הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע ג’ שבט תשע"א

 

פרשת בוא עוסקת ביציאת בני ישראל ממצרים. כמו שהתורה מביאה בסוף הפרשה – ויהי מקץ 30 שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים.
בפרשת בוא מתחילות המצוות שנצטוו בהם ישראל, כמו שרש"י מביא בתחילת פרשת בראשית: לא היתה התורה צריכה להתחיל אלא מ"החודש הזה לכם ראש חודשים". המהר"ל אומר שתורה זה הוראה, וההוראות של עם ישראל זה המצוות, שמתחילות בפרשה זו. בפרשה זו יש 20 מצוות – 9 עשה ו-11 לא תעשה (עפ"י ספר החינוך).
אנו רוצים לעסוק בכמה מהמצוות הקשורות לחג הפסח, והנושא המרכזי – נושא החיפזון ביציאת מצרים.
 
התורה אוסרת על אכילת חמץ ועל השארתו בבית במהלך הפסח. "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל". החינוך במצווה י"א: שלא יימצא חמץ בבתינו בכל ימי הפסח, שנאמר שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם. וביארו חכמינו כל שברשותו, ולאו דווקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ, ושאור וחמץ חד הוא לאיסורו.
ספר החינוך: משורשי המצווה – שנזכור לעולם הניסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, שמתוך חיפזון היציאה עשינו העיסה מצה. כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, ככתוב בפרשה: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו לכם. זה חידוש עצום – שהסיבה שנצטווינו על איסור שהיית חמץ בפסח ואכילת מצה, זה כדי שנזכור שהקב"ה הוציאנו ממצרים בזריזות. תוך פחות מ-18 דקות עם שלם יצא ממצרים. לא היה זמן לאפות חמץ, והיו חייבים לצאת כשזה עדיין מצה.
נושא זה של החיפזון, היציאה ממצרים במהירות, תופס מקום גדול מאוד בכל עבודת הפסח. באכילת פסח מצרים (לא פסח דורות), אומרת התורה כך תאכלו אותו: מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה’. בהגדה של פסח אנו מזכירים זאת – שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם.
והשאלה היא מה העניין לאכול את המצות וקורבן הפסח בחיפזון?
רמב"ם במורה נבוכים: הציווי לאכול קרבן פסח צלי ולא מבושל, ובבית אחד (אסור להוציא מהבית), וגם עצם אסור לשבור בו – לכל זה טעם אחד: כשם שהמצה למהירות, כך הצלי למהירות. אכילת הבשר צריכה להיעשות במהירות. אין זמן לבשל מטעמים ותבשילים ואי אפשר להשתהות כדי לשבור העצמות ולהוציא את תוכנן. כי התורה מצווה לאכול את זה במהירות ואין זמן להתעסק בשבירת עצמות. אין זמן לשגר מבית לבית. אין זמן לחכות לשליח. כל זה התמהמהות, והקב"ה רוצה שנאכל את קורבן הפסח בחיפזון. מה העניין של החיפזון?
 
במכילתא פרק י"ב פס’ י"א מביאים חז"ל 3 דעות למה צריך לאכול בחיפזון. 3 סוגי חיפזון מונים חז"ל במכילתא: חיפזון במצרים, בישראל, וחיפזון של שכינה. חיפזון שכינה – רמז בשיר השירים: קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. והמכילתא קובעת שכשיבוא משיח צדקנו לא יהיה חיפזון הגאולה, שנאמר בישעיהו: כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה’. רק ביציאת מצרים הכל נעשה בחיפזון. 
מלבי"ם בביאורו על המכילתא קובע שהמחלוקת היא אם זה חיפזון מצרים או חיפזון ישראל. רבי לייזר בן עזריה אומר שמותר לאכול קורבן פסח עד חצות כי זה חיפזון מצרים, כי בחצות מתחילה מכת בכורות, אז המצרים רצו לזרוק את עם ישראל מהר לפני חצות. כל הבכורים ביקשו מישראל לצאת מהר ממצרים כדי שלא ימותו. משה רבנו לא רצה לצאת כך, כי איננו גנבים שנצא בלילה. לכן החיפזון הוא מצרים. רבי עקיבא סובר שמותר לאכול קורבן פסח עד עלות השחר, בגלל חיפזון ישראל, שמיהרו לצאת עד עלות השחר.
חיפזון בשכינה הכוונה שיצאו אחרי 210 שנים, למרות שהקב"ה אמר ועבדום ועינו אותם 400 שנה, אבל השכינה מיהרה להוציאם לפני שישקעו במ"ט שערי טומאה. כשבא משה רבנו לגאול את ישראל שאלו אותו והרי עדיין לא חלפו 400 שנה, ענה להם כיוון שחפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם. שאלו אותו איך יכול להיות שהקב"ה יגאל אותם אם הם מלאים בעבודה זרה? ענה להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודה זרה שלכם, אלא מקפץ על ההרים ומדלג על הגבעות – הקב"ה מדלג על הכל ומוציא את בניו של אברהם ממצרים כמו שהבטיח לו.
 
אנו רוצים להעמיק בדברי רבותינו בנושא החיפזון.
בפרשת השבוע על הפסוק "ושמרתם את המצות", דורש רבי הושעיה (מובאת ברש"י, מקורה במכילתא): אל תהי קורא את המצות, אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצים את המצות כך אין מחמיצים את המצוות, אלא הבאה לידיך עשה אותה מיד. מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה.
שואלים רבותינו על דבריו אלו במכילתא, מה עושה רב הושעיה השוואה בין מצוות הנעשות באיחור לבין איחור במצות שהוא חמץ בפסח? אדם שמאחר את המצווה – עשה את המצווה וזה לא חמץ בפסח. כל היום כולו כשר להנחת תפילין, אבל זריזים מקדימים למצוות. כל היום כולו כשר לנטילת לולב. אז אדם שנטל לולב בצהריים זה חמץ בפסח? הוא קיים מצוות לולב. אבל רב הושעיה אומר שאיחור המצוות הללו זה כמו החמצת המצות.
מה מונח בדברי רבותינו אלו?
בכל מקום שהתורה מדברת על חג הפסח, היא קוראת לו חג המצות. אנו קוראים לו חג הפסח. רק בתפילה, ביעלה ויבוא, אומרים חג המצות הזה. למה הקב"ה קורא לו חג המצות? כי כמו בשיר השירים שכל צד משבח את הצד השני, כך אנו משבחים את הקב"ה שפסח על בתי ישראל במצרים, והקב"ה משבח אותנו שעשינו את המצות בזריזות כמו שציווה.
רש"י בפרשת השבוע, בפרק י"ב פס’ י"א על המילה "פסח הוא לה’": הקורבן קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה שפסח הקב"ה. הקב"ה דילג בתי ישראל שבין בתי מצרים. רש"י מסביר, שהעבודה שלנו בעבודת ה’ צריכה להיות לשם שמים, בדרך של דילוג וקפיצה. מה צריכים ללמוד מהדילוג והקפיצה של הקב"ה לעבודת ה’ שלנו?
הרמב"ם כותב שפותחים את ההגדה של פסח במילים (עדות המזרח): בבהילו (בחיפזון) יצאנו ממצרים. יש עדות שנוהגים לקחת את הקערה ולהעביר מעל ראש כולם, וכולם אומרים: בבהילו יצאנו ממצרים. אנו שמים לב שהדגש של עניין היציאה ממצרים מבוסס על עניין הבהילות.
חז"ל בפסחים דף ד’: אף על פי שכל היום כשר למילה, שנאמר ביום השמיני ימול בשר עורלתו, אלא שזריזים מקדימים למצוות. המקור לזה: שנאמר וישכם אברהם בבוקר. זה המקור לזריזים מקדימים למצוות. האהבה מקלקלת את השורה, הוא לא רק השכים בבוקר אלא גם חבש את האתונות. בנוסף, הוא גם הלך לישון בלילה. הוא היה מסוגל לישון כאשר מחר הוא הולך לעקוד את בנו.
גם פרעה הלך לישון, וקם באמצע הלילה. זה לעומת זה עשה אלוקים.
על הפסוק העוסק בהכנסת אורחים של אברהם אבינו, אומרים חז"ל: כל מעשיהם של צדיקים בזריזות. אברהם בגיל 100, ביום השלישי למילה, מגיעים 3 ערבים והוא רץ לקראתם. אחרי שאישרו שהם מוכנים להתארח אצלו, הוא רץ חזרה הביתה, אומר לשרה שתמהר ללוש עוגות, ורץ אל הבקר ואומר לנער למהר לעשות אותו.
הגמרא במסכת סנהדרין מכנה את כל האבות הקדושים בכינוי של ריצה. האבות היו רצים לפני כסוסים בין בצעי המים. גם אצל יעקב אבינו, כשהיה ברחם אמו והיתה עוברת ליד בתי כנסיות, נאמר שהוא היה רץ ומפרכס לצאת. אבל הביטוי של ריצה בתורה מופיע אצל אברהם אבינו.
הריצה של אברהם אבינו היתה בפסח. כשבאו המלאכים בפסח שרה היתה צריכה לאפות עוגות בזריזות, כי זה פסח, ואח"כ הלכו ללוט ושם כתוב במפורש שאפה להם מצות.
 
ספר באר מחוקק, לרב חיים אורדך כץ, אחד מגדולי טלז – שואל שאלה עצומה: אברהם אבינו רץ לכל מקום – אחרי המלאכים, להביא את הבקר. חז"ל לומדים מאברהם אבינו שזריזים מקדימים למצוות, מכך שהשכים בבוקר לעקידה. מה פתאום מזדרזים לעקידה? למצוות ברית מילה או הכנסת אורחים צריך לרוץ, אבל לעקידה? למה לא להרוויח עוד כמה שעות חיים לבן שלך? אמנם זה מצוות הקב"ה, אבל אם אפשר לתת לו עוד כמה שעות חיים – הרי כתוב שיפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא!
אותה שאלה הוא שואל על משה רבנו – משה רבנו עלה על הר נבו, את כל המדרגות במהלך אחד. מצד פסיעה גסה היה אסור למשה רבנו לעשות זאת, כי יום זה היה שבת, ז’ באדר. איך מותר היה לו לפסוע פסיעה גסה? הגמרא אומרת שמי שפוסע פסיעה גסה בשבת לוקחים אחד ממאור עיניו. אמנם חז"ל אומרים שלצורך מצווה מותר לרוץ גם בשבת, לכן מובן שמשה רבנו רץ הכל בפסיעה אחת. לכן אחרי שעלה כתוב בתורה שלא נס ליחו ולא כהתה עינו. ללמד שמשה רבנו עשה כמו שהקב"ה ציווה, ומכאן לומדים שלצורך מצווה מותר לרוץ.
הגאון הרב כץ בספר באר מחוקק טוען: משה רבנו מבקש מהקב"ה שאינו רוצה למות, שישאיר אותו בתור ציפור או בעל חיים, והרי ידוע שהנשמה שמתגלגלת בבעל חיים זה הייסורים הכי גדולים לנשמה. למדנו ששני הפרים של אליהו הנביא היו תיקון של דתן ואבירם. יש מדרשים שלמים מי היה החמור של רבי פנחס בן יאיר. למה משה רוצה להיות ציפור, בעל חיים? הרב שך מסביר שמשה רבנו העדיף להיות ציפור, כדי שיתקדש שמו של הקב"ה, כאשר ילד יצביע על ציפור ויגיד מה נאים מעשי הקב"ה. אז למה הוא ממהר למוות שלו בהר נבו?
כתוב בחז"ל שבשעה שיצא הגורל על יונה הנביא, והוא הודה שבשלו הסער הזה, האנשים בספינה נרעשו ולא האמינו לו. לקחו אותו ושמו את רגליו במים, ובאמת המים הפסיקו לקצוף, הספינה לא רעשה יותר, אז יונה אמר להם שישאו אותו ויזרקו אותו לים. שואל האור יהל, רבי לייב חסמן – למה צריך להרים אותו? שידחפו אותו. אבל אם ירימו אותו, זה ייקח כמה זמן, ובינתיים הוא יוכל להגיד "ה’ מלך, ה’ מלך, ה’ ימלוך לעולם ועד", להגיד איזה משפט לכבוד הקב"ה. אז למה משה רבנו ממהר בפסיעה אחת אל המוות?
 
בחז"ל במעשה העקדה, אומרים חז"ל שכל העניין של קריעת ים סוף זה בזכות אברהם אבינו. שנאמר ויבקע עצי עולה. ובזכות זה בקע הקב"ה את ים סוף, שנאמר וייבקעו המים.
ילקוט שמעוני: ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה’ על מחנה מצרים בעמוד אש וענן, ויהם את מחנה מצרים. מדרש – רצה גבריאל להרוג את מצרים, אמר להם הקב"ה המתן להם עד אותה השעה שפעל אברהם איתי. מתי שאברהם קם לעקדה – באשמורת הבוקר – הקב"ה ישמיד את המצרים. מה העניין שבשכר שבקע אברהם אבינו עצי עולה נבקע הים, ומה העניין שבשעה שהשכים זו השעה שהשמיד הקב"ה את מצרים?
 
שאלה נוספת: בפרשת שמות קראנו שהקב"ה נגלה למשה רבנו בסנה, ואומר לו לגאול את ישראל. במדרשי חז"ל משה רבנו מנהל במשך 7 ימים דו שיח עם הקב"ה. הוא לא רוצה לקבל את התפקיד. הקב"ה ענה לו שמששת ימי בראשית נשמתו מיועדת לגאול את ישראל ממצרים. משה מפחד שיפגע באחיו אהרון, שמנהיג את עם ישראל במצרים מאז שאביו, עמרם, נפטר. הקב"ה הבטיח לו שהוא לא ייפגע אלא ישמח שהוא מגיע.
משה רבנו נפרד מיתרו, אורז ויוצא, ולמזל טוב נולד לו בן. התורה לא מדברת על הלידה, אלא מדברת מה קרה במלון. במלון הקב"ה מבקש להמית את משה, וציפורה לקחה צור ומלה את עורלת הבן. מאיפה היא ידעה שלכך הכוונה, יש כל מיני דעות בחז"ל. היא הצילה את משה רבנו וקראה לו: חתן דמים אתה לי.
על מה ביקש הקב"ה להמית את משה – בגלל שלא מל את אליעזר בנו, והתרשל, ועל זה נענש במיתה. גמרא: אמר רבי יוסי – חס ושלום, לא נתרשל, אלא אמר: אם אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד ג’ ימים, אם אמול ואצא ג’ ימים – הרי הקב"ה ציווני לצאת ממצרים. הוא התלבט, והחליט לצאת לדרך, והגיע למלון ואז מל אותו. אלא נתחייב במיתה בגלל שהתעסק קודם במלון ואח"כ במילה.
אם הוא היה מבטל מצוות מילה, מובן שיש עליו עונש חמור של מיתה. אבל מדובר כאן על איחור והשתהות בטיפול בצורכי המלון תחילה, אז למה להרוג אותו? מדובר בחוסר זריזות. השתהות בקיום מצוות מילה זה מחייב עונש מוות? הגמרא אומרת שכל היום כשר למילה. זה רק זריזים מקדימים למצוות. אז למה עונש מיתה?
 
כדי להבין את יסוד הדברים, נתחיל שלב אחרי שלב:
גמרא בברכות דף ו’ מדברת על היסוד של עניין זריזות בקיום המצוות. אמר רב חלבא, אמר רב יהודה: היוצא מביה"כ אל יפסע פסיעה גסה. אסור לאדם לצאת מביה"כ בריצה, אבל לרוץ לביה"כ יש מצווה. יש ביטוי בחז"ל, בפרשת בהעלותך, שעם ישראל ברח מהר סיני כתינוק הבורח מביה"ס. מביה"כ לא בורחים, הולכים לאט כי קשה להיפרד מהמקום, אבל יש מצווה לרוץ לביה"כ.
כתוב בפסוק "אם תשיב משבת רגליך", מכאן לומדים שאסור לרוץ בשבת. אבל רבנן רצו בשבת לדרשה, כי יש מצווה לרוץ למצווה אפילו בשבת. עיקר השכר של הדרשה בשבת זה הריצה לדרשה. רוב האנשים לא מבינים בכלל את הדרשה (ובכלל הם נרדמים בדרשה…), אז עיקר השכר זה שהם רצים לדרשה.
הרב שר, בספר לקט שיחות מוסר חלק ב’ שואל: איפה כתוב שיש מצווה לרוץ בשבת? לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר ואחרי ה’ ילכו כאריה ישאג. אז איפה המצווה לרוץ, אם נאמר אחרי ה’ ילכו? התשובה – אם אריה שואג אחריך בשבת, מותר לרוץ? צריך לטוס. כלומר צריך ללכת לדרשה כאילו אריה שואג אחריך. ולמה נאמר אחרי ה’ ילכו? כי הריצה לביה"כ צריכה להיות יותר מאשר כשאריה רודף אחריך. כלומר כמה שתרוץ לביה"כ, זה כמו הליכה לעומת כמה שאתה צריך לרוץ.
הרב צדקה שואל: דוד המלך משתבח בכך שהוא רץ לכל מצווה. "דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב ליבי". מה העניין לרוץ? למשל אדם עובד בבנק, יצא בבוקר מהבית ויש פקק. הוא חייב להגיע מוקדם, מעדיף לרדת מהאוטובוס ורץ לעבודה ומגיע בזמן, מתנשף. המנהל אומר לו שאם הוא יקום יותר מוקדם הוא לא יצטרך לרוץ. אם אדם יוצא מוקדם לביה"כ והולך לאט, הוא יגיע לפני התפילה לביה"כ, ויספיק להגיד הכל. אז למה יש עניין לרוץ? אבל דוד המלך אומר שיש עניין לרוץ, והשאלה למה?
התשובה שגם רבי יהודה בן תימא במשנה באבות אומר: הווה עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, גיבור כארי. הטור פותח את ספרו בהלכה, במימרה זו של רבי יהודה בן תימא. רץ כצבי כנגד הרגליים, שרגליך לטוב ירוצו. בכל מקום שאתה הולך למצווה אתה צריך שרגליך ירוצו. מה הכוונה שהרגליים ירוצו? הב"ח אומר שהטור התכוון למה שאמר דוד המלך: חישבתי דרכי ואשיבה רגלי לעדותך. רציתי ללכת למקום פלוני, אבל רגלי תמיד לוקחות אותי לבית המדרש.
באחד מספרי החסידות ראיתי שיהודי תמיד חייב לרוץ. כי המשנה באבות אומרת שיהודי צריך לרוץ למצווה ולברוח מהעבירה. הוא תמיד צריך לרוץ, ואין לו אופציות אחרות. מה מונח בעניין הריצה?
 
יש יסוד נפלא בספר מסילת ישרים להרמח"ל, שהגאון מוילנא העיד עליו שאין בו מילה אחת מיותרת. הרמח"ל כותב שספרו מבוסס על המאמר הנפלא שכותב רבי פנחס בן יאיר בגמרא מס’ עבודה זרה: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות לידי זריזות, זריזות לידי נקיות, וכך הסדר שבנה עד רוח הקודש ותחיית המתים. הרמח"ל בונה את הספר שלו על בסיס זה שלב אחר שלב.
על עניין הזריזות הוא כותב שיש 2 חלקים. קודם התחלת המעשה, הוא שלא יחמיץ האדם את המצווה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר ויחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה, ולא יניח זמן שיתרפה בינתיים, כי אין סכנה כסכנתו, כי כל רגע יכול להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב. כלומר ברגע שעולה לך משהו במחשבה לעשות אל תתעכב, אלא תעשה מיד. כי העיכוב יכול להביא לדחיית העניין עד לביטולו לגמרי. זה חשיבות עניין הזריזות.
 
ספר שערי קדושה לרבי חיים ויטאל – האדם מורכב מ-4 יסודות: אש, רוח, מים, עפר. כל קיבולת שמונחת באדם מ-4 יסודות אלו מתפעלת מערכת אחרת בגוף. אש – כעס וגאווה, רדיפת הכבוד ושנאת הזולת. רוח – שיחה בטלה, לשון הרע, חנופה, שקרים ולגלות שבחיו לבריות. מים – תענוגות. משה רבנו היה משוי מן התענוגות – כי מן המים משיתיהו. עפר – ממנו העצבות והעצלות.
הגאון רבי אברהם גרודזינסקי הי"ו, בספר תורת אברהם: כל המידות שמופיעות לפני זה, אש רוח ומים, שמהן כל המידות של כעס ולשון הרע וחנופה וגאווה – הכל זה מידות כמו שגם עצלות זו מידה. כולן מידות נספחות. יש מידה אחת מרכזית. המידה המרכזית שהאדם מורכב ממנה והיא בניין היסוד שלו, היא העפר. העפר יסודו הוא העצלות. כי כשהקב"ה ברא את האדם הוא יצר אותו עפר מהאדמה. האדם נברא מהעפר. לאחר שחטא, אמר לו הקב"ה: כי עפר אתה ואל עפר תשוב. המהות של האדם הוא עפר. לא רק שמהותו עפר, כתוב בחז"ל שהקב"ה התייעץ עם מלאכי השרת לפני בריאת האדם, הם שאלו אותו מה גדלותו, והוא אמר להם שהוא יודע לקרוא שמות לכל אחד מהנבראים. האדם הראשון נתן שמות לכל אחד, ולעצמו קרא אדם כי נברא מהאדמה, ולקב"ה קרא אדנ-י, כי הוא אדון לכל העולם. אז המהות של האדם זה אדמה, לכן הוא נקרא בשם אדם.
כותב הרמח"ל, בפרק ו’ במסילת ישרים: ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החומריות גס. על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי שלא יצליח. היסוד הראשון של האדם הוא עפר.
לעומת האדם, שכל מהותו הוא עצלות, ההיפך מזה הוא המלאך. יסוד המלאך הוא זריזות. לומדים זאת מפסוק בספר יחזקאל: והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק. המלאכים שנקראים בשם חיות הקודש נכנסים ויוצאים כמו מראה הבזק. הקב"ה משבח אותם: גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו. זה המלאכים.
למה המלאך עושה הכל בזריזות, ואדם לא יכול לעשות זאת? כי אין למלאך חומר, אין לו עפר. האדם הופך לכבד בגלל העפר שבו. הרוח והאש מהירים, ומה שמונע ממנו להתרומם זה העפר.
 
נעמוד על גמרא שהחפץ חיים מנסה לפענח – גמרא במסכת ברכות דף ד’ עמוד ב’: כמה זמן לוקח למלאכים לעוף ממקום למקום? מיכאל באחת, גבריאל בשתיים, אליהו בארבע, מלאך המוות בשמונה, ובשעת מגיפה באחת.
רבי ישראל סלנטר פעם נסע ברכבת ושמע שני יהודים מדברים, וכל אחד סיפר לשני איך מורכבת המרכבה של הקב"ה, כמה מלאכים מימין וכמה משמאל. רבי סלנטר ידע יותר טוב מהם איך מורכבת המרכבה, וראה שהם סתם מפנטזים דברים, אז הוא אמר להם: יהודי צריך לדעת דבר אחד, שיש הקב"ה בשמיים, והוא יעניש למי שיעבור על מצוותיו, וייתן שכר למי שמקיים מצוותיו, והשאר לא צריך לעניין אתכם.
בספר מאיר עיני ישראל כתוב שהגיע בחור אחד לישיבת ראדין, ולא היה לו איפה לישון בלילה, לא היה מקום בישיבה, אמר לו החפץ חיים: הלילה תישן אצלי. היתה לו דירה של חדר וחצי, נתן לו מיטה, והתכונן למצוות הכנסת אורחים. לאחר שהבחור התכונן לקריאת שמע, שאל אותו החפץ חיים אם הוא קורא משהו לפני השינה, ונתן לו לקרוא ספר רזיאל המלאך. בחור בן 16, מה יעשה עם ספר רזיאל המלאך? כתוב שם על מה ממונה כל מלאך וכמה מלאכים מלפניו וכמה מתחתיו. הבחור היה מרוצה מעצמו, והרגיש עצמו חצי מלאך. בבוקר שאל אותו החפץ חיים אם קרא את הספר ומה למד ממנו. אז הוא שאל למה הרב נתן לו ספר זה, והרב ענה שהוא רצה שיראה כמה הקב"ה גדול. אם רואים על מה כל מלאך ממונה, רואים כמה גדול הקב"ה שהוא מעל כולם.
למה מעניין אותנו כמה מעופים עף מיכאל, כמה עף גבריאל? כמה מעופים עף אליהו ומלאך המוות? מה זה נוגע לנו לחיי היום יום? מה זה משנה לנו לעבודת ה’? נניח תפילין יותר טוב ביום ראשון? מה יש במצווה הזו?
המלאך מיכאל הוא הממונה על תשובה מאהבה – ברגע שאדם עושה תשובה זדונות הופכות לו לזכויות. אז ברגע שעשה תשובה הוא כבר עף, מגיע מלמטה עד כסא הכבוד. אז מיכאל באחת – זה תשובה מאהבה.
גבריאל ממונה על תשובה מיראה. זדונות הופכות שגגות, וצריך גם תשובה משגגות לזכויות. אז גבריאל בשתיים.
בפרשת בחוקותי כותב הרב סורוצקין, שהתורה מדברת שם על התדרדרות האדם בשבעה שלבים של התדרדרות – מיכאל הוא השר של רחמים בעולם. מעולם לא יצאה טובה מפיו של הקב"ה וחזר בו. אז מיכאל, השר של רחמים, לא צריך להסתכל אחורה אם הקב"ה חזר בו, אז הוא עף מקצה עד קצה של העולם. גבריאל מידתו גבורה, מידת הדין – אם הקב"ה גזר על האדם גזירה רעה והאדם עשה תשובה, הקב"ה יכול לחזור בו מהגזירה הרעה, אז גבריאל עושה תחנה כדי להסתכל אחורה, אולי הקב"ה קורא לו חזרה כי שינה את הגזירה. מלאך המוות עושה 8 תחנות, כי עד יום מותו הקב"ה מחכה לאדם, אז יש 8 תחנות עד שיגיע למוות – 7 ייפול צדיק וקם, יש 7 שלבי התדרדרות בפרשת בחוקותי, ובפעם השמינית הורג אותו. אליהו הנביא ב-4, כי אנו מעכבים אותו ב-4 גלויות, זה מה שמעכב את אליהו מלבוא לבשר.
 
החפץ חיים בשם עולם: נוסח אשכנז של האשכנזים, אומרים בקדושה לא נקדישך ונעריצך, אלא נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום. עומד יהודי למטה, ואומר לרבש"ע שהוא רוצה לקדש אותו כמו המלאך גבריאל, מיכאל. הקב"ה אומר לו תקדש את שמי למטה כמו אדם, לא כמו מלאך. תישאר למטה ותעשה את העבודה שלך. קודם תהיה בן אדם, למה אתה צריך להיות מיכאל?
אומר החפץ חיים דבר נורא – מה קורה אם מיכאל, שעף במעוף אחד מצד אחד של העולם לצד השני, מחליט לעצור בתחנת ביניים אחת? מה קורה אם גבריאל שעף בשני מעופים, רוצה לעצור 2 תחנות? מלאך שיכול בפעם אחת לעוף מקצה העולם עד קצה, אם עשה תחנה אחת באמצע – הוא נקרא עצלן. כי כל מלאך בכוחות שלו. מיכאל חייב לעוף במעוף אחד אם הוא יכול לעוף במעוף אחד. גבריאל לא יכול לעוף במעוף אחד, הוא חייב לעשות תחנה. אליהו חייב 4 תחנות. מלאך המוות חייב 8. ובשעת מגיפה – באחת.
לומדים מכך שזה מה שאנו מבקשים מהקב"ה: גבריאל לא יכול לעוף במעוף אחד, כי הקב"ה ברא אותו כך, אז זה התפקיד שלו, לעוף בשני מעופים. אדם אומר שהוא היה יכול להיות גדול אם היה לו הראש של רבי עקיבא אייגר או הגאון מווילנא – אבל לא מבקשים את זה ממנו. מבקשים ממנו שיהיה מה שהוא, עם היכולות שלו והכוחות שלו, אבל שיהיה מה שהוא עד הסוף.
באים חז"ל בנוסח התפילה ואומרים: נקדש שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום. כמו שהמלאכים חייבים לעשות מה שהם יכולים, וגבריאל לא יכול להיות כמו מיכאל, כך לכל אחד מאיתנו יש התפקיד שלו. ואנו מבקשים מהקב"ה שנקדש את שמו בעולם כמו שהמלאכים עושים זאת למעלה, כל אחד בכוחותיו.
 
אם אלו הדברים, נוכל ליישב:
הקב"ה הרחמן ברא את האדם בשילוב של אדם ומלאך ביחד. לקח עפר מן האדמה, ובנה ממנו תבנית. בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשנייה התייעץ עם המלאכים, בשלישית קיבץ עפרו, ברביעית גיבלו, עד שנפח בו נשמה. נשמה זה מלאך, חלק אלוק ממעל. לקח הקב"ה גוף ונשמה וחיבר ביחד, ואמר להם להתמודד ביחד.
המלאך רוצה לרוץ כל הזמן – והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, והגוף רוצה כל הזמן לישון. לא רוצה לזוז. יש מלחמה תמידית בין הגוף לנשמה. הנשמה שהיא מלאכית רוצה לרוץ כל הזמן, והגוף שהוא חומרי רוצה כל הזמן לעצור. למה זה דומה? לנשר שקשרת לו לרגליים משקולת של 30 קילו. יש לו כנפיים עצומות, אבל יש משקולת. הנשמה רוצה כל הזמן לרוץ, דרך מצוותיך ארוץ, היא רוצה לרוץ כמו מלאך, אבל יש גוף שכובל וקושר אותה.
כל זה במשפט אחד של הרמח"ל: והנה האדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של מלאך. אך ודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו, ראוי לו שיתקרב. האדם היות שמורכב ממלאך ואדמה, התפקיד שלו לרוץ ולזכך את החומר, כדי שיילך אחרי הנשמה ולא אחרי הגוף.
השל"ה הקדוש בפרשת בראשית: האדם נקרא אדם, כי הוא מן האדמה, והתפקיד שלו להגיע ל"אדמה לעליון". להגיע מאדמה לדמיון למלאכי השרת.
 
כעת נוכל להבין מה זה יציאת מצרים. בפרשת שמות דיברנו שכל גלות מצרים זה גלות החומר. גלות מצרים, בשעה שהנחש פיתה את חוה הכניס בה זוהמה – זוהמת החומר. כתוב במדרש שמשה רבנו שואל את הקב"ה, בשעה שעם ישראל סובל כל כך במצרים: אמרת לאברהם אבינו שגר יהיה זרעך, אז איפה ישמעאל ועשו? גם הם זרעו של אברהם. עונה הקב"ה שרק מי שצריך לקבל תורה נמצא פה בכור הברזל. כל הנשמות שהיו צריכים תיקון לפני מתן תורה – דור הפלגה ודור המבול ודור אנוש – נזדככו במים ובלבנים, כל אחד עפ"י דרגתו ומהותו.
אם כך איך נעשית היציאה מן החומר? באמצעות זריזות. הזריזות בעבודת ה’ היא המוציאה את האדם מן החומריות. כי החומר זה הכבדות של האדם בעבודת ה’. הזריזות מוציאה אותו מזה.
הקב"ה אומר לנו – אתם יוצאים מגלות מצרים, אז הדבר הראשון שתעשו זה לאכול מצות בחיפזון. כל היציאה ממצרים נעשית במהירות. כי זו גלות של חומריות, אז היציאה ממנה היא בזריזות. זו מהות היציאה. לכן נוכל להבין את היסוד של איסור אכילת חמץ בחג הפסח. החמץ זה יסוד העצלות. כותב החינוך במצוה קי"א: כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה’. כי השאור הוא חמץ והחמץ הוא עצלן. אם תשים קמח ומים ביחד זה תופח. במצות הכל נעשה בזריזות שמונעת את החימוץ. ככל שזריזים יותר כך יש פחות אפשרות לבצק להחמיץ.
גמרא בברכות י"ז: כשסיים רב אלכסנדרי את התפילה, אמר: רבש"ע, רצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב – שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. העצלות מונעת מאיתנו לעבוד אותך. הכבדות שבחומר, השאור שבעיסה, מונע מאיתנו לעבוד אותך. אז היסוד לצאת מזה הוא בחיפזון – המצה לחיפזון וקורבן הפסח לחיפזון. הקב"ה מוציא את כל עם ישראל ממצרים ב-18 דקות, כדי שיבינו שיציאה מהחומריות נעשית בזריזות.
 
רב חיים פרידלנדר בספר שפתי חיים: משה רבנו נקרא משה כי היה משוי מן החומר (כי מן המים משיתיהו), והקב"ה אמר לו להתנתק מחומריותו – של נעליך מעל רגליך – הוא צריך לעשות את כל עבודתו בזריזות, כמו מלאך שהוא רצוא ושוב. התביעה לגבי משה רבנו שנתעצל במילת בנו היתה שהוא משוי מן החומר והולך לגאול את ישראל מגלות החומר, שהפיתרון לכך הוא זריזות – שאם הוא מתעכב במצווה הוא לא יכול להיות גואל. לכן הקב"ה ביקש להמיתו כי לא הזדרז, כי הוא האיש שצריך לגאול את עם ישראל מגלות החומר.
 
כעת נוכל להבין את כל יסוד הפסח.
כל הכנסת האורחים של המלאכים היה בפסח – שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה בן לשרה אשתך. יצחק נולד בפסח. פסח זה החג שאברהם אבינו רץ אחרי המלאכים ואחרי הבקר, ורץ לכל מקום – מהרי 3 סאים קמח סולת. החתם סופר כותב שיש שאלה ברדב"ז – אם יש שאלה בזריזות או הידור במצווה מה עדיף? מאברהם אבינו רואים שזריזות יותר חשוב. אם שרה תאיט היא תעשה דברים יותר טובים כמו סולת, אבל הזריזות יותר חשובה.
אברהם אבינו היסוד שלו זה פסח. פסח כנגד אברהם, שנאמר לושי ועשי עוגות. שבועות כנגד יצחק – השופר שתקע הקב"ה בהר סיני היה מהקרן של אילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב, שנאמר ויעקב נסע סוכותה. המהות של פסח הוא זריזות בעבודת ה’, זה כנגד אברהם אבינו, שרץ לאורחים, ורץ לעשות להם אוכל, כי הוא היה הראשון שעלה על הרעיון שההתגברות על החומריות היא על ידי ריצה, שמנתקת את האדם מהחומר.
אברהם רכב על האתון, משה רבנו רכב על החמור וגם המשיח יבוא על חמור, כשהוא עני ורוכב על חמור. היסוד לגאולה זה רכיבה על החומריות – לשלוט על החומריות, שלא תשלוט בך. זה היסוד הגדול שכתוב כאן.
 
כעת נבין מה מתכוון הרב צדקה בספרו קול יהודה: אין עניין לרוץ לבנק, רק אם הוא מאחר הוא צריך לרוץ. אבל לעבודת ה’ יש עניין לרוץ, כמו שאומר דוד המלך, אני רץ לעבודת ה’ – דרך מצוותיך ארוץ. למה צריכים לרוץ? כי הריצה מבטאת את הרצון. אדם לא רץ לשלם למס הכנסה. רצים לאן שרוצים לרוץ.
הרב וולבה בספר עלי שור: המילה ריצה והמילה רצון הן מאותו שורש. הריצה מבטאת לאן אתה רוצה להגיע. אתה רץ למקום שטוב לך. דוד המלך רץ למצוות כי לשם הוא מעוניין. הטור – הווה רץ כצבי, שרגליך לטוב ירוצו. הוא מתכוון למה שאמר דוד המלך: חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. מדרש בסוף פרשת בחוקותי: דוד המלך היה אומר שבכל יום היה אומר ללכת למקום פלוני, ורגליו מוליכות אותו לבית המדרש ולבית הכנסת.
אם אדם רגיל אומר לאשתו שהוא הולך לבנק אבל הגיע לביה"כ, אומר שהולך למכולת והגיע לשיעור – צריך לבדוק התחלה של אלצהיימר… אז מה השבח של דוד המלך, שחשב ללכת לפה והגיע למקום אחר? הרב וולבה מסביר, שהרגליים שלך יהיו רצות לטוב, הווה רץ כצבי. הגוף נענה למה שהמוח רוצה. דוד המלך זיכך עצמו למצב שהגוף שלו כבר רוצה אוטומטית ללכת לאן שהמוח רוצה. הגוף לא צריך את המחשבה, כי הגוף כבר נהיה מלאך, ונהיה רצוא ושוב. כי לכל מצווה הוא רץ. מכאן לומדים שיש עניין לרוץ למצווה, גם אם יש זמן. ככל שהולכים יותר מהר, אחרי המעשים נמשכים הלבבות. אם הולכים מהר זה סימן שטוב לך שם ולכן אתה רץ למצווה.
כל זה היה בזמן הגאולה ממצרים. אבל הנביא אומר שלעתיד לבוא לא כך יהיה. כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו. הכלי יקר אומר שבגלל שבמצרים היה עבודה זרה היו צריכים לברוח מהר. אבל המפרשים האחרים אומרים שלעתיד לבוא, כשהקב"ה ישחוט את היצר הרע, לא יהיה יותר חומר, אז האדם יהיה כמו מלאך, כמו אדם הראשון לפני החטא, ולא יהיה צריך לעשות עבודות בזריזות, כי הגוף באופן אוטומטי יעשה הכל בזריזות. הגאולה העתידה היא לא בחיפזון ובמנוסה, כי הולך לפניכם ה’.
 
ראשי התיבות של חודש שבט – שנתבשר בשורות טובות. יהי רצון שנזכה בקרוב לרוץ לקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ואמן.

 

תגיות: , , , ,