הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע ט’ סיון תשע”א

 

פרשת השבוע בהעלותך: “וידבר ה’ אל משה לאמור, דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרון, אל מול פני המנורה העלה נרותיה… כמראה אשר הראה ה’ את משה כן עשה את המנורה”.
רש”י: למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? התורה הקדישה 90 פסוקים לקורבנות הנשיאים בפרשת נשא, ומיד אחרי כן מתחילה פרשת המנורה. כי חלשה על אהרון דעתו כשראה שהנשיאים מקריבים, שלא היה עמהם בחלוקה לא הוא באופן פרטי ולא שבטו, לוי. כי אם מנשה ואפרים הקריבו בנפרד, שבט לוי לא יכול להיות במניין. אמר לו הקב”ה: חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות. המעלה שלך גדולה משלהם.
 
לפני שנמשיך לנושא המרכזי של היום, נעמוד על שאלת הרמב”ן כאן בפרשה, על דברי רש”י. בפרשת נשא בתחילת הבאת הקורבנות, כותב רש”י: מי היו הנשיאים שהקריבו את הקורבנות? הם נשיאי המטות שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר ויוכו שוטרי בני ישראל. אותם אנשים שנחשבו לנשיאים היו בעבר שוטרים שקיבלו מכות, והיות שקיבלו מכות עבור עם ישראל זכו להביא את קורבנות הנשיאים.
אז למה יש חלישות הדעת לאהרון? מי שהיה שוטר וקיבל מכות זוכה להקריב קורבנות. ומי שלא היה שוטר לא מקריב. אחד אומר שמישהו מקבל רנטה מגרמניה, הוא היה באושביץ ואיבד כל הנכסים והמשפחה. אז הוא מקבל חלישות הדעת שהוא מקבל 2000 יורו כי הוא היה בשואה. אבל הוא לא היה בשואה, אז הוא לא מקבל. מה חלישות הדעת שהיתה לאהרון הכהן? זו השאלה המתבקשת לאור דברי רש”י.
הרמב”ם מביא את הדברים בהרחבה גדולה, וכותב: ולא נתברר לי למה ניחם אותו בהדלקת הנרות ולא בקטורת בוקר וערב. למה הקב”ה מנחם את אהרון דווקא במנורה ולא בעניין של הקטורת? הכתוב משבח את עניין הקטורת. למה הוא לא מנחם אותו בכל הקורבנות ובעבודת יום הכיפורים, ובזה שהוא נכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים. למה המנורה היא הנחמה הגדולה לאהרון הכהן?
 
הרמב”ם רוצה לומר תירוץ, אולי בגלל שחרה לאהרון שכל עבודות שהוא עושה הן חובה, ואילו הנשיאים הביאו קורבנות נדבה והוא לא זכה. אבל גם הדלקת הנרות היא חובה, אז מה הנחמה?
תשובת הרמב”ם: אמר הקב”ה לאהרון, תדע לך שלגדולה מזו אתה מוכן. הקורבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים. אבל הנרות לעולם מול פני המנורה יאירו. וכן ברכות שנתתי לך לברך את בני אינם בטלות לעולם. אבל כשבטל בית המקדש אין קורבנות, אבל הנרות לא בטלות לעולם. זה רמז לחנוכת בית החשמונאים, שמצאו פח שמן של כהן גדול, ואנו מדליקים היום נרות חנוכה, זכר למה שהיה אז בבית המקדש, למרות שנחרב כבר ואין מקדש. כמעט 2000 שנה אנו בלי בית מקדש, אך עדיין משמרים את העניין של הדלקת הנרות. זו הנחמה שניחם הקב”ה את אהרון הכהן, כי הכוונה להדלקת הנרות בחנוכה ולא במשכן או במקדש.
וכן ברכת כהנים הסמוכה לפרשת הנשיאים קיימת לעולם. אז אחרי קורבנות הנשיאים יש עניין הדלקת המנורה, וגם ברכת כהנים, אלו שני הדברים שמקיפים את קורבנות הנשיאים מלפניה ולאחריה, וקיימים לעולם, גם כשאין בית המקדש קיים.
 
בספר דודאי יעקב, ראיתי רעיון יפה לגבי חלישות הדעת של אהרון, והמענה שעונה הקב”ה לאהרון הכהן. חלישות הדעת שהיתה לאהרון שלא היה לא הוא ולא שבטו בהבאת הקורבנות, נובעת מכך שקורבנות הנשיאים היה בו דבר מעניין. לא רק שכל נשיא הביא קורבן, היה להם שיתוף של כל שני נשיאים בעגלות ביחד. “ויביאו את קורבנם לפני ה’ 6 עגלות צב ושני עשר בקר…”. אז היה גם עבודה של יחיד, כל אחד הביא קורבן בפני עצמו, וחוץ מזה הביאו כל שני נשיאים את מה שהביאו, על עגלה אחת. היה כאן שיתוף של יחד וכל אחד נפרד.
חלשה דעתו שלא היה לא הוא ולא שבטו. בקורבנות הנשיאים היה גם הוא וגם שבטו. בקורבנות הנשיאים היתה גם עבודה פרטית של הנשיא, וגם שבטו, שהתחברו שני שבטים על עגלה אחת. אמר הקב”ה לאהרון, אנחם אותך שבהדלקת המנורה גם כן יש עבודה משותפת של הוא ושבטו. מקור הדברים בספר מנחת עני של בעל הערוך לנר, שם כתוב הרעיון של התחברות והתייחדות, שמצד אחד כל אחד מקריב בפני עצמו ומצד שני מתחבר עם חברו, אותו דבר יש בהדלקת המנורה. ולכן ניחם אותו בהדלקת המנורה.
 
ספורנו: בהדלקת המנורה היו 3 מימין ו-3 משמאל וכולם פונים אל האמצע. צד ימין רומז על אלו שעוסקים בתורה ומצוות כל ימי חייהם. והמשמאילים העוסקים בחיי שעה, הולכים לעבודתם ועוסקים בפרנסתם, הם יסייעו למאמינים לומדי התורה. חולין דף צ”ג: אלמלא העלים, האשכולות לא היו מחזיקים מעמד, כי העלים מגינים על האשכולות מהשמש. נכון שהעלים הם עמי הארצות, אבל הם המגינים על תלמידי החכמים. גם כאן, הצד ימין שכולו תורה, והצד שמאל שהוא עבודה, צד שמאל יתן פרנסה לצד ימין.
זה פירוש הדבר, שאמר לו שלך גדולה משלהם. שכל אחד מהשבטים את עבודת היחיד עשה לבד, אך כשהיה צריך לקחת עגלה, היה צריך להצטרף עם חברו ביחד. אתה בעבודתך גם עושה את עבודת היחיד וגם את עבודת הציבור, כי אתה מחבר את צד ימין של המנורה יחד עם צד שמאל, ושניהם ביחד זה גם עבודת היחיד וגם עבודת הצוות.
 
אני רוצה להתחיל נושא בצורה של קטעים קטעים שאין לכאורה קשר ביניהם, שנחבר אותם לקראת הסוף ליחידה אחת, כי כולם קשורים בחוליה אחת.
בפרשת בהעלותך לאחר עניין המנורה, עוסקת התורה בפסח שני. אנשים שלא יכלו לעשות את הפסח במועדו כי לא היו טהורים, היו טמאים לנפש אדם, וביקשו להקריב את קורבן פסח במועדו. עצם הבקשה זה מאוד מחודש, כי לא מצאנו שאדם שרחמנא ליצלן ישן בשבת, נניח עבר ניתוח וישן ולא ידע שעברה שבת, ורוצה עכשיו לעשות קידוש ולהתנהג כמו בליל שבת. אין דבר כזה, כי עבר זמנו בטל קורבנו.
לא יתכן שאדם בבית האסורים שלא היה לו שופר בראש השנה, יתקע בשופר בט”ו בשבט. יש זמן לכל דבר. אם אדם אנוס אז הוא אנוס. העוסק במצווה פטור מן המצווה. אבל הם שואלים: למה ניגרע?
משה רבנו שומע שיש כאן שאלה, אז למה הוא לא אמר להם העוסק במצווה פטור מן המצווה? יש כמה פירושים, למשל כי פסח זה אחד מעיקרי האמונה. הוא שואל את השאלה את הקב”ה. ה’ אומר לו שהם יעשו ליל הסדר בפסח שני, ב-ט”ו באייר. אדם שלא יכול לעשות את הפסח, עושה פסח שני. גר שהתגייר עושה פסח שני. עם ישראל קיבל מועד חדש לפסח – פסח שני – בזכות האנשים הללו.
 
נושא נוסף – איך הענן היה נוסע. כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו. ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן, ויש אשר יהיה מערב עד בוקר, ולפעמים שנה שלמה. עפ”י ה’ יחנו ועפ”י ה’ יסעו. במשך 40 שנה במדבר עם ישראל נסע 42 מסעות (שמופיעים בפרשת מסעי). מי שעבר פעם דירה בחיים שלו מסתמא שעד היום יש לו טראומה בחיים. אדם שעובר דירה לא מוצא עצמו שנה, לא זוכר מה שם איפה. שבוע לפני שהוא עובר דירה הוא לא יודע איפה הנעלים ואיפה הגרביים, כי הוא תקע אותם בארגז של הקריסטלים כדי לשמור עליהם. זה כמו גלות. מי שצריך לעבור דירה בבת אחת, ביום אחד, זה קשה מנשוא.
אם אנו רוצים להבין מה עבר עם ישראל במדבר 40 שנה, 42 מסעות. 42 פעמים עוברים דירה. כל משפחה היו לה 150 ילדים, לא משפחה ממוצעת. ולכל ילד מזוודה. כל 3 ילדים זה אוהל. כמה אוהלים הוא צריך לסדר ברגע שהענן נוחת. מסדרים האוהלים ויושבים. אמנם אין הרבה בגדים במזוודה, כי הבגדים היו גדלים עם כל אחד ביחד, אבל צריך לשים בארון. מאוחר בלילה הולכים לישון והשכם בבוקר קמים, מתפללים, שומעים שיעור של משה רבנו, ופתאום רואים שהענן עלה, ושוב מקפלים את האוהלים ומסדרים המזוודות. בפעם הבאה כבר לא מוציאים את הדברים מהמזוודות. אחרי שבוע מגיעים למסקנה שכנראה הפעם זו תקופה ארוכה יותר ופורקים את המזוודות. אחרי יומיים הענן עולה. חלק מהמפרשים אומרים שהמתאוננים התאוננו על כך שמטרטרים אותם בנסיעה, בטורח הדרך.
 
אחרי פרשה זו עוסקת התורה בפרשת החצוצרות. שתי חצוצרות כסף מקשה. היה לחצוצרות כמה מטרות, ביניהן כדי לצאת לנסיעה “ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה, ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה. תרועה יתקעו למסעיהם”. וכן, “כי תבואו למלחמה בארצכם”, וכן “ביום שמחתכם ומועדיכם”.
מיד לאחר מכן מספרת התורה שהענן עלה בפעם הראשונה ביום 20 לחודש אייר. פעם ראשונה אחרי שנה שהיו באותו מקום. למרגלות הר סיני עמדו שנה שלמה פחות 10 ימים (רש”י). בר”ח סיון חנו וב-20 אייר נסעו.
מיד לאחר מכן מגיע הנושא של חובב, חותנו של משה רבנו. עם ישראל עומד לצאת לארץ ישראל, ומשה פונה לחמיו ואומר לו: נוסעים אנחנו למקום שאמר ה’, לך איתנו והיטבנו לך.
רש”י: נוסעים אנו מיד. עד 3 ימים אנו נכנסים לארץ. במסע הראשון נסעו ע”מ להיכנס מיד לארץ, אלא שחטאו. ועדיין לא נגזר על משה שלא ייכנס לארץ, והיה סבור שנכנס. באמצע היתה פרשת המתאוננים ואח”כ המרגלים, וזה עיכב הכניסה לארץ ישראל.
משה רבנו מתחנן ליתרו שיבוא איתם. והיטבנו לך – אף על פי שגרים אין להם נחלה בא”י, אתה תקבל את דשנה של יריחו. יתרו טוען שהוא כבר זקן ואין לו כוח להחליף אקלים (ספורנו), או בגלל נכסיו שבמדבר (רש”י). משה אומר לו שהוא סמל עבורנו, כי עזב כל האלוהות בעולם ודבק באלוקים. כל אחד יסתכל עליו וייקח ממנו דוגמה, איזו דמות זו. על כך ישלם לו משה במתן נחלה בארץ ישראל, והבטיח לו שילדיו יישבו בלשכת הגזית. כלומר גם שכר גשמי, דשנה של יריחו, וגם שכר רוחני.
 
כאן מתחיל הנושא המרכזי שאנו רוצים להרחיב בו, וכל מה שקראנו עד עכשיו היה הקדמה.
“ויסעו מהר ה’ שלושת ימים, וארון ברית ה’ נוסע לפניהם דרך שלושת ימים, לתור להם מנוחה…”.
ברגע שהתרומם הענן מעל עם ישראל, עזבו המקום שחנו בו כשנה, ונסעו ביום אחד מסע של 3 ימים. כל כך מיהרו להגיע. רש”י: מהלך 3 ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב”ה חפץ להכניסם לארץ מיד. לכן הלכו כל כך במהירות.
כאן נכנסים לא רק לפרשה בפני עצמה, אלא עפ”י שיטת רבי (מס’ שבת פרק כל כתבי), שמי שמקבל שישי, עלה בעצם חומש שלם. “ויהי בנסוע הארון…”, “ובנוחו ירמר שובה ה’ רבבות אלפי ישראל”. 2 פסוקים שהם חומש בפני עצמו. אדם שזוכה לעלות ל-2 הפסוקים זה חומש. במס’ שבת הגמרא דנה בכמה מצילים ספר מהדליקה. ספר שיש בו 85 אותיות נחשב ספר בפני עצמו. כי “ויהי בנסוע” יש בו 85 אותיות.
בעל הטורים: הפסוק ויהי בנסוע הארון יש בו אותן התיבות כמו בפסוק האחרון בספר דברים (שמסתיים ב”לעיני כל ישראל”), והפסוק בנוחו יאמר יש בו אותו מספר תיבות כמו בפסוק הראשון בתורה, בראשית ברא. אז יש בעצם ההתחלה והסוף.
הקב”ה שם סימניות ב”ויהי בנסוע הארון”, והן בצורת נ’ הפוכה. לא ניכנס לבחינה ההלכתית. כל מי שיש לו חומש יראה שהיום עושים את הנ’ ההפוכה בכיוון השני, והיא בצורה מיוחדת שלא מוסכמת ע”י כל הפוסקים. היום עושים נ’ אחת לפני ויהי בנסוע ונ’ אחת אחרי ויהי בנסוע. חהנ’ ההפוכים הולכים ברברס אחורנית. הרבה דעות יש בעניין זה, יש שאומרים שצריך להפוך את הנ’ כשראשה למטה. לא ניכנס לכך.
 
מס’ שבת: תנו רבנן, ויהי בנסוע הארון, סימניות מלמעלה ולמטה (הכוונה לנ’), לומר שאין זה מקומן.
רבי: לא מן ה’ הוא זה, אלא מפני שספר זה חשוב בפני עצמו. שני הפסוקים האלה זה ספר. “חצבה עמודיה שבעה” – אלו 7 ספרי תורה – בראשית, שמות, ויקרא, דברים, במדבר עד “ויהי בנסוע”, ויהי בנסוע ובנוחו יאמר ספר בפני עצמו, ואחרי בנוחו יאמר עוד ספר. אז במדבר מחולק ל-3 ספרים.
איך נסתדר עם “אחד מי יודע”? 5 אני יודע – 5 חומשי תורה. אבל יש 7 שביעיות התורה. זה נושא בפני עצמו כדי להבין את הסתירה, ולראות עד כמה הדברים הללו מסתדרים. אולי ניתן על זה שיעור אחר.
 
רבי שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן. היא לא תהיה כאן בעתיד. כשניגאל, הפרשה נעקרת במקומה, ותיכתב במקומה, כמו שהיתה צריכה להיכתב. היא נכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות אחת לשנייה. כדי לחצוץ בין הפורענויות. ויהי העם כמתאוננים – פורענות שנייה. ויסעו מעל ה’ – פורענות ראשונה. חנא בר חנינא: סרו מאחרי השם.
היכן היא במקומה? בפרשת במדבר.
 
שפתי חכמים (וגם בעל הטורים): לכן יש נ’ הפוכה, לומר שצריך להחזיר פרשה זו חמישים פרשיות פתוחות וסתומות אחורנית, לפרשת במדבר. שם הפסוק שבו זה צריך להיות.
 
מה זה המתאוננים? על מה בדיוק התאוננו עם ישראל ומה עיקר הטענה שלהם?
רבותינו חולקים. שיטת הרשב”ם שהטענות העיקריות היו שעם ישראל סבל מטורח הדרך. אמנם לא מובן, שהרי הטמפרטורה במדבר היה 21 מעלות, הקב”ה יישר להם את הדרך, בגדיהם לא בלו ולא היו להם בצקות ברגליים. יש דעות שהלכו על מדרגות נעות כדי שהנעליים לא ישתפשפו. אז מה הטענה על טורח הדרך?
הרמב”ם כותב שלא זו הטענה, אלא היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. בעברית אומרים קוטרים. היה להם ללכת אחר ה’ בשמחה ובטוב לבב מרוב טובה אשר נתן להם. איך אפשר לקטר, הוציא אותך מבית עבדים, נותן לך מן, מים במדבר, לא חסר לך כלום. על מה אתה מתלונן? יש בני אדם שמה שלא תתן להם, הם תמיד יתלוננו ולא יהיה להם טוב.
אין הבדל בין המתאוננים לבין האספסוף. המתאוננים והאספסוף אשר בקרבו אשר התאוו תאווה זה אותו דבר. הם התאוננו שלא היה להם מה לאכול, וגם היתה להם טענה על עריות – העם בוכה למשפחותיו. רש”י: בוכה על עסקי משפחות. כלי יקר אומר שזה האספסוף.
והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה. מה הכוונה התאוו תאווה? התאוו שתהיה להם תאווה? התורה לא כותבת שהתאוו לבשר, אלא שהתאוו תאווה. וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר.
מתי בפעם האחרונה ראיתם גבר בוכה אם לא מקלף בצל? בלוויה, בזמן כאבי שיניים. אין הרבה גברים שבוכים. אולי בימים הנוראים. ככה בחודש סיוון, מזג אוויר לא חם מידי, וסתם אדם בוכה? בתורה כתוב שהאספסוף אשר בקרבו התאווה תאווה, וישובו ויבכו גם בני ישראל, מי יאכילנו בשר.
ילד בן שנתיים לא תתן לו איגלו, לקחת לו את הבמבה – הוא בוכה. פה מדובר בדור דעה. באנשים שלא ראו רימה במותם, כיוון שעמדו במעמד הר סיני (פרקי דרבי אליעזר). רבא בר בר חנא פגש אחרי מאות שנים את האנשים שהיו במעמד הר סיני, שוכבים על הגב אפרקדן ומסתכלים כלפי מעלה.
מהר”ל: הרי כל מת שוכב על הגב. כל החיים אנחנו על הפנים, בסוף הופכים אותנו… אז מה העניין ששכבו על הגב. מהר”ל: זה מעלת האנשים ששכבו כלפי מעלה, כל הזמן הם הסתכלו כלפי מעלה. זה היה דור המדבר.
והם בוכים כדי לאכול בשר? רש”י: וכי לא היה להם בשר? והלא נאמר שעלה איתם צאן ובקר. יש בקר. אמנם אי אפשר סתם לאכול בקר, צריך להביא קורבן שלמים כדי לאכול בקר במדבר. משך חכמה: הם לא רצו, הם רצו לאכול בשר בלי שלמים. נביא שוחט ונשחוט, לא דרך אהרון הכהן שיקריב קורבנות ויחזיר לנו בשר.
רש”י: אולי כבר אכלו את כל הבקר? והרי נאמר בכניסתם לארץ שהיה לראובן הרבה מקנה. אז למה הם בוכים?
בהמשך רש”י מדבר על שהקב”ה אומר למשה רבנו, תדע לך שכל מה שאתן להם לא יעזור כלום. אי אפשר לעמוד על הטפל, מאחר שאינם מבקשים אלא עלילה. אם תתן להם בשר בהמה גסה, יאמרו שביקשו בהמה דקה. תביא להם דקות, יגידו שביקשו גסות. אם תביא להם גסות, ירצו חיות, איילים. תביא איילים ירצו צבאים. תביא צבאים ירצו תרנגול הודו, דגים, חגבים. הם לא יודעים מה הם רוצים. מה שתתן להם לא יספיק.
 
מה עשה הקב”ה בבקשה הזו? הם רוצים בשר? הם יקבלו בשר. ולעם תאמר, התקדשו למחר ואכלתם בשר, כי בכיתם באזני ה’ לאמור מי יאכילנו בשר. לא יום אחד תאכלו ולא יומיים, ולא חמישה ולא עשרים ולא חודש ימים, עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. הרוקח: למה התורה כותבת לא יום לא יומיים ולא חמישה ולא עשרים? אלו הימים שחייבים לאכול בשר, לכן מציינת התורה את הימים האלה. לא יום ולא יומיים – זה 3 ימים. ולא חמישה זה 8 ימים. ולא עשרה זה 18 ימים. ולא עשרים זה 38 ועוד חודש ימים זה 68. בשנה יש 52 שבתות, ופסח וסוכות 8 ו-7 ימים. 52 + 15 = 67. יומיים ראה”ש 69. ועוד אחד חג השבועות 70. תוריד 2 שבתות שנכללות בפסח ובסוכות, ויש 68 ימים שבהם חייבים לאכול בשר.
 
מתחיל לרדת שלו. פרק י”א פס’ ל’: “ורוח נסע מאת ה’ ויגז שלוים מן הים… ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת”. היו ערים 36 שעות רצוף, עומדים על הרגליים לתפוס שלווים. הממעיט אסף 10 חמרים. חזקוני: חמר זה 30 סאה. מקווה זה 40 סאה. הממעיט אסף 10 חמרים, 300 סאה. החשבון הוא 4 טון, 320 קילו (רבי חיים נאה), או 6 טון 825 קילו (החזון אי”ש). זה אסף הממעיט, העצלן והצולע (רש”י). גם הילדים שלו אספו במשך 36 שעות.
השלו זה לא פרגית או יונים קטנות. בעל הטורים: אם שלו נוחת למישהו על הראש היה הורג אותו.
אז תחשבו אולי הוא טס מהר מידי? יומא דף ע”ה: איך מבשלים את השלו – לוקחים שלו ושוחטים אותו, מוציאים הפנים ושמים שיפוד מצד לצד. מכניסים לתנור, ומתמלא כל התנור מהשלו הזה, וצריך לשים 13 לחמים כדי לספוג את השמן היוצא ממנו. מזה אספו 6 טון, מחומר התבערה הזה. זה הצולע, ואילו חזק ובריון עם כל המשפחה – 60 טון שלווים. מה יעשו עם זה?
התורה לא סתם מספרת דברים. יש לסיפור הזה מטרה. אני רוצה לקחת את מטרת העניין הזה ולהביאה אלינו. לשם כך צריך לחזור לפורענות הראשונה.
 
רש”י (מס’ שבת): הפורענות הראשונה היא ויסעו מהר ה’. איזו פורענות זו? אחרי שנה נעלה הענן וכולם נסעו. רמב”ן: שנסעו בשמחה מהר סיני, כתינוק הבורח מבית הספר. אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות. היתה מחשבתם להסיע עצמם משם מפני שהוא הר ה’, וזו פורענות ראשונה. כי הם ברחו משם כמו תינוק מביה”ס.
אבל רש”י כותב קודם, שעד שלא נעלה הענן אי אפשר לזוז. בלי חצוצרה לא זזים. הלכו ביום אחד מהלך 3 ימים כי הקב”ה רצה להכניסם מהר לארץ ישראל. אז מה הטענה על עם ישראל? מגיע להם שבח, שרצו כולם עם הילדים כדי להיכנס לארץ ישראל. למה הרמב”ן אומר שהם ברחו? הם הרי הלכו באותו קצב של הענן.
שאלה זו נמצאת בספר אור יהל של רבי לייב חסמן, וגם בספר של רבי מאיר חדש.
 
ילקוט שמעוני: משה אמר להם מהלך יום אחד, והם נסעו מהלך 3 ימים יומם ולילה, כתינוק שרץ מבית הספר.
אבל אם הענן ירד עוצרים, אם לא – לא עוצרים. אז מה הכוונה אמר להם מהלך של יום אחד והלכו של 3 ימים?
התשובה: בפרשת בשלח כתוב בפסוק “ויסע משה את ישראל מים סוף”. מה זה ויסע משה? מלמד שהסיעם בעל כורחם. למה? כי עיטרו המצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, וישראל היו מוצאים אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים. לפיכך הוכרח להסיעם בעל כורחם.
עם ישראל יוצא כל אחד עם 90 חמורים לוביים טעונים בביזת מצרים. הכל מלא כסף. עומדים ליד הים, הים פולט יורו ואבנים טובות ומרגליות. משה רבנו אומר מספיק, אבל אי אפשר להשאיר כסף סתם. עשו קומה שנייה על החמורים עם כסף. למשה רבנו לא היתה ברירה, ויסע משה, הוא גרר אותם משם בכוח.
 
לייב חסמן: זה הפורענות. כשהקב”ה מרים את הענן מהר סיני, במקום שבו משה רבנו היה ראש ישיבה ולימדו אותם יום יום עוד מצוות, במקום שלמדו תורה מפי משה, במקום שהקב”ה ירד על הר סיני עם 22,000 מלאכים. כשהקב”ה מרים את הענן הייתם צריכים להגיד למשה שיבקש מרבש”ע עוד כמה ימים, לא רוצים לעזוב כי טוב לנו פה. כאן כתוב ויסעו ולא ויסע משה את העם מהר סיני. ברחו כתינוק הבורח מבית הספר, לפני שיקבלו עוד כמה מצוות, כי כל רגע משה מנחית עליהם עוד מצוות.
איך לומדים זאת? ממשמעות המילים. אם לא כתוב ויסע, אלא וייסעו – משמע כתינוק הבורח מביה”ס.
 
כעת נסגור את הקצוות.
הקב”ה ברא את האדם עם דבר שנקרא השתוקקות. קוראים לזה גם תשוקה, תאווה. דוד המלך אומר לקב”ה בכמה מקומות בתהילים: כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים. יש לי ערגה, תשוקה, הנפש שלי משתוקקת אליך כל הזמן. תהלים ס”ג: צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי. אני משתוקק אליך. מצודות יעקב: בארץ ציה ועייף בלי מים, כלומר הוא משתוקק לאלוקים כמו אדם צמא במדבר.
 
הקב”ה ברא את האדם עם רצונות לכל מיני דברים. אדם שמאבד רצונותיו ותאוותו נחשב חולה. התאווה לאוכל מבורכת, כי אם אדם לא היה אוכל היה מת. רבי זושא מאניפולי היה מתחיל לאכול באמירה: רבש”ע, אני מודה לך שנתת לי תיאבון, אני הולך לאכול. אם אין תיאבון ה’ יצילנו. כל תאווה צריכים אותה במידה שהיא נחוצה.
אבל יש תאוות מסוימות שהאדם יכול לנתבן לאן שהוא רוצה. ישנה תאווה לכסף. שלמה המלך כתב במפורש – אוהב כסף לא ישבע כסף. לעולם הוא לא יהיה שבע. קהלת רבה: יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות. אדם שיש לו, כל הזמן רוצה. הקב”ה משביע לכל חי רצון, נותן לכל חי רצון.
על מי נאמר הפסוק אוהב כסף לא ישבע כסף. על יולי עופר? ביל גייטס? מס’ מכות דף י’ ע”א: זה משה רבנו. הוא אוהב כסף? הוא אנטיתזה לאוהב כסף. כשכל אחד לקח 90 חמורים, הוא הלך לעבוד באתרא קדישא, חיפש עצמות. הוא גרר אותם מביזת הים. עליו נאמר אוהב מצוות לא ישבע מצוות. שנאמר אז יבדיל משה 3 ערים בעבר הירדן מזרח השמש. אבל כל זמן שהערים בא”י לא קולטות, גם הערים בעבר הירדן לא קולטות, אז לשם מה להבדיל אותן כבר עכשיו? כי הוא אוהב מצוות. חצי מצווה גם טוב, הוא יחטוף אותה עכשיו.
משה רבנו רוצה להיכנס לארץ ישראל, לא בשביל לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אלא בשביל לקיים את המצוות. משה רבנו נקרא אוהב כסף לא ישבע כסף, ואפשר לנתב את זה לאוהב מצוות לא ישבע מצוות.
משלי ב’: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה’ ודעת אלוקים תמצא. אם אותו חיפוש שאתה עושה אחר כסף ומטמונים תעשה עבור תורה ויראת שמים – אתה תמצא. מה הקשר? הקב”ה ברא באדם תשוקה, וכל אחד יכול לנתבה למה שהוא רוצה. לכסף או למצוות.
 
ישנו דבר נוסף, וצריך להיזהר כשאומרים אותו. אנו לא מבינים בחטאי ראשונים. אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים.
אור החיים הקדוש: נדב ואביהו ידעו שימותו, ואף על פי כן לא נמנעו מליקרב, כי רצו לראות חיבת ה’. יומא ט’: בית שני 420 שנה, 300 כוהנים. 40 שנה שמעון הצדיק, 80 שנה יוחנן כהן גדול, 11 שנה רבי ישמעאל ו-10 שנים רבי אלעזר בן חרסום. כלומר ב-279 שנים 296 כוהנים. כלומר אין כהן שגמר את שנתו, כולם נכנסו ביום כיפור וגמרו.
אף על פי שידעו שימותו, לא נמנעו מלהיכנס לקודש הקודשים להקטיר קטורת. הנצי”ב: 250 מקטירי הקטורת בפרשת קורח ידעו שימותו מחר. משה רבנו אמר להם שכולם ימותו ורק אחד ייצא. אמנם קורח היה בטוח שזה הוא עצמו, אבל 250 ראשי סנהדראות, למה הם עשו זאת? כותב הנצי”ב ש-250 איש היו גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה’, והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה’ כאש בוערת בקרבם. לא לשם שררה וכבוד מדומה, כי אם להתקדש ולהשיג מטרה זו ע”י עבודה. והם ידעו שדיבר ה’ אמת בפי משה ואין להרהר אחריו, רק הרהרו אחר רצון ה’ ומסרו עצמם במסירות נפש, למות על אהבת ה’, כי עזה כמוות אהבה. ידעו שימותו ונכנסו להקריב.
 
היה לי שיעור בר”ג, והשתתף בו בחור מטפס הרים. אנשים נוסעים עם תיק להרי ההימלאיה. 50% לא חוזרים. יש תחנת מוצא, ושם עושים תמונות למזכרת אחרונה, במקרה שלא חוזר. מי שנופל וצונח, נופל לנקיקים כל כך עמוקים שאף אחד לא מחפש אותו שם (אם הוא לא יהודי), והוא קופא שם. שאלתי אותו בשביל מה הוא עושה את זה, והוא ענה שהוא נוגע בענן ואי אפשר להבין איזו הרגשה זו, איזה היי. עניתי לו שיש לי היי אם אני לומד טוב כמה שעות רצוף. רק אני בעננים בלי להגיע לשם פיזית. הוא לא הבין מה אני מדבר, אבל אני הבנתי דבר אחד, שהם מסוגלים להקריב את חייהם בשביל להיות בענן.
יש כאן אנשים שמוכנים למות כדי להקטיר קטורת. זו התשוקה של הנשמה לדביקות בקב”ה.
 
נלך שלב נוסף. רבותנו מלמדים אותנו כלל ברזל – הקב”ה הטביע באדם תאוות, ויש לאדם היכולת לנתב אותן לרוחניות. לשם כן באות התאוות. התאווה לאוכל ולעריות מנתבים אותם לתורה. זה יסוד אחד, יש לזה הרבה מקורות. אחד מהם – האשה השונמית שאמרה על אלישע כי איש קדוש הוא. מניין ידעה זאת? כי היא הסתכלה על האוכל שלו, ומזה ידעה מה נעשה במיטה שלו, ואיזה זבובים מגיעים אליו ואיזה לא. יש סימנים לדעת מי קדוש ומי לא. כל דבר אפשר לנתב לקדושה, את כל התאוות.
אוהב כסף לא ישבע כסף זה מצוות. אוהב אוכל ותאוות אחרות – מנתבים את זה לתורה. לא בכדי אומר דוד המלך: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. זהב – זה-הב, תן לי את זה. כסף – כוסף, מתאווה, רוצה כל הזמן.
 
כותב הסבא מנובהרדוק: אין מצב של וואקום. רק יצא יעקב ועשו בא. אם הבור ריק אין בו מים, מיד יש נחשים. אם יש מים, אז אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש.
 
אם אלה פני הדברים, יש יסוד נפלא. אומרים רבותינו, שהנשמה לא נרגעת משום תאווה, חוץ מרוחניות. כל מעדני עולם, סקי בשוויץ, איזה תענוגות שאתה לא מדמיין, לנשמה אין מזה שום דבר. רק רוחניות, תורה ומצוות.
זה מה שקרה למתאוננים. המתאוננים התאוו תאווה, הרגישו שהם משתוקקים למשהו ולא ידעו מה. האספסוף אמר להם שהם מרגישים שחסר להם בשר. אכלו בשר, והקב”ה אמר למשה, שאם יביא להם בשר ירצו דקות, תביא דקות יגידו דגים, תביא דגים יגידו חרגולים, תביא חרגולים יגידו עופות.  
הם לא מבינים מה חסר להם. אדם מבוגר לא בוכה על בשר אלא על היעדרות רוחניות.
 
פרקי דרבי אליעזר: רבי אלעזר בן הורקנוס, בחור בן 27 עומד ובוכה בדמעות שליש, למה הוא לא זוכה ללמוד תורה. אומר לו אליהו הנביא שיילך לישיבה של רבי יוחנן בן זכאי, אם הוא בוכה זה לא בגלל בשר, אלא הנשמה בוכה, העיניים קולמוס הלב. אם אדם בוכה זה מבפנים. אדם מבוגר לא בוכה על חתיכת בשר, אלא כאשר הנשמה שלו משתוקקת והוא לא מוציא את זה החוצה.
יש מדרש נורא בפרשת וירא: היה רבי עקיבא יושב לפני הרבי שלו, רבי אליעזר בן הורקנוס, והיה יושב ומלמדו פסוקים כל פסוק 216 פעמים. כיוון שהגיע לפסוק “סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני”, החל רבי עקיבא בוכה. רבי עקיבא זה שצוחק כל החיים שלו, שועל יוצא מקודש הקודשים הוא צוחק, רבו בוכה והוא צוחק.
רבי עקיבא בכה בגלל שלא הבין, לא קלט יותר. אדם מבוגר לא בוכה, זו הנשמה בוכה. האנשים שהתאוו תאווה לא ידעו למה הם בוכים. הם ביקשו בשר כי זה מה שהאספסוף אמר להם. חז”ל מגלים לנו על מה היה הבכי – הפורענות הראשונה, ויסעו מהר ה’, ברחו כתינוק הבורח. מי שבורח מבית המדרש חסר לנשמה רוחניות, וברגע שחסר לה רוחניות, היא תאבה לתאווה, ואינה יודעת אפילו על מה. על זה הם בוכים, זה דור המדבר. הם חושבים שזה ימלא את החסר וזה ימלא, ובוכים למשפחותיהם – אולי עריות. הם לא יודעים שמה שמציק להם בפנים זה הנשמה שבוכה ורוצה רוחניות.
 
תראו כמה הנשמה משתוקקת – צולע אחד יכול לאסוף 8 טון שלווים במשך 36 שעות רצופות. אנו ערים לילה אחד בחג השבועות, אח”כ ישנים עד סליחות. מתי בפעם האחרונה ישבת ולמדת 36 שעות? יש שלווים והם 36 שעות על הרגליים, ואלו הצולעים. אלו שהיו בריונים כמה עמדו על הרגליים? וכל המשפחה גייסו.  
תראו איזה כוחות יש באדם. תיקח את התאווה הזו, את כוח הרצון הזה, תנתב אותו לתורה.
 
חז”ל אומרים בוא ותראה מי הם המתאווים האמיתיים – ויעש כן אהרון. למה נסמכה פרשת הנשיאים לפרשת אהרון? חלישות הדעת שקיבל אהרון על שלא זכה להיות בקורבן הנשיאים. ולמה קיבל חלישות הדעת? הרי בגלל שלא היה שוטר לא קיבל מכות ולא זכה. שיגיד תודה רבה שלא זכה.
 
אתמול אחרי מעריב הכריז הרב על מגבית חירום למשהו נורא ואיום וחייב כל אחד לתת 1000 דולר. יש מי שיגיד ברוך ה’ שלא הייתי. נפטרתי מנתינת 1000 דולר.
תייר אמריקאי אחד נפל בביה”כ עם התקף לב, הביאו לו הצלה והוא התעורר. אז כל מתפלל קיבל ממנו 5000 דולר בצ’ק. הוא יגיד מזל שלא הייתי אתמול בבית הכנסת? מזל שהייתי בחתונה אתמול, ואכלתי שניצל…
אוהב כסף לא ישבע כסף, זה משה רבנו. אוהב מצוות לא ישבע מצוות זה אהרון. גם אם לא היה שוטר, רוצה להדליק. אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ופטורים מקורבן פסח הם פטורים, כי העוסק במצווה פטור מן המצווה. אבל הם רוצים לאכול קורבן פסח, מצה ומרור. בשבילם זה 5000 דולר, הם לא מוכנים לוותר על זה.
את כל התאווה והמאוויים לכסף, אפשר לנתב למצוות.
 
השנה בהעלותך יוצאת אחרי חג השבועות. לפני יומיים היה חג השבועות, כולם היו ערים לילה שלם. עם מה יצאנו מהחג? עם מה הולכים הביתה, איזה דבר אדם לוקח איתו? הוספת יותר בתורה, ביראת שמיים? בטוח הוספת בגבינה, בכולסטרול וסוכר. אבל מה יש ברוחניות? יש לך יותר משניות, יותר תהילים, 18 יותר ארוך?
אהרון קיבל חלישות הדעת למה הוא לא זוכה. כשהנשמה משתוקקת היא בוכה. ועם ישראל בכה על עסקי בשר. אבל אדם מבוגר לא בוכה על סטייק, אלא כי הנשמה שלו צועקת מבפנים. התאוו תאווה ולא ידעו למה.
 
יהי רצון שכל אחד יצא מחוזק מפרשה זו, להוסיף על עצמו עוד תורה ויראת שמיים, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
להאזנה בקובץ אודיו
 

 

תגיות: , , ,