתעטף לבנים ומגלח זקנו ומחתך ציפרניו, ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, כיוון שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס.
זאת אומרת שבגדי לבן הם בגדי שמחה. אומות העולם בזמן של דין נמצאים במרה שחורה, לובשים שחור מגדלים שיער. ולא רק אומות העולם, רוב הנידונים שבאים לבית משפט, עבריינים בכירים כשהם יושבים על כסא הדין, הם תמיד שמים כיפה. פעם שאלתי אחד, אתה דתי? אומר לא, אבל השתדלות צריך לעשות. אמרתי לו שיוריד, כי הוא יקבל עוד 5 שנים בגלל הכיפה, כי אם אתה הולך עם כיפה ואתה עבריין תקבל עונש יותר חמור.
 
אם זה בגלל שמחה, פסח ויום כיפור זה שמחה, כי אנו שמחים שאנו עומדים לפני הדין של הקב"ה, אז אם זה בגד של שמחה, אז זה שייך לפסח. אבל אם זה בגד של שמחה, למה לא לובשים את זה בסוכות? ושמחת בחגך נאמר על סוכות. ובסוכות לא כתוב ללבוש בגד כזה. מה מיוחד בפסח?
חלק מהמפרשים אומרים, שאם זה בעניין ליבון עוונות, לובשים קיטל כיוון שכתוב בפסוק ויסע משה את ישראל מים סוף, אומרים חז"ל שהסיעם מעוונותיהם. והיות וכתוב במשנה ברורה שכל האומר "אז ישיר" בשמחה נמחלים לו כל עוונותיו, יוצא שעם ישראל אמר "אז ישיר" בשמחה, אז נמחלו לו כל העוונות, אז ממילא לבשו קיטל כדי להראות שהיה מחילת עוונות בפסח. על פי זה צריכים ללבוש קיטל בשביעי של פסח, לא בא’ בפסח.
 
מה היסוד שמונח כאן? ראיתי עוד מפרשים שאומרים, שכמו שעם ישראל ביום הכיפורים יוצא מעוונותיו, יש לו חירות מטומאת העוונות שלו, ליל הסדר הוא ליל החירות שאדם יוצא מטומאת מצרים, אז בגלל זה לובשים לבן.
בספר סדר היום, לרבי משה בן רבנו מכיר, כתוב במפורש: סדר הנהגת ערב פסח, אם יש לו בגדים לבנים ללבוש, הגון וראוי הוא, שהוא סימן חירות שיצאנו בדימוס וזכינו בדין בחמלת ה’ עלינו, וכל הנמלט מן הדין ראוי ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים. וכל שכן וקל וחומר שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, עדיין היינו אנו ובנינו משועבדים לפרעה, ואכן בכל פסח ראוי להזכיר את הגמול שגמל הקב"ה עימנו להיותנו בני חורין תחת ממשלתו, קדושים וטהורים ולא משועבדים, ומוטבעים בבוץ תחת שעבוד מצרים הקשה, מלאים בשיקוצים ובגילולי מצרים.
 
מצאתי מרגלית במהר"ל בגבורות ה’ פרק נ"א. עפ"י זה יש לנו חיבור בין פרשת אחרי מות לחג הפסח.
כותב המהר"ל: ויידע עורך הסדר, שבשעה שעורך את הסדר ילבש בגדי לבן, כי הוא ככהן גדול משרת לפני ולפנים ביום הכיפורים. אדם שעורך את הסדר הוא כמו כהן גדול שנכנס לפני ולפנים ביום כיפור, וכמו שכהן גדול נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן, שיידע כל עורך סדר, שמעמדו הרוחני בעת שעורך את הסדר כמו כהן גדול שנכנס לקודש הקודשים אחת בשנה.
חשבתי על פי זה, כתוב בדעת הזקנים בעל התוספות, שכל בקשה שמבקש הכהן הגדול ביום הכיפורים לפני ולפנים, מתקבלת. ריב"א: לכן אסור לכהן גדול לקחת אלמנה, כי אם שם עיניו על אשה מסוימת שהוא רוצה להינשא לה, הוא יבקש בקודש הקודשים שהאיש הזה ימות כדי שיוכל להינשא לה. לכן הוא יכול לשאת רק אשה בתולה. יוצא שאם המהר"ל אומר שהמעמד של עורך הסדר הוא שווה ערך לכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, פירוש הדבר שליל הסדר הוא הלילה גדול ביותר בשנה מבחינת אותו אדם שעורך את הסדר.
 
עוד נקודה. מהרש"א בתחילת מסכת יומא: מה פירוש הדבר מקראי קודש זכר ליציאת מצרים? 2 חודשים בשנה הם כנגד שם הוויה שאינני יודע איך מבטאים אותו, אנשים שמבינים בקבלה אמרו לי שזה כוונת השמות של החודש הזה, זה שם שנקרא א’ ה’ ו’ י, זה שם החודש. לא יודע איך מבטאים ומכוונים אותו. חשבתי שהוא מופיע בסדר הכוונות של הבני יששכר, וזה לא מופיע שם. אומר המהרש"א: 2 חודשים בשנה מסודרים על שם זה. חודש תשרי, א’ בתשרי זה ראה"ש, י’ בתשרי זה יום כיפור, אחרי ה’ ימים זה סוכות, ואחרי ו’ ימים זה שמיני עצרת. כל הרגלים של תשרי נמצאים בסדר הכוונה של א’ ה’ ו’ י’. אם אתה מחבר את האותיות הללו ביחד, המספר 22, וזה הכוונה של היום האחרון של שמחת תורה, שמיני עצרת, בכ"ב בתשרי.
אותו דבר מופיע גם בחודש ניסן, אותה כוונת ה’. א’ בניסן זה היום שבו נבנה המשכן, והיתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, ויום זה נטל 10 עטרות (שבת פ"ז). י’ בניסן שבת הגדול, הוא כנגד יום כיפור בתשרי. של"ה הקדוש: לכן נקרא שבת הגדול, כנגד יום הכיפורים, שנקרא צומא רבא – הצום הגדול. י’ בניסן הוא גם היארצייט של מרים. השנה שבת הגדול יוצא בתאריך י"ב בניסן.
אחרי י’ בניסן 5 ימים זה חג הפסח, ו-6 ימים אחרי זה שביעי של פסח. זה כנגד שם א’ ה’ ו’ י’. זה השם שמכוונים בשני החודשים, תשרי וניסן, וזה במחלוקת שמופיע בחז"ל מתי נברא העולם אם בתשרי או בניסן, וגם למאן דאמר בניסן הוא נברא, ההריון התחיל בתשרי.
 
פרקי דרבי אליעזר, פרק כ"א, מביא דבר חידוש: בליל הסדר של השנה הראשונה לבריאה (צריך לדעת אם זה למאן דאמר בתשרי נברא, או למאן דאמר בניסן נברא), קרא אדם הראשון לשני בניו, קין והבל, ואמר להם – בליל זה עתידים בני ישראל להקריב קורבנות פסחים. אדם הראשון אומר לשני בניו שבלילה זה, י"ד בניסן, בעוד 2448 שנה, הקב"ה יצווה את בני ישראל להקריב קורבן פסח. הקריבו גם אתם לפני בוראכם. תנצלו את הלילה הזה, זה ליל שימורים, הלילה השמור ביותר אצל הקב"ה מששת ימי בראשית, כדאי לכם להביא קורבנות.
הביא קין מהירוד שבפרי האדמה, זרע פשתן, הביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן, כבשים שלא נגזזו לצמר, ונתעב מנחת קין ונתרצית מנחת הבל, שנאמר ויישע ה’ אל הבל ואל מנחתו.
ישנם 2 ביאורים לא מוכרים על פרקי דרבי אליעזר. הביאור המוכר הוא רד"ל, רבי דוד לוריא, גם מדרש רבא יש לו ביאור נפלא. אבל יש עוד 2 ביאורים נפלאים – האחד נקרא פר אחד, ביאור חיים פלאג’י, והשני נקרא ולא עוד אלא, של רבי חיים הכהן מאיזמיר בעל שבט מוסר, מדרש תלפיות ועוד ספרים.
אלו שני מבארים על פרקי דרבי אליעזר. ביאור נוסף שאני רוצה לצטט, הוא שפתי כהן, מגורי האר"י (לא הש"ך על התורה. יש ספר כזה). הם עומדים על דבר מאוד מעניין, הקשור לליל הסדר. שואלים כולם למה הביא קין מפרי האדמה, ועוד פשתן. יכול להביא עגבניה, מלפפון, גזר, לא חסר פירות. למה פשתן, שיש האומרים שהוא הירוד שבמינים שגדלים באדמה? זוהר בפרשת קדושים (וגם המפרשים מביאים בפרקי דרבי אליעזר), שסופי תיבות של המילה קורבן זה פשתן. קוף אות אחרונה זה פ’, ריש אות אחרונה זה ש’, בית אות אחרונה זה ת’, נון אות אחרונה זה נ’. פשתן.
בא הספר ולא עוד אלא (וגם בשפתי כהן בשם האר"י), ואומר שקין הביא מפרי האדמה פשתן, כי אדם הראשון גילה להם מה הולך להיות בזה הלילה, שעתידים בני ישראל לצאת ממצרים, ופרעה נכנס בים. אמר קין – פרעה עתיד לצאת ממני, אם הוא מצאצאי, אני לא הולך להקריב קורבן להצלחת עם ישראל אלא להצלחת פרעה. פשתן זה הסמל של פרעה – יבושו עובדי פשתים (ישעיהו י"ט). רש"י בפרשת בראשית: 4 נהרות יוצאים מעדן, אחד מהם נקרא פישון, ממנו יוצא היאור שמשקה את מצרים וממנו מגדלים פשתים. יוצא שהסמל של מצרים זה פישון, פשתן. לכן רצה קין להביא קורבן להצלחת מצרים, פשתן.
שפתי כהן בפרשת בראשית: לכן נאמר שהברד הכה, והפשתה נוקתה. היות והמצרים עבדו את הפשתן, באה מכת ברד והכתה את הפשתן. לכן הוא הביא מפרי האדמה, כי אדמה כינוייה עפר, וזה אותיות פרעה. לכן הביא קין מפרי האדמה, כדי לחזק את כוח פרעה בעולם.
 
חיים פלאג’י אומר: כתוב ויישע ה’ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ומנחתו לא שעה – בזכות הקורבן של הבל הושיע הקב"ה את עם ישראל במצרים. בזכות ויישע של הקורבן, הגיע ויושע ה’ את ישראל מיד מצרים. הבל גלגולו הוא משה רבנו – ר"ת משה זה משה, שת, הבל. הנשמה של הבל עברה לשת, ומשת הגיעה עד משה רבנו. הנשמה של האיש המצרי שהכה את העברי זה נשמתו של קין, ולכן הרגו בגלגול זה. לכן גם משה התחתן עם ציפורה, שהיתה האשה השנייה של הבל, שבגלל זה היתה המריבה בין קין להבל. יוצא שמשה רבנו הוא בעצם הבל במקור. הלך הבל המקורי והביא מבכורות צאנו, כדי לחזק את הכוח של יציאת ישראל ממצרים.
 
בפרק ל"ג בפרקי דרבי אליעזר מספר המדרש אירוע נוסף שקרה בליל הסדר, 1800 שנים מאוחר יותר. חזר אירוע די דומה. הגיע ליל יום הפסח, קרא יצחק לעשו בנו הגדול, ואמר לו: בני, זה הלילה כל העולם כולו אומרים בו הלל, ואוצרות טללים נפתחים בזה הלילה, עשה לי מטעמים עד שאני בעודי, ואברכך. יצחק אבינו מגלה עכשיו רק לעשו מה שאדם הראשון גילה לשני בניו. הלילה הזה הוא ליל שימורים, הוא שמור אצל הקב"ה מששת ימי בראשית, תביא קורבן, תביא לי מטעמים, והלילה הזה תקבל ברכה.
ורוח הקודש משיבה ואומרת אל תלחם את לחם רעי. הלך להביא ונתעכב שם. מופיע בילקוט שמעוני, שהוא תפס צבאים, קשר אותם, בא מלאך ושחרר, שוב תפס ושוב בא מלאך ושחרר. לא היה לו מה להביא ליצחק לאכול, אז תפס כלב והביאו ליצחק אבינו (תרגום יונתן בן עוזיאל). כידוע, מצרים זה כלב. מיד נראה איך נחבר את הכלב של עשו לפשתן של קין.
 
רבקה שמעה מה שאמר יצחק אבינו ואמרה ליעקב: בני, הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו, העליונים אומרים שירה, הלילה הזה עתידים בניך להיגאל מיד השעבוד, הלילה הזה עתידים לומר שירה, עשה מטעמים לאביך עד שהוא בעודו, יברכך.
שואל המדרש: הלך והביא לו 2 גדיי עיזים. וכי שני גדיי עיזים היה מאכלו של יצחק? מה הוא צריך 2 גדיי עיזים? והלא נאמר במשלי: צדיק אוכל לשובע נפשו. מה כבר אוכל צדיק? רש"י: אלא אחד כנגד פסח ואחד כנגד חגיגה.
יוצא שליל הסדר הנוסף שגילו מה נעשה בשמים עוד לפני שבני ישראל השתעבדו שם בכלל, ידע כבר אדם הראשון שעם ישראל עתיד להיגאל בעוד 2448 שנים, וקין והבל פועלים פעולות – קין לחזק את פרעה והבל לחזק את עם ישראל. מגיע יצחק אבינו ורוצה לתת את הברכות לעשו, ורבקה שולחת את יעקב לקבל את הברכות. יעקב מביא 2 גדיי עיזים, אחד לפסח ואחד לחגיגה.
 
מגלה עמוקות בפרשת וישלח: שם לא אכלו רק קורבן פסח, אלא גם אכלו מצות ושתו 4 כוסות. ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. איזה לחם היא עשה? ערב פסח היה, ליל הסדר, אמרה רבקה שיביא קורבן פסח וחגיגה, והיא תעשה מצות בעצמה, והמלאך מיכאל הביא בקבוק יין (תרגום יונתן בן עוזיאל – ויביא לו יין וישת). יצחק אבינו עושה ליל הסדר. רבקה עושה את המצות, יעקב אבינו מביא 2 גדיי עזים. מרור לא היה שם, הסתפקו בעשו שהיה מרור לכל הדעות. זה היה ליל הסדר הראשון.
 
מדרש בראשית רבה, פרשת ס"ה אות י"ד, שואל שאלה: קח לי שני גדיי עיזים טובים. מה זה טובים? אמר רב חלבאי: טובים לך, שעל ידם אתה מקבל את הברכות. וטובים לבניך, שעל ידם מתכפר להם ביום הכיפורים. דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם לפני ה’ תטהרו. מה שיהיה כפרת יום הכיפורים, שהקב"ה עתיד לבחור את היום הזה שיהיה יום הכיפורים. עפ"י המדרש זה היה צריך להיות בחודש אב. עתיד הקב"ה ליתן את התורה, והוא קבע שיום הכיפורים יהיה בי’ בתשרי. הכפרה של יום הכיפורים תקבל אותה הלילה, בליל הסדר.
 
בפרשת השבוע מחר נקרא: ונשא השעיר את עוונותם אל ארץ גזירה. השעיר זה עשו. עשו נקרא בשם שעיר, שנאמר הן עשו אחי איש שעיר. ונשא את עוונותם – אל תקרי עוונותם, אלא עוונות-תם, מיהו תם – יעקב אבינו, שנאמר איש תם יושב אהלים. זאת אומרת שכל ה-2 שעירים שהביא יעקב אבינו לאכול ליצחק, מזה קיבלנו את 2 השעירים ביום הכיפורים.
 
אז יש לנו ביאור נפלא למה הולכים עם קיטל. אז למה הולכים עם קיטל לבן? כי כל מה שקיבלנו את יום הכיפורים שהולכים בו בלבן, היה בליל הסדר. כי רבקה אמרה שאם יביא עכשיו 2 גדיי עיזים, יקבל במתנה את יום כיפורים, אז בליל הסדר הולכים בלבן זכר לזה שקיבלנו את יום הכיפורים בליל הסדר.
 
יש מנהג שנוהגים ברוב העדות, לגנוב אפיקומן. זה הדרמה המרכזית אצל הילדים. האבא בוצע את האפיקומן, שם אותו בצד והילדים באים ולוקחים. חוטפים את המצה בשביל התינוקות שלא יישנו (פסחים דף ק"ט). צריך להשאיר את הילדים ערים עד אכילת אפיקומן, אז אם הם גונבים את האפיקומן וצריכים לבקש מתנות, זה שומר אותם ערים.
בגמרא לא כתוב לגנוב. בהלכה כתוב: חוטפים מצה – לא כתוב לגנוב, לא כתוב אפיקומן.
מה פתאום גונבים את האפיקומן? מה העניין של לגנוב?
 
לרבי אליהו הכהן מאיזמיר יש ספר שנקרא מנחת אליהו. שם כתוב שבשעה שעשו הגיע, ואמר: יקום אבי ויאכל מציד בנו, אמר לו יצחק – בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. (תרגום: במרמה זה בחכמה). במרמה – גימטריה אפיקומן. איך נכנס אפיקומן ביחד עם מרמה? מלמד שנתן לו יעקב לאכול אפיקומן. אחרי שיצחק גמר לאכול, נתן לו אפיקומן. היה חשוב לתת לו אפיקומן, כדי שלא יוכל לאכול ממה שעשו יביא לו, כי אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. אסור לאכול אחרי האפיקומן, ואם לא יוכל לאכול עד הבוקר לא יוכל לברך את עשו. אז בא אחיך במרמה, בא בחוכמה, בזה שנתן לו לאכול אפיקומן, ואחרי זה הוא לא יכול לאכול.
לכן נוהגים לגנוב את האפיקומן, כמו שעשה בחוכמה, לתת לו אפיקומן כדי שלא יוכל לברך את עשו, כמו שעשה זאת במרמה, לזכר זה גונבים את האפיקומן במרמה. עושים מעשה כעין מרמה.
הגדה "כמוצא שלל רב": מעשה ברבי שמעון סופר, שהתארח אצל אביו החת"ם סופר בליל הסדר (ראיתי אותו סיפור בדיוק, ובו הנכד של רבי שמעון סופר התארח אצל סבו שמעון סופר). באמצע הסדר שאל את אביו למה גונבים אפיקומן? ענה להם – זכר למה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. פסחים קי"ג: אסור לגור בעיר שאין בה כלבים. (מה עושים בבני ברק לא יודע, כנראה יוצאים ידי חובה בפרדס כץ או רמת גן). כי הכלבים מגנים על תושבי היישוב מגנבים, שמפחדים מכלבים יותר משוטרים. אם כך, בליל הסדר כתוב שלא יחרץ כלב לשונו, אז המצרים גנבו מכולם. לזכר זה נוהגים לגנוב האפיקומן. תשובה מאוד מעניינת.
בסיפור השני כתוב שהנכדים שאלו כשחטפו את האפיקומן, והוא ענה להם את התירוץ באמצע הסעודה. שאלו אותו למה לא ענה מיד? ענה: כדי שתדעו שאם יש שאלה לא עוצרים, ממשיכים הלאה. יהודי צריך לדעת שאם יש לו שאלות, הוא לא צריך לקבל את הפיתרון באותו רגע, גם בהמשך אם יבוא הפיתרון זה גם טוב.
 
זה בנושא הקיטל. בן איש חי בפרשת צו בספר ההלכות, שנה ראשונה אות ל"ט: נוהגים לא להכות את הכלבים ביום א’ וב’ בפסח. במקום אחר כותב שנוהגים לשחרר את הכלבים בימים אלה. זכר למה שנאמר לא יחרץ כלב לשונו. רק למען הידיעה כמה צריך להכיר טובה לכלבים האלה.
 
כל מה שדיברנו, אני רוצה לקשור ביחד. כל מה שאמרנו עכשיו מופיע בעניין אחד. אם אמרנו עד כה שיעקב אבינו קיבל את הברכות בליל הסדר, ובזכות זה קיבלנו יום כיפור, ואם כך יש קשר בין פרשת אחרי מות לפסח, ואם כן יש קשר לקיטל, שלובשים ביום כיפור, שקיבלנו בפסח ולכן לובשים לבן בליל הסדר, נראה מה שכתוב במדרש במדבר רבא בפרשה ד’. כתוב שכאשר קיבל יעקב את הברכות, לבש את בגדי עשו החמודות. המפרשים אומרים דעות שונות ממה זה עשוי – מארנבת, מצמר גמלים, מציפורן, ממה שהשיל הנחש את עורו. כל מיני דעות. בתורתו של רבי מאיר כתוב כותנות אור.
במדבר רבה פרשה ד’: בשעה שעשה הקב"ה בגדים לאדם הראשון כותנות עור, אמר לאדם הראשון אתה בכור, אתה עומד להקריב קורבנות (כי עד חטא העגל הבכורות הביאו קורבנות, ומחטא העגל זה עבר לכוהנים), אתה צריך בגד של כהן גדול שמקריב קורבנות. יוצא שהבגד שעשה הקב"ה לאדם הראשון, זה בגדי לבן של כהן גדול. הבגד הזה עבר מבכור לבכור. עד שהגיע ליצחק אבינו שנתן לעשו. באותו רגע שראה שנשותיו של עשו מקטרות לעבודה זרה, הוא לקח לו את הבגד. יוצא שהבגד הזה, בגדי לבן, הוא הבגד שקיבל בו יעקב את הברכות. אם הוא לבש בגדי לבן בליל הסדר, אנו לובשים בגד זה לקבל את זכויות הברכות של יעקב אבינו בליל הסדר.
 
בעל ההגדה חיבר כל מה שאמרנו במשפט אחד – חד גדיא, חד גדיא, דזבין אבא בתרי זוזי. בעל החיים היחיד שמזכירים אותו פעמיים בפיוט הזה, הוא הגדי.
לגאון מוילנא יש ביאור על חד גדיא. כל הפסח בנוי על 2 גדיים – 2 הגדיים שהביא יעקב אבינו ליצחק, מזה מתחיל כל ההוויה של עם ישראל. ע"י קבלת הברכות של יעקב שהיתה בליל הסדר, בזכות הברכות הללו זכינו לכפרת יום הכיפורים. וכלל גדול אצלנו, שכל הטובות שהיו ושיהיו, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, ירשנו מאבותינו בעת שבירך יצחק את יעקב, ולולי הברכות חסרנו הכל, והכל היה הולך לעשו. והסיבה לברכות היו 2 גדיי עיזים, אחד לפסח ואחד לחגיגה. ודרשו רבותינו קח לך 2 גדיי עיזים, טוב לך וטוב לבניך – טוב לך שתירש את הברכות, וטוב לבניך להביא 2 שעירים לכפר עליהם ביום הכיפורים. זה שנאמר אחד לה’ ואחד לעזאזל.
מה יהיה עם עם ישראל מהראשית ועד האחרית. ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות זה כבר הסיום, בואו של משיח. הכל מתחיל משני הגדיים שהביא יעקב אבינו ליצחק בליל הסדר. הוא בא עם בגדי לבן של כהן גדול, מביא את שני השעירים ומקבל את הברכות. למה מגיעות לו הברכות, הרי עשו הוא הבכור? כי יעקב אבינו קנה את הבכורה – דזבין אבא בתרי זוזי, בלחם ובנזיד עדשים. הסברנו שלפני מתן תורה הבכור הוא לא זה שיצא ראשון אלא זה שנוצר ראשון, ויעקב אבינו נוצר ראשון לפני עשו, ולכן הוא מחזיק אותו ברגל, ככתוב: ויעקבנו זה פעמיים. למה קוראים לו יעקב, כי הוא עכב אותו, רצה לקחת לו את הרגל. אתה יוצא לפני הזמן, אתה לא הבכור, אני נוצרתי ראשון, לכן הבכורה מגיעה לי. חוץ מזה קניתי את הבכורה בלחם ובנזיד עדשים.
 
כל המהות של עם ישראל מתחיל משני הגדיים של יום כיפור. מכאן ההתחלה של עם ישראל. למה זה מגיע לו? כי אבא קנה זאת בשני זוזים. באור נוסף: אבא נתן את זה ליוסף הצדיק בשני זוזים. למה הכוונה? כתוב בחז"ל, שאת כל הברכות שקיבל יעקב מסר ליוסף. המקום היחיד בברכת יעקב לשבטים שמופיעה המילה ברכה, היא מופיעה אצל יוסף הצדיק. ברכות אביך גברו על ברכות הורי. כל הברכות שקיבלתי מאבא, מיצחק אבינו, וקיבלתי מהקב"ה יותר ממה שקיבלתי מאבא – ברכות אביך גברו על ברכות הורי – אני נותן לך, אתה מקבל את הברכות.
חוץ מזה, אתה הופך להיות בכור השבטים. אעפ"י שראובן כוחי וראשית אוני, אתה הבכור. לא נהיית בכור קודם בגלל לבן הארמי שביקש לעקור את הכל, אלמלא שהחליף את לאה ורחל, היה יוסף הבכור.
הלך יעקב ונתן הכל ליוסף, ועשה לו כתונת פסים – מה זה כתונת פסים? לעולם אל יעדיף אדם בן בין הבנים (שבת דף י’ ע"ב), בגלל שני סלעים שנתן יעקב ליוסף, נתגלגל הדבר וירדו למצרים. אעפ"י שהגזירה כבר היתה בברית בין הבתרים – ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – אבל המהות התחיל מיוסף, בזה שהעדיף יעקב את יוסף, בגלל זה קינאו בו האחים. בגלל שני סלעים מילת.
 
חד גדיא דזבין אבא – הוא מכר ליוסף בשני סלעים. ואז – ויקנאו בו אחיו. אם האחים קינאו בו, בגלל זה ירדו למצרים. ואתא שונרא – החתולה. החתולה היא המקנאת יותר מכל בע"ח (הגאון מוילנא). זה כינוי לשבטים שקינאו ביוסף. הם מכרו את הגדי, את יוסף, למצרים.
ואתא כלבא ונשך לשונרא. דיברנו שהכלב הוא פרעה, כי הכלב מלקק דם, ופרעה רחץ בדמם של 300 ילדים. בספר מלכים אומר הנביא: כשם שליקקו הכלבים את דם נבות, כך ילוקו הכלבים את דמך. אז דם זה סמל של כלב. פרעה רחץ בדם כי היה מצורע. כי עם ישראל ירד אצלו לגלות. למה ירד למצרים? פסחים דף קי"ח: כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, לכן ירדו לפרעה (שאותיותיו פה-רע), לגלות אצל הכלב. שם תיקנו את החטא של הלשון. והשכר היה שלכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, וזה סימן שאפשר להוציא אותם מגלות הכלבים.
ואתא כלבא ונשך לשונרא. בא הכלב ונשך את שבטי י-ה.
ואתא חוטרא והכה לכלבא. הגיע המטה של משה, שמצאו בבית יתרו ועקר אותו מן האדמה שעליו חקוקים עשר המכות ושם השם המפורש, והכה לכלב. כלב מכים עם מקלות. המטה הזה הלך ממשה רבנו והגיע עד דוד ושלמה. שלמה מלך על מקלו, זה המקל של משה. בזכות זה נבנה בית המקדש. דוד ושלמה הם שבנו את בית המקדש. דוד קנה את השטח מארוונה היבוסי, ושלמה הקים אותו. המטה נשאר עד הבית הראשון, ונשרף עם הבית הראשון.
ואתא נורא ושרף לחוטרא. הגיעה השריפה של הבית הראשון, שנבנה ע"י המחזיקים האחרונים של המקל, ושרף את בית המקדש, והלך גם המקל. למה נשרף? כי עם ישראל עבד עבודה זרה, והסימן שלה היא אש. גמרא ביומא: בשעה שאנשי כנסת הגדולה התפללו לעקור את יצר עבודה זרה, יצא כמו גור אריה בצורה של אש מבית קודשי הקודשים. יוצא שהסמל של עבודה זרה הוא אש. בבית ראשון היתה עבודה זרה, נשרף ביהמ"ק ונשרף המקל.
בית שני פסקה הנבואה. התחילה תקופת כנסת הגדולה, התחילה תקופת תורה שבע"פ ואין יותר נבואה. ואתא מיה וכבה לנורא. המים זה תורה. התורה של אנשי כנסת הגדולה, תלמוד בבלי וירושלמי, החל בבית שני.
בנו את בית המקדש השני. אתא תורא ושתה למיא. השור זה מלכות אדום שנמשלה לשור. זוהר: ויהי לי שור וחמור – שור זו אדום וחמור זה ישמעאל. בא השור, מלכות אדום, והחריבה את הבית השני. אין יותר בית שני. בא השור שתה את המים.
יבוא מלך המשיח הראשון, משיח בן יוסף. ואתא השוחט – זה משיח בית יוסף. הוא ישחט את מלכות אדום השלטת. הוא ישחט אותה כי כתוב שאין מלכות אדום נופלת אלא ביד צאצאיה של רחל. משיח בן יוסף הוא זה שיכול לשחוט את התורא.
אחרי זה יבוא המלאך סמאל שייכנס בתוך אדם בשם ארמילוס, וארמילוס הרשע יהרוג את משיח בן יוסף (מסכת סוכה) שהוא זה שיוריד את מלכות אדום ויכין את הרקע לביאת משיח. בשלב האחרון, יבוא הקב"ה וישחט את ארמילוס הרשע, ואז יבוא מלך משיח צדקנו, זה יהיה בביהמ"ק השלישי שייבנה במהרה בימינו.
כך זה חד גדיא, מתחיל בשני השעירים של פרשת השבוע, שני השעירים שמזה מתחיל בליל הסדר של יעקב אבינו, שקיבל בקיטל ונסגר בקיטל. אם כן, גם כשפרשת אחרי מות נופלת לפני פסח יש על מה לדבר בפרשת השבוע.
 
אנו רוצים לעמוד על נקודה אחת, היות שבשבוע הבא, ערב שבת חול המועד לא יהיה שיעור, אני רוצה לומר משהו בעניין הפסח.
בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אין את זה בשום מקום. לא כתוב שבפורים חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא ניצל מהמן הרשע. שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה. עשה ניסים לאבותינו, ואתה מברך על מה שעשה לאבותינו. אם לא היו ניצלים מהמן גם אנו לא היינו פה. בלי אבותינו גם אני לא פה, אז כשאני אומר עשה ניסים לאבותינו – אז אני בתוכו.
חג הפסח הוא היחיד שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא במצרים. שאם לא היינו יוצאים ממצרים, היינו אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. למה צריך להרגיש שאני? אם זה סבא שלי זה לא טוב? למה דווקא אני?
 
ראיתי באור יפה שמתלווה בסיפור מאוד יפה, כנראה אמיתי, ועל פיו נבין מה מונח כאן.
נפוליון יצא להילחם נגד רוסיה, והמלחמה לא הצליחה. נחל כשלונות חרוצים. הוא החליט שהדרך היחידה להילחם זה רק אם הוא יעבור לצד של הצבא הרוסי, ויעבור בונקר בונקר לראות איפה מצבורי הנשק, ויידע איפה להפציץ. הוא הבין שבנו מחילות מתחת לאדמה ומשם מוציאים תחמושת. הוא התאמן טוב כמה חודשים, למד רוסית, לבש בגדים של רוסי, ובלילה אחד שהירח לא האיר בתחילת החודש, עבר נפוליון לצד השני. המרגלים הביאו לו רכב של קולונל, והוא התחיל להסתובב בתוך רוסיה. למד איפה מצבורי הנשק. כעבור כמה שבועות הוא רואה ביקורת צבא במעבר הגבול. מה קרה? הגיע מידע מחיל המודיעין שנפוליון מסתובב פה. אז הוא כבר יודע שיודעים שהוא פה.
מה עושים עכשיו? הגבול מאובטח בצורה שלא היתה מעודה. הוא חייב להישאר ברוסיה בפנים כמה חודשים עד יעבור זעם. הוא נכנס כמה מאות קילומטרים פנימה, עובר באיזה כפר של יהודים עם מזוזה על הדלת, ומחליט להישאר שם – הם לא יסגירו אותו (לא תסגיר עבד אל אדוניו). הוא דופק בדלת, יהודי פותח לו, והוא אומר לו: אני נפוליון, גילו שאני פה, ואני חייב להישאר כמה חודשים עד יעבור זעם. אם תגן עלי, כשאצא מפה לא יחסר לך שום דבר יום בחייך. תבוא לצרפת, ניתן לך וילה וכמה יורו שאתה רוצה. מכניס אותו היהודי, מעלה אותו לבוידעם בעליית הגב ואוסר עליו לצאת משם, שגם הילדים לא יידעו שהוא פה.
אחרי כמה שבועות מגיע כרוז לכפר, שמי שמחביא את נפוליון אחת דתו למות, הוא וצאצאיו. בלילה היהודי מוריד את נפוליון מעליית הגג, מכניס אותו לרפת, מתחת לערימת חציר, עד שתעבור הביקורת. יושב בחציר, שומע את החיילים באים ליהודי ומחפשים בבית. עוברים דלת דלת, ארון ארון, מיטה מיטה, הופכים הכל. אח"כ רוצים לבדוק את החציר. נפוליון נושם עמוק, ומבין שהוא הולך לעבור בדיקה. הם מוציאים את החרבות ומתחילים להכניס אותן לחציר. הכידון עובר לו ליד האף. הוא לא זז ולא נושם. אחרי 5 דקות הם הולכים.
אחרי כמה שעות יורדת חשכה, והיהודי מחזיר את נפוליון לבוידעם. אחרי כמה שבועות, חוזר נפוליון חזרה לצד הצרפתי, יצא למלחמה, הנחיל להם מפלה כמו שצריך, וחזר עטור תהילה. גם עשה תרגיל וגם ניצח.
אחרי כמה שבועות אומר היהודי לרבנית שהגיע הזמן לגבות את החוב. הרבנית סירבה לארוז חבילות, ואמרה לו שיילך לבדוק אם הוא יקיים את ההבטחה, איפה הם יגורו. היהודי נוסע לנפוליון, ואומר לזקיף שיגיד לנפוליון שהיהודי מהכפר ברוסיה נמצא פה. נפוליון מקדם את פניו ומחבק אותו, הוא הציל את חייו. מכניס אותו לארמון לחדר הסגלגל, יושבים שם ומעבירים חוויות איך היה בבוידעם. איך היה הטונה בלחמניה. והמצות…
תוך כדי הדברים, כטוב לב המלך ביין, שואל היהודי את נפוליון – איך הרגשת כשהיית בתוך הערימות של החציר והם נכנסו עם החרבות? נפוליון נהיה רציני, החוויר, נותן לחיצה על זמזם, באים שני חיילים ותופסים אותו משני צדדים ולוקחים אותו לגרדום. מביאים אותו לחדר האדום, שמים לו חבל ומעמידים על כסא. התופים מתופפים, תגיד וידוי ועוד 2 דקות מפרידים לך את הראש מהגוף. מלבישים אותו בגדי נידון למוות. הוא אומר וידוי, הוא מבין שהוא הולך. פתאום התופים מתופפים חזק, נפוליון מגיע כדי לתת בעיטה לכיסא והוא ייתלה. הוא נושם עמוק, נפוליון נכנס לחדר, והיהודי צועק עליו – מה עשיתי לך, למה אתה מוציא אותי להורג, סה"כ שאלתי איך הרגשת שם. אז הוא ענה לו – רציתי שתדע איך הרגשתי שם. לא היית קולט אם הייתי מסביר לך.
 
לפיכך אנו חייבים להודות. לא בגלל הסבא. אם היו מספרים לנו סיפור שהסבא יצא ממצרים, זה היה לוקח דקה וחצי. אם מספרים לך שסבא שלך נסע ברכבת והיא התהפכה, הסיפור נגמר תוך דקה. אבל סיפור שאדם מספר על עצמו הוא מספר לפרטי פרטים. הרכבת יצאה ממקום למקום, ממולי ישב זה ומאחורי זה. היו שני גויים, המזוודות היו בצבע זה, בסיבוב הנהג נסע כך, וכולם התהפכו – הוא מספר בשיא הברען.
להעביר את המסר של יציאת מצרים לא מספיק לספר שאבותינו יצאו. יצאנו ממצרים, והיו 10 מכות, ולפרט את המכות. לא לספר שאבא סיפר שהם התגרדו מהכינים. אתה צריך לחוות את זה, לפרט הכל – דם, צפרדע, כינים. זה הלילה הגדול ביותר בשנה, שאפשר להיכנס ללבבות של הילדים. והגדת לבנך. יש הבטחה שגם הבן הרשע והתם ושאינו יודע לשאול יקלטו, גם הם יושבים בליל הסדר. הם יקלטו אם לא השנה, בשנה הבאה.
בדור הזה כשיש כל כך הרבה ילדים שנושרים באמונה, כי חסר להם סיפור יציאת מצרים, חסר להם השרשה של אמונה שהקב"ה טוב ומיטיב לכל, שבלעדיו היינו כלום, עבדים לפרעה במצרים אנחנו ובנינו, ולא היינו יוצאים משם לעולם, מעולם לא ברח עבד ממצרים. יצאנו משם הודות לקב"ה. כמה אנו צריכים להכיר לו טובה.
 
חובת הלבבות: אם אדם היה נולד בלי רגליים, והיה מגיע דוקטור מיוהנסבורג, מומחה בינלאומי להשתלת רגליים, מחבר רגליים מפלסטלינה, מזריק סיליקון וזה מתחיל לעבוד. האדם היה נכנס לחדר ניתוח ויוצא החוצה והרגליים הולכות, הוא היה קופץ על הרופא ואומר כמה אני חייב להודות לך.
כמה אנו חייבים להודות שאנו הולכים, כל יום משתילים לנו ידיים ורגליים וראש ושיניים. כמה צריכים להודות. מתי אדם יודע להכיר טובה, כשחסר לו. עד שלא חסר לו הכל בסדר. מתי הוא יודע שיש לו שיניים, כששן אחת כואבת, ומתנפחת, ולילה שלם הוא לא ישן. עכשיו הוא יודע שיש לו שן אחת שכואבת ועוד 31 שלא כואבות. מזל שרק אחת כואבת. מתי אדם מזהה שיש לו ציפורן, כשהיא נכנסת לו בתוך הבשר. עד שהוא לא צולע הוא לא יודע שהציפורן נמצאת שם.
אדם לא יודע להכיר תודה עד שלא לוקחים לו משהו. מתי אדם מודה על זה שיש לו מקרר בבית? כשהמקרר לא עובד. פתאום הוא לא נדלק אחרי הניקיון לפסח. יש 2 קרטונים של עופות ו-4 קרטונים של בקר, והכל צריך להיכנס פנימה, והמקרר לא עובד. כשהמקרר לא עובד הוא נזכר להגיד כמה טוב שיש מקרר.
 
הלילה הזה הוא הלילה שצריך להכיר טובה לקב"ה על כל פרט ופרט. מובטח לנו בלילה והגדת לבנך – לכל בן שתגיד זה ייכנס. זו ההבטחה של הקב"ה.
יזכנו הקב"ה שבלילה הזה, שזכינו לקבל את הברכה של יצחק אבינו, נזכה שבקרוב ממש נאכל מן הזבחים והפסחים בבית המקדש אמן ואמן.

 להאזנה בקובץ אודיו

תגיות: , , ,