הרב ברוך רוזנבלום

פרשת השבוע ח’ אדר א’ תשע"א

 

בפרשת תצווה פותחת התורה: ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. הפרשה פותחת בציווי הבאת שמן זית. בהמשך הפרשה התורה מדברת על עניין בגדי הכהנים, הן כהן גדול והן כהן הדיוט.
היום אנו רוצים לעסוק בנושא שקשור להיום, ז’ באדר, להרחיב בעניין זה והחיבור שלו לפרשת השבוע.
קודם נראה דברי מדרש כאן בפרשה. מדרש תנחומא על פסוק בשיר השירים: הנך יפה רעייתי, הנך יפה עינייך יונים. חז"ל ממשילים את כנסת ישראל ליונה בכמה דברים. מה היונה הזו, משהיא מכרת את בן זוגה אינה זזה ממנו, כך ישראל, משהכירו לקב"ה שוב אינם זזים ממנו ואינם מניחים אותו. דבר אחר, מה יונה זו כל העופות כשהם נשחטים הם מפרכסים, אבל היונה פושטת צווארה. כך אין אומה בעולם מוסרת עצמה להריגה על קדושת שמו אלא ישראל. שנאמר: אליך הורגנו כל היום.
עינייך יונים. אמר רבי יצחק: אמר הקב"ה לישראל, דוגמה שלך דומה ליונה. כנסת ישראל צריכה להיות דומה ליונה. מי שמבקש ליקח חיטים מחברו, אומר הראיני דוגמתם. כך הדוגמה שלך דומה ליונה.
כשהיה נוח בתיבה כתוב ששלח את העורב ויצא יצוא ושוב. אח"כ שילח את היונה, ותבוא אליו לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה. אמר הקב"ה: מה היונה הביאה אורה לעולם, אף אתם, שנמשלתם כיונה, הביאו שמן זית והדליקו לפני את הנר. זאת אומרת שהסיבה שהקב"ה אומר להביא שמן להדלקת המנורה, זה מהיונה שהביאה עלה זית טרף בפיה.
כל מי שקורא את המדרש שואל מה הקשר? היא הביאה עלה זית כסימן שקלו המים. המדרש לוקח את זה שהקב"ה סיבב לה שתביא עלה זית, זה במשמעות שקשורה לעניין המשכן והציווי של הדלקת המנורה.
כדי להבין מה מונח כאן צריך להרחיב את השיעור, ולקראת סיומו נבין למה המדרש מתכוון.
 
פרשת תצווה כידוע לכולם, היא היחידה משמות עד מסעי, ששמו של משה רבנו לא מופיע בה. למרות שבעל הטורים כותב: ואתה תצווה – לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה, כבר העירו על כך שהכוונה היא רק לחומשים שמות, ויקרא, במדבר. בחומש דברים יש כמה פרשות ששמו של משה רבנו לא מופיע, כי חומש דברים משה רבנו מדבר בעצמו. אבל בחומשים שמות, ויקרא, במדבר שמדבר הקב"ה, שמו מופיע בכל הפרשיות, חוץ מאשר פרשת אתה תצווה.
למה? המקור לכך הוא זוהר בפרשת פנחס. מה לן רב ממשה, דאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. בפרשת השבוע הבא, כי תשא, אומר הקב"ה למשה הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול – כלומר אתחיל את עם ישראל ממך, היות ומשה רבנו מסרב ואומר לו: אם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ואף על פי שהקב"ה עשה מה שמשה רבנו ביקש ומחל לישראל על חטא העגל, ולא מחה והשמיד את עם ישראל, עם כל זאת, משה רבנו לא נפטר מעונש, ולא מופיע שמו בפרשת תצווה העוסקת במשכן.
אותם דברים כותב בעל הטורים – משה רבנו לא מוזכר בחומש מתחילת שמות ועד סוף התורה פעם אחת בפרשה הזו, כי אמר מחני נא מספרך אשר כתבת. וקללת חכם, אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה. חכם מוציא מילה מהפה, גם אם לא התכוון שימחו את שמו, היות והוציא כזו מילה מהפה היא פעלה את פעולתה.
יסוד זה לא מופיע כאן לראשונה, אלא הופיע בפרשות קודמות כמה פעמים. בשעה שרחל אמנו גנבה התרפים מלבן, אמר יעקב אבינו מילה אחת: את אשר ימצא את אלוהיך לא יחיה, וחז"ל דורשים שזו הסיבה שרחל אמנו הסתלקה טרם הזמן. דבר נוסף, היות שיהודה אמר שהוא לוקח אחריות על בנימין, ואמר: אם לא הביאותיו לפניך וחטאתי לך כל הימים – אף על פי שהחזיר אותו, היות ונידה עצמו על תנאי, אומרים חז"ל היו עצמותיו של יהודה מתגלגלים בארון 40 שנה עד שביקש משה רבנו מהקב"ה (מסכת מכות דף י"א, מסכת בבא קמא דף צ"ב), והקב"ה נענה לבקשתו וחיבר את עצמותיו של יהודה. רואים מכאן שאדם אומר מילה, יש לה השפעה כשמדובר באדם גדול.
 
אזכיר גמרא אחת, שיש בה מאמר נפלא של רבי אלחנן וסרמן. מסכת כתובות דף ס"ב: רבי יהודה ברבי חיא היה נוהג ללכת ללמוד כל יום ראשון וחוזר הביתה ביום שישי. כל השבוע הוא לא היה בבית. כל פעם שהיה חוזר הביתה היה עמוד של אש הולך לפניו ומלווה אותו בחזרתו מהישיבה כל שבוע. יום אחד נמשך בלימודו ושכח שצריך לחזור הביתה, והשבת נכנסה והוא לא הגיע. לחותנו קראו רבי ינאי, והוא ראה שלא חזר, ואמר לבני ביתו שיתחילו לנהוג אבלות, כנראה הוא נפטר. באותו רגע הסתלק רבי יהודה ברבי חיא לבית עולמו. מילה אחת שאמר רבי ינאי בלי להתכוון, ורבי יהודה נפח את נשמתו.
רבי אלחנן וסרמן אומר שם במקום, בקובץ שיעורים, בדף ס"ב: אנו יודעים שברכות של צדיקים פועלות, שקללות של צדיקים פועלות. זה ידוע, הקב"ה רצון יראיו ועשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם. אבל כאן הגמרא מלמדת שגם כשזה לא רצון יראיו – הרי רבי ינאי לא רצה שחתנו ימות, אבל עצם הוצאת המילה מהפה פעלה את פעולתה. המילה היתה ברת השפעה והשפיעה עד כדי כך שהחתן נפטר באותו יום.
פירושו של דבר כמו אדם שיש לו סכין חדה בידיים. אם זה נפל על הרגל שלו זה חותך, ולא משנה שהוא לא התכוון. עצם זה שהסכין נפלה מהיד על הרגל היא חותכת את הרגל כי היא חדה. צדיקים לשונם חדה מאוד. מי ששומר על הפה שלו, מילה שהוא אומר היא ברת משמעות, כמו שכותב החפץ חיים כמה פעמים בספרו. אז כשאדם קדוש כזה אמר מילה, זה כמו גרזן מחודד שנפל לו על הרגל וחתך אותה. ולא משנה שנאמר בלי כוונה.
ממילא מבינים.שכאשר משה רבנו אמר מחני נא מספרך אשר כתבת, אף על פי שהקב"ה קיבל את תפילתו ומחל על חטא העגל, מכל מקום למילתו היתה השפעה, ושמו לא מופיע כאן בפרשת תצווה.
 
מסופר על הגאון מוילנא, ילד אחד ישב לידו בתפילה, וכשהגאון ניסה להרים את הטלית על הכתף, הוא ראה שהילד יושב על הטלית. אז הוא אמר לו בבדיחות: תחיה 100 שנה, רק תשחרר לי את הטלית. כך היה. האב שאל את הילד מה אמר לו הגאון, ובשבת שלאחר מכן עשה קידוש גדול, כי הגאון מוילנא הבטיח לו 100 שנות חיים. בספר הקהילות של וילנא יש שם האיש הזה שהיה אז ילד, ומסופר שבגיל 98 הוא חלה בדלקת ריאות, שבתקופה ההיא גם בגיל 50 היתה מסוכנת, כי לא היה עדיין פניצילין. הרופא קבע שלפי הרעש של הריאות זו הסימפוניה הגמורה, והוא הולך למות, אבל האיש טען שיש לו עוד שנתיים לחיות. בהיותו בן 100 וכמה ימים הסתלק לבית עולמו. מילה אחת של יהודי ששומר את הפה שלו, כמה היא משפיעה.
 
רבותינו דנים מה זה המושג הזה, ששמו של משה רבנו לא מופיע דווקא בפרשה זו. והרי משה רבנו אמר מחני נא מספרך אשר כתבת, אז זה לא חייב להיות בפרשה הזו. למה נבחרה הפרשה הזו? יש כמה תשובות שכתובות בגאון מוילנא. תשובתו המפורסמת היא שתמיד בז’ באדר, יום פטירתו של משה רבנו שחל היום (גמרא מסכת קידושין דף ל"ח, מסכת מגילה דף י"ג), ולכן נבחרה פרשת תצווה שבשבוע שלה חל ז’ באדר.
תירוצים נוספים בשם הגאון מוילנא – אמנם שמו של משה רבנו לא מופיע בנגלה, אבל מופיע בנסתר. בפרשה זו יש 101 פסוקים, והגימטריה שלו זה "מיכאל סימן". מיכאל זה גימטריה של 101. יש הרבה אנשים שמקפידים לתת צדקה בסכומים של 101, כי המלאך מיכאל מלווה אותם.
משה רבנו בנגלה לא מופיע, אבל שמו הנכתב בשלמות מספרו החסר הוא 101 (האותיות בשלמותן בחיסור האותיות הנכתבות). משה אותיות מ’ש’ה. מם כותבים מ’ ו-ם. המ’ שלא נכתבת זה 40. שין כותבים ש’י’ן. י’ ו-נ’ זה 60. הא כותבים ה’ וא’. א’ זה 1. סה"כ 101. כלומר שמו של משה לא מופיע, אבל ההשלמה של שמו מופיעה במספר 101.
מגלה עמוקות בפרשת ואתחנן באופן הנ"ז, ואומר ששמו 101 בגימטריה מופיע כאן בפרשה, דווקא בגלל ששמו של משה רבנו לא מופיע. היות וכשהקב"ה אומר למשה בפרשת משפטים: הנה אנוכי שולח מלאך לפניך, משה רבנו סירב לקבל את המלאך (זה המלאך מיכאל), ולא הסכים שמלאך ילך לפניהם אלא רק הקב"ה ילך לפניהם. היות שמשה רבנו סירב לקבל את המלאך מיכאל, אז המלאך מיכאל לא יכול להופיע באף פרשה שמופיע בה שמו של משה. והיות ובפרשה זו שמו אינו מופיע, אז אפשר לכתוב בסופה שסימנה מיכאל.
תירוצים נוספים מופיעים בספר דברי צדיקים – שהפרשה ה-20 מתחילת התורה היא פרשת תצווה, והיות ואמר משה מחני נא מספרך, הספר ה-כ’, הפרשה ה-20 מתחילת התורה זה פרשת תצווה.
תירוץ נוסף בספר מדרשו של שם, שמשה רבנו אמר מחני נא מספרך אשר, ואשר בגימטריה זה 501, ופרשת תצווה בגימטריה 501, ולכן שמו אינו מופיע בפרשה זו.
פירוש נוסף שמביא גם בעל הטורים – זה היה עונש נוסף למשה רבנו. בגמרא בזבחים כתוב שכל חרון אף של הקב"ה עושה רושם, והיות שהקב"ה 7 ימים מנסה לשכנע את משה רבנו לגאול את ישראל, ומשה רבנו סירב, אמר הקב"ה: אני רציתי שאתה תהיה כהן ואחיך יהיה לוי, אבל לא רצית לגאול את ישראל, לכן אחיך יהיה כהן. אז בפרשה שבה נאמר להקריב את אהרון הכהן, שמו של משה רבנו שהיה אמור להיות הכהן לא מופיע.
 
באור נוסף מופיע בספר פרדס שאול: אדם היחיד בבריאה שנקרא בתורה בשם "ואתה", הוא משה רבנו. זה לא רק כאן מופיע, ואתה תצווה. היה למשה רבנו שם נוסף בתורה, "ואתה". מדרש ויקרא רבא פרשה א’ אות ה’: ואתה הרם את מטך ובקעהו. אמר לו הקב"ה למשה, מה זה ואתה – אם אתה בוקעהו טוב, ואם לא אין אחר שבוקעהו. רק אתה תבקע את הים ואין אחר. ואתה זה אחד השמות של משה רבנו. אותו דבר כשנאמר למשה רבנו לעלות להר, נאמר בתורה: ואל משה אמר עלה אל ה’ אתה ואהרון אחיך. זה חלק משמותיו של משה רבנו.
אומר הפרדס שאול שיש עוד אדם שנקרא "ואתה"? יחזקאל, ככתוב: ואתה בן אדם. אבל יחזקאל לא מופיע ואתה לבד, אלא תמיד ואתה בן אדם. משה רבנו היחיד שמופיע בתורה בשם "ואתה". אם כך אמנם לא מופיע שמו של משה רבנו, אבל מופיע השם "ואתה" שהקב"ה קורא לו, שהוא אחד משמותיו.
תירוץ נוסף של החיד"א, ב"חומת אנך": הוא שואל למה נאמר ו’ החיבור במילה "ואתה"? כל פעם שכתוב ו’ החיבור זה מחבר לפרשה הקודמת. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – מה אלה מסיני אף אלה מסיני. ואלה שמות בני ישראל, זה מחבר לפרשת ויחי. אז "ואתה" זה מחבר אותך לפרשה שלפניה.
כתוב בזוהר שיש בתורה 53 פרשות. וכבר הקשה המהר"ם זכות, שמי שיספור ימצא 54 פרשות. 12 בספר בראשית, 11 בשמות, 10 בויקרא, 10 בבמדבר, 11 בדברים – סה"כ 54 פרשות. אז למה הזוהר ספר 53 פרשות. ותירץ המהר"ש אבוהב, שמה שהתכוון רבי שמעון בר יוחאי בזוהר, שיש 53 פרשות שקוראים אותן בשבת, 53 שבתות בשנה שקוראים פרשות השבוע, וה-54 זו פרשת וזאת הברכה, שכידוע לכולם ברוב השנים לא קוראים אותה בשבת אלא בשמחת תורה שיוצאת ביום חול ברוב השנים. אז הזוהר מתכוון ל-53 פרשות שקוראים בהן בשבת. ואינו מונה את פרשת וזאת הברכה שלא נקראת בשבת.
החיד"א אומר ש"לא הרוו את צמאונו" בתירוץ זה, והתירוץ שלו – נראה שרצה הקב"ה לחבר פרשת תרומה עם תצווה, ולכן אומר הזוהר שיש נ"ג פרשות. לכן כתוב ואתה תצווה, החיבור של ואתה מחבר את תרומה ותצווה ביחד. היום ובתצווה שמו של משה רבנו לא מופיע, אז הקב"ה חיבר אותה לתרומה בו’ החיבור, כדי לומר שזו פרשה אחת, ולא יווצר מצב שיש פרשה שמשה לא מופיע בה.
אלו דברים נפלאים שאומרים רבותינו סביב עניין זה.
 
אני רוצה לחזור לתירוצו של הגאון מוילנא, שפרשת תצווה תחול תמיד בשבוע שבו חל יום פטירתו של משה רבנו, לכן שמו לא מופיע בפרשה.
הדברים אקטואליים בשנה פשוטה. אבל השנה, שנה מעוברת, היום ז’ באדר, אז לכאורה אין קשר, כי כולנו יודעים שחברה קדישא, שנוהגים להתענות בז’ באדר מתענים בז’ באדר ב’ ולא היום. פירוש הדבר שיום הפטירה של משה רבנו מבחינתנו הוא ז’ באדר ב’. אז זה לא מסתדר אם התירוץ של הגאון מוילנא. אז התשובה פשוטה – הגאון מוילנא מדבר על רוב השנים, אבל לא על שנה מעוברת. רק שתיכף נראה שזה גם בשנה מעוברת.
מצאתי מדרש שמופיע בספר יהושע, שעל פי דברי אחד התנאים בו, היום הוא יום הפטירה של משה רבנו. יש גמרא במסכת סוטה בדף י"ב, שבה דנה הגמרא מתי הושם משה רבנו בתיבה. הוא הושם בה 3 חודשים אחרי שנולד. זה יצא בו’ בסיון. נולד בז’ באדר, 3 חודשים זה ו’ בסיון. דעה אחרת – הושם בתיבה בתאריך כ"א בניסן. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה – ריבונו של עולם, מי שעתיד לומר שירה לפניך ביום זה (שירת הים בכ"א בניסן), ילקה ביום זה? אותה שאלה הם שאלו גם על ו’ בסיון – מי שעתיד ליתן תורה ביום זה ילקה ביום זה?
איך זה יכול להיות כ"א בניסן, אם הוא נולד בז’ באדר? זה רק חודש וחצי. אומרת הגמרא: לפי זה נולד משה רבנו בשנה מעוברת, אז יש רובו של אדר ראשון, אדר שני כולו ורובו של ניסן. אז זה לא 3 ירחים שלמים אבל זה רובם של 3 ירחים. כלומר על פי דעה זו, משה רבנו נולד באדר ראשון. אם הוא נולד באדר ראשון, ובמסכת מגילה וקידושין אומרת הגמרא שביום שנולד באותו יום הסתלק לבית עולמו, אז אפשר לומר שהסתלק בשנה פשוטה. בשנה רגילה ולא מעוברת זה בסדר גמור. זה היה ז’ באדר של שנה שאינה מעוברת.
אבל המדרש בספר יהושע דן לגבי אכילת המן, כמה זמן אכלו בני ישראל את המן אחרי פטירת משה רבנו. הרי הגמרא במסכת תענית בדף ט’ אומרת: 3 מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ע"י 3 פרנסים טובים – את המן נתן ע"י משה רבנו. אז לכאורה ביום שנפטר צריך המן להפסיק לרדת. והמדרש אומר שאת המן אכלו עד למחרת חג הפסח, זאת אומרת שנכנסו לארץ ישראל בי’ בניסן, ויום למחרת חג הפסח כלה המן לרדת. כמה זמן אכלו? רבי יהושע אומר: אכלו את המן 40 יום. פשוט מאוד, הוא נפטר בז’ באדר, 30 יום היו ימי האבל, אחרי 3 ימים נכנסו לארץ ישראל בי’ בניסן, והמשיך לרדת עד למחרת חג הפסח. 24 בחודש אדר ו-16 בניסן זה בדיוק 40 יום שהמשיך המן לרדת אחרי פטירת משה רבנו.
רבי אליעזר המודעי אומר 70 יום אחרי פטירתו של משה רבנו. נפטר בז’ באדר ראשון, ויש 24 של אדר ראשון, 30 של אדר שני ו-16 של ניסן, סה"כ 70 יום שהמשיך המן לרדת אחרי פטירת משה רבנו. יוצא שלפי שיטתו משה רבנו נפטר בז’ באדר ראשון. אז היום זה היומא דהילולא דמשה רבנו. אז לפי השיטה במסכת סוטה שנולד באדר ראשון, נפטר גם באדר ראשון, זה עפ"י הרעיון שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים באותו יום. ולפי השיטה שהושם בתיבה בו’ בסיון, ואותה שנה היתה פשוטה ולא מעוברת, אז משה רבנו בז’ באדר בשנה פשוטה ונפטר בז’ באדר בשנה פשוטה. אז שתי הדעות בגמרא בסוטה מתחברות עם שתי הדעות במדרש בספר יהושע, והדברים נפלאים.
 
עד כאן יסוד הדברים. והייתי רוצה לעסוק בנושא מדוע שמו של משה רבנו לא מופיע כאן בפרשה.
כדי להבין את הדברים אני רוצה להשתמש בנושא הקשור בענייני קבלה. ראיתי שכל מפרשי הקבלה – לא הקבלה שהיא דברים סודיים שלא מובנים, אלא הדברים הנגלים והפשוטים בדברי הקבלה – כל המפרשים  דנים בזה, ואני רוצה קצת להעמיק בזה ולהוסיף תוספת לדבריהם הקדושים, שיפתחו לנו פתח להבנה מה הקשר בין היונה שהביאה עלה זית לבין משה רבנו שנצטווה ויקחו אליך שמן זית זך.
תפתחו חיד"א, מגלה עמוקות, ילקוט ראובני, זרע ברך. אמנה לכם את כל המפרשים שאומרים את היסוד הזה. הדברים נפלאים. האר"י הקדוש מביא את זה בליקוטי הפסוקים. וכל המפרשים הולכים על אותו קו.
 
הפרשה הקודמת מסתיימת במילה נחושת. החיד"א אומר, אחרי "שלא הרווה את צמאונו", שפרשת תרומה ותצווה הן יחד, לכן יש ו’ החיבור. ילקוט ראובני בשם מגלה עמוקות אומר: הפירוש של "ואתה תצווה" – המילה ואתה מתחברת למילה נחושת. נחושת ואתה. נחושת זה 2 אנשים, נוח, שם ואתה. בפרשה זו יש 3 אנשים בהסתר, תחת השם "נחושת ואתה". בהמשך נראה שמשה נקרא נחושת.
למה הכוונה? מביאים כולם פסוק בתהילים (מזמור מ"ה): יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך. לאדם הראשון היו 2 בנים יפים, הבל ושת. שת בא במקום הבל, זו אותה נשמה שנכנסה שוב באדם שנקרא שת. כי שת לי אלוקים זרע אחר תחת הבל אחיו. הוא פשוט היה במקומו לגמרי. השני, יפיפית מבני אדם, הוצק חן – אחרי שסיימו הבל ושת את תפקידם, הגיע "חן" – נוח מצא חן בעיני ה’. נוח נקרא על שם ה"חן". בשפתותיך זה משה רבנו, שנקרא שפתיים (ומיד נראה למה).
כלומר: יפיפית מבני אדם זה הבל ושת, הוצק חן זה נוח, ושפתותיך זה משה רבנו.
יש מדרש במשלי על הפסוק "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל": שקר הוא חינו של נוח, והבל היופי – יופיו אדם הראשון. דהיינו, דלא נתקנו נוח ושת כי אם על ידי משה רבנו. אשה יראת ה’ זה משה רבנו. למה אשה יראת ה’ היא תתהלל? אשה זה ראשי תבות: אדם, שת, הבל. 3 האנשים הללו תוקנו ע"י אדם שנקרא יראת ה’, וזה התיקון שלו. זה פירוש הדבר הוצק חן בשפתותיך – משה רבנו באמצעות שפתיו תיקן את האיש הנקרא "חן" – את האנשים שנקראים "יפיפית מבני אדם".
מה הולך כאן?
 
אומר האר"י הקדוש דבר נפלא. כתוב בזוהר הקדוש בפרשת ויקרא, בפרשת נוח ח"א עמ’ ס"ז: בשעה שנוח יצא מן התיבה ועמד בפתחה, הוא רואה דבר מזעזע – שום אות חיים אין בעולם. הוא כבר נמצא שנה בתיבה וזו פעם ראשונה שהוא פותח את התיבה ויוצא החוצה ורואה הכל הפוך. אין עצים, צמחים, ציפורים. שום אות חיים. הכל דממה. אבנים. אין כלום. אומר נוח על פתחה של תיבה: רבש"ע, היה לך לרחם על בריותיך. אמר הקב"ה לנוח: עכשיו אתה אומר כך? לפני 120 שנה כשאמרתי לך שאני הולך להביא מבול על כל העולם ולהשחיתו, השאלה הראשונה ששאלת אותי היתה – איך אני ניצל. עכשיו שהעולם נחרב אתה אומר שהיה לי לרחם על בריותי? רעיא שטיא. רועה שוטה. ובגלל הדבר הזה הנציח הקב"ה את שמו של נוח על מי המבול. "כי מי נוח זאת לי". המבול נקרא על שמו של נוח לדראון עולם, בגלל שנוח לא עורר רחמים על דורו. לכן משה רבנו בא לתקן, זה "הוצק חן בשפתותיך". אותן מילים שאמר נוח לקב"ה, רבש"ע היה לך לרחם על בריותיך – במקום להשתמש בשפתיו לעורר רחמי שמים על בני דורו, ולא אכפת היה לו מה יהיה אם הוא ניצל – אז האדם שתיקן אותו היה משה רבנו, במילים "מחני נא". מחני זה אותן אותיות של מי נוח.
האר"י הקדוש אומר שמשה ונוח זה אותו דבר. נוח עמד לפני השמדת העולם, ומשה רבנו עמד לפני עם ישראל. נוח שמע שהוא ניצל, ולא התנגד להשמדת העולם. משה רבנו לא היה מוכן בשום אופן שיאבד עם ישראל. שניהם עמדו בפני עולם העומד בפני כליה, ולנוח לא היה איכפת, כי הוא ניצל וכולם נחשבים בני נוח, כי כולם יצאו מנוח. כולם היו אמורים להיקרא בני משה, כי הקב"ה אמר שלא ייקראו עוד בני אברהם יצחק ויעקב, אלא "אעשה אותך לגוי גדול" ומשה לא הסכים בשום פנים ואופן. התיקון של מי נוח בזה שמשה רבנו אמר "מחני".
אם כך, אומר החיד"א, זה פירוש הדבר "הוצק חן" – איפה בא לידי תיקון נוח שנקרא "חן"? בשפתותיך – זה משה רבנו שבשפתיו אמר "מחני נא" ובכך תיקן את זה שנוח לא אמר זאת, אלא אמר שרק הוא צריך להינצל, והשאר לא איכפת לו.
 
מגלה עמוקות בפרשת ואתחנן באופן הנ"ג: תראה כיצד משה רבנו מחובר לנחושת. בפרשת חוקת עם ישראל מדבר נגד המן. המן יורד לישראל. כרגע דיברנו מתי הוא פסק לרדת וכמה זמן ירד אחרי פטירת משה. עם ישראל מאס במן, והם מדברים כנגד אלוקים ובמשה – למה העליתונו ממצרים להמיתנו במדבר, כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. לא רוצים את המן. המן הזה עתיד לתפח במעינו, איך יכול להיות שאוכלים ולא יוצא כלום – יום אחד הכל יתפוצץ. חז"ל אומרים שהם לא פחדו שיתפוצץ, אלא בגלל שהיה עוקב אחריהם. המן היה מגיד עוונותיהם של ישראל. המן היה יורד ליד הדלת, ואם עשית עבירה למחרת הוא היה יורד מחוץ למחנה. וכולם היו יודעים שנעשתה עבירה. אז בני ישראל קצו בלחם הקלוקל, והם דיברו בה’ ובמשה.
התוצאה היתה שהקב"ה שלח את הנחשים והשרפים, וימת עם רב מישראל. ויבוא העם אל משה ויאמרו חטאנו, כי דיברנו בה’ ובך. התפלל אל ה’ ויסיר מעלינו את הנחש. ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה’ אל משה – עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. מה זה שהקב"ה אומר למשה רבנו: עשה לך שרף? מה זה, אתרוג? שיגיד עשה שרף, מה זה עשה לך?
המגלה עמוקות אומר שמשה רבנו עשה נחש הנחושת וישימהו על נס. הקב"ה אומר לו לשים שרף, והוא עושה נחש נחושת. מי אמר לו מנחושת? אולי מעופרת, אולי מכסף? רש"י אומר שנחש ונחושת זה לשון נופל על לשון.
כיוון שנאמר לו "עשה לך", אומר משה רבנו – אני נחושת, כי אני נוח ושת, זה כל מה שבאתי לתקן. אז אם הוא עושה נחש מנחושת. לכן כשאומרים לו לעשות שרף הוא עושה נחש מנחושת.
מופיע גם במדרש, שמות רבא פרשת ויקהל, פרשה מ"ט. אומרים שם חז"ל ששלושת האבות דומים ל-3 מתכות. בשבוע שעבר דיברנו על זהב וכסף ונחושת כנגד בבל, מדי ויוון. במדרש בפרשת ויקהל, כשיש סיכום לגבי כל התרומות, דנים חז"ל על 3 המתכות כנגד 3 האבות: אברהם כנגד זהב, יצחק כנגד כסף, יעקב כנגד נחושת, שנאמר "ניחשתי ויברכני ה’ בגללך". ניחשתי – העניין של נחושת קשור ליעקב אבינו, כי הוא עמוד התורה. משה רבנו הוא עמוד התורה, וכמו שהוא נחשב נחושת גם הוא נחשב נחושת.
איך 3 האנשים – נוח, שת ואתה – מתחברים?
 
כדי להבין את החיבור, נעמוד על יסוד נפלא. 2 מדרשי חז"ל תמוהים מאוד – האחד בדברים רבא פרשה י"א, והשני בבראשית רבא פרשה כ"ו. בדברים רבא, פרשת וזאת הברכה, סיומה של תורה, אומר המדרש: לאחר 120 שנה נפגש משה רבנו עם נוח במרום. אומר נוח למשה – אני גדול ממך. למה? שניצלתי מדור המבול. האדם היחיד בבריאה שיצא מדור המבול זה נוח. אמר לו משה – אני נתעליתי ממך. אתה הצלת את עצמך ולא היה לך כוח להציל את בני דורך, אבל אני הצלתי את עצמי ואת דורי. שנתחייבו כליה בעגל. מנין? שנאמר: וינחם ה’ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. משל למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים סוער, ועמדו לטבוע. שני הקברניטים – אחד הציל את עצמו ולא את ספינתו. הוציא ספינה קטנה וירד אליה ונטש את הספינה גדולה. והשני נלחם מול הגלים והצליח לנווט את הספינה ולהביאה לחוף מבטחים. מי יותר גדול? למי היו מקלסים, לא לזה שהציל את עצמו ואת ספינתו? נוח הציל רק את עצמו, כל העולם נחרב ונשאר רק הוא ומשפחתו. אבל משה רבנו הציל את עצמו ואת כל דורו. ועל זה נאמר "ואת עלית על כולנה".
מי שקורא מדרש זה, מבין שזה לא כפשוטו. נוח מתווכח עם משה רבנו מי יותר גדול? אחרי 120 שנה יש וויכוחים מי יותר גדול? מה מונח כאן?
מדרש קשה יותר מופיע בבראשית רבא פרשה כ"ו אות ו’: אפילו נוח שנשתייר מן המבול לא היה כדאי. נוח שנשאר מן המבול זה רק בדיעבד, ובעצם גם הוא היה צריך לטבוע עם כולם. רק היות והיה צדיק לפניו בדור הזה, ואילו בדור אחר לא היה נחשב לכלום – אז הקב"ה הציל אותו. מפני שצפה שעתיד משה רבנו לצאת ממנו, ולשם כך הציל אותו. שנאמר בשגם הוא בשר – וחושבנא דדין הוא כחושבנא דדין. זה גמרא במסכת חולין, ששואלת משה מהתורה מניין? בשגם הוא בשר והיו ימיו 120 שנה.
אז יוצא שכל מה שניצל נוח מהמבול זה בזכות משה רבנו. והרי מנוח יצא אברהם אבינו ויצחק ויעקב ו-12 שבטים, ואביו הוא לוי, ובנו הוא עמרם, ומעמרם מגיעים למשה. עמרם מת בלי שום חטא מ-4 אנשים שמתו בלי שום עוון. אז כל מה שניצל נוח מהמבול זה רק בזכות משה רבנו? ואיפה כל אלו שהיו לפניו, אברהם, יצחק, יעקב, 12 שבטים? לא ניצל נוח מהמבול אלא בזכות משה רבנו – מה מונח כאן?
 
קטע שמופיע בספר זרע ברך, בפרשת השבוע. זרע ברך הוא תלמידו של המגלה עמוקות, ושניהם נקראו שפירא – המגלה עמוקות נקרא רבי נתן שפירא, והזרע ברך נקרא רבי ברוך ברכיה שפירא. התלמיד מדבר על מה שהרב מדבר, על נחושת ואתה, ומנסה להבין את הקשר.
מי שזוכר בשבוע שעבר דיברנו על החרב – איפה נוצרה החרב הראשונה. היצרן הראשון היה תובל קין, הוא יצר את החרב כדי להרוג אנשים. הזכרנו שהמריבה שהיתה בין קין להבל, בגינה נרצח הבל, יש מחלוקת במדרש 3 דעות על מה נרצח. דעה ראשונה על מטלטלין ונדל"ן, דעה שניה על התאומה שנולדה עם הבל, והדעה השלישית שרבו על מקום בית המקדש. הבל אמר שקורבנו התקבל לכן מקום בית המקדש שלו, וקין אמר שהבכור בוחר את המקום והמקום הוא שלו. על מה היתה המחלוקת ביניהם?
הזרע ברך טוען שהמחלוקת לא היתה לגבי העתיד, אלא מי יזכה שיהיה לו חלק בבניין בית המקדש. הבל רצה לבנות את בית המקדש, הוא רצה לבנות דבר שקשור להשראת השכינה. הוא לא בנה כי קין רצח אותו, אבל זה היה רצונו. הקב"ה רצה שרצונו של הבל יצא לפועל, כי הוא הראשון שרצה. לכן הביא את שת במקום הבל, כי שת לי אלוקים זרע אחר תחת הבל אחיו. שת היה אמור להמשיך אותו מפעל חיים של הבל, אבל הוא לא עשה את זה. הוא בא לעולם הזה ולא עשה שום דבר. לקח הקב"ה את נוח ורצה לתת לדורו של נוח להמשיך את המפעל של הבל. זה כתוב במדרש רבא בפרשת משפטים, פרשה ל’ אות י"ב: אמר רב אחא – ביקש הקב"ה לתת לדורו של נוח 4 דברים – תורה, יסורים, קורבנות ותפילה. ולא ביקשו. לא רק שלא ביקשו – אמרו שלא רוצים זאת בשום אופן: ויאמרו לא-ל סור ממנו – לא רוצים יסורים, ודעת דרכיך לא חפצנו – לא רוצים תורה, ומה שד-י כי נעבדנו – זה קורבנות, ומה נואיל כי נפגע בו – זו תפילה. תפילה נקראת מלשון פגיעה.
מה שד-י כי נעבדנו – זו קורבנות, כמו שכתוב והשב העבודה לדביר ביתך. הקב"ה רצה לתת לדורו של נוח אפשרות להקריב קורבנות בדביר ביתך. הבל נרצח, שת היה במקומו ולא עשה, נוח היה צריך לעשות. דורו של נוח אמרו לא-ל סור ממנו, לא רוצים לא תורה, לא יסורים, לא קורבנות ולא תפילה. אז ממילא, המפעל של הבל לא בא לידי ביטוי. מי שעשה את זה, ננסה להבין מה נעשה כאן.
 
בפרשת נוח, נחזור אחורנית 18 פרשיות (אנו בפרשה ה-20), לפסוקים בפרשת נוח. הקב"ה אומר למשה לבנות תיבה. 300 אמה אורכה, 50 אמה רוחבה, 30 קומתה. הקב"ה נותן הוראות בדיוק איך בונים את התיבה. לשם מה הקב"ה צריך להגיד לו איך לבנות תיבה? מן הסתם היו כבר אנשים שבנו ספינות, אז שישאל יצרנים ויעשה איזו ספינה בגודל הזה. אפשר לחשוב שבגודל ספינה של 300 אמה נכנס כל גן החיות הללו. רמב"ם: כל הספינה הזו בנס היה עומד. יש 120 סוגים ממין אחד של איה, אחד מסוגי העופות, ומכל סוג כזה הכניסו אחד. מכל סוגי הפילים הכניסו אחד, מכל סוגי הדובים. לא יתכן שהכל נכנס בתוך התיבה.
איך בונים תיבה? הולך נוח, ונטע ארזים. הוא לא קנה ארזים בחברה שמוכרת קרשים, אלא נטע בעצמו. זה מאוד מזכיר שבשעה שבנו את המשכן לא קנו ארזים, אלא יעקב אבינו הלך והביא ארזים. רק הצדיקים עושים ארזים – נוח, יעקב. אמרו לו אנשים: לשם מה הארזים הללו? בן 480 פתאום התחלת לעבוד בשתילת ארזים? מה קרה? אמר להם: הקב"ה מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאימלט בה אני וביתי. והיו צוחקים עליו ולועגים לו. היה משקה אותם ארזים והיו גדלים. שואל התנחומא – למה הוא נטע ולא קנה ארזים? כי אותו דור היו משתחווים לארז, זה עץ חזק מאוד, והיו עובדים לו עבודה זרה, והוא לא רצה שהתיבה שהוא בונה תיעשה מעצים שנעבדו לעבודה זרה.
פלא מופלא מה שחז"ל מביאים לגבי התיבה הזו. חז"ל מביאים כמה דברים שמשה רבנו לא ידע איך עושים אותם. משה רבנו לא ידע מחצית השקל. הקב"ה הראה לו מטבע של אש, רבותינו דנים בהרחבה. משה רבנו לא ידע איך עושים את המנורה. הוא לא ידע איך נראה קידוש לבנה ואיך עושים קידוש לבנה. הקב"ה הראה לו. משה רבנו לא ידע איך השרצים נראים, ומה מותר ומה אסור. בכל מקום כתוב "זה" – "וזה מעשה המנורה", הראה לו הקב"ה באצבע. בקידוש החודש כתוב "החודש הזה לכם ראש חודשים". בשרצים כתוב "וזה לכם הטמא". הראה לו באצבע. מחצית השקל כתוב "זה יתנו". הזוהר אומר שהכל נמצא בשמו של משה. ארבעה העניינים שמשה לא ידע רמוזים בשמו. מ’ זה מנורה, ש’ זה שרצים וגם עניין של שקלים, וה’ זה פרשת החודש.
נוח התקשה בבניית התיבה. הוא לא ידע איך בונים תיבה, אז הוא שאל את הקב"ה. הקב"ה הראה לו באצבע: וזה אשר תעשה אותה. כמו שהראה למשה לרבנו איך בונים את המנורה, איך נראים השקלים, כך הוא מראה לנוח איך בונים תיבה.
בפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ח כתוב שלקב"ה ביד ימין יש 5 אצבעות. אין לקב"ה יד ואין לו אצבעות – אנו אומרים כל בוקר שאין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל. רק להסביר לנו, שהיות שאנו חייבים להמחיש במשהו. הכוח החזק של הקב"ה נקרא יד ימינו של הקב"ה. אומר המדרש, שבאצבע הקטנה של יד ימין הראה הקב"ה לנוח איך עושים טובה. באצבע הסמוכה הכה הקב"ה את המצרים במצרים, שנאמר אצבע אלוקים היא. באצבע השלישית כתב את הלוחות, שנאמר לוחות כתובים באצבע אלוקים. באצבע הרביעית הראה למשה רבנו מה יתנו לפדיון נפשם. בבוהן ובכל היד עדיין לא השתמש, וזה הולך להיות בקרוב, כשישמיד את בני עשו ובני אדום יחד.
ממילא 4 אצבעות באו לידי שימוש – הראשון לנוח, השני להכות את המצרים במצרים, השלישי ללוחות והרביעי למשכן. אומרים חז"ל: 4 אצבעות והן סוד הגאולות. החמישית תהיה בקרוב.
האם הקב"ה צריך להראות לנוח איך לבנות תיבה? זה לא מנורה שצריך לעשות מקשה. הקב"ה אמר את המידות, ואם משהו לא מסתדר צריך לשאול מומחים לספינות.
 
עוד 4 שאלות, ומהן הגענו לנקודה.
הרמב"ן וכל המפרשים כולם כשמדברים על תיבת נוח, מתייחסים לניסים שהיו בתיבה. כל כך הרבה בע"ח בתוך תיבה כזו, למעלה מגדר הטבע – מועט המחזיק את המרובה. לא יתכן כ"כ הרבה בע"ח בשטח כזה.
סנהדרין ק"ח עמ’ ב’ תנחומא פרשת נוח: מאיפה נוח ידע את מי להכניס לתיבה? התשובה – מי שחטא לא נכנס לתיבה. מי שהתיבה קלטה אותו, ידוע שלא חטא. איך התיבה קולטת? היה מנוף עם עין אלקטרונית של כביש 6? מה פירוש שהתיבה קולטת אותו?
זאת שואל המאור שבתורה בפרשת נוח, ותשובתו: במסכת יבמות דף ע"ט דנה הגמרא לגבי הוצאתם להורג של 7 צאצאי שאול. שאול הרג את נוב עיר הכהנים על היותם מורדים במלכות, ואז לגבעונים לא היה מה לאכול, כי הם סיפקו מים ועצם לכוהנים. בירושלמי כתוב ששאול הרג 7 אנשים – שני שואבי מים, שני חוטבי עצים, שמש, חזן וסופר. 7 אנשים שהרגו את נוב עיר הכהנים. הגבעונים דרשו נקמה. דוד המלך התחנן שיוותרו והם לא הסכימו, רצו דם. אמר דוד המלך: הם לא שייכים לעם ישראל, כי עם ישראל סימניהם שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. דוד המלך צריך לתת 7 מצאצאי שאול ולא ידע את מי לבחור. הוא העביר את כל צאצאי שאול אחד אחד לפני ארון הקודש. ומי שהארון קלט אותו, והוא לא יכול לזוז, נבחר להיהרג. בנביא כתוב שבחר את שני בני רצפה בת איה ואת עמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדיאל בן ברזילי המחולתי. תלו אותם על העץ למחרת חג הפסח, והם היו תלויים על העץ חצי שנה עד חודש חשוון.
יוצא שברגע שעברו ליד ארון הברית הארון קלט את אלו שהיו צריכים למות.
כלומר בעלי החיים שעברו ליד התיבה, מי שנעמד ולא יכול לזוז, התיבה קלטה אותו והוא נכנס.
מה הולך כאן? ושאלה נוספת, ממה אכלו בעלי החיים בתיבה. לא הוכנס בשר לתיבה, אז מה אכלו האריות שאוכלים 50-60 ק"ג בשר ביום? הם אכלו ירקות ותבן. האריות אכלו חסה וקולרבי במשך שנה. איך הם יצאו בשלום אחרי השנה? איך יתכן שבמשך שנה הם מקבלים לאכול ירקות, ולא פוגעים במי שנותן להם? בנוסף, חז"ל אומרים שהקב"ה כרת ברית עם הפירות שלא יתעפשו בתיבה. שנה שלמה האוכל טרי בלי מקרר. איך יתכן?
 
הזוהר הקדוש שואל שאלה: למה קוראים לתיבת נוח תיבה? בכל מקום קוראים לתיבה בשם ספינה. בפרשת ויחי, כשמברכים את זבולון כתוב: זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אוניות. מה ששט במים נקרא אוניה. תיבה מוזכר בתורה ששמו בה את משה רבנו. רש"י מביא שהחביאו את שרה אמנו בתיבה, וגם את דינה. אדם אחד שמים בתיבה. אבל אוניה גדולה השם שלה תיבה?
ביונה האוניה נקראת ספינה. האוניה חישבה להישבר ויונה ירד לירכתי הספינה. בשום מקום לא מופיע השם תיבה עבור אוניה. אומר הזוהר, שהמילים של תיבת נוח זה ארון ברית. שניהם גימטריה 870.
מדרש רבא: כשנכנס נוח לתיבה זה דכתיב: שתולים בבית ה’ בחצרות אלוקינו יפריחו. הקב"ה שתל את נוח בתיבה. תיבה זה אותיות בית ה’. ואכן זה נקרא בשם תיבת נוח – בית ה’. משנה במסכת תענית: מוציאים את התיבה לרחובה של עיר. מה זה תיבה? ארון שבו נמצא ספר התורה. יש אומרים שהכוונה לבימה שבה קוראים את ספר התורה. כלומר תיבה זה בית ה’.
אם כך, הקב"ה לא רצה לבנות אוניה. אם היה רוצה להציל את נוח היה יכול לשים אותו בארץ ישראל, ששם לא ירד גשם. אבל הקב"ה ביקש מנוח לעשות מה שהיה צריך לעשות שת. הבל רצה לבנות בית מקדש, שת לא עשה את זה במקומו, ונוח היה צריך לעשות זאת. נוח מצא חן, הוצק חן בשפתותיך כי יפיפית מבני אדם. קין הרג את הבל והבל חזר ע"י שת. הבל ושת תוקנו ע"י "הוצק חן" – נוח. איך תיקן? ע"י בניית תיבה – בית ה’. ארון ברית ותיבת נוח זה גימטריה 870. לכן המקום שנקרא תיבה זה משכן הקב"ה.
 
כעת נבין למה היו הניסים שבתיבה. אם תיבה זה ארון ה’ – במשנה באבות פרק ה’: 10 ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש – עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. כמו שנכנסו מליונים לעזרה כך היה מקום בתיבה. צפופים מלשון צף. הם לא יכלו לעמוד, הם זעו עם כולם, וגם מי שעמד באוויר היה צף. זה צפופים. משתחווים – השטח התפנה וכל אחד היה לו 4 אמות כדי שאף אחד לא ישמע את וידוי חברו. בבית ה’ אין הגבלה של מקום. אין שאלה של צפוף. ב-180 נכנסים כל החיות והבהמות והעופות, באופן של עומדים צפופים ומשתחווים רווחים.
איך לא הסריח האוכל בתוך התיבה? כי מעולם לא נראה זבוב בבית המטבחיים, לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, כי במקום שיש השראת השכינה לא קורה שום דבר. איך לא פגעו בעלי החיים בנוח? מעולם לא הכיש נחש ועקרב בירושלים. במקום שיש השראת שכינה כך הדברים.
 
אם כן נוכל להבין את היסוד: תיבת נוח היא בית ה’, וזה מה שרצה הקב"ה. אם כך, נוח שהולך לבנות את בית ה’, לא קונה ארזים אלא נוטע ארזים, כמו שיעקב אבינו נטע ארזים. כאשר הוא מעביר את החיות לפני התיבה, התיבה קולטת אותם כמו ארון הברית. כשרצה דוד המלך לדעת מי שייך לקב"ה ומי לא, העביר אותם לפני ארון הברית.
אומר הקב"ה לנוח – וזה אשר תעשה לתיבה. כמו שהקב"ה מראה למשה איך עושים את המנורה, כך הוא מראה לנוח באצבע איך עושים את התיבה, כי זה בית ה’.
אם אלה פני הדברים נוכל להבין – אם לא שאמר הקב"ה לנוח להיכנס לתיבה, הוא לא היה נכנס. שנאמר: בוא אתה וכל ביתך. למה חיכה שיגידו לו, למה לא נכנס אחרי שבנה את התיבה 120 שנה? התשובה בחז"ל שאם כתוב במשה רבנו אחרי שבנה את המשכן הקב"ה קרא למשה. אם היה נכנס למשכן ללא שקרא לו הקב"ה, זה כמי שאין בו דעת, שנבלה טובה ממנו. נוח אמר לבניו – התיבה לא שלי, אלא היא בית ה’. כל זמן שהקב"ה לא אומר לי להיכנס אני לא נכנס. בניתי משכן לקב"ה ורק הוא יגיד לי להיכנס.
יוצא שהתיבה הזאת היא המרכז של המלך.
 
באים המפרשים ומביאים ראיה נוספת: חם עבר עבירה בתיבה. הענישו אותו שכל ילדיו יהיו כושים. כולם שחומים. המדרש שואל למה? בגלל שהוא פגע באוהלו של מלך. בתוך האוהל, בתוך המשכן של הקב"ה שם אתה חוטא? נתפחמו פניו ופני בני ביתו לנצח. עונש תמידי. הוא שרוף. מעין נדב ואביהוא שנכנסו להקריב אש זרה ונשרפו. יוצא שהתיבה הוא מקום להשראת השכינה.
יוצא שנוח עשה את המשכן הראשון להשראת השכינה. הבעיה שנוח עשה זאת בגלל שלא התפלל על דורו. ומה היה קורה אחרי שנוח היה מבקש על דורו ואומר שאינו מוכן שהקב"ה ישמיד את העולם? כמו שעשה אברהם אבינו בסדום, שלא ישב בשקט והתפלל וביקש רחמים לאחר שהקב"ה אמר לו שהוא מחריב את סדום?
אומר המדרש: אם הוא היה מתפלל היה עוצר את המבול. אם היה עוצר את המבול לא היה צריך תיבה. התיבה באה בגלל שנוח לא ביקש רחמים על דורו. אם היה מבקש רחמים על דורו לא היה צורך בתיבה. אז התיבה נעשתה רק בגלל שלא התפלל. משה רבנו התיקון של נוח כן מתפלל, הוא בונה משכן שהקב"ה רוצה שיהיה משכן. יוצא שההשלמה של נוח שבנה משכן כי הוא לא התפלל זה לא התיקון השלם, והתיקון השלם זה משה רבנו.
שאל נוח את משה: אני יותר גדול ממך, כי בניתי תיבה ראשונה לקב"ה. אמר לו משה: זה לא בית ה’ שהקב"ה רצה. אני הצלתי את הספינה עם היושבים בה. אני בניתי בית ה’ אחרי חטא העגל, מנעתי בתפילתי את השמדת העם. אומר המדרש בבראשית כ"ו: לא ניצל נוח מהמבול אלא בזכות משה. למה משה ולא אברהם ויצחק ויעקב ו-12 שבטים ולוי ועמרם? כי משה רבנו זה ההשלמה למה שנוח עשה, שלא ביקש על דורו ומשה רבנו ביקש על דורו מחני נא מספרך אשר כתבת.
משה רבנו לא מוזכר בפרשת תצווה, כי הוא התיקון לנוח. מסיים את פרשת תרומה "נחושת ואתה" – נוח, שת ואתה. שלושתם באים לתיקון בפרשה זו. למה בפרשה זו? כי היונה היא הדוגמה שלך. כמו שהיונה הביאה זית טרף בפיה, הביאה שמן לעולם, אז התיקון שלך זה ויקחו אליך שמן זית.
איפה נוח סיים את תפקידו בתיבה? כשהביאה היונה עלה זית טרף בפיה. קלו המים מעל פני הארץ. למה הקב"ה לא הביא עלה תאנה אלא עלה זית? כי ההמשך של משה רבנו, מאיפה שנוח הפסיק – קיבל עלה זית ולא הדליק מזה שמן, לא הדליקו מנורה בתיבה של נוח – משה רבנו ממשיך בנחושת ואתה, נוח שת ואתה. איפה שנוח עצר שם אתה מתחיל.
היונה היא הדוגמה שלך, שהיא הביאה אור לעולם ע"י שמן זית, ואתה תמשיך את העבודה במקום שנוח גמר.
לכן אומר החיד"א שפרשת תרומה ותצווה זה אחד, כי זה נגמר בנחושת ומתחיל ב"ואתה", שזה החיבור של שלושתם ביחד. אתמול אמר לי יהודי, שראשי תבות של שמן זה שת, משה ונוח. לכן שלושתם באים דווקא בעניין של שמן, כי זה התיקון של שלושתם ביחד.
 
אם אלה פני הדברים, נגיע למה שאנו צריכים לעשות היום בז’ באדר.
בפרשה שלנו לא מופיע שמו של משה רבנו. המדרש אומר שהיום יום ההילולא של משה רבנו עפ"י שיטת רבי אליעזר האמודעי. האלשיך הקדוש כותב שכאשר נותנים מחצית השקל יתנו לעילוי נשמת משה רבנו. החודש של משה רבנו זה חודש אדר. משנכנס אדר מרבים בשמחה, לא הכוונה לקחת בקבוק ולרקוד, אלא אין שמחה אלא תורה. שם יש שמחה.
במדרש במגילת אסתר כתוב שבשעה שהיתה גזרה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, רץ אליהו הנביא לאבות הקדושים אברהם, יצחק ויעקב וסיפר להם על הגזירה שנגזרה משום שנהנו מסעודת אחשורוש. אברהם אבינו הצדיק את העונש. הלך למשה רבנו, רעיא מהימנא, שיעורר עליהם רחמי שמים, הוא כבר הצליח לבטל את הגזרה בעגל. שאל משה רבנו אם יש למטה יהודי כשר, אמר לו: מרדכי היהודי. אמר לו שיתפלל למטה, והוא למעלה יבטל את הגזירה. אמר לו שהקב"ה כבר חתם את הגזירה בטיט. אמר משה רבנו שבטיט אפשר לבטל, אם היה חותם בדם אי אפשר היה לבטל.
משה הוא רעיא מהימנא. היום היארצייט שלו אליבא דאליעזר האמודעי. ניגשים עכשיו לתפילת מנחה, שנדע שהקב"ה יזכור לנו את הזכויות של משה רבנו, באותו זמן שעמד והתפלל על ישראל וביקש לבטל את הגזירה, שיעמוד עכשיו משה רבנו ויתפלל עלינו, שהקב"ה ישמע לשוועתנו וישלח את גואל צדקנו במהרה בימינו אמן.

 

 

תגיות: , , ,